לקוטי אמרים תניא - פרק ל' - חלק 4

00:00 דובר 1 עניינים בעשה טוב. אדם צריך לשקול ולבחון את עצמו באיזה אופן מיוחד יש לו את היצר שלו בקו של עשה טוב, שזה עיקר הבעיות של הבינוני. הן בעבודת התפילה מכל הלב והן בגמילות חסדים, ללמוד לא רק קצת יותר ממה שרגיל, אבל הרבה יותר ממה שרגיל. אז אני מביא פה לשם השלמה כמה עניינים שהרבי מביא דוגמאות למעשה טוב. ובהמשך הרבי מביא גם כן דוגמאות לעניין של סור מרע. כי אפילו בעניינים של סור מרע, דיבור כללי, הרי ההבדל בין בינוני לרשע זה סור מרע, ועשה טוב זה עניין של מעשה טוב. אלא מה? הרבי מסביר שמה סור מרע ומה עשה טוב, מצד רצון ה' זה אותו דבר. אבל תראה אחרי זה מה שממשיך ואומר שגם בסור מרע, גם כן הבן אדם יכול למצוא עניינים שלכאורה ברשות של הבינוני, אז גם בזה צריך להיות מלחמה עצומה. שברשות של הבינוני מביא דוגמאות של עניינים כאלה שאפשר למצוא עליהם כל מיני היתרים, והבינוני לא נזהר בהם בגלל שחסר אצלו את המלחמה. מה הדוגמה שהרבי מסביר? הוא מביא דוגמה למשל להפסיק באמצע שיחה נאה. להפסיק באמצע שיחה נאה וסיפור בגנות חברו. להוסיף שאפילו שזה גנאי קטן וקל מאוד, ואפילו שזה אמת, ואפילו כדי לנקות את עצמו. זאת אומרת שיש בזה שלושה דברים. יש כאן שלושה עניינים בגנות הזו שנמצא בזה היתר. קודם כול זה גנאי קטן וקל מאוד, שהשני זה לא מצער. זה לא משהו שזה יכול לגרום אצל השני עניין של ״שאתה מדבר עליי״, כי זה לא תופס מקום ואף אחד לא אכפת לו שאתה אומר על זה. זה גנאי מאוד קטן. ודבר

02:08 דובר 1 שני אומר שהוא אמת. ודבר שלישי אומר שאפילו שזה כדי לנקות את עצמו. מה זה העניין של כדי לנקות את עצמו? הוא מביא את הדוגמה של רבי שמעון אמר לרבינו הקדוש. רבי שמעון אמר לאביו רבינו הקדוש. הוא אמר לו על הגט, על הגט מקושר. הוא אמר לו אני לא כתבתי את זה. כתב את זה יהודה חייטא. אז מה אמר רבינו הקדוש? אז רבי שמעון. כן. אז מה הסברנו כאן? ששם מה שהיה הסיפור. הסיפור היה שרבי שמעון, הבן של רבי יהודה הנשיא, אז הוא מביא את הגט ואז רבי יהודה ראה את הגט. הגט היה בסדר מאה אחוז, רק הוא לא אהב את הצורה שעשו את הגט בצורה מסוימת שהוא אז. אז הוא אמר מי כתב את זה? הוא אמר לו משהו של מישהו. אז מה אמר רבי שמעון? אני לא כתבתי את זה. כתב את זה יהודה חייטא. עכשיו מה קרה שמה? הגט היה כשר ובכלל לא היו בעיות. אלא אדרבה. אפילו אם הוא אמר את זה, זה לא גרם ליהודה חייטא בעיות. לא חשבו שבגלל זה יהודה חייטא נהיה סופר. יהודה חייטא נשאר כותב של הגט, נשאר בסדר. רק מה, זה לא היה הגט שרבי יהודה הנשיא אהב, לא רצה שעשו כזה גט. אז זה גנאי קל מאוד. דבר שני זה היה גם אמיתי. ודבר שלישי זה אמיתי, הוא באמת לא כתב את זה. השני כתב את זה. והעיקר, דבר כזה זה לא חמור. הוא אמר את זה כי הוא רצה להלשין על יהודה חייטא? אם היה אומר את זה כי הוא רצה להגיד משהו לא טוב על יהודה חייטא, זה נחשב באמת

03:53 דובר 1 עניין של לשון הרע. כאן זה בכלל לא היה כל הכוונה שלו. הכוונה שלו הייתה שהוא רצה לנקות את עצמו. יש עניין של מורא אב ואם. אז כשרבי יהודה הנשיא אמר לו שהוא לא אוהב את הגט הזה, איך שזה נכתב, אז הוא רצה לנקות את עצמו. אז הוא אמר זה נכתב, השני כתב את זה. כמובן שאם זה היה דבר יותר

08:15 דובר 2 כיבוד הורים זה שהוא ניקה את עצמו. ואף על פי כן אמר לו ״כלך מלשון הרע״. שהיה מספיק להגיד אני לא כתבתי. איי, אתה דואג אם אני כן אאמין לך, לא אאמין לך. טוב, זה כוח השלילי, אבל מצד העניין של לנקות את עצמך ו-ו-ו-מצד כל הדאגה שלך לכיבוד הורים, היית צריך להגיד רק אני לא כתבתי ולא להוסיף שבן אדם אחר כתב. זהו, אז זה רואים ספק שנלמד גם כן מהעניין שזה היה הבן ששאל את אבא שלו. עוד דבר מעניין גם כן ב... לא זוכר עכשיו איפה ראיתי לפני הרבה שנים. כן, לא מצאתי את זה עכשיו. הרבי בפעם דייק על הלשון ״רבינו הקדוש״. לא אומר רבינו הנשיא, אלא רבינו הקדוש. זה גם כן מדויק. בתניא אצלי יש כמה לשונות. לפעמים פה נקרא על הרבי מדייק הלשון שרבינו הקדוש זה להראות שזה עניין של רבינו, שרבי הוא שייך לכלל ישראל. אם היה אומר רב שמעון לאביו רבינו הנשיא, זה עניין פרטי. רבינו הנשיא היה רבינו הנשיא, היה רב גדול, איש מיוחד. זה שאומר רבינו הקדוש, עניין של רבינו, שרבי הוא, הוא רבי, הוא מלמד. רבי מלמד את כלל ישראל איך זה מתנהג. אז ממילא צריך להגיד רבינו הקדוש, זה עניין ששייך לכל אחד. יוצא דיבורים ש-ש-זכו ל-- כבר הייתי בזה. אכן זה עוד נקודה שהרבי מדייק בתניא. מה אנחנו רואים גם כן מזה, עד כמה בתניא כל מילה מדויקת. הרבי מדייק בתניא. תסתכלו בפנים. אז הרבי אומר הלשון שאפילו, יש לכם תניא, כתוב למעלה, טוב, שם בשורה שישית. אז הרבי אומר: ״ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר מרע לגמרי בכל מכל כל״.

10:16 דובר 2 בכל מכל כל. מה שאתה רוצה להגיד שבן אדם, אפילו בעיני אם יתבונן בשכל, בלב, בשלווה, נראה שאפילו בסור מרע עדיין הוא לא מאה אחוז. גם שמה יש עדיין עניינים בכל מכל כל בשביל להגיד ב-ב-בשלמות. למה הרבי לא יכול להגיד המילה בשלימות? למה צריך לכתוב לשון כזה, מליצה, בכל מכל כל? זה לשון יפה, נכון, אומרים את זה בהלכות מוצאי, והבחורים כאן למדו בבבא בתרא. נכון? מכירים את זה בבבא בתרא? למדתם כבר בבבא בתרא? אנגלית. אנגלית של בבא בתרא גם כן לא למדו. מה למדו? אז בכל זאת, הגמרא בבבא בתרא, זה ידיעת הלשון. איפה מובא הלשון בכל מכל כל? שמה בבבא בתרא שכתוב בגלל עוגי. אז נכון שזה לשון יפה שזה מראה השלימות. אבל למה הרבי צריך להגיד לשון של מליצה? כבר בתניא זה לא צריך לשון מליצה, זה לא צריך לכתוב בצורה של כזה פתגם. למה הרבי צריך לכתוב הלשון של בכל מכל כל? אז הרבי אומר היבט נפלא. הגמרא אומרת בבבא בתרא, שמה הגמרא אומרת שמה המקור של העניין הזה, בכל מכל כל. הגמרא אומרת, שלוש ראיות היא מביאה מן המקרא, שהאבות זכו להרגיש מעין עולם הבא. ו-ו-ולומדים את זה מהפסוק ״בכל מכל כל״. אצל אברהם כתוב ״וה' ברך את אברהם בכל״. ״ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל״. אצל יצחק כתוב ״ואוכל מכל״. אתם יודעים איך זה הולך. ואחרי זה-- לא, ״הקול קול יעקב״. בכל אופן, אחרי זה פסוק יעקב. ואצל יעקב כתוב ״יש לי כל״. אז יש את ה-- יש את ה-- יש את ה-- את הלשונות האלה, הכל בתוך זה. אז זאת אומרת שזה

12:30 דובר 2 הולך על האבות, נכון, יענקל? אז הרבי מזכיר שזה מדויק שהרבי מביא כאן את הלשון בכל מכל כל, כי עבודת ה' בשלימות, בתיקון כללי, קשור למידות. למידות ישנן שלוש מידות: אברהם זה מידת האהבה, זה החסד. יצחק זה מידת היראה, מידת הגבורה. ויעקב זה מידת האמת, מידת התפארת. זה פרטי. זה השלוש מידות שזה השלמות בעבודת ה'. בעולם הזה אז יש גם בקליפה, יש את שלושת העניינים האלה: אהבה זרה, יראה זרה ו-ועניינים לא רצויים, וקבלת רחמים. זאת אומרת יש בשלושת העניינים בחסידות פרץ בקליפה. אז השלוש דוגמאות שהרבי מביא אחרי זה זה בשלושת המידות האלה. להפסיק באמצע שיחה נאה. מה זה שיחה נאה? נאה זה עניין של אהבה. שיחה נאה זה מדבר דברים בטלים כאלה מקוטעים. זה גלגול של אהבה ששייך לקליפה. אז זה קשור עם העניין של אברהם בעולם הזה. סיפור בגנות חבירו. גנות, לשון גנות, עניין של גנות זה עניין של גבורה. עניין מתגבר ועניין של שלילי זה שייך למידת ה-- מידת הג-- מידת הגבורה, יצחק לעומת זה. כך אומר ״אמירת שקר״. אמירת שקר זה עניין של אמת. אמת זה יעקב. כן, רק שכאן זה בעולם הזה. אמת זה לא שלנו. אז ממילא אחרי זה בגלל שהרבי מביא כאן שלוש דוגמאות בעניין של העולם הזה, לכן הרבי גם משתמש בלשון שמדבר על המידות, שזה בכל מכל כל. שם זה סיפור שהרבי מזכיר שם על התניא. כל מילה בתניא מדויק בתכלית. ממשיך אדמו"ר הזקן: ״חברי תלמידי תוס'״. פרט לזה אפשר למצוא כל מיני דברים של-של הדברים האלה שהם דברים קלים שאנשים לא שמים לב אליהם, דברים שהם דקים כמו אבק לשון הרע, אבק, יש אבק, עניינים שהם בגדר אבק. זאת אומרת שמדובר בדברים ברורים לגמרי. אפשר למצוא כל מיני דברים כאלה שגם נתקל בהם. ״וגם בענין קדש עצמך במותר לך״.

15:02 דובר 2 גם בענין קדש עצמך במותר לך. כאן אומר אדמו"ר הזקן, יש עוד דבר, שזה עכשיו אדמו"ר הזקן מדבר דבר חדש שלא היה מקודם בעניינים של דברים המותרים. יש עוד עבודה מיוחדת שקשור עם קדש עצמך במותר לך. עד כאן דיברנו על דברים אסורים. לבד, לא עצמו, אבל זה איזה איסורים שאפשר להיכשל בכלל, איסורים דקים. כן, רק שדק. כאן הרבי מתחיל להגיד עוד דבר שזה דברים המותרים. אבל מה? גם בדברים המותרים יש דין, העבודה הזאת שזה קדש עצמך במותר לך, ושם גם כן זה אצל הבינוני. אפשר למצוא תמיד עניינים שהוא לא מספיק נזהר. ״שקדש עצמך במותר לך הוא דאורייתא״. אז קדש עצמך במותר לך יש בזה חומר מיוחד. מצד אחד זה יותר קשה לשים לב כי זה, בגלל שזה מותר, אז זה מאוד קל לרמות את עצמו ולחשוב שזה לא שייך אליי. אולי זה לא שייך אליי. מאוד קל אדם ייכשל בעניינים של זה כי זה מותר בעצם. לעומת זה הדין של לקדש עצמו במותרות זה דין דאורייתא, כמו שכתוב ״קדושים תהיו״ וגו' ״והתקדשתם״ וגו'. עכשיו שמה המצווה של קדושים והתקדשתם זה שני פסוקים. אחד זה פרשת קדושים ואחד זה פרשת אמור, נראה לי. ושם לומדים את הדין של לקדש עצמו במותרות. שזה דין דאורייתא, וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'. אפילו אם זה לא היה דאורייתא, אפילו אם זה היה דרבנן, אז דרבנן זה גם כן יותר חמור מדברי תורה במידה מסוימת. אנחנו יודעים הרי שהגמרא אומרת שיש בכמה פרקים שחמור דברי סופרים מדברי תורה. אז הנה מה הרבי קובע כאן? מצד

17:01 דובר 2 אחד הוא אומר שזה דאורייתא ואחר כך הוא אומר שדברי סופרים חמורים. מה? מה? מה? מה? מה קרה? מה כאן העניין, הולך ובא חזור? אז זה בעצם קשור למחלוקת של הפוסקים. יש מחלוקת בין הראשונים אם העניין של קדש עצמך במותר לך זה דאורייתא או דרבנן. זו מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם לא הכניס את העניין של קדש עצמך במותר לך לתרי"ג המצוות. זה לא נמצא בתרי"ג המצוות. אז הרמב"ם לא כותב דשיקיו [?], זה עניין כללי. זה לא מדבר, הרמב"ם צריך כלל שמצווה כללית זה לא נחשב בתרי"ג המצוות וכו'. אז הרמב"ן חולק עליו. הרמב"ן כותב שגם זה מצווה, מה המצווה הפרטית? זו המצווה של קדש עצמך במותר לך. יש רמב"ן נפרד וכל אחד מותר להסתכל על זה ולדעת אותו. הרמב"ן זה ריש פרשת קדושים, שהרמב"ן מסביר באריכות איך שבן אדם יכול להגיע למצב כזה של נבל ברשות התורה. הוא יכול להיות נבל, נבל, ואיך קוראים לזה ביידיש? נבל יונג [?], להיות נבל, לחיות כמו בהמה, בעל מותרות, ברשות התורה. הכל לפי שכלו. זה טעים וזה כל זה. זה כשר וזה ישר וזה זה. אבל ברשות התורה אז הוא נבל. נבל ברשות התורה. אז זה העניין של קדש עצמך במותר לך. אומר הרמב"ן שזה אמנם דאורייתא. אז זה הפשט גם בתניא. בהתחלה הוא כותב קדש עצמך במותר לך שהוא מדאורייתא, כמו שיטת הרמב"ן. זה לפי השיטה של אלה שסוברים דאורייתא. גם דברי סופרים, אפילו אם אנחנו ניקח את השיטה של הרמב"ם וספר החינוך וכל מיני פוסקים שהם סוברים שזה דרבנן, אז גם מצידם חמורים דברי סופרים וכו'. אז כל זה זה דוגמאות.

19:00 דובר 2 שהרבי נותן כאן, עניינים שגם הבינוני צריך להילחם בהם על היצרים שלו. "וכל אלו ועוד רבות כיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו". מה אבל קורה? שהדברים האלה, עבירות כאלה, שהבן אדם לא נותן לזה חשיבות. למה לא נותן לזה חשיבות? הבן אדם דורך על זה בעקבות. יש את העניין שנקרא "עוונות שאדם דש בעקביו". זאת אומרת, יש סוג של עבירות כאלה שהבן אדם כאילו נותן לזה, נותן לזה, מזלזל בזה. מזלזלים. "דש בעקביו" פירושו שהוא דורס על זה בעקביו. הוא דורך על זה, לא נותן לזה ערך, לא נותן לזה חשיבות. וגם "נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה" וכו'. יש כאן שתי בעיות. בעיה אחת זה שמדובר על דברים כאלה קלים שיש אנשים שמזלזלים בזה. "דש בעקביו", אני מזלזל בזה. לא נותן לזה את הערך כי אני חושב שזה דבר לא כל כך גרוע. ויש עוד בעיה, בעיה שנייה, שהבן אדם, אחרי שהבן אדם עושה דברים האלה, עבירה, עושה את זה פעם אחת, אז כואב לו, מפריע לו. ברגע שכבר עשה את זה פעם, בפעם השנייה או פעם השלישית, הוא כבר לא מרגיש כל כך את הגרוע. מה כבר עשיתי? זו הבעיה הכי גדולה. הגמרא אומרת: "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר". הגמרא אומרת "נעשית לו כהיתר". מה זה, ברגע שעשיתי עבירה אחת פעם אחת, אחרי זה זהו, נהיה מותר? הגמרא אומרת "נעשית לו כהיתר". חס ושלום. אחרי זה פעם שנייה, פעם שלישית, וכל פעם זה זה. זה בכלל בתיקון. אבל אצל הבן אדם, ברגע שעבר על זה פעם אחת ופעם שנייה, הוא חשב בפעם הראשונה, הוא חשב שאם הוא יעשה את העבירה הזאת אחרי

21:03 דובר 2 זה יקבל את זה, השמיים ינחילו עליו איזה עונש. עשה פעם אחת, הוא ראה שלא נהיה כלום. אז פעם שנייה הוא כבר זז הלאה וזה יפה. וזה יכול להיות בגלל הסיבות האלה. הן בגלל הסיבה של לא קיימא לכתחילה. הבן אדם לא נותן לזה את הערך האמיתי. כולם עושים את זה, וגם צד שני, הוא עשה את זה פעם או פעמיים, זה לא מרגיש כל כך. מספרים סיפור מעניין. מספרים שהיה רב, היה פעם אחד מהשליטים בפולין, זאת אומרת, אחד מהמנהיגים, נגר [?]. מספרים שבפולין היה יהודי שקראו לו, בפולין קראו לאנשים, קראו לו יצחק שוורץ, יצחק השחור. ככה קראו לו. ככה קראו לו. מה קוראים לציידניקים [?]? כולם קראו לו ככה. אז הגיע פעם יהודי, היה רב, ואמר לו שיצחק שוורץ אמר לו כך וכך. אמר משהו בשמו. אז הנגר הסתכל על האיש ואומר לו: "המכנה שם לחברו אין לו חלק לעולם הבא". אחד שקורא לחבר שלו בשם כינוי גנאי, אין לו חלק לעולם הבא. אז הוא אומר לו: אבל מה, חצי פולין קוראים לו יצחק שוורץ. אז אמר לו: "בגיהנום יש מקום גם לחצי פולין, לא רק לי". כן. זאת אומרת, זה שאנשים כולם קוראים לו ככה, כולם ככה, זה לא עושה את הדבר פחות חמור. וזה דבר שדרך אגב, לפעמים מדברים מעניין לעניין באותו עניין. אז כאן בארגנטינה יש כזאת מחלה שנקראת לכנות שם לחברו. זה שמות פלאקו, גורדו, אלטו, באחו, נגרו, בלנקו. לכתחילה מאוד מזלזלים בעניין הזה. אנשים לכתחילה ככה, שמות, שמות שנותנים לבחורים, לאנשים נותנים להם שמות, ויש עוד שמות. לא אזכיר כאן כדי לא לעורר את העניין. כל אחד יודע

23:14 דובר 2 למה מתכוונים, מתכוונים. זה דבר שזה מאוד חמור. יש על זה חומרה מפורשת. הארבעה עשרה מרידות מקוטלגות [?], כותבת, כותבת את הדברים החמורים שכתוב על זה בגמרא, וצריכים מאוד להיזהר מזה. איי, כולם? לא כולם, אז יש מקום לזה. זה מה שאמרנו. כן, אז ממילא צריכים להיזהר מהדברים האלה גם כן. זו הנקודה. ישנה שאלה שהרבי שואל למה האלטער רבי כאן, האלטער רבי מביא, שהרי הגמרא כאן יש הארכת דבריו של האלטער רבי, מביא את העניין של "קדושים תהיו" ו"והתקדשתם". אז הוא מביא שתי סוגיות. למה הוא מביא את שתי הסוגיות? עיקר הדין באורח חיים מביא רק פסוק אחד. בעיקרון דין באורח חיים מביא מרדכי שחין [?] את השאלה של הסתפקות. הוא מביא רק הפסוק "והתקדשתם". ועוד דבר, בהפך, על דין אורח חיים לא אומר. הוא אומר לך שזה מראית של פשיטות. כי אין ספק שזה הסתפקות. הוא אומר שזה פשיטות, עניין של מראית. עיקר הדין באורח חיים מביא גם את השאלה השנייה, גם ביוסף אמרו את זה בפרט. מה הסיבה לחילוק הזה? בעזרת השם.