לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ח - חלק ג

00:00 יש כאן בתניא. תראה כאן בתניא בדף נ"ב למטה. מה הוא אומר? כן, שיש שני דברים. יש את מעשה המצווה, יש כוונה של המצווה. והרבי אומר שכוונה של המצווה... יש שמה יותר גילוי אלוקות מאשר במעשה המצווה. אבל הרבי אומר ככה, שבעצם מצד העניין של, של רצון — רגע. אז אדמו"ר הזקן אומר, איפה אנחנו? נתחיל עוד פעם כאן. נתחיל מאיזה עניין. נתחיל עוד פעם משורה "ולא". כן. שש שורות מלמעלה. אמרנו כאן שההבדל בין מעשה המצוות לכוונה של המצווה זה כמו ההבדל שיש בין הגוף לנשמה. כמו שמהגוף לנשמה. אז בנשמה יש יותר התפשטות אלוקות, יותר, יותר רוחניות. נפש זה רוחני, הנשמה זה רוחני, הגוף זה גשמי. כן. אז מגיע לעניין של צמצום והתפשטות. אז בנשמה יש יותר התפשטות, מאשר הגוף זה יותר צמצום. דרך זה גם כן ההבדל בין כוונה של מצווה למעשה מצווה, שבמעשה מצווה שמה האלוקות נמצאת בצמצום. בשעה שבכוונה של מצווה, האלוקות נמצאת שמה יותר בגילוי. ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר כאן, "ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש". שלא נחשוב שמצד עצמו הדביקות והכוונה, מצד עצמו הוא יותר גבוה ממעשה מצווה. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, שזה לא הפשט שבעצם רוחניות יותר גבוה מגשמיות, כמו שהרבה יכולים לחשוב. כן. ש-ש-שכוונה והרגש, שאתה מרגיש יותר קרוב לאלוקות מאשר עם מצווה, בגלל שזה גשמי וגשמי זה דבר נמוך. אז אתה לא כל כך קרוב לאלוקות, כאילו מצד עצמו על זה, כמו שהסברנו, כן. כמו אומרים נשמה וגוף, נפש וגוף. נפש זה דבר יותר נעלה, זה יותר רוחני. גוף זה דבר יותר חומרי. נפש זה יותר גבוה מגוף.

02:05 בפשטות כשמחלקים את הדברים בעולם שלנו עליון ותחתון, אז ודאי שנפש זה דבר נעלה, זה עליון, וגוף זה גדר של תחתון, זה עליון וזה תחתון. אז זה בפשטות הסדר של מלמעלה, כלומר האצילות זה יותר גבוה מהעשייה. כן, על זה רוחני יותר גבוה מגשמי, מדבר יותר גבוה מדומם. ככה זה מצד עצמם. אז הייתי יכול לחשוב שגם במצווה וכוונה שלו, כוונה של המצווה יותר גבוהה ממעשה מצווה כי זה יותר רוחני. אז אדמו"ר הזקן אומר לא. לא שהכוונה מצד עצמה היא יותר גבוהה. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, אם הקדוש ברוך הוא לא היה רוצה כוונה של המצווה לא היה לזה שום ערך. אפילו שאתה מרגיש יותר ק-קרוב לאלוקות, זה לא עושה אותך שום קירוב לאלוקות. זה מה שאתה מרגיש. ההרגש שלך לא מעלה ולא מוריד. כמו שאמרנו שאם גוי יעשה דביקות אלף שעות בדביקות, לא יצא, לא, לא, לא יתקרב לאלוקות על ידי זה. כי נברא לבורא לא יכול להתקרב לו, הוא לא יכול לבחור את הדרך איך יכול להתקרב. לכן מצד עצמה רוחניות לא יותר קרוב לאלוקות מגשמיות. אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך. הקדוש ברוך הוא רצה שהבן אדם יהיה לו גם כן דביקות דרך העניין של, דרך הרוחניות, אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ובמחשבה וכוונת המצוות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפילה ושאר ברכות. כן, הקדוש ברוך הוא רצה, גם זה עלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יעשה מעשה מצוות. הקדוש ברוך הוא גם רצה גם כן שהבן אדם יהיה דבוק על ידי עניינים של רוחניות, שכל ומחשבה, ועל ידי כוונה של המצווה ועל ידי כוונה של תפילה. זה אז

03:53 ממילא דבר ראשון זה כל העניין של כוונה של המצווה מקשר אותי לאלוקות. זה לא בגלל שבעצם כוונה יש בזה מעלה. לא. זה בגלל שהקדוש ברוך הוא רצה. כמו שבהגשמיות של התפילין, אז זה לא מצד המעלה של הגשמיות של התפילין, של עור בהמה, אלא בגלל שהשם רצה. אז גם בכוונה של המצווה. זה שכוונה מקרב אותי לאלוקות לא בגלל שהכוונה זה דבר נעלה, אלא שכך הקדוש ברוך הוא רצה. זה דבר ראשון. אלא מה? "והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן במעשה ודיבור". אלא מה, אחרי שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא רצה שהבן אדם יתקרב אליו על ידי שני הדברים, הן על ידי הכוונה של המצווה והן על ידי המעשה של המצווה. הקדוש ברוך הוא רצה את שניהם לא בגלל שיש בהם מעלה, אלא בגלל שהשם רצה. הוא רצה את הכוונה. הוא רצה את המעשה. אז באים ואומרים לנו חידוש שבכוונה של המצווה יש יותר גילוי אלוקות ובמעשה המצווה יש יותר צמצום האלוקות. אז-אז-אז דבר ראשון הקדוש ברוך הוא רצה שהקשר שלך יהיה איתו דרך הכוונה ודרך המעשה. אלא מה, אחרי זה אומרים עוד נקודה, נקודה נוספת, שכשמגיע לגילוי וצמצום, בכוונה יש יותר גילוי אלוקות ובמעשה יש פחות גילוי אלוקות. עוד מעט נסביר פשוט, פשט וטעם. אבל תכף הוא מדגיש, בכוונה זו. מה פירוש בכוונה זו? כוונה זו שהיא הרצון של הקדוש ברוך הוא. סתם כוונה, אם אתה תכוון כוונה שזה לא קשור עם רצון של הקדוש ברוך הוא, אז זה כמו המשל שאמרנו קודם, הכוונה שיעשה, שיעשה, שיעשה בן אדם שהוא לא-לא שייך

05:40 לקיום מצוות, גוי שיעשה כוונה שלא יעשה, לא יפעל אצלו כלום. אז רק כשזו כוונה שהקדוש ברוך הוא רוצה אותה. על דרך כמו שהרבי כותב בעניין של תעניות וסיגופים, כשבן אדם עושה תעניות וסיגופים, אפילו שהוא מרגיש קדוש על ידי זה, אבל הוא לא מתקרב לאלוקות בגלל שהקדוש ברוך הוא לא רוצה, לא חפץ בה. הקדוש ברוך הוא החליט שהוא לא רוצה תעניות וסיגופים. אז אפילו אם פלוני ופלוני טוען שהוא עושה תעניות וסיגופים, הוא מרגיש קרוב לאלוקות, זה לא יעזור שום דבר. אני מרגיש ככה ואני באמת מרגיש ככה, אבל זה לא, זה לא מקרב אותך לאלוקות כי הקדוש ברוך הוא אמר שהוא לא רוצה את זה. הקדוש ברוך הוא ציווה על ידי הבעל שם טוב, על ידי אדמו"ר הזקן, על ידי הרבי, שהדור שלנו לא שייך לזה. אז אפילו אם אתה מרגיש קדוש מזה, זה לא, זה לא, זה לא מקרב אותך לאלוקות. אתה חי בדמיונות. על דרך זה למשל, נגיד, לשתות משקה יותר מארבע פעמים. אם הרבי אמר שזה לא פועל אז זה לא פועל. אני מרגיש אצלי כן זה פועל. אז אתה חושב שזה פועל? זה שקר. זאת אומרת זה העניין שאתה מרגיש ככה לא משנה את המציאות. המציאות כאן תלויה ברצון אלוקי. ברגע שרצון אלוקי החליט שהדבר הזה לא פועל, אז אפילו מה שאתה מרגיש זה לא, זה לא משנה את העניין. העניין זה מה שרצון אלוקי החליט. לכן גם יש בכוונה זו, כשזו כוונה כזאת שהשם רצה בזה, השם אמר שהוא רוצה את הכוונה הזאת. אז הכוונה הזאת יש בזה יותר גילוי מאשר המעשה. מאיר, אז אומר, מאיר האור של הרצון יותר בגילוי בכוונה

07:14 יותר מאשר ממילא מהרצון המאיר ומלובש בקיום המצווה עצמה במעשה ודיבור בלי כוונה. עד כדי כך זה הריחוק בין הגילוי שמאיר בכוונה לגבי מה שמאיר במעשה. הריחוק כל כך כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, כמו הריחוק שיש בין מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כמו גוף המצווה שהוא כלי ומלבוש לכוונה שלו. אז כמו שיש ריחוק בין גוף לנשמה, שהאור שמאיר בנשמה הוא באין ערוך למה ש- ל-ל-למה שנמצא בגוף. הריחוק שיש בין האור של הנשמה לגוף. על דרך זה זה ריחוק בעניין הגילוי בין הכוונה של המצווה למעשה המצווה. הרבי ממשיך הלאה, ״ואף שבשניהם, במצווה ובכוונה, מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות״. איך יכול להיות שבעניין אחד יש יותר גילוי, בעניין השני יש פחות גילוי? הרי, הרי אם אתה אומר שכל המעלה שיש בכוונה למעשה זה לא מצד עצמו, אלא זה מצד רצונו. זאת אומרת השם רצה את זה ורצה את זה. שניהם זה רצונו. והרי לכאורה, שואל האלטער רבי עכשיו, הרי מכיוון שרצונו זה רצון פשוט בתכלית הפשיטות, ורצונו הרי אי אפשר לחלק לחלקים של עליון ותחתון. אז אם הכל זה נובע מאותו רצון, וברצון זה הכל נקודה אחת, איך יכול להיות שלפועל זה יהיה בגילוי, זה יהיה בצמצום? בוא נראה בפנים את השאלה. ״ואף שבשניהם, במצווה ובכוונתה, מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שום שינוי וריבוי ח״ו, ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד״. הרי הרצון של הקדוש ברוך הוא שבמצוות זה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הרי לא שייך לחלק בין גדול וקטן, עליון ותחתון. הרי לכאורה גם ברצון אי אפשר לחלק, זה רצון

09:13 אחד פשוט. אז לכאורה מכיוון שהכוונה והמעשה שניהם זה אותו רצון אחד פשוט, נקודה אחת של רצון, אז איך יוצא שזה יהיה יותר בצמצום, יותר בהתפשטות? אומר האלטער רבי, ״אף על פי כן ההארה אינה שווה בבחינת צמצום והתפשטות״. למרות ששניהם נובעים מאותה נקודה של רצונו, מאותו עצם. אף על פי כן יש הבדל בין הצמצום וההתפשטות. מה השאלה ומה התשובה? אז קודם כל, בנוגע לשאלה נבין קצת יותר טוב את השאלה. בחסידות הרי מוסבר בכלל-- נבין קודם כל את עומק השאלה. אחרי זה נבין יותר טוב מהי התשובה. השאלה שהאלטער רבי שואל כאן זה, הרי יודעים בחסידות, הרי יודעים, כל העניין מוסבר באריכות במאמרים. ההבדל שיש בין הרצון שבמצוות לרצון שבעולם הזה. יש ברצון, ישנם שני סוגים של רצון בכלל. גם בנפש ידוע. יש רצון, מה שאומרים אצל בן אדם רגיל, אומרים, יש עניין של רצון. בכללות זה נקרא רצון של טעם, ורצון שמצד העצם. נגיד, זאת אומרת ככה, כמו למשל בן אדם רוצה משהו בגלל שהדבר הזה יש בזה מעלה מסוימת. הוא רוצה את הדבר בגלל איזה מבוקש, בגלל איזושהי תועלת, בגלל מטרה מסוימת. אז אתה שואל, אתה רוצה את הדבר? למה אתה רוצה את זה? אתה רוצה את זה בגלל התועלת שיהיה לי מזה. למשל אני רוצה לאכול בגלל שאני רעב. אני רוצה ללמוד בגלל שללמוד זה דבר טוב. זה דבר שעושה לי טוב על הנשמה, על הלב, על המוח. אני על דרך זה רוצה לרקוד בגלל שזה עושה לי אקסרסייז. אני יודע מה? זה עושה לי שמח. זאת אומרת פעולות שהבן אדם עושה הוא עניין של רצון. אבל איזה סוג רצון זה? זה

10:57 רצון שיש בזה איזה עניין של מבוקש, איזשהו טעם וסיבה לרצון. ממילא יש בזה איזו מטרה מסוימת, ועל זה אתה יכול לשאול: מה אתה עושה? למה אתה רוצה את זה? מה אתה תרוויח מזה? מה התועלת מזה? זה סוג אחד של רצון. בכללות זה נקרא רצון של טעם. אחרי זה יש רצון אחר שנקרא רצון עצמי. רצון עצמי זה כמו בחירה. אתה שואל אותו, או תאווה מה שנקרא בחסידות. עניין שהוא רוצה בגלל שככה הוא רוצה. לא בגלל שום סיבה. כי ככה אני רוצה. חירות. ככה עצם. לא, אין בזה מעלה, לא שכל, לא מידה, לא רצון, לא תענוג, לא שלימות, לא של-- אין כאן שום עניין. יש כאן רק עצם. והעצם בחר ככה. בחירה חופשית. בוחר בבחירה עצמאית חופשית. בחירה חופשית. בחסידות מסביר בחירה חופשית, שהוא חופשי לגמרי למעלה מכל מיני עניינים של הגבולות. לא רק הגבולות מבחוץ, גם הגבולות מבפנים. אין כאן לא רק שמישהו אחר לא מכריח אותי, אלא גם אני עצמי, השכל שלי לא מכריח אותי. לא בגלל מעלה טובה או לא בגלל שלימות הטובה. לא בגלל שום עניין, אלא בגלל שככה העצם בחר. בוחר בחירות. אז אומרים שממילא זה העניין של מצוות. שהרצון שבמצוות זה אמיתת הרצון, המצווה זה רצון עצמי. זה שהקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יקיים מצוות זה בגלל שככה העצם בחר. לא מצד שיש איזה מעלה בעניין של מצוות. כל המצוות, לא רק משפטים או חוקים, סליחה. אלא זו נקודה עצמית של כל המצוות. בעצם כל המצוות זה. הרבי מסביר, יש בכלל תורה את הסדר: יש משפטים, יש עדות, יש חוקים. משפטים פירושו שכל. עדות זה משהו שמזכיר לך משהו

12:40 שקרה לעם ישראל בעבר. חוקים פירושו למעלה מטעם ודעת. מה זה מצוות באמת? אומר הרבי. מצווה זה לא. מצווה זה לא משפטים וזה לא עדות וזה גם לא חוקים. זה יותר למעלה משלושת הדברים. למה משפטים זה שכל? מצווה זה לא שכל, רצונו, ככה השם רצה. מצווה זה לא עדות. גם לא עדות. ככה השם רצה. אבל אפילו חוקים גם לא. כי גם חוקים, איך שאנחנו מפרשים חוקים בפשטות, חוקים פירושו שהקדוש ברוך הוא אומר שאני רוצה דווקא שלא תבין. גם כאן יש איזו מטרה. גם כאן זה עניין של סיבה. יש, יש דרגה של משפטים שהשם רוצה שאדם כן יבין. אחרי זה דרגה שהשם אומר לו: אני דווקא אתן לו כזה דבר שהוא לא יבין את זה, כדי לבדוק עד כמה הוא מסור אליי. אם הוא יעשה גם כן דברים גם כשהוא לא מבין, אז זה גם קטע. אז גם חוקים זה עניין של של של של סיבה. הסיבה זה לשלול את הציור של הבן אדם, לראות את ההתמסרות שלו. זה לא עניין של מצווה. מצווה זה לא. זה גם חוקים לא. מצווה זה רצון העצמות. הקדוש ברוך הוא רצה את זה, כך הוא בחר בבחירה החופשית. וממילא אחרי שאנחנו יודעים את זה, מצוות, עניין הזה מבחינת העצם, זה עניין של רצון עצמי. אז נשאלת השאלה: מכיוון שהעצם הרי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, למעלה מכל ציור וגדר ותואר, איזה תואר שיהיה, והמצווה הרי נובע מהעצם, אז איך אתה עושה חילוק בין מצוות, בין כוונות לבין כוונת המצווה למעשה המצווה? אם בעצם, הרי ברצון עצמו יש הן הכוונה והן המעשה. איך נהיה החילוק הזה, שזה אומרים שכאן יש התפשטות

14:23 וכאן יש צמצום? אז האלטער רבי עונה שאין הכי נמי, הכל נובע מאותו רצון עצמי. אף על פי כן זה לא סותר שבנוגע לגילוי וצמצום, כאן יהיה גילוי, כאן יהיה צמצום. מה, מה ההסברה בזה? מה ההסברה בזה? אז יש כאן הגהה. גם את ההגהה צריך להבין. יש כאן הגהה. מה אומרת ההגהה? אומר, כמו שכתוב בעץ חיים, שכוונת המצוות ותלמוד תורה הן במדרגת אור וגוף המצוות הם מדרגות ובחינת כלים. יש ברוחניות, יש אור ויש כלים. הכוונה במצווה מגיעה מבחינת אור. מעשה המצווה מגיע מבחינת כלים. כן, שהם מבחינת צמצום. כלים זה צמצום. ומכיוון שהמעשה מגיע מהכלים, כלים זה צמצום, לכן גם במעשה יש שם צמצום. הצמצום הוא נעשה בכלים אלה. כיוון שהכלים זה הצמצום של האור, ומזה השתלשל למטה עניין של כוונה ומעשה. לכן בכוונה יש את הגילוי, במעשה את הצמצום. מה כנ"ל? מה התירוץ? שזו גזירה שווה. גזירה שווה של מעשה וכוונה ואור וכלים. מכיוון שברוחניות יש אור וכלים, לכן גם למטה יש מעשה וכוונה. מכיוון שאור וכלים פירושו התפשטות וצמצום, לכן גם בכוונה ובמעשה, בכוונה יש התפשטות ובמעשה יש צמצום. אז צריכים להבין כאן את כל העניין. אבל אין הזמן גורם. אני רק אגיד פה נקודה אחת ואולי בשיעור הבא נסביר את זה יותר בעזרת השם. נקודת העניין זה בסדר העניין זה שאנחנו מדברים באחדות הוי' האמיתית. הבעל שם טוב גילה העניין של אחדות הוי' האמיתית. מצד אחדות הוי' האמיתית, מצד השם אחד, איך שהקדוש ברוך הוא האחד האמת מצד עצמותו. אז כאשר בן אדם על הקדוש ברוך הוא, כשמשתמשים להגיע לקדוש ברוך הוא, אז הקדוש ברוך הוא, אז

16:28 אי אפשר להגיד על הקדוש ברוך הוא שהוא גדר של גילוי. אי אפשר להגיד על הקדוש ברוך הוא שהוא עניין של גילוי. אם אחד יגיד שהקדוש ברוך הוא אור של גילוי, אז זה חס ושלום לא מדבר על הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא לא עניין של גילוי. גילוי זה אור. כן, כמו שכתוב בבא סלמאני[?], אז זה בשביל גילויים. כן, גילויים זה מחוץ לעצמו. גילויים זה כבר עניין של של התפשטות, של של איזה צמצום, עניין שכבר זה לא הוא. הוא בעצמו למעלה מגילוי. אבל אידך גיסא, כמו שאי אפשר להגיד על עצמו שהוא לא גדר של גילוי, הרי גם כן אי אפשר להגיד על עצמו שהוא לא גדר של העלם.

17:18 אם אחד יגיד אז עצמות חייב להיות בהעלם. כיוון שגילוי זה לא עצמות, אז עצמות חייב להיות באופן של העלם. גם זה אי אפשר להגיד, מאותה סיבה שאי אפשר להגיד על עצמות שהעניין של עצמות זה גילוי. כן, כי גילוי, כי גילוי זה לא העניין של עצם. גילוי זה גדר. אבל גם כן להגיד שעצמות הוא דווקא לא גילוי, זה גם כן. הרי זה עצמות, כמו שלא דווקא עצמות משועבד לעניין הגילוי, הוא גם כן לא משועבד לעניין של לא להיות בגילוי. עניין של שהוא במילא, זה שורש. אז מה כן? אז גילוי לא. לא גילוי גם לא. אז אלא מה? מה שהעצמות רוצה. כן, איך שיוצא. הוא רצה להיות. יכול להיות ככה וככה. על זה אומרים בלשון הקודש, זה נקרא יכולתו להוות, יכולתו שלא להוות. זאת אומרת, בעצמות יש לו את היכולת באותה מידה להיות באופן של אור, באופן של גילוי, ובאותה מידה יש לו גם כן את היכולת להיות באופן של לא להאיר, לא להיות באופן של גילוי. העניין הזה של היכולת עצמה, היכולת עצמה זה מצד עצמו. אין כאן שום גדר, אין כאן שום גדר, לא גדר של גילוי וגם לא גדר של לא גילוי. עצם. רק מה, היכולת זה יכולת, זה. היכולת, היכולת שלו מתגלה בשני הקווים של, של, של, של גילוי והעלם. מה שנהיה אחרי זה בסדר השתלשלות זה עניין של אורות וכלים. העניין של אורות וכלים ביחד זה שיש גם אורות וגם כלים, שזה עניין שיש בכל סדר השתלשלות. לפני הצמצום זה נקרא אור אין סוף למעלה עד אין קץ, למטה עד אין תכלית, כוח הגבול וכוח בלי גבול. כוח ההעלם, כוח הגילוי. או אחרי

19:05 הצמצום זה נקרא אורות וכלים. וכל העניין הזה בסדר השתלשלות, זה הכל נובע מצד הנקודה הזאת שאנחנו רואים שעצמות, יכולתו להוות, יכולתו שלא להוות. זה יחס אחד. בעצמות זה לא שני דברים, זה נקודה אחת. זה יחס. כי הוא יכול להיות באופן של, של התגלה. יכול להיות לא. כשאבל עצמות רצה להתגלות בעולם, אז מזה התגלה העניין, שני, שני הקווים האלה. מצד יכולתו להוות התגלה העניין של אור הגילוי, אורות וכל העניינים האלה. גילוי בלי גבול, התפשטות וכל הדבר הזה. מצד היכולת של לא להוות נעשה בעולם כל המושג של כוח ההעלם, למעלה עד אין קץ, כוח הגבול, ואחרי הצמצום זה נקרא כלים. ודווקא אורות וכלים ביחד מבטאים את הנקודה של אחדות הוי'. אם יש רק אורות זה לא אחדות הוי'. כמו שאמרנו, גילוי זה לא עצמות. אם יש רק כלים זה גם כן לא אחדות הוי', כי העלם זה גם לא עצמות. אבל אורות וכלים ביחד, בזה מבטא שלמות עצמות, שיכולתו להוות, שלא להוות, בשווה. איפה זה מתגלה בעניין של תורה ומצוות? זה העניין של מעשה המצווה וכוונת המצווה. כשאדם מקיים מצווה במעשה לבד, עצם העניין של מעשה זה קשור עם העניין של, של, של, של כוח ההעלם שבעצמות. כן. כוונת המצוות קשור עם כוח הגילוי שבעצמות. אז אם בן אדם יגיד שמצווה פירושו דווקא מעשה בלי כוונה, כי המעשה הוא עיקר ודירה בתחתונים מעשה, אז דווקא מעשה בלי כוונה, אז זה כבר לא עצמות. כמו שאמרנו, שאם אתה, אם אתה אומר שהעצמות זה דווקא העלם ולא גילוי, אז זה לא עצמות. כמו שאם אתה אומר שהעצמות זה דווקא גילוי ולא העלם. אז זאת אומרת, אם יבוא מישהו ויגיד שלהתקשר לקדוש

20:48 ברוך הוא זה רק עם כוונות, בלי מעשה, זה לא הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא לא צריך כוונות. אבל אותו דבר גם הפוך. אם אני אגיד לקדוש ברוך הוא זה דווקא מעשה בלי כוונה, זה גם כן עצמות. דווקא החיבור של שני הדברים ביחד, מעשה וכוונה, שזה גילוי והעלם, שאורות זה כלים, שזה מתבטא בעניין של מעשה מצוות וכוונה, וזה מתבטא העניין של האורות סביב תחת השלמות. ולכן זה מה שהרב אומר כאן, שבעניין של צמצום והתפשטות יש הבדל. בעניין של מעשה שמה יש כוח העלם של הקדוש ברוך הוא, כלים. עניין של כוונה שמה יש כוח הגילוי של הקדוש ברוך הוא, ולכן בכוונת המצוות שמה מאיר עניין הגילוי עם גילוי אור, שמה יש יותר התפשטות לריכוז, מאשר אם כן במעשה יש יותר כוח העלם של הקדוש ברוך הוא, לכן זה יותר בצמצום במעשה. ודווקא על ידי החיבור של שני הדברים האלו ביחד, לעשות את המעשה עם הכוונה, הרי זה נשלם הכוונה של דירה בתחתונים. פעם אחרת אני אסביר את זה יותר פה.