פרק 281 -"המיוחד שבחוש הציור".

00:00 אנחנו נספר היום סיפור שמדגיש את מעלת עניין הציור. אם זה ציור בתמונה גשמית או ציור במחשבתנו שאנחנו מציירים לעצמנו מצב מסוים שהיינו בו או שאחרים היו בו. וכל זה אנחנו מספרים בשמו של הרבי הרש"ב שבשמו אנחנו מביאים גם את ההסבר על מעלת עניין הציור. מספר רבי יוסף יצחק, בנו של הרבי הרש"ב. כשהיה אבי הרבי אומר חסידות ומדבר בהשכלות עמוקות ביותר, כמו בעניין של הפשטה, איך מושכל ומופשט היה אומר כאשר החסיד מבין את העניין? הרי לאחר שהוא מבין אותו הוא מתעמק ומתעכב להעמיק דעתו בעניין. הוא מסתכל בציור במוחו על ההשכלה כמי שמסתכל על ציור נאה. והרבה פעמים היה אבי מתבטא בנוסח הבא. כשמישהו מתייגע בהיגיעת בשר ונפש, בסוגיה בתורה או בהשכלה של פנימיות התורה, שעד שהוא מבין היטב את העניין, העניין אצלו הוא בשקלא וטריא. אבל אחרי שהעניין הונח אצלו היטב, הוא מסתכל עליו כמי שמסתכל על דבר מצויר, שכן העניין השכלי מצטייר במוחו בדוגמת דבר כמו ציור הנראה לעיניים. כבר דובר מספר הרבי יוסף יצחק בגודל מעלת הציור. יש מי שיש לו חוש בציור. הוא יכול לתאר לעצמו עניין ולהחיות אותו, דבר שמביא תועלת מרובה בעבודה. הרבי הצמח צדק אמר מי שיש לו חוש בציור יכול להגיע בקלות יותר לתשובה, ויכולות להיות אצלו אהבה ויראה בהרגש בשר הלב הגשמי, כמו ההרגש של אהבה ויראה גשמיות. בחסידות ישנן עצות לכמה עניינים, גם בענייני חשיבה, גם בענייני הרגשה, גם בעניינים הטבעיים בטבעי בני אדם וגם בענייני הרגילות שאדם מרגיל את עצמו. הרי על הכל ישנה עצה וסדר כיצד לפעול הרחבת המוחין, תיקון המידות ושינוי הטבעיות והרגילות. ואחד הדברים שעל אנשי שלומנו ותלמידי התמימים יחיו להרגיל את עצמם

03:02 הוא עניין הציור. כל מי שלמד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש זוכר בוודאי התוועדות של שמחת תורה בי"ט כסלו. כל מי שהיה בליובאוויטש שמע מאמר והיה ביחידות, וביקר בציונים הקדושים של רבותינו הקדושים, והוא צריך לצייר בעצמו במוחו בהתאם לזיכרונו, את התמונות והמחזות הקדושים שראה ושחווה אז בהיותו בליובאוויטש. בכוח המחשבה אין שום הגבלות ומחיצות של מקום או של זמן. בכוח הזיכרון אצורים האירועים העתיקים ביותר שראו אותם בתקופת הילדות או בתקופת החיים נטולי הדאגות, כפי שהיו אז ובשעה של העמקת הדעת, חיים מחדש את הקסם והרגש העתיקים. ממשיך ומספר הרבי יוסף יצחק. כשהייתי בן חמש או שש שנים בחורף תרמ"ו, אלף שמונה מאות שמונים ושש, שהייתי אז עם ההורים ביאלטה, בקרים. בשעת הטיולים בין ההרים הייתי משחק בקרבתו של אבי, ולעיתים קרובות היה אבי שואל אותי מה אני זוכר מתקופת קטנותי, וסיפרתי לאבי על דברים שונים שזכרתי, ואבי היה מסביר לי את אשר ראיתי בשעתו, וכך נחרטו במוחי הילדותי דברים שונים שראיתי בקטנותי, ודבר זה הביא לי תועלת רבה בבגרותי יותר מאוחר. תודות להנהגה הטובה הזו בהדריכן אבי להיזכר על כל מה שראיתי אי פעם נחרט בזיכרוני טוב פני קודש הקודשים, הסבי הרבי מוהר"ש, שראיתי בהיותי בן שנתיים ושלושה חודשים. בשנת תר"מ, השנה הראשונה כמעט בה שהה אבי במשך כל השנה בבית היה מביא אותי לעיתים קרובות לספר לו מהדברים שאני זוכר, ממה שראיתי בשנות חיי הראשונות, ונוצרה בי התכונה שאירועים שונים ובמיוחד התוועדויות חסידיות נחרטו עמוק במוחי, ואהבתי להתעמק מזמן לזמן בזיכרונות ימי קדם. וגם כעת, אחרי שעבר עלינו ברוך השם כל כך הרבה בעשרים שנות הגלות, והיותנו נאים ונדים מהווים זיכרונות ימי הקדם של התוועדויות שונות ושיחות הקודש

05:39 בזמנים ומקומות שונים את המים החיים והמים הקרים המרעננים. הטוב שבש-- שהציור גורם לו הוא דבר מוחשי שכל אחד יכול לדעת ולהרגיש בחיים ממש. כאשר מישהו התעמק באמת בהעמקת הדעת במחזה של התוועדות י"ט כסלו או שמחת תורה בימים עברו בליובאוויטש, ועורר את כוח הזיכרון להיזכר היטב על כל הפרטים שראה אז, ציור פני קודש הקודשים של הרבי, התמסרותם של המשפיעים והמשגיחים, ביטולם והתרוממות רוחם של המסובים, הניגונים הלבביים, שיחות הקודש, פני החברים. הרי בלי ספק שבאותה שעה השקע בטוב האמיתי של אז והתמלא באור ובטוב של אז. כמה טוב היה בכותלי בית המדרש תומכי תמימים. כמה נעים היה לראות את פני קודש הקודשים כשחיוך מתוק נסוך על שפתיו. מחזה שליטף כל לב כואב וריכך כל לב מאובן. כמה ערב ומתוק היה לשמוע ולהאזין לשיחות הקודש. חסידים ותלמידי התמימים שהיו בליובאוויטש בשעת התוועדות או ביחידות אוצרים בקרבם אוצרות בלתי מוגבלים. כל התוועדות, כל יחידות הוא אוצר של כל מיני טוב גשמי ורוחני. כל מי שרק ניחן בחוש וברגש ומצייר במוחו את המחזה, איך שהוא היה ביחידות, עובר במחשבתו במפורט על מה שסיפר ושאל אז, נזכר על התשובה ועל נוסח הברכה שקיבל, מעורר אותו מחזה זה מהתרדמה של שטות, והוא מתמלא בחיות מחודשת. אין מילים להביע בהן כמה ניחומים ותקוות משרה זיכרון כזה. זיכרון כזה מקל את החיים הגשמיים, מכניס אור בחיי החולין ומביא לאומץ הלב בעבודה החיה העתידה בחיים. בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש היה אחד המשפיעים, הרב החסיד רבי מיכאל. זקני תלמידי התמימים שיחיו זוכרים מי היה רבי מיכאל. כאשר היה רבי מיכאל אברך צעיר, חלה אצלו קשות לא עלינו אחד מילדיו. הרופאים התייאשו מחייו ואמרו שאין להם מה לעשות.

08:10 רבי מיכאל הלך אל חבורת החסידים וסיפר על מצבו המר. החסידים חיזקו אותו שלא יפול ברוחו. השם יתברך בוודאי ירחם, אלא שעליו ללכת מיד לליובאוויטש אל הרבי. רבי מיכאל פרץ בבכי מר. הוא מאוד רוצה ללכת אל הרבי, אבל הרופאים הרי אומרים שמדובר בשעות רחמנא ליצלן. לשם מה ילך? אחד מזקני החסידים התרעם עליו קשות ואמר, "הגמרא אומרת אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים, ובוודאי יפעלו מליצי היושר אצל השם יתברך לחכות בהחלטה עד שהוא יגיע לרבי." אחד מאברכי החסידים, בעל מלאכה, חייט, חברו של רבי מיכאל, הצטרף להליכתו של רבי מיכאל לליובאוויטש. בדרך הזדמן להם כמה פעמים נסיעות זולות וכך שלא יצטרכו ללכת כל הדרך רגלי. בבואם לליובאוויטש הצליח לו לרבי מיכאל להתקבל מיד ביחידות. "כאשר נכנסתי אל הרבי", סיפר רבי מיכאל, "ומסרתי את פדיון הנפש עבור הילד... עבר בי בשעת מעשה הרעיון, מי יודע מה נעשה עם הילד? הרופאים אמרו שזה עניין של שעות" הוא פרץ בבכי מר. "הרבי הצמח צדק קרא את הפתק ואמר לי, 'אל תבכה, חשוב טוב ויהיה טוב. אל תזעק. עוד תהיה בבר-מצוה של הנכדים.' בכל שעה קשה", אומר רבי מיכאל, והרבי הריי"צ מוסיף בסוגריים שבביתו סבלו מצער גידול בנים. "בכל שעה קשה הייתי מצייר לעצמי את פניו הקדושים של הרבי ומילות היחידות נאמרות ונהיה לי טוב על הלב." זהו הציור בגשמיות ובמיוחד ברוחניות, מהווים כל הזכרונות הטובים עמודי... עמוד האור ועמוד האש המאירים את המוח ומחממים את הלב. בכל דור ודור הייתה התוועדות החסידים אחד מעמודי התווך בבניין החינוך והדרכת החסידים. חוש הציור הוא אחד מחשובי כוחות וחושי הנפש המביאים לעניינים גדולים גם בעניין של השכלה, גם בעניין של עבודה. ורבותינו ורבותינו

10:25 הקדושים הוקירו מאוד את בעלי חוש הציור. הרבי הצמח צדק סיפר סיפור ארוך מהרב הצדיק, הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ממנו רואים עד כמה הוקירו את מי שניחן בחוש של ציור.