פרק 197 - סיפורו של רבי משה בנו של רבינו הזקן

00:01 אנחנו נספר עכשיו על בנו הצעיר של רבנו הזקן שקראו לו מוישה או בשבילנו רבי מוישה. כאשר הגיעה פקודת המלוכה ביום שני, יום שני של חול המועד סוכות בח' תשרי תקס"א, כלומר אלף שמונה מאות ואחד שביום שני עשרים וארבעה לחודש תשרי, כ"ד תשרי יעשה רבנו הזקן את מסעו לעיר המלוכה במרכבת הדואר על חשבון הממשלה, והוא יכול לקחת איתו שני אנשים את מי שירצה, ושלושה פקידים בבגדי אזרחים ילוו אותם בדרכם. התאמץ רבי מוישה, בנו הצעיר של רבנו הזקן, שאביו ייקח אותו איתו. רבנו הזקן חיבב מאוד את בנו הצעיר, והיה רגיל לומר... שבחסדי השם יתברך מוישה בני הוא בעל כישרונות מצוינים פי עשר ממי שהוא נקרא בשמו, כלומר הסבא. וזיכרונו המצוין מאוד מאוד לא ימוש ממנו עדי עד. במשך החודשיים שרבנו הזקן היה אסור, אנחנו מדברים על המאסר השני מכ"ח תשרי ועד כ"ז כסלו תקס"א, כלומר אלף שמונה מאות ואחד נערכו יותר מעשרים ועידות לחקור את רבנו הזקן והשתתפו בהם אנשים שונים בעלי השכלה, והרבה מהם התעניינו במחקר דתי וענייני קבלה ודברי ימי ישראל בזמני הסנהדרין. הוועידות היו באחת הדירות שבחצר הטאיינה סובייט, כפי שכבר סיפרנו, ובכל ועידה היה סופר מיוחד שרשם את השאלות והתשובות בפרטיכל. רבנו הזקן ענה לפעמים, כפי שכבר אמרנו, בשפה המדוברת, כלומר הרוסית, ולפעמים בלשון הקודש. ורבי מוישה היה מתרגם לשונו, סליחה, לא בשפה המדוברת אנחנו מתכוונים ליידיש, ורבי מוישה היה מתרגם ללשון רוסית, וברשות רבנו הזקן הסביר את דברי קודשו של אביו בהסבר המתאים. רבי מוישה מצא חן בעיני השרים במראהו היפה, בנימוסיו, בדיבורו המתון והמסודר, בסגנון שפת המדינה הצח וביותר הפליא אותם דיבורו הטוב בשפה הצרפתית בסגנון יפה. בין שרי החקירה

02:40 והדרישה היו שני כמרים. הם היו בעלי השכלה מרובה בידיעת דברי ימי ישראל בימי חכמי התלמוד, ולרוב היו שאלותיהם בענייני הדת והתחכמו לדבר אודות אמונת הנוצרים, כרגיל אצל הנוצרים האלה, כן, באופן שיוכרח רבנו הזקן לענות להם באופן שלילי ואז יאשימו אותו בפגיעה באמונתם. אבל רבנו הזקן לא ענה על שאלות כאלה ואמר שהוא לא הוזמן לוויכוח דתי. אבל רבי מוישה היה בטבעו אוהב ויכוחים, ובפרט בענייני דת, שזה כשלוש שנים התחיל להתעניין בזה. כאן כתוב למטה בהערה שכעשר פרסאות מהעיר ליאזנא היה בית נזירים קתולים ומנהלם היה כומר קתולי חרוץ, ומזמן לזמן היה בא לליאזנא, ובזמני הקיץ היה נואם בכיכר השוק, ומאז התעניין רבי מוישה בידיעת אמונת הנוצרים לפלגותיהם, וכן אודות שאר האמונות התעניין לעמוד על אופיים. כן, ועל ידי החסיד רבי משה מייזליש השיג מוישה כמה ספרים בלשון הקודש ולהבדיל בשפה הצרפתית, והיה בקי בטענותיהם של הנוצרים וגם בביטול טענותיהם, ולכן בשיחות הפרטיות שלו עם אותם כמרים הוא השתמש בידע שלו והתווכח עם שני הכמרים. אותם כמרים נוכחו לדעת שרבי משה יודע את עיקריהם ונתן ביאור נפלא. ועם זאת הוא עשיר בידיעות רבות בביטול טענותיהם הכי חזקות. ואז הם שיבחו אותו בפני אחד מזקני הכמרים שקראו לו זוהר זכר קנסטדסקי[?], שהיה כבר בן תשעים ועסק בלימוד. הכומר הזקן הזה הזמין את משה על ידי אותם כמרים האמורים לעיל, ופעמיים ביקר רבי משה את הכומר הזקן שלא בידיעת אביו רבנו הזקן, והתווכח איתו והניצחון היה על צידו של משה. ביאוריו של רבי משה והסברות על טענות רבנו הזקן מצאו חן בעיני רבנו הזקן, בהיגיון שבהם ובשכל הישר. אבל סגנון דיבורו בהבלטת טבעו היהיר הבא מהכרת מעלת עצמו מאוד לא

05:30 נראה בעיני רבנו הזקן, והוא גם אמר זאת לבנו והוכיח אותו. ואז המלך פבל אישר את הצעת שר הממשלה לתת חופשה גמורה לרבנו הזקן להתנהג בכל תוקף, עוז והנהגה מסודרת כבתחילה, רק שישב בתחילה בפטרבורג עד שיוחלט מה יהיה ההמשך. ואכן, כפי שכבר סיפרנו, רבנו הזקן הסתדר במעון פרטי ועליית החסידים צהלה ושמחה, ועברו חודשי שבט, אדר וניסן עד שהמלך פבל מת. ובמשך זמן זה עשה לו רבי משה היכרות על ידי חברי ועד עסקני הכלל של חסידי חב"ד בבתי הרוזנים, הנסיכים והאצילים, ונשא חן בעיניהם לבקר את בתי אקד הספרים הפרטיים אשר להם. והיה מבלה שעות ארוכות בקריאת ספרים שעניינו אותו וביניהם ספרי אמונה וכפירה באמונות שונות שעניין אותו מאוד. והנה בביתו של אחד מרוזני פטרבורג, ארקדי זוברוב, נוצרי אדוק מאוד, נפגש רבי משה עם שגריר מטעם ממשלת אוסטריה. גם הוא קתולי ותיק ומעניין לעניין באו לדבר אודות ההבדל בין עיקרי אמונתם. ורבי משה כדרכו נאם על נושא זה בהבדל עיקרי, בהבדל עיקרי אמונתם, וביותר בהבדל טבע בני אמונתם. ורבי משה פירט את תעתועי בני היזואיטים ואכזריותם לעומת רוע הנהגת כוהני הנוצרים, מה שעשה רושם בלתי נעים על זוברוב ורושם רע על השר הקתולי. כעבור משך זמן הוזמן רבי משה על ידי הרוזן זוברוב לכבדו בביקורו להשתתף בוויכוח הערוך מאת כומר בית תפילתו הפרטי למועד מסוים. רבי משה קיבל את ההצעה להשתתף בוויכוח ונאם נאום חריף על נושא הדתות העתיקות בימי אברהם אבינו, ודיבר על אמונת הייחוד שאברהם אבינו האמין ופרסם, ובסדר מסודר דיבר בסגנון יפה על השתלשלות האמונות והתחלפויות האמונות, וגם הוכיח את ההבל שבמחוקקי הדתות אשר זולת מה שהעתיקו מדת משה וישראל אין בהם כל מאומה. ודיבר

08:19 על מעלת התורה שהיא דת אלוקית ויש לה יתרון עצום על שאר התורות שהן דתות בני אדם. הנאום הזה עשה רושם חזק על המסובים באופן שגם גדולי החוכמה ובקיאי תורת הנוצרים ודתם לא מצאו ידיהם ורגליהם ולא יכלו לענות שום דבר, אבל נשארה בלבם טינה גדולה על רבי משה. אחדים מהם הביעו דעתם שלא טוב עשה לנאום באופן כזה לבטל עיקרי אמונתם ואשר לא נמנע מלדבר גם על הקדוש לחלק גדול מאנשי התבל. רבי משה ענה להם אלפי רואים יכולים להביא תועלת מאחד הרואה, אבל אלף עיוורים לא יוסיפו מאומה על עיוור אחד. ואז הרוזן זוברוב סיפר למכרו החסיד רבי מרדכי מליעפלא את פרשת הוועידה שהתקיימה בביתו, אשר כומר בית תפילתו ערך ויכוח דתי והזמין כמה מגדולי המדע בתורת אמונתם ודתם, וכל אחד מהם הביע דעתו אודות מעלת אמונת הנוצרים הפרוטסטנטים על אמונת הקתולים, והסבירו כמה פסוקים מכתבי הקודש של היהודים המדברים בתולדות המכובד שלהם, תורתו ושיחותיו והאמונה בו. הנאספים היו כארבעים איש, כולם בעלי שם במעלת הידיעה וההשכלה, וכל אחד הביע את דעתו המיוסדת על יסודות חזקים בספרים ישנים מגדולי החכמים הקדמונים. ואז סיפר לו הרוזן זוברוב לרבי מרדכי שהרבי הצעיר רבי משה הביע את דעתו בנאום ארוך מימי בנו של אדם הראשון אשר ברא אלוקי ישראל ושמו אנוש. התחילו בני אדם לעבוד לשמש, לירח, לכוכבים, לאלילים השונים בכל מיני צורות, והיו להם כמה מיני סוגי אלוקות גדולים וקטנים, וככה זה נמשך כאלפיים שנה עד שהגיע אברהם אבינו והודיע לכולם שיש רק אלוקה אחד ולימד את העם להאמין בקל אחד. ונאם אברהם אבינו על השתלשלות האמונות עד שבאו שני אנשים וקבעו... ונאם רבי משה על השתלשלות האמונות עד

10:39 שבאו שני אנשים וקבעו דת הנוצרית או המוסלמית. ורבי משה ביאר את עיקרי דיניהם שהם למעשה העתיקו מתורת משה רבנו ודת ישראל. ורבי משה הוכיח את טעות חכמי הכנסייה המפרשים את פסוקי כתבי הקודש על מחוקק דת הנוצרים. ממשיך זוברוב לספר לרבי מרדכי שהנאום היה מבואר בטוב ובשפה צחה ועשה רושם גדול על השומעים ורובם התרגשו מאוד על תוכן הנאום, ואף כי אחרי נאומו לא עשו לו מאומה אבל עלבון האמונה והדת הגיע לעומק לבבם והם מתעתדים, מתעתדים להכין עצמם להתווכח עם הרבי הצעיר ולא ירפו ממנו עד שינצחו אותו. החסיד רבי מרדכי מליעפלא ראה את גודל התמרמרותו של הרוזן זוברוב האדוק, הבין את רצינות העניין ואת התוצאות הנוראות שיכולות להיות מזה. סיפר לו רבי משה דברי זוברוב ביקש ממנו שיעזוב את הדרך הזו עם ויכוחי הדת, והסביר לו את התוצאות ההרעות הכרוכות בזה. אמנם החסיד רבי מרדכי ראה שדבריו לא עשו שום רושם על משה ואז סיפר את כל זה לרבנו הזקן. רבנו הזקן הצטער מאוד ואמר לרבי מרדכי כי כל אשר אמר משה הוא אומנם אמת, אבל אני, אמר רבנו הזקן, מצטער על התוצאות שעלולות להיות מזה ולהשם הישועה. והוסיף להמשיך את שיחתו הקדושה ואמר אחרי החרם שהכריזו בווילנה בשנת תקמ"ג. כן נגד החסידים התאספו לאסיפה עשרה מזקני החברה הקדישא תלמידי מורנו הרב המגיד, והחליטו להטיל חרם אמיתי. כאן הוא מסביר בהערה מהו חרם אמיתי. חרם אמיתי על פי הקבלה בית דין של שבעים ושניים איש מתענים ארבעים יום כסדרן, חוץ משבת קודש וראש חודש ובהם שלוש הפסקות עורכים תיקון חצות ותפילה מיוחדת עם מזמורי תהילים קבועים בכל יום תפילה וזהירות מדברי חול גם בלשון הקודש. אחר

13:21 תפילת ערבית, ביום הארבעים, בעודם מתענים, עוסקים כל הלילה בתורה, ובעוד לילה, כשתי שעות לפני עלות השחר פותחים את ארון הקודש והגדול שבבית הדין קורא את נוסח החרם שלוש פעמים תוקעים בשופר תרועה, תקיעה, שברים ותרועה תקיעה. חולצים את הנעליים, יושבים על הארץ כאבלים. וטובלים ומתפללים מנחה גדולה בכוונה ואוכלים פת במלח ומים. והחליטו העשרה מזקני החברה הקדישא להטיל חרם כזה על הגאון רבי אליהו הגר"א, ועשו שאלה בשמיים וענו להם שאחד מעשרה צריך להיות לכל הפחות כמותו, כלומר בדרגה של הגר"א, ולכן שניים מאותם חברי הקדישא באו אלי, מספר רבנו הזקן. אנחנו הרי זוכרים את הסיפור עם ההגעה של שני תלמידי המגיד אל רבנו הזקן, וכל מה שהיה שם, ואת הקללה שהם קיללו בסוף, והם באו אלי מספר רבנו הזקן להשתתף עמהם ואני לא רציתי. ומסביר פה בהערה רבנו הזקן למה הוא לא רצה בחרם כזה. רחמנא ליצלן כורתים את המוחרם משורש נשמתו כמו שהיא למעלה. כן עשו שלוש פעמים. דבר ראשון עשו את פעם אחת לירבעם בן נבט. דבר שני עשו את זה לאלישע בן אבויה, שנקרא אחר. דבר שלישי לתלמידו של רבי יהושע בן פרחיה. וכשכורתים רחמנא ליצלן את הארת הנשמה שבגוף משורשה ועצמותה של הנשמה, הינה בהכרח רחמנא ליצלן אשר המוחרם ימיר את דתו. ועל חילול השם כזה חס ושלום לא יכול היה רבנו הזקן להסכים, ועבור זה הייתה תרעומת של צדיקי פולין. כלומר התלמידים של המגיד ממזריטש על רבנו הזקן, שהוא מנע מהם מלהטיל חרם אמיתי. ורבנו הזקן חשב את זה, שמנע מהם את החרם הזה, בין הזכויות שהוא זכה. אז אומר רבנו הזקן

15:54 אני לא רציתי לעשות את החרם הזה. לא, בני מוישה, מספר רבנו הזקן לרבי מרדכי, היה אז כבן שלוש ועמד לידי כאן. בהערה הוא כותב ראיה בחלק השלישי של סיפורנו זה הסיפור, כן, וזה אנחנו סיפרנו באריכות הסיפור הזה כיצד מוישה הצעיר עמד ליד רבנו הזקן, ואז, אה, אחד מהשליחים אמר קללה ואמר כנראה גם משהו על רבי משה עצמו. הנה כן, זה רבנו הזקן חוזר ואומר ככה. אחד מהשניים אמר לי בתרעומת, הקטרוג שאתם יראים ממנו יהיה לכם ממנו, כלומר ממוישה הצעיר. אמרתי, אומר רבנו הזקן, לא ישמע השם ולה' הישועה. המשך הסיפור מספר רבי יוסף יצחק הרבי הריי"צ, שהוא שמע מזקנתו, כלומר מהסבתא שלו הרבנית הצדקנית מרת רבקה, שהיא שמעה מחותנה הצמח צדק, אבא של הרבי מוהר"ש, בדבר רוח הקנאה שעברה על רבי משה כאשר שר הפלך של העיר מוהילוב הציג את אחיו רבנו האמצעי ואותו את רבי משה לפני המלך אלכסנדר הראשון, בשעת ביקורו. המלך אלכסנדר הראשון ביקר בעיר באבינוביץ' הסמוכה לליובאוויטש, וכנראה ששר הפלך לא הציג אותם לפי הכבוד הראוי, כי הוא הציג אותם אחרי שהוא הציג תחילה את חבורת האצילים, ובנוכחותו של הכומר הראשי של סמולנסק הוכיח משה את שר הפלך, כי משה, כידוע לנו, היה מדבר בכמה שפות. ואז הכומר הראשי פגע בכבודו של רבי משה, יחד עם זה גם בתורת משה, ורבי משה ענה לו בעקיצה חריפה. מזה נגרר ויכוח דתי שהתקיים בשנת תקע"ו, כלומר באלף שמונה מאות ושש עשרה, בחודש מרחשוון. הוויכוח היה במנזר בית תפלתם בעיר יארצבו[?] פלך סמולנסק, בנוכחות הכמרים הראשיים של גליל סמולנסק, טולה ונג'ים[?]. הוויכוח ארך כחודש ימים, כאשר רבי משה ניצח

18:43 את הכמרים, אסרו אותו והחליטו להעביר אותו לאחת העיירות בפלך קייב או לוולדימיר בפנים רוסיה. וכשבאה הפקודה להעבירו לוולדימיר, אז ביום הרביעי להובלתו, שהיה בשמירה מעולה של שני כמרים ושל חיילים, הנה כאשר ישנו באחד הכפרים, אנדרייבקה, סמוך למוסקבה, נפלה תרדמה על כולם, ורבי משה ברח מהם, והשם יתברך נתן לו כוח ועוז שמבלי הרגיש את הקור והשלג העמוק שהיה בדרך רץ כמעט עשרים וארבע שעות. הוא בעצמו התפלא אחר כך איך רץ ובאיזה דרך רץ והגיע לעיר אוריול[?]. שם הוא התוודע לרב מוישה לייב יעקובסון, שהיה מהעיר פאר[?], ורב מוישה לייב הסתיר אותו בביתו כמה ימים, ומשם הלך רבי משה למדינת וולין. זמן הצלתו של רבי משה היה בלילה אור ליום חמישי י"ט כסלו תקע"ו, ואז בני משפחתו כולם נסעו לארץ הקודש, והוא רבי משה הלך בגולה משנת תקע"ו ועד סיוון תרל"ח, כלומר חמישים ושתיים שנים. הוא נולד בעיר ליאזנא בשנת תק"מ ונסלק בעיר רדומישל פלך קייב בשנת תרל"ח, ושם מקום כבודו.