פרק 268 - הלשנות המשכילים כנגד ישיבת תומכי תמימים

00:01 ממשיך הרבי יוסף יצחק וכותב ביומנו. יום רביעי, ז' אייר, תרס"ב, כלומר אלף תשע מאות ושתיים, בעיר פטרבורג, שעה עשירית בלילה. בהולכי ברחוב סדובה פגשתי במר פרלמוטר, איש ישר מגזע חסידי וולוז'ין, מאלו ששנו ופרשו, אבל עם זה מכבד ירא אלוקים ומגזע היחס ומתייחס בהדרת הכבוד. והוא אמר לי שטוב שנפגשנו, כי דבר נחוץ לו אליי בנוגע לאבי הרבי הרש"ב, ובמידה מסוימת גם אליי. אבל אמר לי, עכשיו השעה שתיים עשרה בצהריים, הוא עסוק ועליו לחזור למשרד חברת מפיצי ההשכלה, והוא יתעכב שם כרגיל עד שעה ארבע או חמש, ובשעה חמש יבוא למעוני בסרפינסקיה גסטיניצה, ברחוב זבלוב זב בולקנסקיה[?]. אבל אמר לי בתנאי שאיש לא יראה אותו מבקר אותי. פרלמוטר שמר את הבטחתו בדיוק, וכשבא אליי סיפר לי שהמורה הראשי בבית הספר של חברת מפיצי ההשכלה בליובאוויטש, גיטלסון, הגיע למשרד הראשי של חברת מפיצי ההשכלה ונתן הרצאה על בית הספר שבליובאוויטש. הוא הביא, פרלמוטר הביא לי אליי לפגישה איתי את ההרצאה וחתימתו של גיטלסון, וגם הרשה לי להעתיק אותה. הוא אמר לי שגיטלסון הציע להלשין על ישיבת תומכי תמימים לפני בית פקידות ההשכלה בווילנה ולפני שר הפלך במוהילב בעניין חובת עבודת הצבא, ולהעליל שתלמידי הישיבה מתפטרים מעבודת הצבא בכמה תחבולות וזיופים, ולגלגל את האשמה על בנו של הרבי, כלומר עליי, שהוא מנהל את הישיבה. ומר זסלובסקי, מנהל הספרים וסגנו של לבקוביץ[?], כלומר בחברת מפיצי ההשכלה, הסכימו להלשנה הזו. פרלמוטר סיפר לי, ממשיך רבי יוסף יצחק, אשר באספת הוועד של חברי חמ"ה, כלומר חברת מפיצי ההשכלה, שהתקיימה ביום שני בנוכחותו של גינזבורג, סיפר גיטלסון על השפעתו המרובה של הרבי הרש"ב על החסידים, שלא רק דברי התורה שהרבי אומר נכתבים

03:17 ונעתקים ונשלחים להרבה מקומות, אלא גם דיבוריו ושיחותיו של הרבי נכתבים ומועתקים במאות העתקות. לדוגמה הביא גיטלסון גיליון מועתק במכונת העתקה בכתב יד יפה מראש המעתיקים שמואל רבינוביץ' שמו, והיא אותה שיחה שדיבר הרבי לפני תלמידי הישיבה במעמד קהל רב של אורחים שבאו לשמוח עם הרבי בשמחת תורה בשנת תרס"א, כלומר בשנה שעברה. ממשיך גיטלסון ואומר ששיחתו של הרבי היא כמו גפרור כדי להצית את האש של לימוד התורה ויראת שמיים בלב הצעירים. בתוך הדברים מספר גיטלסון שהרבי אמר ככה, "הקדוש ברוך הוא בורא רפואה לפני המכה. הקדוש ברוך הוא הקדים את הרפואה של התייסדו-- התייסדות ישיבת תומכי תמימים למכה של המורים, של מפיצי ההשכלה". ממשיך הרבי הרש"ב ואומר: "מובטחני כי תומכי תמימים תאריך ימים יותר ממפיצי ההשכלה ותלמידי התמימים יתקנו את הכפירה בתורה ובמצוות אשר מפיצה חברת מפיצי ההשכלה". פניהם של הנאספים נעשו כלהבה והברון גינזבורג התרגש מאוד ואמר להזמין את מר טריינין, שהוא אחד מגדולי החסידים של הרבי מליובאוויטש, לשמוע מה יגיד על מאמר מחפיר את עבודתה הכי גדולה של חברת מפיצי ההשכלה, ולבקש מאותו טריינין להודיע לרבי שלא יקל ראש גם לדבר ברבים מאמרים כאלו על חברת מפיצי ההשכלה. אבל הנאספים הביעו את דעתם שהדיבור עם טריינין לא מספיק, כי איש תקיף בדעה ורחב לבב ובוודאי עוד יחזק את דברי רבו, כי הוא שונא מוחלט לחברת מפיצי ההשכלה. ודעתם שצריכים לאחוז בדרכים רציניות נגד הרבי מליובאוויטש ונגד הישיבה אשר יסד, שהוא יסד אותה נגד חברת מפיצי ההשכלה. ואז נודע להם שמר טריינין נסע לבודפשט ויבוא בעוד שבועיים. כל זה מספר פרלמוטר לרבי יוסף יצחק. ממשיך יומנו של הרבי יוסף יצחק. יום שישי, ט' אייר

06:10 תרס"ב, ליובאוויטש, שעה רביעית בצהריים. בשעה שישית בבוקר חזרתי ממסעי לפטרבורג, ובשעה שתים עשרה בצהריים סיפרתי לאבי הרבי הרש"ב מה עשיתי בנסיעתי זאת בענייני הכלל, כפי אשר צוויתי. כשסיימתי לספר, סיפרתי על מה שסיפר לי פרלמוטר. "בוודאי", אמר לי אבי הרבי הרש"ב, "יעזור השם יתברך שיגמר בכי טוב. ביום ראשון בבוקר תהיה באוהל ותספר הכל בפרטיות כאשר סיפרת לי". ואז ממשיך הרבי יוסף יצחק וכותב: "ביום ראשון י"א אייר שעה אחת עשרה בבוקר, זה עתה שבתי מן האוהל וקיימתי את השליחות של אבי הרבי הרש"ב לקרוא את הפדיונות עבור ענייני הכלל. סיפרתי את כל פרשת העניין של המורים מבית הספר של חברת מפיצי ההשכלה ואת אשר סיפר לי פרלמוטר, וקראתי את הפדיונות שנתן לי אבי הרבי הרש"ב לכתוב בעניין הישיבה בייחוד, ואני לא יכול להתאפק מלהעתיק קטע מהפדיון. כותב אבי כך: "אני בנך", ובפדיון השני כתוב: "אני נכדכם, שלום דובער בן רבקה ונכדך יוסף יצחק בן שטערנא שרה, אשר הננו מוכנים למסור נפשנו ממש בעד הנהגת הישיבה רק באותו הדרך בלימוד ודרכי החסידות. אנא לעורר רחמים רבים בעדנו, בעד הישיבה ובעד מחזיקי הישיבה, ויחזק השם יתברך את לבב בני, את לבב בני רבי יוסף יצחק, שיוכל לעמוד בכל הנסיונות ויצליח בעבודת הכלל שהנני מוסר לו. נמשיך. הרבי הריי"צ וכותב. יום שני י"ב אייר, שעה אחת עשרה בלילה. בשעה שבע ישבתי בחדרי בבית פקידות הישיבה, עסוק בקריאת מכתבים שהתקבלו, גם מכתבים העומדים להישלח והרצאות המשגיחים והמשפיעים. והנה נכנס פקיד משטרה ועמו שני אנשים מלובשים בבגדים רגילים, ציביליים, נכנסו ישר לחדרי בלי להתעכב בחדר הראשון אשר שם ישב יעקב קופיל זליקסון, הסופר, וערך את החשבונות. פניתי בסבר פנים יפות לפקיד ולחבריו. אחד

09:11 מהם סגר את הדלת, השני פנה אליי בשפה המדוברת, כלומר באידיש, והשלישי אמר "דו" או "דה" בלשון רוסית, וצחוק קל עבר על שפתיו, ופקיד המשטרה הפריסטוב פניו היו לבנים כסיד. אני הבנתי שאנשים הללו הם חברי הבולשת, ואף כי פעמיים ושלוש כבר נזדמן לי לפגוש אנשים כאלה, בכל זאת עשה הדבר עליי רושם חזק, אבל זה לא ניכר כלל על פניי ואמרתי תודה רבה. אף כי הנני חוג- הנני מעדיף לדבר בשפת המדינה, אקווה כי יבינו למילולי. אמרו שני אנשי הבולשת. "האמת הדבר כי אתם מלמדים נערים את לימודי ישראל ונותנים להם אוכל, הלבשה, הנעלה וגם מקום ללון והכל בחינם?" אמרתי אמת גמור. והמשטרה המקומית והמחוזית יכולות להעיד על דבר זה, כי הכל רשום בספרים כחוק. ולמורים יש תעודות כחוק. ו בנוגע לאחזקה, הנה לחלק מהתלמידים נותנים הכל בחינם בבית אפשי"ט מיוחד, וחלק מהם יש להם משלהם ורק לימוד המורים הוא בחינם. שאלו השניים "ומה עם עבודת הצבא?" אמרתי, כאשר מגיע תלמיד לעונת עמידה לצבא, הם נוסעים איש איש למקום מגוריו או למולדתו כחוק. שאלו שניהם "האם יש עובדים בצבא?" אמרתי יש. שאלו "אותם שגמרו את חוב עבודתם בצבא חוזרים אל הישיבה?" אמרתי במקרים בודדים חזרו אל בית הלימוד, אבל ברוב, הנה אחרי שגמרו את חוב עבודת הצבא, מסתדרים בחיי משפחה, נוטלים ריחיים על צווארם ודואגים איך ובמה להסתדר בעניין של פרנסה. שאלו אנשי הבולשת "ובמה הם מסתדרים?" אמרתי איש כפי כישרונו ברבנות, באומנות הזריחה, באומנות הוראה לתלמידים ומהם גם בענייני מסחר בעצמם, או שמקבלים משרות בבתי מסחר. שאלו אנשי הבולשת "האם הנהלת בית הלימוד מתעניינת לסדר את התלמידים בכל המקצועות האמורים?" אמרתי, אחד מיסודות בית הלימוד הוא אשר ההנהלה

11:47 דואגת לסידור הלומדים ולהמציא להם מחיה וכלכלה לאיש איש כפי כישרונותיו. "ואלו שנפטרים מעבודת הצבא מסיבות שונות כמו מצב המשפחה, חולי וכדומה, האם הם חוזרים אל בית הלימוד?" אמרתי לזמן קצר, כי הבאים בשנים ההם כבר הם חושבים על דבר חיי משפחה, וכאמור אשר ההנהלה דואגת לטובתם של התלמידים, ולכן הנה עד שהם מסתדרים הם נמצאים בבית הלימוד. שאלו הם, בהווה יש כאלו שנפטרו מעבודת הצבא? וכמה? אמרתי אני, כנדמה לי ארבעה או חמישה. שאלו, האם אפשר לראות את תעודותיהם? אמרתי בוודאי, צריכים לקרוא להם. אמרו שני אנשי הבולשת, אין אנו רוצים שיוודע דבר ברבים, אם כן לא תקראו להם עכשיו, רק הראו לנו את תעודותיהם וכן תעודותיהם של המורים. יצאתי מחדרי ושלחתי את משרתי להביא את כל התעודות הדרושות ונמסור בשמי אשר איש לא ידע מזה, וכשיחזור ידפוק על הדלת ואצא אליו ואקבלם. כשנכנסתי לחדרי ראיתי כי אותו האיש שהתחיל לדבר עמי ביהודית, כלומר אידיש, קורא אחד המכתבים שהיו מונחים על השולחן. הוא פנה אליי בשאלה אם אני מרשה לקרוא את המכתבים. כמובן הרשיתי, ושחוק קל עבר על שפתיו. התעודות הובאו וקראו בתשומת לב מיוחדת, רשמו בספריהם, החזירו לי ואמרו, צדקתם. אמר אחד מהם אל פקיד המשטרה, הכל ברור למדיי. ופני פקיד המשטרה צהלו, ובעוד רגעים אחדים עמדו והלכו להם. המשך הדברים ביום חמישי את ו' אייר שעה עשירית בלילה, ביום שלישי שעבר בשעה שמינית בלילה בא שוטר המשטרה אורדניק, ואיתו איש אחד מלובש בגדים רגילים, ציבילי, הזמין אותי ללכת איתם אל המשטרה. אמרתי להם, הנני אזרח נכבד לדורותיו, אשר יש לנו זכויות מיוחדות. האפשר הדבר שלא יתר דיוני בלילה ומחר בבוקר בשעה תשיעית או עשירית אבוא. האיש הביט

14:13 בי במבט דוקר, הוציא את שעונו מכיסו, הסתכל בו ואמר, טוב, תבוא מחר בבוקר בשעה עשירית. וכעבור רגע אמר, אבל מי ערב אשר לא תברח בלילה? אמרתי בצחוק, שניאורסון איננו בורח. השניאורסונים אינם מוגי לב הבורחים, ואין להם שום סיבה או עילה להיות בורחים. האיש חזר על פקודתו לבוא מחר בבוקר בשעה עשירית והלך לו. לפנות ערב ביום ההוא הגיע שמואל מיכאל טריינין מפטרבורג, ואף כי עדיין בלתי נודע על מה ולמה דורשים אותי למשטרה, אבל בכל אופן מובן היה כי זהו בקשר עם חקירת ודרישת הבולשת על יסוד הלשנת המורה, כנראה גיטלסון. והוחלט כי טריינין ודודי שהיה גר אז בויטבסק יסעו לעיר הפלך מוהילוב לסדר את הדבר בעיקרו. ובאותו לילה נסע מר טריינין לעיר הפלך והודיע לדודי הרמ"מ שגם הוא יבוא לשם. למחרת בבוקר למועד המוגבל, כלומר שעה עשר, באתי לבית המשטרה. ראיתי כי פני הפריסטוב זועפים. הבנתי שיש הלשנה חדשה. הוא הוליכני לאחד החדרים שם ישבו שלושה אנשים. אחד מהם היה אותו האיש שהיה אצלי בערב. היושב ראש אמר, כמה אנשים פיטרת מעבודת הצבא וכמה שוחד אתה נותן לפקידי המשטרה שיכסו על פשעך נגד החוק? אמרתי, האם החוק מתיר לדבר בסגנון כזה עם איש נקי מכל צל חטא? ואשר חסד הקיסר ירום הודו סבבהו להתכבד באות הכבוד אזרח נכבד לדורותיו? חתום בעצם כתב יד הוד רוממות הקיסר המנוח ניקולאי הראשון? והאם לבית דין ולאיט דין ולאיט דיין ובעלילה ידי נן? הנני יהודי ככל אחיי היהודים והנני דורש משפט חוקי, והחוק אינו מבדיל בין גזע לגזע והמשפט סוכך בעברתו על הכל בשווה. האיש נדהם לדברי. גם חברו היושב מימינו הסתכל בי בחוזקה, רק היושב משמאלו, שראה אצלי

16:34 אתמול בערב כשהזמינוני, צל של חיוך עבר על שפתיו. אמר היושב ראש "ננחהו אסיר עד אשר נעשה החקירה". צלצל בפעמון העומד על שולחנו, הגיע שוטר וציווה עליו להביא עוד אחר, וכשבאו ציווה עליהם להוליכני לחדר הכלא ואשר אחד השוטרים יעמוד על המשמר אצל הדלת הסגורה כחוק. ביושבי שם איזה משך זמן בחושך לא ידעתי שעה או פחות או יותר. דפקתי בדלת והתקרב השוטר ושאל מה חפצי. עניתי לו כי אקרא את אחד מחברי החקירה. כעבור שעה קלה שמעתי כי פותחים את הדלת. הגיע אחד החוקרים, ביקש-- ביקשתי ממנו שיצווה לתת לי נר ושולחן קטן ונייר ועיפרון, שיהיה אתי, ולא יילך הזמן לבטלה או שיעבירני לחדר עם חלון. הפקיד עמד בפתח וגיליון נייר בידו כתב את בקשתי, הבטיח לי למסור אותה לראש ועד החוקרים. אבל אמר לי מסופק אני אם יענו בבקשתך טרם שתכלה עבודת היום, כי חוק ומנהג הוא אשר כל זמן שאין מסיימים את עבודת היום לא מפסיקים בשביל שמירת הסדר שלא לערבב את העניינים, כי כל עבודת ועד החקירה כתובה היא בספר לפי מהלכה ואי אפשר לערבב דבר עם דבר אחר. הוא פנה אל השוטר, ציווה עליו לסגור את הדלת ונשארתי יושב בחושך. אמנם היה לי לא נעים ישיבה זו, אבל לא הרגשתי שום פחד. לפנות ערב נקראתי לבוא אל חדר פקידי הבולשת והגדול שבהם פנה אליי ואמר לי אמנם החקירה עדיין לא נגמרה, אבל מכיוון שבעבודת החקירה ודרישה במשך היום לא נמצא שום חומר המעיד נגדך, על כן הנך חופשי ותוכל לילך לביתך אם יהיה נדרש יקראו לך. אמרתי הנני בטוח אשר עבודת החקירה והדרישה גם של מחר וגם של מחרתיים לא תיתן שום חומר נגדי, מכיוון

18:40 שאני חף מכל עוון ואין זה אלא עלילת שווא. כשבאתי הביתה יצא לקראתי אבי הרבי הרש"ב ופני קודשו מאירים בצחוקו הנעים ואמר לי שלום עליך. איך הרגשת עצמך בכלא? ומה עשית? אמרתי הרגשתי עצמי בטוב, רק דאגתי פן ידאגו לי וגם הצטערתי על ביטול הזמן.