לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ט - חלק א

00:00 כפי שכבר הסברנו כמה וכמה פעמים, ה-ה-הספר התניא הרי מחולק לפרקים וגם כן מחולק לחטיבות, לקבוצות, לחלקים. זאת אומרת שכל כמה פרקים יש עניין, יש עניין מסוים שהולך על כמה פרקים. בכלל, הרי ידוע החילוק בתניא של דרך ארוכה או דרך קצרה, שיש חלק בתניא שמדבר דרך ארוכה. יש חלק דרך קצרה. כמה אופנים איך מחלקים את התניא, אם רוצים לחלק את זה לחילוקים. האמת היא שהפרק שאנחנו נמצאים בו עכשיו, פרק ל"ט, זה קצת באמצע סוגיה. זו הסוגיה שהאלטער רבי התחיל בפרק ל"ה, וזה נמשך מפרק ל"ה עד פרק מ'. זו סוגיה אחת שהאלטער רבי חוקר את כל העניין, כל הסוגיה של מעשה וכוונה, כל הסוגיה שזה אחת מהסוגיות הכי יסודיות בכלל בעבודת השם, בפרט בעבודת החסידות. ה-ה-החיבור והיחס שצריך להיות בין המעשה והכוונה, שמצד אחד רואים ששמים את עיקר הדגש בעניין המעשה: לא המדרש עיקר אלא המעשה. או בקיצור, כמו שהרבי אומר בכל השיחות, המעשה הוא העיקר. ורואים את זה בכל ענייני תורה ומצוות, ששמים עיקר הדגש על עניין המעשה, ומצד שני רואים ששמים דגש מיוחד בעניין הכוונה. כמו שהוא מביא את דברי חז"ל, תפילה בלי כוונה כגוף ללא נשמה. והרבי אומר על זה בכל מיני עניינים ששמים את הדגש העיקרי על העניין של הכוונה, עניין של הרגש. בפרט בעבודת החסידות, אז עוד יותר מוצאים את הניגוד, את הקונטרדיקציה, את ה-, את ה-, את הקומפלקס, איך אומרים, בין שני, את ה-, שיש בין שני הדברים האלה. רואים בתורת החסידות, רואים מצד אחד כשרואים ב-ב-בכל מיני אופנים איך שמדברים בעבודת השם, בדרכי העבודה, אז רואים שיש מקומות שעיקר הדגש זה על הרגש והכוונה. ויש מקומות ששמו יותר דגש

02:22 על המעשה בפועל. כשהרי בעבודת החסידות, חסידות חב"ד, אז מנסים לתפוס את החבל משני הצדדים. זאת אומרת כאילו כל העניין בחסידות חב"ד זה לחבר בין המעשה והכוונה. וכאן זו הבעיה. מעשה וכוונה, מה עיקר, מה חשוב, מה יותר? אה, איפה צריך לשים את עיקר הדגש, מה התכלית וכולי וכולי. וזה האלטער רבי התחיל בפרק ל"ה ונמשך עד פרק מ' ועד בכלל. אז כאן בעצם זה באמצע העניין. מצד שני אבל כל פרק בתניא זה גם בפני עצמו. הרי החלוקה של הפרקים בתניא עשה האלטער רבי, וממילא כל פרק בתניא יש בזה נקודה עצמית שאפשר ללמוד את זה בפני עצמו, בלי קשר לא לפני זה ולא אחרי זה. כל פרק בתניא האלטער רבי מבטא, מסביר, מגדיר, מגלה עניין מסוים שזה יוניק, זה דווקא הפרק הזה. בכלל, הרי ידוע שהאלטער רבי גילה פנימיות התורה באופן של הסוגיה, וכל פרק בתניא האלטער רבי עושה רבולוציה, מה שאומרים עושה מהפך, ומגיע לנקודה אחת. האלטער רבי הרי משנה את כל אופן החשיבה ומגלה עומק פנימי בכל מיני דברים שעד האלטער רבי היו נתפסים כמו דברים פשוטים. אנשים לא שמו לב לזה ולא חשבו על זה, והאלטער רבי גילה בכל פרט ופרט בעבודת השם. בכל עניין ועניין האלטער רבי מגלה עומק. אם מתחילים מפרק א' וככה בכל פרק ופרק רואים שהאלטער רבי מגלה עומק חדש. כשלומדים תניא כמו שצריך ללמוד, לא כמו שלומדים את זה בשיעור תניא של החת"ת לצאת ידי חובה. אבל כשלומדים תניא כדבעי, כמו שצריך ללמוד תניא בעומק, בפנימיות ובעומק ובהשגה והבנה, אז רואים בכל פרק בתניא האלטער רבי מגלה עניינים נפלאים ביותר בכל מיני דברים הכי פשוטים של אידישקייט. מה

04:16 זה יהודי? מה זה תורה? מה זה מצווה? מה זה נשמה? מה זה שמחה? מה זה מרירות? ובכל דבר האלטער רבי מבטא את העניין באופן הכי ברור והכי והכי תמציתי והכי קלאר, הכי באופן הכי עמוק. טוב, על כל פנים, מההקדמה הזו בוא ניכנס למה שהרב ממשיך כאן בעניין. נעשה קצת קיצור מה שדובר עד עכשיו ונלך. מה ממשיך הלאה לפרק ל"ט. האלטער רבי הרי, כמו שדיברנו, האלטער רבי כאן מנסה להסביר את היחס בין המעשה והכוונה. מצד אחד האלטער רבי הביא את הפסוק, שזה הפסוק שזה היסוד של כל התניא, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". ושם רואים שעיקר ההדגשה זה על הלעשותו. עד כדי כך שאפילו שהפסוק אומר בלבבך, אז כמו שהאלטער רבי הסביר כבר בפרק י"ז, שמה שדורשים מכל אחד ואחד באופן של קרוב אליך זה לא בלבבך סתם. זה בלבבך לעשותו. זאת אומרת בלבבך כזה שמביא למעשה. זאת אומרת שלא דורשים מהבן אדם, כמו בבינוני, שזה התניא בעיקר, ספר של בינוני, לא דורשים ממנו מדרגות גבוהות באהבה ויראה, אלא מה שדורשים ממנו בעיקר זה שיבוא לפועל. ואפילו כשהתורה דורשת עניין של לבבך, רגש, ואהבת את ה' אלוקיך, ואהבת לרעך. עניינים של אהבה ויראה שהתורה דורשת רגש, אז התורה דורשת את הבלבבך רק מה שנגיע לעשייה. זאת אומרת, רואים בפסוק הזה שעיקר השטורעם, עיקר הכוח, עיקר הדגש צריך להיות בעניין המעשה. אחרי זה האלטער רבי הביא גם כן זוהר, שזה גם כן הזוהר הזה התחיל בפרק ל"ה. ועם הזוהר הזה האלטער רבי הולך עד סוף, עד סוף ליקוטי אמרים. שהזוהר בפרשת בלק אומר שכל העניין שמביא את השראת השכינה

06:06 לבן אדם זה מעשים טובים. אז זה שמה מדמה את הגוף לפתילה ואת השכינה לאש, וצריך להיות שמן שמחזיק את הפתילה. מה זה השמן שמחזיק את האש? השמן זה מעשים טובים. אז הזוהר מדגיש מעשים טובים דווקא. האלטער רבי מדגיש למה דווקא מעשים טובים? למה לא מספיק זה שיש לי נשמה כדי לחבר בין הגוף והקדוש ברוך הוא? למה לא מספיק הנשמה? למה לא מספיק אהבה ויראה של הנשמה? למה לא מספיק תורה? אפילו גם לא. דווקא עובדין טבין, זה לשון הזוהר. ובזה רואים את ההדגשה בעניין המעשה. ועל זה האלטער רבי מסביר בפרק ל"ו, בפרק ל"ז, מתחיל בפרק ל"ה את הביאור וממשיך בפרק ל"ו, בפרק ל"ז, שזה העניין של נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים. מכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה את העניין של דירה בתחתונים, ודירה בתחתונים פירושו שיהיה מזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, כמו הקליפות והסטרא אחרא, יתהפך להיות מקום ששמה יהיה הקדוש ברוך הוא, עצמותו. והעניין של דירה בתחתונים פועלים דווקא על ידי עניין של מעשה מצווה בגשמיות. שלוקחים דבר גשמי, והדבר הגשמי הזה הוא דבר ששייך לקליפה. יש לו חיות מקליפת נוגה, ועל ידי שמקיימים איתו מצווה אז מהפכים את המציאות הזאת, עושים מזה מציאות כלי לאלוקות. זה בנוגע לחפצא. ועל דרך זה גם בנוגע לגברא, שבן אדם מכניס כוחות כדי לעשות מצווה בפועל, מעשה ודיבור. הוא צריך להכניס כוחות מהנפש הבהמית שלו כדי לדבר דברי תורה. כדי לקיים מצווה הוא צריך להשקיע כוחות של הגוף והנפש הבהמית שלו, ובמילא יוצא שהוא מהפך את הגוף, הנפש הבהמית שלו. כשהם אוכלים ושותים ומקבלים חיים מקליפת נוגה, הם נעשים על

07:57 ידי שמשתמש בזה לקיים מצוות, מציאות. הוא עושה מזה דירה לקדוש ברוך הוא. ועל ידי שכל בני ישראל כולם יעשו את העבודה הזאת, על ידי זה עושים את כל העולם דירה לאלוקים, וזה יהיה הגילוי של לעתיד לבוא, שכל הגילויים של לעתיד לבוא תלוי במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות. פירושו של דבר שהגילוי של משיח זה לא שכר, סתם שכר צדדי בלי קשר לעבודה, אלא שהגילוי של משיח פירושו הגילוי של העבודה שלנו. מה שאנחנו עושים כל הזמן, שהופכים את העולם לדירה לאלוקים. והגאולה יהיה כשמשיח יבוא, כשיהיה בשלימות כל העניין, שכל העולם יתעלה, שיתבטלו המציאות של הקליפות ויהיה ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר״. כל זה הוא דיבר בפרקים ל"ה, ל"ו, ל"ז. בפרק ל"ח אבל, שזה הפרק האחרון לפני הפרק שאנחנו לומדים עכשיו, האלטער רבי התחיל להסביר את הצד השני של ה... שלמרות שהמעשה הוא העיקר, והוא מתחיל בפרק ל"ח, הוא מביא גם כן אפילו להלכה שרואים שלהלכה למעשה גם כן המעשה הוא עיקר, שאפילו אם בן אדם כיוון את כל הכוונות של איזה מצווה והוא לא עשה את זה, הוא לא עשה כלום. להיפך, כשהוא מקיים את המצווה בפועל, אפילו שלא כיוון את הכוונות, אז הוא קיים את המצווה. רואים שהמעשה הוא עיקר גם בהלכה. אבל בכל אופן האלטער רבי אומר: מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה. לאידך צריך להיות כוונה, ועד כדי כך שהכוונה של המצווה זה כל כך חשוב שאומרים שזה נחשב כמו הריחוק הערך שיש בין בן אדם חי לבן אדם מת. או כמו שהרב אומר, ריחוק הערך בין דומם למדבר, שזה ריחוק הערך לגמרי. דומם זה דומם, אין לו שום

09:37 חיות. אף על פי שכולם יש להם דבר ה׳. הקדוש ברוך הוא מהווה גם את הדומם, גם את הצומח, גם את החי, גם את המדבר. אבל בנוגע לגילוי יש הבדל בין הקצה לקצה. בדומם אין לו שום חיים. בגילוי יש רק דומם. יש. אין כאן שום עניין של התגלות רוחנית, מה שאין כן מדבר. יש כאן גילוי החיים, גילוי של לא רק של חיים, של שכל, של דברים יותר נעלים. ובמילא זה הריחוק הערך בין דומם למדבר, שזה מת וזה חי, וחי גופא. יש חי של בהמה ויש חי של בן אדם. זה חי הרבה יותר נעלה. על דרך זה זה הריחוק הערך שיש בין מעשיות המצווה בלא כוונה לעשיות המצווה עם כוונה. זאת אומרת שהעניין של הכוונה זה, זה, זה, זה, זה נוגע, זה זה עושה שינוי בכל העניין. זה עושה שהמצווה יהיה דבר חי. זה מצווה וזה מצווה. הרי אמרנו שמצד המעשה, הדירה בתחתונים, העיקר זה המעשה. אז האלטער רבי מסביר שהקדוש ברוך הוא רוצה גם גילוי. זה מה שמסביר בפרק ל"ח, קצת בפרק ל"ז, אבל בעיקר פרק ל"ח, שהקדוש ברוך הוא לא רק רוצה דירה בתחתונים שיהיה שם עצמות, אלא הקדוש ברוך הוא רוצה שהעצמות יהיה גם באופן של גילוי, שזה יבוא בגילוי ובגילויים. אז הכוונה עושה את ההבדל. אם אתה עושה מצווה בלי כוונה, אז מצד גילויים אין כאן שום גילוי, אין כאן שום, אין כאן שום התגלות של אלוקות. זה עשייה. אבל אין כאן המשכה. אתה הקדוש ברוך הוא, אבל אבל בגילוי זה לא... מה שאין כן כשזה עם כוונה, הכוונה זה גילוי. כמו שהאלטער רבי אמר בפרק ל"ח, הוא חילק את זה לארבעה

11:14 חלקים, כמו שאנחנו מדברים. דומם, צומח, חי, מדבר. יש ארבע עניינים, יש דומם, יש צומח, יש חי ויש מדבר. זה ארבע עניינים, ומחלקים את ארבעה הדברים האלה לשתי קבוצות. דומם, צומח זה שייך לגוף, כי דומם זה רק גוף. אין פה שום צורה, שום רוחניות, רק חומר. וצומח זה גם כן חומר. כי מה זה צומח? צומח זה שהחומר צומח. יש כאן צמיחה, אבל אין כאן חיים. לא רואים בצמיחה בעץ איזה תנועה של החיים. רק רואים שמגוף קטן זה נהיה גוף גדול. אז דומם וצומח זה שניהם שייכים לעניין הגוף. להיפך, חי ומדבר שניהם שייכים לעניין הנפש, כי זה כל המעלה של חי ומדבר, שיש בהם חיות. בזה גופא, מדבר יש לו חיות של בן אדם, חיות של בעל שכל. מה שאין כן בבהמה, יש לה רק חיות בלי שכל. חיות, חיות. יש לה חיות, יש לה רצון, יש לה נפש, אבל חסר לה מעלת השכל. אז יש כאן שתי קבוצות שכל קבוצה יש בה שני עניינים. דומם וצומח שייך לגוף, וחי ומדבר שייך לנפש. אומר האלטער רבי שעל דרך זה גם כן בעבודת השם יש מעשה המצווה, שזה הגוף, ויש כוונה של מצוות, שזה הנפש. במעשה המצווה יש שתי דרגות, כמו דומם וצומח. מה זה שתי הדרגות במעשה המצווה? מצוות שקשורות עם עשייה ומצוות שקשורות עם דיבור. מצווה שבמעשה זה כמו דומם, כי במעשה אין שום שינוי. מעשה זה אותו מעשה. אם יש בזה הנחת תפילין, אותו אותו דבר, אי אפשר לעשות בזה שום שינוי. זה העניין של כמו דומם. מה שאין כן דיבור זה כבר קצת יותר נעלה. דיבור זה סוף כל סוף דיבור

12:58 שייך לבן אדם, אז ממילא יש בזה כבר יותר עילוי, זה כבר קצת יותר רוחני מהמעשה. לכן זה על דרך צומח. לאידך גיסא, העניין של כוונה גם כן מחולק לשתי דרגות. יש כוונה בדוגמה של חי ויש כוונה בדוגמה של מדבר. מה ההבדל בין שני הסוגים של כוונה? אז האלטער רבי מסביר שזה שני סוגים של אהבה ויראה. יש אהבה ויראה טבעית ויש אהבה ויראה שכלית. מה ההבדל בין בהמה לבן אדם? לבהמה יש לה גם כן רגש. לבהמה יש לה גם כן רגש. יש דברים שהבהמה אוהבת. יש דברים שהבהמה שונאת. יש דברים שהבהמה מפחדת. יש לבהמה גם כן עניין של רגש, אבל הרגש אצל הבהמה זה רגש טבעי. זאת אומרת, אין אצלה עניין של השכלה שאפשר להסביר לה, לתת לה להבין שזה נראה לך טוב, אבל באמת זה רע. זה נראה לה רע, באמת זה טוב. אצל הבהמה הכל אצלה, מה שהיא אוהבת ומה שהיא שונאת, זה הכל אצלה באופן של טבע. זה מידות בלי שכל. מה שאין כן הבן אדם. המעלה הגדולה שיש לבן אדם, שיכול להיות אצלו מידות על פי שכל. זאת אומרת, יש לו את המעלה שהוא לא מוגבל בטבע המידות שלו. הוא יכול להשתמש עם השכל שלו ואז להבין עניינים שהם מצד המידות עצמם, הוא לא הרגיש את זה. השכל מסביר לו את העניין ואז המידות הן נפעלות על פי השכל, שהמידות על פי שכל הן הרבה יותר גדולות ממידות, סתם מידות טבעיות. כמובן ששכל ומידות שכל הרבה יותר גבוהות ממידות, וממילא מובן גם כן אהבה ויראה שעל פי השכל זה הרבה יותר נעלה מאהבה ויראה טבעית. אז ממילא גם כן בעבודה ישנם שני אופנים.

14:33 יש עבודה באופן של אהבה ויראה טבעיים. יש אחד שהוא עובד את השם באהבה טבעית, כמו שהאלטער רבי מסביר. יש לכל יהודי אהבה טבעית לאלוקות, ירושה מאברהם אבינו. זה דבר שלא צריכים להשכיל את זה. זה דבר שיש לנו את זה בטבע. בטבע היהודי יש לה אהבה לקדוש ברוך הוא, אלא מה, צריכים לעורר את זה. אבל הדבר כבר נמצא. לא צריכים שכל כדי להביא את זה. צריכים רק למצוא דרך איך להביא, איך. בעצם יש לכל יהודי אהבה. צריך חשבון איך לעורר את האהבה הזאת. כמו שהאלטער רבי מסביר בפרקים, מפרק י"ח עד פרק כ"ה, האלטער רבי מסביר באריכות מה הם העצות איך לעורר את האהבה המסותרת. אבל האהבה המסותרת, הבן אדם לא בונה את זה על פי שכל. יש לו את זה בטבע, צריך לגלות את זה. ועל דרך זה היראה הטבעית. יש יראה טבעית אצל כל יהודי בטבע. ואם אני מקיים מצוות בכוונה, אבל איזו כוונה? הכוונה הטבעית של אהבה ויראה. אני רק מעורר אהבה ויראה טבעית. אז זה נחשב לכוונה כמו בדוגמה של בעל חי. זאת אומרת, בדוגמה זה עבודה, זה על דרך עניין של חי. חי, אהבה ויראה זה טבעי. גם כאן הבן אדם שעובד את השם טבעי זה על דרך, על דרך חי. מה שאין כן בן אדם שהוא מתפלל ולומד, מקיים מצוות מצד אהבה ויראה שכליים, הוא משתמש עם השכל שלו ומתבונן גם ומעורר אהבה ויראה מצד החב"ד, מצד המוחין, אהבה ויראה שכליים. אז זה כמו מדבר. כן, זה כמו מדבר. אז זה ארבע דרגות. זאת אומרת, שתי קבוצות מחלקים לארבע: שני אופנים במעשה ושתי דרגות בכוונה, שזה שזה שזה בכללות העניין של

16:12 עבודת השם שצריך להיות אצל בן אדם. אז מצד אחד צריך, מה זה עיקר ומה זה גוף? יש את שתי הבחינות, מעשה מצווה שבעשייה, מצווה שבדיבור. כן, ולאידך גיסא, אבל כדי שזה יהיה באופן שיביא אלוקות באופן של גילוי, שיאיר אלוקות באופן פנימי, באופן גלוי, שזה יהיה דבר חי, שאלוקות יתגלה פה באופן גלוי, שזה גם כן חלק מהכוונה של דירה בתחתונים. אז זה צריך עניין של רגש, עניין של אהבה ויראה, ובזה גופא יכול להיות בשני אופנים: באהבה ויראה טבעית ובאהבה ויראה שכלית. עד כאן הנקודה שלמדנו בפרק ל"ח. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה לפרק ל"ט. אומר האלטער רבי: מפני זה קרויים גם כן, נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות. אומר האלטער רבי עכשיו, בגלל הסיבה שאמרנו קודם, שכשאהבה ויראה זה טבעיים, אז זה כמו בעל חי. זה לא מדבר. זה עניין של בעל חי שיש לו רגש טבעי, אהבה ויראה. אז מפני זה גם כן מובן למה מלאכים נקראים גם כן חיות ובהמות. מאותה סיבה שאנחנו אומרים שאהבה ויראה טבעי זה, זה כמו מדרגה של החי, אז גם כן מלאכים נקראים חיות ובהמות מאותה סיבה. כי כתיב ״ופני אריה אל הימין״ וגו'. כתוב בתנ"ך, יחזקאל הנביא ראה את המרכבה, אז הוא ראה בהמות וחיות. הוא ראה את המרכבה, את המלאכים, איך שהם משתקפים, מתבטאים בעניין של חיות. ובעיקר ״ופני אריה אל הימין״, זה המלאכים ששייכים לצד ימין. מלאכים של אהבה, זה נקרא פני אריה וגו'. ופני שור מהשמאל וגו', זה המלאכים שהם שייכים לקו השמאל, קו הגבורה, קו היראה, נקראים פני שור. למה הוא קורא לזה בשם חיות ובהמות? מצד אותה סיבה שאמרנו קודם. לפי שאין הם בעלי בחירה, בגלל שהבהמות...

18:18 סליחה, המלאכים, המלאכים למעלה הם גם כן לא בעלי בחירה. ויראתם ואהבתם היא טבעית להם. כל היראה והאהבה שיש למלאכים זה עניין של טבע. כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פנחס. שהעניין של אהבה ויראה של המלאכים זה לא מצד בחירה ומצד השכל, אלא זה אהבה ויראה טבעית. ולכן ממילא, שהצדיקים גדולים מהם. לכן מובן למה הצדיקים נמצאים בדרגה יותר גבוהה מהמלאכים. כי מדור נשמות הצדיקים בעולם הבריאה. איפה נמצאות הנשמות של הצדיקים? נמצאות בעולם הבריאה. כמו שהאלטער רבי יסביר בהמשך, שעולם הבריאה זה עולם השכל. ומדור המלאכים בעולם היצירה. המלאכים שהם חיות ובהמות, הם עובדים את השם מצד אהבה ויראה טבעיים, אז הם שייכים לעולם היצירה. ועולם הבריאה הרי יותר גבוה מיצירה, ולכן נשמות הצדיקים יותר גבוהות מהמלאכים. מה האלטער רבי רוצה פה בדיוק? זה ספר של בינונים. זה לא ספר של מלאכים. מה האלטער רבי רוצה פה עכשיו עם הקטע הזה, להסביר לנו מה קורה אצל המלאכים? מה זה נוגע? כולנו יודעים שתניא זה לא ספר של, של דרושים. יש בחסידות מאמרים שלמים שמסבירים את המלאכים, דרגות כאן ושם, ההבדלות של המלאכים וכל מיני עניינים בעבודת המלאכים. זה אחד מהעניינים שמדברים בחסידות באריכות. השאלה, וזה לא שאלה, למה בחסידות מדברים על מלאכים? כי יש בזה עניינים שנוגעים לעבודת האדם, כמובן. יש סיפור עם, יש סיפור שהרבי סיפר כמה פעמים, שהיה פעם איזה רב מדויטשלנד, מגרמניה, יקה, שהגיע לרבי הרש"ב. היה עניינים לדבר, והרבי הרש"ב היה כותב איזשהו מאמר, ובאמצע לכתוב מאמר חסידות. אז הרב רצה לראות מה הרבי הרש"ב כותב, כאילו התקרב, הסתכל מה הרבי הרש"ב כותב. כמובן הרב הזה היה תלמיד חכם מאוד גדול, אבל בחסידות הוא

20:32 לא ידע. הוא התקרב לראות, ואז הוא רואה שמדברים שם על נושא, הרבי הרש"ב בדיוק היה כותב משהו שמדבר על עניין של מלאכים.