לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ח - חלק ד

00:00 דובר 1 שום משל הם נחלקים. האלטער רבי מסביר כאן באריכות את העניין של מצוות ללא כוונה כגוף ללא נשמה, שעל ידי ההבנה על דרך משל, כמו בגוף ונשמה, אז מהמשל של גוף ונשמה והחילוק שיש בין גוף ונשמה, אז מזה אפשר להבין את ההבדל שיש בין מעשה מצווה לכוונת המצווה. אז הוא מסביר, האלטער רבי, לגבי גוף ונשמה. מה אנחנו אומרים? שמצד אחד הגוף והנשמה יש להם צד השווה, ששניהם זה התפשטות. שניהם יש בהם, יש להם עניין של לבוש והתפשטות, גם הגוף, גם הנשמה. הם שניהם נבראים, ובשניהם יש עניין של התפשטות. אבל מצד אחר, אף על פי כן, זה ההבדל בין הגוף והנשמה. זה ההבדל: בנשמה יש התפשטות של החיים, מה שאין כן הגוף זה צמצום החיים. על דרך זה גם כן זה ההבדל. אותו דבר גם כן להיפך, גס הפוך, לגבי מצווה. זה ההבדל בין כוונת המצווה ומעשה המצווה, שמצד אחד הצד השווה במעשה המצווה וכוונת המצווה, ששניהם זה רצון העליון בלי שום התחלקות, כי אותו הקב"ה שרצה את מעשה המצוות, אותו הקב"ה גם כן רוצה כוונת המצווה, וממילא בשניהם נמצא בשווה רצון העליון בלי שום התחלקות. אבל להיפך, זה בעניין הצמצום וההתפשטות, זה ההבדל שבכוונת המצווה שם יש גילוי אלוקות באופן של גילוי והתפשטות, מה שאין כן בעניין של מעשה המצווה, שם זה נמצא באופן של צמצום מצד החומרי של המעשה של המצווה. כמו שמביא בהגהה שזה החילוק בין אורות וכלים. השורש של מעשה המצווה זה כלים, מה שאין כן כוונת המצווה זה אורות. ייחוד של כוונה ומעשה זה ייחוד של אורות וכלים למעלה. אז כמו באורות וכלים אומרים שההבדל שיש בין אורות וכלים, ששניהם זה

02:17 דובר 1 איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד. האורות והכלים זה הכל דבר אחד. אורות שהם אלוקות, כלים שהם אלוקות, כי וידעת היום שה' הוא האלקים. אורות וכלים זה הכל אחד בשורש. אבל אף על פי כן בגילוי יש הבדל. אורות, שמה אלוקות זה בגילוי. מה שאין כן כלים זה צמצום. אז על דרך החילוק שבין אורות וכלים, על דרך זה גם כן זה החילוק שיש במעשה מצווה וכוונת המצווה, שבכוונת המצווה אלוקות בגילוי, מעשה המצווה זה באופן של צמצום. ולכן אומרים מצווה בלי כוונה כגוף ללא נשמה. זאת אומרת, המעשה היא קיימת על העניין של דין ותכלית המשכת העצמות נהיה בעצם עניין המעשה, כי זה מה שהקב"ה רצה, שיהיה עניין המעשה דווקא. אבל אף על פי כן, כדי שזה יהיה באופן של ניכר, יהיה בגילוי שמה, בשביל זה צריכים כוונה. זה היה הביאור של האלטער רבי עד עכשיו. מכיוון אבל שהאלטער רבי מדמה את זה למשל של גוף ונשמה, הדמיון של חז"ל מדמים את העניין של מעשה מצוות וכוונת המצווה, מדמים את זה לגוף ונפש. ובגוף ונפש מה אנחנו אומרים? שיש ד' עניינים: דומם, צומח, חי, מדבר. אז אתה רואה, מביא בעמוד הקודם, יש ד' עניינים בנבראים, ובזה גוף זה נחלק לשתי קבוצות, כמו שדיברנו, שדומם צומח שייך לסוג הגוף. דומם צומח בכללות עניין הגוף, וחי ומדבר בכללות זה עניין הנפש. למרות שגם דומם, גם צומח, גם חי, גם מדבר, לכולם יש גוף ונפש. אבל אף על פי כן, כשמחלקים אותם לכללות, מחלקים אותם לשתי קבוצות, שחי ומדבר נכלל בעניין הנפש, כי העניין העיקרי של חי ומדבר זה נפש. מה

04:06 דובר 1 שאין כן הגוף שם לא נרגש כמציאות לעצמו בגלל הנפש. מה שאין כן בדומם ובצומח עיקר עניינו זה גוף, כי הנפש שבהם לא להיפך. שם הנפש לא נרגש, נרגש בעיקר עניין החומר והגוף. אבל בפרטיות יש ארבע עניינים: דומם, צומח, חי ומדבר. אז האלטער רבי בא עכשיו בחלק האחרון של פרק ל"ח להסביר איך שגם כן בעניין של כוונה ומעשה, מעשה המצווה, כוונת המצווה, שבאופן כללי זה מחולק לשתי קבוצות, מעשה המצווה, כוונת המצווה, אז גם שמה בפרטיות יש גם כן ארבע דרגות. יש שתי דרגות במעשה המצווה על דרך כמו צומח ודומם, שתי דרגות לגוף. אז יש גם כן שתי דרגות במעשה המצווה, ועל דרך זה בכוונת המצווה זה גם שתי דרגות כלליות. כמו שיש חי ומדבר, שזה שתי דרגות, אז גם כן יש שתי דרגות בעניין של מצוות של כוונה, יש, יש שני סוגים בכוונה. כוונה בדוגמה של חי וכוונה בדוגמה של מדבר. בוא נראה את זה עכשיו בפנים איך האלטער רבי מסביר את זה. ונחלק את זה גם כן לארבע מדרגות. אומר האלטער רבי שהעניין של מעשה המצווה וכוונה של המצווה מחולק לארבע דרגות. כי גוף המצווה עצמו, מה שהעניין של מעשה המצווה, גוף המצווה, הן באיזה מדרגות? ישנם שתי דרגות במעשה המצווה, בגוף המצווה. שהן, מה הן שתי הדרגות בעניין החומר, עניין הגוף של המצווה? אומר האלטער רבי שהן מצוות מעשיות ממש. יש מצוות שהן גדר של מעשה ממש, שזה רוב המצוות שקשור עם מעשה בפועל, כמו צדקה, תפילה, ציצית, שמה כל הדברים האלה שהם מעשה ממש, ומצוות התלויות בדיבור ומחשבה. יש מצוות שהן תלויות בדיבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וברכת המזון ושאר

06:01 דובר 1 ברכות, שכל המצוות האלה יש בהם עניין של דיבור. כן, תורה יש את החלק דיבור של תורה, ודיברת בם, וקריאת שמע גם כן זה ודיברת בם. תפילה גם כן זו מצווה שבדיבור. כן, והמצווה להתפלל זה דווקא בדיבור. ברכת המזון זה גם כן בדיבור. שאר ברכות, שזה דרבנן, אבל זה גם כן עניין של להגיד בדיבור, להוציא את זה. אז דיבור, אבל יחד עם זה, זה דיבור שכולל מחשבה. כן, קריאת שמע, פסוק קריאת שמע, זה כל העניין שצריך להיות גם דיבור וגם מחשבה. תורה יש בזה עניין של ידיעת התורה, לא רק הדיבור. בקריאת שמע יש את העניין של מצוות, ואחרי זה דווקא מקיימים על ידי, על ידי כוונה. על דרך זה בתפילה, לאו דווקא בכל מה שהם. אז זה מצוות שיש בהם דיבור וכוונה. אז האלטער רבי מחלק אם ככה שהמצוות מעשי-- מחשבה, סליחה, שהמצוות מעשיות יש בהם, מחולקים לשתי קבוצות. מצווה שבמעשה ממש זה כמו דומם. מעשה ממש זה כמו דומם. בפשטות ממש. כי מעשה ממש זה בחיצוניות כמו דומם. אז דומם אין בו שום עניין אפילו של הצמיחה. החומר זה אותו חומר. על דרך זה גם כן מצווה שבמעשה ממש. אז התפילין זה אותם תפילין. כן, זאת אומרת שבתפילין עצמם לא שייך להוסיף, לא שייך-- זה... אם אתה תעשה את התפילין יותר, פחות, אז אתה לא מקיים את המצווה. זאת אומרת, כל הגדר של מצוות מעשיות זה שזה יישאר דווקא במידה הזאת, בשיעור הזה. מה שאין כן מצוות שקשורות עם דיבור ומחשבה. כן, אז שמה אי אפשר להגיד שזה ממש חתוך במידה אחת. שמה היה שייך, ודאי שיש הבדלים כמו בצמיחה. כן, אפשר להגיד

07:44 דובר 1 קריאת שמע, להגיד את ה-- להגיד את זה יותר מהר, יותר לאט, להגיד את המילים, לחשוב יותר, לחשוב פחות. כמה, כמה מחשבה הוא חושב את זה. שזה אומר שהמצוות שקשורות עם דיבור ומחשבה, שמה יש כן איזשהו עניין, על כל פנים עניין של צמיחה, עניין שאפשר להגדיל את ה-- להגדיל את הכמות ולהגיע למחשבה של זה, או אפילו לפעמים גם לדיבור שבזה. אז זה לכן אומר שהמצווה שבמעשה והמצווה שב-- מצד אחד זה כמו דומם, והמצווה שבדיבור ובמחשבה זה כמו צומח. וכוונת המצווה לדבקה בו יתברך, שהיא כנשמה לגוף, נחלקת גם כן לשתי מדרגות. גם זה מגיע למעשה המצווה. יש שתי דרגות, שזה מצווה שבמעשה, מצווה שבדיבור ומחשבה. מגיע לכוונת המצווה, שגם שם ישנן שתי דרגות כמו חי ומדבר. והכוונה של המצווה לדבקה בו יתברך, שהיא כנשמה לגוף, אז שזה עניין של נשמה, גם שמה נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שבגוף החי, שהן חי ומדבר. כמו בנשמה ישנן שתי דרגות, נשמה של בעל חי ונשמה של בן אדם שנקרא מדבר, שזה שתי דרגות שבלי ערך אחת לשנייה, למרות ששניהם נכללים לסוג הנפש. אך וכן נפש של חי ונפש של מדבר זה שני סוגים אחרים של חיים. אותו דבר גם כן יש בכוונת המצווה שתי דרגות בכוונה. מה החילוק בכוונת המצווה? עכשיו אדמו"ר הזקן מסביר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה'. בן אדם שיש לו דעת יפה, דעת יפה פירושו שיש לו רחבות הדעת והוא יודע להתבונן, יש לו רחבות, יכול להתבונן-- לדעת את ה' ולהתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו. ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו. בן אדם שמסוגל להשתמש עם השכל שלו

09:36 דובר 1 ולהתבונן באלוקות, על ידי ההסברה שלו להוליד. קודם כול אומר יראה במוחו. אחר כך אומר העניין של אהבת ה' בחלל הימני שבלבו. ישנה שנפשו צמאה לה' לדבקה בו. ועל ידי ההסברה שלו מתעוררת אצלו יראה, ואחר כך מתעוררת אצלו אהבה, ונהיה מזה ההרגש של נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות. מתוך הרגש האהבה והיראה שנהיה על ידי ההסברה נהיה לו צימאון לדבוק באלוקות. ואיך אפשר לדבוק באלוקות? כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בפרק ד', שהדבקות באלוקות אפשר לפעול רק על ידי תורה ומצוות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו לדבקה בו. איך אפשר להיות דבוק באלוקות בפועל? זה על ידי העניין של קיום התורה והמצוות. שמה נמשך אחרי הקדוש ברוך הוא. ובכוונה זו, עם ההרגש הזה, עם הכוונה הזאת, הכוונה של ההסברה שהיה אצלו, ש-- היה אצלו, שנהיה מזה יראה ואהבה, ומזה הוא התעורר לקיים תורה ומצוות כדי להידבק באלוקות. ובכוונה זו לומד, לומד תורה ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך. על דרך זה, זאת אומרת, לימוד התורה, קיום המצוות. אחר כך הוא מביא עניין של הבא לסעודת תפילה, תפילה וברכה. הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר. כזה סוג של כוונה, כוונה שמגיעה על ידי הסברה גדולה באלוקות והתעוררות של אהבה ויראה שנהיה על ידי הסברה, זה כמו עניין של בן אדם, נשמת המדבר. זה כמו עניין של מדבר, דרגה יותר גבוהה. למה זה כמו נשמת המדבר? כי מה כל המעלה של מדבר על חי בעניין ההסברה? שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. כל המעלה של מדבר זה שהוא בעל שכל

11:38 דובר 1 ובחירה, שיש לו שכל, ומצד זה שיש לו שכל, אז יש לו גם כן כוח הבחירה. זה מעניין השכל, שמצד השכל הוא יודע לבחור הטוב מצד השכל שלו, וממילא הוא בוחר. בדעת ידבר. מה פירוש בדעת ידבר? שכשהוא מקיים את המצווה הוא מדבר, אז בדיבור מתלבש אצלו דעת. זה סוג אחר של דיבור. הדיבור שלו זה דיבור שלפי דעת, דיבור שלפי שכל. זה לא כמו דיבור של... גם יש ציפור שמדבר, אבל זה לא דיבור של דעת. דיבור של בן אדם, אז הדיבור עצמו זה דיבור של דעת. על דרך זה גם כאן, הוא עושה מצווה, הוא מקיים מצווה. אבל מעשה המצווה שלו זה חדור עם הרגש של כוונה של אהבה ויראה. ואיזה אהבה ויראה? אהבה ויראה שכלית, עם היראה שמגיעה מצד ההתבוננות. אז זה נקרא מדבר, זה נקרא מעשה מדבר. זה סוג אחד של כוונה. כוונה של בן אדם בעל שכל שמתבונן, ועל ידי הסתכלות מתעורר אצלו רגש של אהבה ויראה, ובזה, בחיוב הזה, הוא מקיים את כל המצוות. אז זה נקרא בן אדם. בן אדם שכשהוא מדבר, הוא עושה. מרגישים שהפעולות שלו הן פעולות שבנויות על יסוד השכל והמידות. מי אבל שדעתו קצרה? בן אדם אבל שאין לו חוש הדעת, שדעתו קצרה, אין לו יכולת להתבונן, לידע ולהשכיל בגדולת הקדוש ברוך הוא, להוליד אהבה מבינתו בהתגלות לבו. אין לו את האפשרות לעורר את האהבה בהתגלות לבו. וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו. הוא לא יכול לעורר את היראה במוחו וגם לא יכול לעורר את פחד ה' בלבו. זאת אומרת, אין לו את האפשרות לעורר את אהבה ויראה דרך התבוננות. רק

13:20 דובר 1 באופן אחר הוא מעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו. הוא לא יכול להגיע לאהבה ויראה שכלית, אלא מה הוא יכול להגיע? רק לאהבה ויראה טבעית. הוא יכול לעורר את האהבה הטבעית של התינוק. אז תראה, בתניא לפני זה, בפרקים הקודמים, לומדים את זה בשיעורי תניא של הימים האחרונים, ההבדל בין פרק י"ז, פרק י"ח בתניא. שם האדמו"ר הזקן הסביר שיש אופן לעורר אהבה ויראה על ידי התבוננות. זה הוא דיבר על פרק ט"ז, פרק י"ז. האדמו"ר הזקן הסביר את הבינוני שעל ידי התבוננות בגדולת ה' נהיה אצלו אהבה ויראה. אהבה ויראה, על כל פנים אהבה ויראה בתעלומות לבו. אבל זה הכל אהבה ויראה שבאה דרך התבוננות. זה סוג אחד. אבל יש סוג אחר של אהבה ויראה, שזה האדמו"ר הזקן מדבר על פרק י"ח ואילך. זה הפרקים שלומדים עכשיו בתניא, שזה אהבה ויראה שזה מצד עצם הנשמה. לא אהבה ויראה שבאה דרך התבוננות. אהבה ויראה שמגיעה מצד הטבע. יהודי, ירושה מאברהם יצחק ויעקב, קיבלנו אהבה הזאת, שיש לנו את זה מסותרת. צריכים רק לגלות את זה, לעורר את זה. זה נקרא אהבה טבעית המסותרת בלבו. ורק הבן אדם לא מחדש כאן שום אהבה ויראה חדשה. הוא רק מגלה מה שיש לו בהעלם. רק שצריך להוציאן מההעלם אל הגילוי במוח, על כל פנים, שירצה ברצונו שבמוחו ותעלומות לבו. ומסכים ברצון גמור באמת למסור נפשו בפועל על יחוד ה'. זה שהבן אדם בראש שלו מחליט למסור את עצמו מצד זה שיש לו כבר בטבע, יש לו בירושה כוח מסירות נפש. הוא רק מעורר את זה. הוא מסכים ומקבל את זה כדי לדבקה בו, נפשו האלוקית ולבושיה, ולכללן ביחודו ואחדותו, שרוצה להגיע למטרה

15:02 דובר 1 בכוונה כנ"ל, וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום. באהבה הזאת שיש לו, האהבה הזאת של מסירות נפש, הוא רוצה להיות דבוק באלוקות. כלול באהבה הזאת גם כן יראה, שזה היראה שלו למרוד במלכות. כמו שהאלטער רבי הסביר לעיל בפרק מ"א, לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום. ובכוונה זו הוא סר מרע ועושה טוב. הכוונה הזאת, שזה כוונה, אין כאן שום אהבה ויראה שכלית, אלא זה אהבה ויראה טבעית שיש אצל יהודי בטבע. הוא רק מעורר את זה ומוציא את זה מההעלם אל הגילוי. אז מכיוון שהאהבה ויראה הזאת זה לא בנוי על השכל, אלא האהבה ויראה הזאת בנויה על זה מה שיש לו כבר בטבע, הוא רק מעורר ומגלה את הטבע שלו. ובכוונה זו הוא סר מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו. זה בלי אהבה ויראה שבהתגלות לבו ומוחו, זה אהבה ויראה טבעית. הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי. הסוג הזה של אהבה ויראה, הכוונה הזאת זה כוונה כמו בעל חי. זה מה ההבדל בין בן אדם לבעל חי? גם בעל חי יש אהבה ויראה, אבל ההבדל הוא שאצל בן אדם האהבה ויראה שלו זה בנוי על יסוד השכל. אהבה ויראה, אפילו סתם אהבה ויראה של בן אדם, זה על פי שכל. מה שאין כן האהבה ויראה של בעל חי, זה אהבה ויראה טבעיים. בן אדם ובעל חי, ממה שהוא מפחד, מה שהוא אוהב, זה מה שבטבע, עם הדברים שטובים לו ורעים לו. זה לא שהוא מבין על פי שכל איזה דבר זה, לכן נהיה לו איזה אהבה ויראה. אצל בעל חי,

16:36 דובר 1 אצל בהמה זה שיש דברים שהבהמה אוהבת ואוכלת ומתקרבת אליהם, ויש דברים שהבהמה בורחת. זה דבר בטבע של הבהמה שיש בבעל חי. אז על דרך זה גם כאן. מכיוון שכאן האהבה ויראה שיש לו זה עניין של טבע. זה דבר שבא מצד הטבע שלו, מצד טבע הנשמה. הוא לא עורר את זה על פי שכל, אלא רק לעורר מה שיש לו בטבע. אז לכן זה נקרא בדיוק כמו העניין של בעל חי. הרי כוונה זו על דרך משל כנפש החי, שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מידותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו. זה רק עניין של טבע ולא מהתבונה ודעת. וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו. האהבה ויראה שיש ליהודים מצד הטבע קיבלנו את זה בירושה, לכן זה נחשב כמו טבע. וממילא, בדגש האהבה, בדגש הכוונה, זה כמו עניין של בעל חי. כמו אצל בעל חי, אהבה ויראה של הבעל חי זה אהבה ויראה טבעיים. על דרך זה גם כן אהבה ויראה שיש אצל יהודי לאלוקות קיבל את זה בירושה. זה עניין טבעי, זה לא עניין שכלי, ולכן זה שתי סוגים של כוונה. כשהכוונה שלי, ההרגשה שלי, החיות שלי בלב, בקיום המצוות, זה הכוונה שלי. זה רק קשור עם היסוד של טבע הנשמה, מה שיש לי בטבע. למשל, אם מתבונן מה שכתוב בפרק מ"א, היראה הטבעית שמסותרת בלב כל ישראל, מורא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועל דרך זה האהבה הטבעית שמסביר בפרק י"ט. אז אפילו

18:10 דובר 1 כשהוא מגיע וזה פועל אצלו חשק בקיום המצוות, זה הדרגה הנמוכה ביותר בכוונה של המצוות. זה נקרא כוונה על דרך עניין החי. מה שאין כן כשזה בא מהתבוננות. הוא לומד חסידות, מתבונן בגדולת ה', ובהתבוננות יותר רחבה, והתבוננות מעוררת אצלו העניין של אהבה ויראה. הסוג הזה של אהבה ויראה זה אהבה ויראה שכלי, זה נחשב למדבר. מה זה הכוונה על דרך עניין המדבר? זה בכלל זה ארבע דרגות שמדבר כאן הרבי על דרך, כמו שאמרנו שיש בעולם דומם, צומח, חי, מדבר. על דרך זה יש גם כן במעשה, בכוונה, יש גם כן ארבע דרגות. מעשה המצוות זה הדומם. מחשבה ודיבור, המצוות שקשורים למחשבה ודיבור, זה עניין של צומח. כוונה של אהבה ויראה טבעיים זה חי. וכוונה של אהבה ויראה שכלית זה מדבר. עכשיו יש כאן הרבה דיוקים לשוניים, דקדוקים וכל מיני עניינים. רק אות אחת שיש מאבא של הרבי, מאוד מאוד נפלא. נחזור את האות הזה. ר' לוי, הוא אומר כאן דיוק כזה: כשהאלטער רבי מדבר על אהבה ויראה שכליים, אז תראו דיוק הלשון מעניין שהאלטער רבי מדבר בדף נ"א. כשהאלטער רבי מדבר על אהבה ויראה שכליים, מדבר, אז האלטער רבי אומר, ובכוונה זו, תסתכלו בדף נ"א חמש שורות מלמטה, אומר האלטער רבי הלשון: "ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך". אז האלטער רבי מביא כאן ארבעה דברים: לומד, מקיים המצוות, מתפלל ומברך. לימוד התורה, קיום המצוות, תפילה וברכה. זה ארבעה עניינים שהאלטער רבי כותב כאן איך שמגיע ופועל ההתעוררות של אהבה ויראה של הבן אדם שהוא מתבונן בגדולת ה'. אהבה ויראה שכלית. והוא מחלק לשתי קבוצות: לומד ומקיים המצוות, וכן

20:11 דובר 1 בכוונה זו מתפלל ומברך. מחלק את זה לשתי חבורות: לומד ומקיים מצוות, וכן העניין של תפילות וברכות. תסתכלו הלאה בעמוד ב' שמדבר על אהבה ויראה טבעיים. אומר האלטער רבי בשורה המתחלת "ובכוונה", כותב האלטער רבי, ובכוונה זו מגיע לאהבה ויראה טבעית. הוא כותב על דרך זה, אבל יש כאן כמה שינויים: "ובכוונה זו הוא סר מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המילות". אז מה כאן יש? כאן האלטער רבי מביא לא ארבע חלוקות אלא חמש חלוקות. וגם כן הסדר הזה לא דומה. מה כאן? מה כאן החמש חלוקות? סר מרע ועושה טוב. לפני זה האלטער רבי קרא לזה בדבר אחד, ומקיים המצוות. כאן האלטער רבי מחלק את זה לשתיים: סר מרע ועושה טוב. אחרי זה אומר לומד ומתפלל ומברך. אז יש כאן חמש דברים, וגם כן הסדר הוא לא כמו קודם. קודם הסדר הוא קודם לומד ואחר כך מקיים המצוות. כאן הסדר הוא קודם סר מרע ועושה טוב, שזה קיום המצוות, ואחר כך לומד. וגם כן הוא לא מחלק את זה לשתי קבוצות אלא כותב את כל החמש דברים ביחד. אז זה כאן כמה חילוקי לשון שיש כאן. אומר ר' לוי יצחק ביאור מאוד חזק, מאוד יפה. אפשר להבין את זה אפילו שזה קצת קבלי, אבל אפשר להבין את זה. זה על פי חסידות, זה, זה, זה הולך טוב על פי חסידות גם כן. אומר ר' לוי ככה: מה הן שתי הדברים שמדברים כאן? כוונות. יש כוונה כמו מדבר, כוונה כמו חי. אהבה ויראה טבעיים זה כמו חי, אהבה ויראה שכליים זה כמו מדבר. מה האלטער רבי אמר קודם? מה ההבדל בין חי ומדבר בשורשו?

21:56 דובר 1 האלטער רבי אומר שארבע דרגות, דומם צומח חי מדבר, נמשכים מארבע אותיות של שם הוי'. כן, י', ה', ו', ה'. וממילא מדבר קשור עם האות י' של שם הוי', שזה חכמה. כן, חי קשור עם האות ה' של שם הוי', שזה בינה. אז, אז, אז ההבדל בין חי ומדבר, ההבדל בין מדבר וחי, זה ההבדל בין חכמה ובינה. י' וה'. דיברנו את זה בשיעורים קודמים. חכמה ובינה. וממילא יוצא שאהבה ויראה שכליים קשורים עם י' של שם הוי', חכמה. אהבה ויראה טבעיים קשורים עם בינה, ה' של שם הוי'. זה מובן גם כן למה? כמו שכתוב בחסידות, ההבדל בין חכמה לבינה, שבינה בעיקר זה אם המידות. בינה זה כבר אם הבנים, זה כבר קשור למידות. כן, ולכן בינה בעיקר זה כבר שייך לאהבה ויראה טבעיים יותר. מה שאין כן חכמה, כח מה, זה עיקר מעלת השכל, עניין הביטול, שזה יותר קשור עם אהבה ויראה שכליים.

23:04 דובר 2 אה?

23:08 דובר 1 אה? זה גם באבות רב לוי. כל פעם אני אומר חכמה ובינה זה י' וה'. אומר ככה: בכללות מובא בחסידות מה ההבדל בין חכמה לבינה. כתוב בחסידות שחכמה זה שם הוי' ובינה זה שם אלוקים. אף על פי שבפרט זה י' וזה ה', אבל בכללות יש ההבדל בין חכמה לבינה. חכמה שמה הוא שם הוי'. חכמה זה עניין של הוי', בחכמה יסד ארץ. חכמה זה קשור לשם הוי'. לכן חכמה בעיקר זה גדר ה... מה שאין כן בינה, שמה כבר יש עניין של כלים, וזה קשור עם שם אלוקים. אלוקים חיים. בספרים, בקבלה, חכמה ובינה זה הוי' ואלוקים. אבל ככה. ולכן באהבה ויראה שכליים, אהבה ויראה שכליים שזה קשור עם עניין החכמה, י' של שם הוי', שזה י' של שם הוי', חכמה. בכללות זה שם הוי', שבשם הוי' יש ד' אותיות, גם כן מביא ארבע עניינים. הוא מביא כאן ארבע עניינים, מחלק את זה לארבע. מהם ארבע עניינים? לומד תורה ומקיים מצוות, מספר לו ומבורך. זה ארבע חלוקות שהוא מחלק את זה דווקא לארבע. למה? מכיוון שי' חכמה, חכמה קשור עם שם הוי', שם הוי' מחולק לד' אותיות, אז לכן הוא מביא גם כן, מחלק את זה לארבע, לארבע עניינים. מה שאין כן בינה קשור עם שם אלוקים, שם אלוקים זה חמש אותיות. אז לכן כשנדבר ונגיע לאהבה ויראה טבעיים שקשור עם בינה, שזה ה' של שם הוי', של אלוקים, אז לכן הוא מחלק לחמש חלוקות. אז לכן כאן יש ארבע חלוקות וחמש חלוקות. מוסיף עוד נקודה, הוא אומר: למה כאן הוא כותב קודם לומד תורה ומקיים מצוות, קודם לימוד התורה, ושמה הוא כותב קודם קיום מצוות, אחרי זה לימוד התורה?

25:11 דובר 1 אתה יודע שכתוב בחסידות, זה ההבדל בין פרשה ראשונה של שמע ופרשה שנייה של שמע, שבפרשה ראשונה של שמע כתוב קודם ״ושיננתם לבניך״ ואחר כך כתוב ״וקשרתם לאות על ידך״. קודם לימוד התורה ואחר כך קיום המצוות. אז הלימוד כתוב לפני המעשה. בפרשה שנייה כתוב הפוך. קודם כתוב ״וקשרתם לאות על ידכם״, מעשה, ואחר כך כתוב ״ולימדתם אותם את בניכם״. כתוב מעשה ואחר כך לימוד. מה ההבדל בין פרשה ראשונה לפרשה שנייה? פרשה ראשונה זה כנגד י' של שם הוי'. פרשה שנייה זה כנגד ה' של שם הוי'. פרשה ראשונה זה העניין של ראייה, חכמה. במאמר של וירא, כן? ראובן שמעון, ראובן זה פרשה ראשונה, שמעון זה פרשה שנייה, וישמע. לכן ראובן, שזה פרשה ראשונה, ראובן זה חכמה, ראייה, שם כתוב קודם לימוד ואחרי זה מעשה. לכן גם כאן, כשהוא מדבר, ונגיע לאהבה ויראה שכליים שקשור עם חכמה, אז הוא כותב קודם לומד תורה ואחר כך מקיים מצוות. כמו שזה הסדר של פרשה ראשונה, קודם ״ושיננתם״ ואחר כך ״וקשרתם״. מה שאין כן כשמדבר באהבה ויראה טבעיים, שזה קשור עם שמיעה, עם וישמע, עם ה' של שם הוי', אז שם הסדר הוא הפוך. קודם עניין של מעשה ואחר כך העניין של, של לימוד. כמו שזה הסדר בקריאת שמע, מעשה לפני לימוד. הסיבה למה ב-ב-כאן הוא מחלק את זה לשתי קבוצות. אהבה ויראה שכליים מחלק את זה לשתי קבוצות. מה שאין כן כשמדבר אהבה ויראה טבעיים הוא כותב את זה ביחד, בקבוצה אחת. אז הוא כותב בגלל שב-ב-י"ה ו-ו"ה, ב-ב-חכמה, בבחינה שזה אהבה ויראה שכליים, שם אפשר לחלק בין ב... טוב, זה כבר עניין שקצת קשה להסביר את זה.

27:03 דובר 1 צריכים לדעת כמה יסודות בחסידות וקבלה. העניין של ש-שב-ש-שד' של שם הוי' מחלקים בין י"ה ל-ו"ה. י"ה זה עניין אחד, נסתרות, ו-ו"ה זה נגלות. זה שתי חבורות. לכן גם כן כאן הוא מחלק את זה לשתיים. מה שאין כן שם אלוקים, אז כל החמש אותיות של אלוקים הן, זה הכל, שזה הכל קבוצה אחת, זה הכל עניין אחד. לכן שם הוא לא מחלק את זה לשתיים, הוא כותב את זה ביחד. אלוקים גם כן הוא כותב שאלוקים זה בגימטריה טבע, שזה קשור עם העניין של אהבה ויראה טבעיים, לכן זה, זה בגימטריה טבע. אז כל ה-- לכן כל החמש דברים הם כאילו באותו, באותו מדרגה, באותו זה. יש עוד כמה דברים שצריכים להבין גם עם כל המדרגות, אבל רבי לוי לא מסביר את זה, אבל אולי אפשר ממה שהוא מסביר להבין עוד כמה חילוקים על הראשונה שיש גם בפרק.