לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ב - חלק 1

00:01 אנחנו אוחזים כאן בתניא בפרק ל"ב. אז השגחה פרטית שאנחנו אוחזים פה. זה לא מכוון. כאן בישיבה אנחנו, אני אומר את זה בשביל הבחורים החדשים, אנחנו לומדים על פי סדר. במשך כמה זמן שאנחנו לומדים על פי סדר את התניא. התחלנו מההתחלה, ולא... עכשיו אנחנו מתחילים פרק ל"ב. גמרנו פרק ל"א לפני, לפני חודש אלול. חודש אלול למדנו באגרת התשובה, וכך אנחנו עושים עכשיו בדיוק בפרק ל"ב. בפרק ל"ב. כולם יודעים שזה פרק מאוד יסודי, פרק ידוע. זה פרק שמן הסתם הרבה בחורים, או אולי כל הבחורים, יודעים את הפרק בעל פה גם כן. אם לא יודעים את זה אז צריכים לדעת את זה. זה הפרק הידוע שהרבי אומר את הפתגם שפרק ל"ב זה הלב של התניא. אז השגחה פרטית. אני אומר, אנחנו מתחילים ללמוד עכשיו פרק ל"ב. יש כאן עוד השגחה פרטית מיוחדת, שזה הזמן שאנחנו נמצאים. כולם יודעים שאנחנו נמצאים עכשיו בשנת ההקהל, וכשהרבי דיבר על העניין של שנת ההקהל אז הרבי הדגיש שאחד מהעניינים העיקריים שצריכים להיות בהדגשת ההקהל זה העניין של אהבת ישראל. הקהל פירושו אחדות. כל פירוש של המילה הקהל פירושו להיות ביחד, עניין של הקהל. הרבי מסביר באריכות בכמה וכמה מכתבים ושיחות בקשר לשנת הקהל, שהאנשים, נשים וטף זה כל מיני סוגים של בני ישראל. יש אצל כל אחד ואחד העניין של האנשים, נשים וטף גם כן בפנימיות. ויש בבני ישראל בכלל מחולקים לכמה סוגים. ועבור ההקהל עצמו, אנשים, נשים וטף, שצריך להיות התאחדות. המלך הוא פועל את האחדות של בני ישראל ברוחניות, נקודה אחת. בעזרת השם במשך הזמן אנחנו נדבר על זה יותר בפרטיות, איך שזה גם כן מתקשר עם הפרטים שהרבי

02:35 אומר בפרק ל"ב. אבל על כל פנים, זה גם כן הקשר: כל השנה הזאת צריכים לעשות יותר הדגשה על עניין האחדות מצד זה שזו שנת הקהל. ובעזרת השם בוודאי יפעלו בזה כמו שהרבי רצה, שכל אחד ואחד יפעל בעניין של הקהל עם... אז בוודאי שיפעלו את זה במיוחד בישיבה של חב"ד. אז שמה יפעלו את זה ביתר שאת וביתר עוז שיהיה השנה. ירגישו שזו שנת הקהל. שיהיה יותר אחדות, יותר, יותר דברים שיחברו אחד עם השני, יותר עניינים של מסיבות שפועלים את העניין של אחדות. על כל פנים, אז ממילא זה זמן, זה הזמן המתאים באמת ללמוד פרק ל"ב. טוב, על כל פנים, פרק ל"ב נקרא הלב של התניא. כמו שאמרנו, ידוע הסיפור הידוע, הרבי סיפר את זה הרבה פעמים. רואים את זה גם כן, מי שמסתכל על התניא מהדורא קמא. ידוע שבמהדורה הראשונה של התניא לא נמצא פרק ל"ב. זאת אומרת, כל הפרק שהאלטער רבי מדבר על אהבת ישראל לא נמצא בתניא הראשון שהאלטער רבי כתב, מהדורא קמא. ורק כשהאלטער רבי הכין את המהדורה בעצמו כדי להביא את זה לדפוס, מהדורה בעצמו, זה מה שהאלטער רבי הכין כדי להדפיס את התניא, אז האלטער רבי הוסיף את כל הפרק הזה. ורואים את זה גם כן במוחש כשלומדים את התניא. אז רואים שפרק ל"ב, אין לזה שייכות באופן גלוי, אין לזה שייכות ממש למה שכתוב לפני זה, ולא מה שכתוב אחרי זה. פרק ל"ב זה ממש עניין בפני עצמו. אז תראה, זה מסביר את העניין של אהבת ישראל, אבל זה ממש עניין בפני עצמו. זה לא מה שמדובר כאן בפרקים האלה, כן? כולם יודעים שבפרקים האלה בתניא האלטער רבי מסביר את עניין

04:28 השמחה בעבודת השם, עניין המרירות מפרק כ"ו. האלטער רבי התחיל להסביר עד כמה צריך להיות בעבודת השם דווקא מתוך שמחה, ונתן כל מיני עצות איך בן אדם צריך להוציא מעצמו את כל הדאגות, להיפטר מכל הדאגות, הן עניין גשמי והן עניין רוחני, ולעורר בעצמו תנועה של שמחה בעבודת השם. לאחר זה האלטער רבי הסביר גם כן שלפעמים צריך להיות עניין של מרירות, ואיך שהמרירות זה לא סתירה לשמחה. כל הביאורים האלה, בזה האלטער רבי מדבר עד פרק ל"א. ואחר כך בפרק ל"ג האלטער רבי ממשיך לדבר על אותו נושא. פרק ל"ג. הייתם מסתכלים? הוא מדבר על שמחה? ״ועוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית״. גם שם הוא מדבר עוד, עוד כל מיני עניינים של התבוננות, של אדם כלפי עצמו, עניין של שמחה. ואז הוא ממשיך ל-ל"ג, ל"ד. זאת אומרת שהאלטער רבי כאן נמצא באמצע לדבר על עניין אחר לגמרי. ובתוך העניינים האלטער רבי מכניס את העניין של אהבת ישראל. כמובן שיש לזה קשר, כמו שנראה בפנים האלטער רבי בעצמו אומר את הקשר. אבל הקשר זה לא קשר ממש באופן ישיר. זאת אומרת, זה לא העניין, עיקר העניין שמדבר כאן. זה רק קשר מצד שדבר אחד מביא לשני. אפשר להגיד מעניין לעניין, אבל זה לא אותו עניין ממש. אז זה הסיבה למה האלטער רבי עשה את זה. זה מה שהחסידים מספרים. הרבי דיבר על זה כמה פעמים גם כן, שזה בגלל שהאלטער רבי רצה לרמז את הדבר הזה. זה יותר מרמז. זה דבר מאוד גלוי שזה הלב של כל חסידות. זה הלב. כמו שהלב זה המרכז של הגוף, וכל הגוף של הבן אדם וכל האיברים תלויים בלב.

06:17 והלב הוא עיקר העבודה. אז על זה גם כן בפירוש החסידות בתניא צריכים לדעת שאהבת ישראל זה הלב של כל התניא. מה זה הרי התניא? תניא זה הדרוש של מקסא של פנימיות התורה. התניא זה הספר שמלמד את הבן אדם איך צריך לעבוד את השם על פי פנימיות התורה, שצריך ללמד אותם לעבוד את השם. אז בא האלטער רבי, רוצה להסביר לנו שבזה גופא הלב של כל החסידות, הלב של כל התניא, זה העניין של אהבת ישראל. וזה קשור גם כן עם עוד סיפור שהוא ידוע, וזה גם כן מוסבר בקיצור במאמר שלומדים עכשיו בדיוק השבוע, פרשת בלה"ע, מאמר שבראשית ברוח רצון יקרא. ושם הוא מביא את הפתגם הידוע בשם האלטער רבי, שאהבת ישראל הוא כלי לאהבת השם. זה מובא ב"היום יום" גם כן כמה פעמים. מה הסיפור? הסיפור הוא שישבו החסידים בזמן האלטער רבי. לכאורה זה היה עוד לפני שהתניא נדפס. ככה משמע מתוכן הסיפור, שישבו בין החסידים והיה להם ויכוח מה העיקר. האם אהבת השם זה העיקר או העיקר זה אהבת ישראל? מה העיקר בחסידות? או זה אני לא יודע מה העיקר החסידות או מה העיקר הוויל. לא, לא זוכר בדיוק את המילים של הסיפור, אבל התוכן היה שהיה ויכוח בין החסידים מה יותר נעלה או מה יותר חשוב או מה יותר עיקרי: אהבת השם או אהבת ישראל. היו כאלה שאמרו ככה, כאלה שאמרו ככה, והיה ויכוח עד שלא יכלו. החסידים לא יכלו להגיע למסקנה, אז הם באו לאלטער רבי ושאלו את האלטער רבי, מה האלטער רבי אומר. אז מה האלטער רבי ענה? רבי ענה: "אהבת השם ואהבת ישראל שניהם כאחת שורשים ב-ב-בלעדי." סליחה,

08:08 אני לא זוכר את הלשון, שגם אהבת השם וגם אהבת ישראל, שניהם הם מושרשים ביוצרם, בקדוש ברוך הוא. איך שיהיה הלשון שם, מה שהוא כותב. אבל, אבל אף על פי כן אומר: "גדולה אהבת ישראל שאוהב מה שהאהוב אוהב", שיש מעלה באהבת ישראל. למרות שאהבת השם ואהבת ישראל הם שתיהן מצוות, וממילא מצד הנקודה שהן שתיהן מצוות, שתיהן הן המצווה והרצון של הקדוש ברוך הוא. אז מצד הנקודה הזאת אי אפשר לחלק ביניהן ולהגיד זה יותר מעלה, זה יותר פחות. כי בדיוק כמו שהקדוש ברוך הוא רצה אהבת השם, כך רצה אהבת ישראל. אז מצד הנקודה הזאת הן שוות. אבל יש מעלה באהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב. זאת אומרת, כשהיהודי אוהב יהודי אחר בגלל שהקדוש ברוך הוא גם כן אוהב יהודים, אז ממילא יש כאן את המעלה שאתה אוהב מה שהקדוש ברוך הוא אוהב, כאילו מעלה נוספת שיש דווקא באהבת ישראל. אז זה היה ביאור. זאת אומרת שמהאלטער רבי היה משמע סוף כל סוף שיש מעלה באהבת ישראל אפילו יותר מאהבת השם. ויש אפילו עוד, עוד יותר חזק שמובא בשיחות של החפץ חיים עם הרבי, גם כן באותו נושא, שמבואר שמה שמהאלטער רבי התבטא שהקדוש ברוך הוא כביכול מוותר אפילו על אהבת השם בשביל אהבת ישראל. צריכים מאוד להיזהר בהבעות הזה. זה לא כל מקום אפשר להשתמש עם זה, אבל יש כזה ביאור בחסידות שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר שלפעמים הוא מוותר על אהבת עולם בשביל אהבת ישראל. איפה מתבטא דבר כזה? לוותר על עם ישראל? צריכים כמובן להיות מאוד זהירים בעניין, אבל זה לכאורה גם כן השיחה הידועה שהרבי מסביר עכשיו, שמחת תורה, היה הרבי דיבר על זה בשמחת תורה תשמ"ז. אז

09:58 שיחה ידועה שהרבי דיבר על העניין שמשה רבנו שבר את הלוחות. ולמה זה התורה מסיימת בשבירת הלוחות? לכאורה זה דבר לא טוב. איך מסיימים שיחה? זה חלק ל"ד, כן, שמחת תורה תשמ"ז. הרבי דיבר על זה, שלמה הקדוש משה רבנו שבר את הלוחות? כי אהבת ישראל היא יותר גדולה. ומשה רבנו, שם זה אהבת ישראל ביחס לאהבת התורה, שמשה רבנו הלך ושבר את התורה בשביל אהבת ישראל שהיה לו. על כל פנים, הנקודה שיוצאת מכל הדברים האלה, שאהבת ישראל זה עניין מאוד יסודי, מאוד נעלה ומאוד עיקרי בתורת החסידות, עד כדי כך שזה הלב של כל העניינים של החסידות. וזה הסיבה למה הרבי שם את העניין של אהבת ישראל באמצע התניא, במרכז, בלב, כי זה הלב של כל החסידות. ונתחיל עם דיוק. אומר הרבי: "והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל", על ידי שבן אדם מקיים מה שלמדנו קודם בפרקים הקודמים. שמה? הרבי עושה קיצור. מה? על איזה דברים הנ"ל אנחנו מדברים? מסביר: "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו", שהגוף של הבן אדם נמצא אצלו במצב כזה שהגוף נבזה ונמאס בעיניו. "רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה", השמחה שיש לו זה שמחה שקשורה עם הנשמה, שמחת הנפש לבדה. זה הרי היה התוכן שדיברנו בפרקים הקודמים. אומר האלטער רבי, "הרי זו", העניין הזה, העבודה הזאת, ההסבר הזה, אז זה "דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן". אז הדבר הזה, העניין הזה, זה הדרך הישרה והקלה שיכול להביא את הבן אדם לאהבת ישראל אמיתית, לאהבת ישראל באופן של "ואהבת לרעך כמוך" לכל יהודי מגדול ועד קטן. בואו נסביר קצת מה מדובר כאן.

12:02 מה דיבר הרבי בפרקים הקודמים, שבזה הרבי ממשיך הלאה עכשיו ואומר שעל פי זה אפשר להגיע לאהבת ישראל אמיתית. אז נקודה שהרבי הסביר בפרקים הקודמים, הנקודות בקיצור. האדמו"ר מסביר שבן אדם יש לו טמטום הלב, רוצה להתפלל והוא מרגיש שהלב שלו מטומטם ולא יכול להתפלל. רוצה לעשות תשובה, לא יכול, טמטום הלב. אומר האדמו"ר: מה צריך לעשות כדי לשבור את העניין של טמטום הלב? הוא צריך לשבור את הלב שלו. צריך לפעול על עצמו עניין של שבירת הלב. הביא את המאמר הזה, כתוב: אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה, שעץ שלא נכנס בו אש צריכים לשבור את העץ. אותו דבר גם כן בנוגע לגוף, כשהגוף לא מקבל, לא נכנס עניין של נהורא דנשמתא, עניין של של של עבודת השם, אז צריכים לעשות שבירה. איך עושים את השבירה? האדמו"ר הסביר באריכות בפרק ל"א, האדמו"ר נתן כל מיני רעיונות שהבן אדם מתבונן בהם כדי לפעול על עצמו עניין של מרירות. יש בעניין הנפש, על זה שהוא, על זה שיש לו נפש בהמית, החומריות שלו, ועל זה שכל מיני עבירות שעשה בעבר שעדיין לא תיקן אותם וכל מיני. גם האדמו"ר מכניס כל מיני עניינים, ביטושים לו, שהבן אדם עושה לעצמו כדי לפעול שבירת הלב. האדמו"ר מסביר אחרי זה ואומר שאף על פי שאם אתה תתבונן בכל הדברים האלה, הרי זה יפעל אצל הבן אדם עניין של מרירות. יותר מזה, עניין של עצבות. אז האדמו"ר עשה אריכות שלמה. האדמו"ר מסביר שאין לו חינם. לפעמים זה טוב, בשביל לשבור את הנפש הבהמית, את החומריות, צריכים את זה. אבל אף על פי כן זה לא סתירה לשמחה. אדרבה, על ידי המרירות זה יגיע אחר

13:50 כך לשמחה. ואיך הוא עושה את זה? אז האדמו"ר מסביר בפרק ל"א, האדמו"ר נותן את היסוד. האדמו"ר מסביר שהבן אדם צריך לחלק את עצמו לשני חלקים, וזה אחד מיסודי החסידות. אפשר להגיד יסודות התניא, שהאדם צריך להסתכל על עצמו כמו שני חלקים. יש את אני בעצמי. זאת אומרת מצד הגוף ונפש הבהמית, שמצד הדבר הזה אז באמת אז הוא נבזה ונמאס. והוא מסתכל על עצמו, יודע את כל הבחינות שלו וכל הדברים האלה. ויחד עם זה הוא צריך להסתכל על היהודי שבו. עוד עניין יש, הרי חלק אלוקה בנשמה, החלק היהודי שלי, זה החלק הזה, זה חלק אלוקה ממעל ממש. ומצד הנקודה הזאת אז אדרבה, אז צריך להיות את העבודה מתוך שמחה. השמחה שעל ידי כל מצווה, על ידי תפילה ועל ידי עבודת השם אני יכול לצאת מהמאסר ולהתקרב לאלוקות. זה בעצם הנקודה שהאדמו"ר אומר. זאת אומרת במילים אחרות, שמה עבודת השם שהאדמו"ר דורש מאיתנו בפרק ל"א, שאדם צריך להגיע למצב כזה, למצב כזה בעבודה, שעניין הגוף, מצד הגוף, עניין הגוף, עניין נפש הבהמית, עניינים חיצוניים שלו, אז הוא באופן של לבו נשבר ונדכה. הוא מואס בהם. ועניין הנשמה הם אצלו דברים חשובים. כי האדמו"ר הרי שם בפרק ל"א האדמו"ר שואל: איך יהיה? איך אתה אומר שהאדם צריך להיות שמח? זה שהוא יכול בשעת התפילה לצאת ממאסר הגוף, הרי הגוף נשאר גוף. בן אדם יוצא מהמאסר אז הוא יוצא מהמאסר. יצא מהמאסר אז הוא שמח שיצא מהמאסר. אבל הרי אני, הרי בעצם נשאר במאסר. זאת אומרת הגוף נשאר גוף, הנפש הבהמית. אז בגלל שבשעת התפילה אני מתקשר לאלוקות, למה להיות שמח מזה? הרי סוף כל סוף הרי נשאר הגוף, נשאר בשיקוצים

15:51 ותיעובים. אז מה האדמו"ר אמר על זה בפרק ל"א? שהבן אדם צריך להיות אצלו כל כך יקר עניין הנשמה, שבגלל זה אז עניין הגוף לא תופס מקום אצלו. מה זה אומר? הסברנו את זה בעצם כשלמדנו בפרק ל"א, אבל נסביר את זה כאן לבחורים שלא היו כאן. מה הנקודה היא? אז האדמו"ר הסביר מה פירוש כאן. מצד אחד הבן אדם יש לו גוף ונשמה, ויחד עם זה אומר האלטער רבי שיכול להיות בשמחה מצד הנשמה. אם באותו זמן יש לו גוף ונשמה אז הגוף הוא בשיקוץ ותיעוב. ממה כל השמחה? אז הנקודה של ההסברה היא על דרך משל: זה כמו שנגיד בן אדם שיש לו שמחה מיוחדת, שמחה גדולה, הוא יוצא לחתונה ובאותו זמן יש לו גם דברים של דאגות. בן אדם עושה חתונה של הבן שלו. אז יש לו שמחה מאוד גדולה שהבן שלו מתחתן, ומצד שני יש לו דאגות. הוא יצטרך לשלם את הקייטרינג, הוא יצטרך לשלם את ה... את ה... איך אומרים, את ה... את המוזיקה. הוא יצטרך לשלם את הפרחים ואת התמונות. הכל כסף. אז יש לו דאגות מצד החובות שהוא לוקח על עצמו והחתונה. מצד שני יש לו שמחה שהוא מתחתן את הבן שלו. אז מה עושה הבן אדם בזמן של החתונה? הוא הולך עם דאגות או הוא הולך עם שמחה? הוא עכשיו בחתונה בשמחה. אה, יש לו כל מיני: איך אני מחר הולך לשלם את כל החובות, כל ה... כל הבעלי חוב שלי. אז זהו, מה יקר אצלי? ברגע שבן אדם מתרכז הוא אומר לעצמו: מה יקר אצלי? אצלי יקר החתונה של הבן שלי. זה עכשיו הדבר שיקר אצלי. והדאגות עכשיו לא תופסים מקום אצלי. מחר

17:43 כשאקום בבוקר ונגמרת החתונה, צריכים באמת מחר להתחיל לדאוג. אבל כעת מה המהות בעצם? אז הדבר של החתונה של הבן, זה הדבר השמח. ובמילא השמחה של החתונה היא יותר יקרה מהדאגה שיש לו בעניינים אחרים. על דרך זה אפשר למצוא כל מיני דוגמאות. יש כזו דוגמה גם כן עכשיו בדיוק ברש"י, היה בסוף פרשת בראשית, רש"י מביא את הסיפור הזה עם המין ששאל רב יוסי: למה הקדוש ברוך הוא, איך הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם אם הוא ידע שאחר כך הוא יעשה מעשים? אז למה הוא ברא אותו לכתחילה? הוא מביא את המשל כמו בן אדם שנולד לו בן, הוא שמח. למה אתה שמח שנולד לך בן? הרי אתה יודע שהוא הולך למות. אז מה הוא ענה לו? שהשמחה שמחה. זאת אומרת, נכון שזה יבוא יום אחד, אבל כעת למה אני מתרכז? מה הדבר היקר אצלי? על דרך זה זה הנקודה כאן גם. אז ממילא בן אדם בעבודת השם צריך לעבוד על עצמו שהנשמה היא דבר יקר, ועניין הגוף אצלו הוא דבר נבזה ונמאס. ובמילא בגלל יוקר הנפש, הנפש זה דבר יקר אצלו. הגוף זה דבר נמאס ומתועב אצלו, ולכן השמחה שיש לו בזמן התפילה, בזמן קריאת המגילה, בזמן התהילים, היא כל כך גדולה, ולכן זה מבטל את כל העניינים, את כל המרירות מצד העניינים האחרים. אז זה מה שהאלטער רבי ממשיך כאן הלאה: להיות, כשבן אדם בעבודת השם פועל על עצמו, עניין הנשמה יהיו אצלו דברים יקרים והגוף יהיה אצלו עניין של נבזה ונמאס בעיניו, ורק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה. כל השמחה שלו בעבודת השם זה מצד מה? מצד

19:24 הנפש העליונית. זה אצלו השמחה מצד עניין הנשמה. אז זה אומר, זה הדרך להגיע לעניין של אהבת ישראל. למה? לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. מה הקשר? כאן האלטער רבי בא לחדש ולהגיע לאהבת ישראל. האלטער רבי בא לחדש חידוש נפלא. הפסוק אומר ואהבת לרעך כמוך. זה אחד, העניין הזה של אהבת ישראל, אפשר להגיד שזה אחד מהרבולוציות, איך אומרים, המהפכות הכי גדולות שיש בחסידות. חסידות חידש בעניין של אהבת ישראל דבר נפלא ביותר, כי זה בעצם, כל המפרשים מדייקים על הפסוק הזה. כתוב "ואהבת לרעך כמוך". אז כל המפרשים שואלים, הרמב"ן שואל את זה, מפרשים שואלים: מה פירוש "ואהבת לרעך כמוך"? הרי זה היפך מציאות, היפך, היפך טבע, היפך... זה לא שייך. כתוב "ואהבת לרעך כמוך". איך בן אדם יכול... איך אתה יכול לדרוש מבן אדם שהוא יאהב את החבר שלו כמו את עצמו? בלתי אפשרי. ולמה זה בלתי אפשרי? כי את עצמי אני אוהב בגלל שאני עצמי, בגלל שזה העצם שלי, זה אני עצמי. את השני זה לא עצמי. איך אני יכול לאהוב את זה כמו שאני אוהב את עצמי? בלתי אפשרי. בכלל שלרמות את עצמך זה לא יכול. את השני אתה אוהב בגלל סיבות אחרות. אז באמת הרמב"ן שואל את השאלה הזאת אפילו בחומש, ולכן הרמב"ן אומר שהפשט "כמוך", כף הדמיון, זה כמוך, זה לא ממש. תראה, זה, זה, זה, זה, זה, זה בדומה, זה מעין. או, או, או ברמב"ם למשל, מה הרמב"ם אומר? הרמב"ם אומר: "מצוה על כל איש לאהוב את ישראל כמוהו ולחוס על ממונו כגופו", וכן... אני לא זוכר את הלשון שם, אבל גם בזה זה. זאת

21:39 אומרת, בפועל מה הרמב"ם אומר? ב"ואהבת לרעך כמוך" מתכוונים במעשה, לא ברגש. לפי הרמב"ם יוצא שהפשט "ואהבת לרעך כמוך" הכוונה שבפועל, בהתנהגות אתה צריך להתנהג עם השני כמו שאתה מתנהג עם עצמך. זה הפשט "ואהבת לרעך כמוך". כמו שבנוגע לעצמי אני שומר על הממון שלי ואני שומר על הכבוד שלי ואני לא רוצה שיזלזלו בי וכולי, אז אתה אומר גם כן תתנהג עם השני כך. על דרך זה בכל מיני מפרשים יש כל מיני ביאורים, עד כדי כך שיש בדיחות. סתם, זה דרך אגב. אבל יש ביאור מהקוצקר. הקוצקר אומר, אומר תורה, אומר מה הפשט "ואהבת לרעך כמוך"? אצל הקוצקר יש לו בעיה אחרת. כולם יודעים שהקוצקר היה בן אדם חריף מאוד ובעל כל האריות השם היה מתליין שהוא וכולי עם כל העניינים האלה. אני אומר, יש לו שאלה: איך אתה אומר "ואהבת לרעך כמוך"? זאת אומרת, אם זה "ואהבת כמוך", אתה צריך לאהוב את עצמך גם כן. איך יכול להיות שאדם יאהב את עצמו? עניין של, של ישות, של גאווה. אוהב את עצמו, אהבה עצמית, אהבת עצמי זה הכי חמור בחסידות. אומר הקוצקר: "הפשט 'ואהבת לרעך כמוך' פירושו כמוך: כמו שאתה שונא את עצמך, כך תאהב את השני". זו תורה של... זה פרי הקוצקר לגמרי. זה לא מובן כל כך, אבל זה עבר. סתם, מעניין לשמוע. תראה, כמו שאדם שונא את עצמו כך יהיה עם חברו. אבל וישר זה לא... מה, מה, מה, מה האלטרנטיבה? מה אנחנו רואים כאן בחסידות? זה הדבר הנפלא שרואים בחסידות. חסידות מסבירה את הפירוש הכי עמוק וזה הפירוש הכי פשוט. מצד אחד חסידות נותנת את הפירוש הכי עמוק לאהבת ישראל, ומצד שני

23:47 דווקא זה לא צריכים להגיד שכל לך. זה הפשט של המקרא. "כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך. מה אומר על פי זה? "ואהבת לרעך כמוך" פירושו שכמו שאדם אוהב את עצמו, זו אהבה עצמית. אז בן אדם צריך להגיע לכזה סוג של אהבה ליהודי אחר, שהאהבה תהיה אהבה עצמית. מה זאת אומרת? אז תראו, פשוט אין לנו זמן להרחיב בזה, אבל נגיד לפחות הנקודה, ובעזרת השם בשעה טובה נפרט את זה יותר מפורט. בואו ככה. בכלל באהבה אנחנו יודעים שיש כל מיני סוגים של אהבה. יש אהבה של שני חברים. כן. פשוט, שזה לא החברים של אהבת ישראל. בעולם בכלל. אהבה של שני אנשים, אהבה תלויה בדבר. יש סוג של אהבה, שאהבה באה בגלל סיבה מסוימת. אתה עשית לי טובה, אז אני אוהב אותך בגלל הטובה שעשית לי. הצלת את החיים שלי. עזרת לי בזה, אז אני אוהב אותך. אז אהבה ש-- או יותר בדקות, זה בן אדם טוב. לאו דווקא שעשית לי טובה, אבל בגלל שאני מסתכל, אני רואה הבן אדם הזה, יש לו מידות טובות, בן אדם טוב, אז אני רוצה להתחבר איתו. אני מרגיש שרוצה להיות קרוב לבן אדם הזה, או בן אדם שהוא בעל שכל ומקבל ממנו שכל. כל מיני אופנים. אז שמה האהבה הזאת זו אהבה שמגיעה מה-- שנובעת מצד חשבון מסוים, חשבון מסוים. אז זו לא אהבה עצמית. אני לא אוהב את הבן אדם מצד עצמו. אני אוהב את השכל שלו, את המידה שלו, את הטובה שהוא עשה לי. ועל דרך זה גם כן, זה לא שאני אוהב אותך. השכל שלי אוהב את השכל שלך, המידה שלי, זה הרי לא העצם שלי. זה חשבון.

25:45 אז החשבון זה לא הבן אדם עצמו, זה השכל, המידות, החיצוניות שלו, ובזה הוא מתחבר עם השני. מה שאין כן אהבה של אהבת אחים או אהבה של אהבת אב. שמה הרי האהבה הזאת זה לא בגלל סיבה מסוימת. אני לא אוהב את אבא שלי בגלל שאבא שלי הוא חכם גדול. כן, אבא שלי הוא גיבור. אבא שלי הוא רייזער. בן אדם עושה חשבונות. אבא שלי נותן לי מתנות. אני אוהב את אבא שלי בגלל שאבא שלי. מה זאת אומרת בגלל שאבא שלי? בגלל שהוא חלק ממני, זה העצם. זאת אומרת, כמו שאני אוהב את עצמי כי אני העצם. אבא שלי כי הוא העצם, זה עצם אחד. ואהבת ישראל צריכה להיות הנקודה הזאת. למה אני אוהב את היהודי? כי הוא יהודי. זה העצם. זה עניין עצמי. זה לא קשור לחשבון. והעצם שלי גם כן זה יהודי. זו עבודה. בן אדם עובד על עצמו. זה המשך העניינים כאן. על ידי קיום הדבר ומנהג, על ידי שבן אדם פועל בעצמו. עכשיו, שמה שהגוף אינו מה שתופס אצלו, הנפש עיקר שלו, זה הנשמה, זה העצם שלו, זה היידישקייט אצלו, היהדות, הנשמה זה אצלו העצם. ממילא כשהוא מגיע לאהבת ישראל, לאהוב את היהודי, למה הוא יאהב אותו? בגלל שהוא יהודי. וממילא זה כמוני, זו אהבה עצמית. זו לא אהבה מצד סיבה, מצד דבר נוסף, אלא בגלל עצם המציאות. בעצם המציאות. אז אני ואתה אנחנו עצם אחד. זו נקודה אחת, זה עצם אחד. ולכן זה מגדול ועד קטן, כל נפש מישראל. אין כאן יותר ופחות. זה כולם אותו הדבר וזה כמוני. זו אהבה עצמית. טוב, צריכים להסביר את זה עדיין בפרוטרוט, אבל זה אפרופו מהנקודה שעכשיו

27:32 תכף אני אתחיל להסביר כאן סעיף מ"ב בעצם.