פרק 183 - מגלים ברבים את פרצופו של שמעון הכופר

00:01 כאן בהמשך הסיפור אנחנו חושפים את המסכה מעל פניו של שמעון הכופר. ממשיך שמעון הכופר וכותב לפסלס: כשישה שבועות עשיתי במסעי בפלכי מוהילוב, מינסק וצ'רניגוב, ומיהרתי לנסוע ללבוב. שם נפגשתי עם חברינו, כלומר המשכילים למיניהם, ומסרתי להם הרצאה מפורטת ואמרתי להם אשר עדת החסידים, מלבד זאת שכבר עומדים על רגלי ברזל, הם הולכים וכובשים את העיירות בתכסיס מחוקק ובתכנית מסודרת, וההמון נוהר אחריהם עדרים עדרים. חברינו החליטו שתחילת הכל צריכים לחדש את החרם ביתר שאת מאשר בתחילה, והעיקר הוא את חומר החרם על המשתתף עמהם והמתקרב אליהם. ואמרנו שחרם כזה יחריד את ההמון ויסוגו אחור מלהתקרב אליהם, וגם לשלוח אנשים לעיר המלוכה להבאיש את ריחם בעיני הממשלה ולהלשין את נשיאם שהוא אוסף כסף רב ושולח אותו אל מחוץ למדינה, למדינת ישמעאל. וכאשר יאסוף סכום גדול יצא למלוך על היהודים, כפי שעשו חברי שבתי צבי וחברי פרנק. ויודעים הם חברינו אשר כבר יש לו לנשיא החסידים אנשים בעלי השפעה בחוגי הממשלה, ויותר בין חוגי הנסיכים והאצילים. אבל בכל זאת מקווים הם שיצליחו על ידי כמה מהמורים הפדגוגים הצרפתיים הנמצאים בבתי הנסיכים האצילים ופקידי שרי הממשלה. בסלל[?] ברוך המרגל של החסידים אצל המתנגדים אמר לרבי ברוך מרדכי שכפי שהבין הביא שמעון הכופר את טופס החרם, וצריכים רק את חתימת הגאון רבי אליהו. ובוודאי שמר פסלס יסדר את הדבר עם ועד הלוחמים. במוצאי שבת קודש תשובה קראו רבי ברוך ורבי מרדכי ורבי משה מייזליש אסיפה מיחידי סגולה של עדת החסידים העומדים בראש ההגנה ממלחמת המתנגדים, וסיפרו להם את כל עניינו של שמעון הכופר, והחליטו יחד שבחול המועד סוכות יקרא ועד הקהילה לאסיפה גדולה. ושם יודיעו ויפרסמו על הכתבים ויקראו את המסכה מעל פני

03:29 שמעון הכופר שהוא מעביר את ילדי ישראל למולך ההשכלה. והנה ביום חמישי למחרת יום הכיפורים שנת תקנ"ז התפשטה כברק השמועה בכל העיר, שהגאון רבי אליהו הגר"א הכריז חרם חמור על החסידים ונשיאם בראש, ואשר על פי חרם זה התיר הגאון ואף גזר לעשות לחסידים כל הרעות שבעולם, וציווה שאיש לא יחמול עליהם ולא יכונם, ואת אשר יהיה לו מגע ומשא עמהם ימתח על העמוד. החרם הסעיר לא רק את חסידי וילנה, אלא גם את המתונים שבמתנגדים. ובו ביום התפשט השמועה שהחרם הוכרז שלא בידיעת הגר"א, כי הגר"א כבר זקן בן שבעים ושבע וחצי שנה, ומתענית יום הכיפורים תש כוחו ביותר. רק ועד הלוחמים נגד החסידים, ובראשם פסלס ושמעון הכופר, הם שעשו זאת, ומטעם זה הוכרז החרם בהשכמה ורק במעמד אנשים בודדים. בהערה כאן כתוב למטה: עד יומו האחרון של הגאון רבי אליהו לא עלה לברר אם בידיעתו הוכרז החרם, ומהקירוב שקירב הגאון את פרנסי החסידים שבווילנה, ניכר היה שלא ידע בכלל שהוכרז חרם על החסידים. ביום שישי למחרת הכרזת החרם, ביום י"ב לחודש תשרי תקנ"ז, הוציא פרנס החודש שהיה החסיד רבי מאיר רפאלס כרוז גלוי לכל היהודים, יושבי וילנה ופרבריה. בכרוז היה כתוב כך: "דבר ראשון, החרם על החסידים לא התאשר מבית דין הצדק שמסרב לאשרו, כי לא התברר שיצא מפי הגר"א. דבר שני, ביום רביעי, בראשון לחול המועד סוכות, תהיה אסיפה פומבית, ומטעם הקהילה מוטל על כל האנשים, נשים וילדים מבר מצווה ומעלה לבוא אל האסיפה." באותו יום שהוכרז החרם על החסידים, שלחו חסידי וילנה מכתב גלוי מאת פרנסי הקהילה, גם מאחדים מהמתנגדים, בנושא האמור, ושלחו שליחים מיוחדים לקהילות בריסק, שקלוב ומינסק, וביקשו לפרסם ברבים. אל עדת החסידים

06:21 במינסק ובשקלוב ובשווינציאן, בוויטבסק ומוהילוב כתבו שזה עכשיו נודע על פי כתבים ומכתבים ואגרות חתומים בידי האיש וחבריו, שעליו מודיעים בכרוז זה: האיש שמעון הכופר, אשר איתו דיבר הגאון החסיד, כלומר הגר"א, טובות, ואשר גידלו לסמכו בתור מורה המורים בישיבות וחיידרים בעיר וילנה. מכיוון שהוא מופלג בחוכמת הדקדוק ובעל הגיון בלימוד התנ"ך, הוא בעצם אפיקורס גמור והוא שליח של המשכילים לצוד נפשות ולהדיח אותם מלימוד התורה ולהסית אותם ללמוד את ההשכלה. ובמשך ארבעת השנים שהוא יושב בוילנה הוא שלח הרבה צעירים לבתי ספר של המשכילים בגליציה ובאשכנז, והרבה מהם כבר יצאו מדרך היהדות. והנה ביום הרביעי, הראשון לחול המועד סוכות, באסיפה הגדולה שהוכרזה מטעם הקהילה ובמעמד בית הדין הצדק ואלופי הקהילה ונכבדי העדה, עמדו שני אנשים נכבדים והכריזו שהם מעידים על האיש הנקרא בפי כל רבי שמעון המדקדק, שהוא למעשה שליח המשכילים להדיח תלמידי הישיבות מלימוד ומסית אותם ללכת ללמוד בבתי הספר של המשכילים בגליציה ובאשכנז. ויש אצלם רשימת התלמידים שהסית במשך ארבעת השנים, משנת תקנ"ב ועד תקנ"ו. כתוב גם הסכומים של הכסף שהוא הוציא עליהם, ואשר האנשים האלה שמכריזים מוכנים להישבע בשבועה חמורה שמה שהם אומרים זהו אמת, וכל מה שאמרו כתוב בכתב ידו של שמעון הקופט-- הכופר, המסית והמדיח, ובכתבי יד חבריו, והם דורשים להשביע גם את פסלס בשבועה חמורה שיספר מה ידוע לו ממעשי התועבות של שמעון הכופר. שמעון נבהל על השמועה, ובעודו פונה כובעו לאחור בעיניים תוהות, לקחו אותו שניים משומרי הקהילה ואחדים מפרחי החסידים סובבו שלא יתחמק מידם. מצד שני, שלא ירגמו אותו הקהל, כי הכעס בין הנאספים הלך וגדל, ורבים מהורי התלמידים אשר כל הזמן מעץ[?]-- צד בניהם לישיבות, כפי שאמר להם

09:19 שמעון הכופר לא שמעו מהם כלום, אבל התנחמו בידיעות מהצלחת בניהם בלימוד שמסר להם שמעון הכופר וקיוו לראותם מעוטרים בכתר תעודות מורנו, סמיכות חכמים. עכשיו שמעו שבניהם נפלו בפח המשכילים שהיו לזרא לכלל ישראל, תלשו את שערות ראשם, והנשים אימהות התלמידים קוננו על שברן והאספה נהפכה לבית קברות. הרעש מההמולה עם שמעון הכופר השכיח את דבר אחרים, ובמשך כשלושה שבועות עסק בית דין צדק בקריאת הכתבים, הרשימות והאגרות שנלקחו ממעונו של שמעון. וכל משך הזמן היה שמעון אסור בכלא הקהילה בשמירה מעולה, ולא הועילה לו השתדלותו של פסלס ובאמצע מרחשוון נחרץ משפטו לשולחו עם בני ביתו מהעיר בתהלוכה של בוז כנהוג בעת ההיא. אחרי שעמד שלושה ימים שלוש שעות ביום בכוונה וכל הקהל העובר על ידיו ירקו בפניו. וביום חמישי בעשרים ושלושה לחודש מרחשוון יתקיים פסק הדין הלוויית שמעון הכופר ובני ביתו מהעיר בתהלוכה של בוז. מה ששמעון הכופר עשה העליב את מכבדיו בדת המתנגדים בכלל, ואת הגאון רבי אברהם, בנו של הגר"א בפרט, וגם הניחו קצף שחור על העסקן הגביר יוסף פסלס, שהוא בעצם חבר משכילי ברלין אשר היו לשמצה בקהל עדת ישראל. מצב בריאותו של הגר"א הורע מיום ליום, ובימי החג תקנ"ז לא היה יכול לשבת בסוכה. תלמידיו ובראשם הגאון האדיר רבי חיים מוולוז'ין עשו משמרות מיוחדות לשמש את הגאון אשר אחרי החג היה רוב הזמן מוטל במיטה, ועם זאת היה רוב היום עטוף בטלית ותפילין. עיניו לא ראו, ומצד גודל חלישותו לא האמין לעצמו שהוא מתפלל את התפילות בסדר הנכון, ולכן התחנן שיתפללו איתו מילה במילה. מבלי להתחשב עם חולשתו הגדולה לא הפסיק לדבר דברי תורה בכל השיעורים הקבועים שלו, גם בנגלה, גם בנסתר בעל פה.

12:08 ותלמידיו הגאונים החזיקו במשמרת הקודש איש איש במועדו, כפי שעלה בגורלו. כשנודע מצבו של הגר"א בחלישות בריאותו, התכנס בית דין צדק ופרנסי הקהילה לטכס עצה והחליטו להכריז בכל בתי הכנסיות שבווילנה והגליל על אמירת תהילים בציבור להתפלל שישלח השם יתברך רפואה לגאון ויאריך ימיו ושנותיו. גם בבתי הכנסיות של חסידי חב"ד בווילנה והגליל קבעו אמירת תהילים ברבים, בתפילה ובתחנונים לשלום הגר"א, מה שלא מצא חן בעיני האדוקים שבין המתנגדים ובראשם הוועד הלוחם נגד החסידים. באחד הימים נזדמן לגאון רבי חיים מוולוז'ין להשתתף בסעודת מצווה של אחד מתלמידי רבי שלמה מדובנא. הדרשה של אבי בעל השמחה נחשבה בעיני רבי חיים כנטייה למינות. בזמן ההוא היה רבי שלמה מדובנא זקן אשר פג טעמו, ובדרשותיו היה מבאר מאמרי חז"ל על פי יסודות המחקר, ובהם היו זרעוני כלאיים שקיבל מחבורת המשכילים כשישב בביתו של מנדלסון. ומכיוון שרבי חיים ואחיו רבי שלמה זלמן היו מאלה שהסכימו על ביאורו של רבי שלמה מדובנא והפליגו בשבחו היה רבי חיים בצער גדול מזה. בתחילת חודש טבת שנת תקנ"ז התקבל הספר ליקוטי אמרים שהדפסתו נגמרה ביום כ' כסלו תקנ"ז. הספר התקבל לווילנה והיתה שמחה גדולה לחסידי חב"ד וקבעו יום משתה ושמחה. אמנם הזדמן שבאותו לילה התעלף הגר"א פעמיים מגודל חולשתו, כאשר נודע למחרת דבר התעלפותו של הגר"א, הוציא הוועד הלוחם נגד החסידים דיבה על החסידים שהם עשו סעודות הודיה בגלל חולשתו של הגר"א. וביותר הרעיש הגביר פסלס את העיר וכנס ספרי ליקוטי אמרים, ובצירוף חברי הוועד הלוחם הכריזו בשם הגאון לשרוף את הספר בחצר בית הכנסת. אולם חסידי ווילנה מבלי להתחשב בכאבם הגדול ביותר, לראות את ספר הצדיק נרמס ונשרף, התאמצו להיות מתונים כי תקפה עליהם פקודת מנהלי החסידים

14:59 וחברי הקהילה החסידיים להבליג על מעשה נבלה זה והבלגתם זו מצאה חן בעיני הרבה מעדת המתנגדים, ובייחוד בעיני הגאון רבי חיים מוולוז'ין. מאז הצליח השם יתברך בידי רבנו הזקן לבטל את מחשבת הצאר הצורר דערזשאווין. קבע רבנו הזקן ועד מיוחד מאנשים שהתעסק בענייני טובת הכלל, כפי שכבר סיפרנו. אמנם שמעון הזמוטי[?], אותו שמעון הכופר וחבריו המשכילים לא נחו ולא שקטו ובמשך שנה תמימה התנגנו איך ללחום במלחמת תנופה נגד החסידים, והחליטו שמשכילי ברלין וקניגסברג יתארו במאמרים ארוכים בלשון אשכנז וצרפת את שיטת החסידים ואת הנהגתם המוזרה, ויעוררו את המלומדים באשכנז ובצרפת שישפיעו על חוגי שרי הממשלה ברוסיה לבער את כת החסידים מקרב היהודים. חסידי חב"ד בפטרבורג, שמכריהם הנסיכים והשרים הגבוהים שינו את טעמם ביחסם אליהם ומשאלות שונות ששאלו אותם בענייני הכתות והמפלגות בין היהודים הבינו שיד נסתרת פועלת לרעת החסידים. אבל מיהו? מה מעשהו? לא ידעו. וכך עבר עליהם כשנה. והנה ביום ראשון שהיה היום השני לחול המועד סוכות שנת תקנ"ח, כלומר שנה לאחר מכן ישבה לה קבוצת חסידים בסוכת החסיד הפרנס רבי מאיר רפאלס ושמחו בשמחת בית השואבה, ומכיוון שמצב הגר"א היה מסוכן, בירכו אותו בברכת מי שברך ורפואה. בינתיים התפרצו אחדים מחברי הוועד הלוחם נגד החסידים בצעקה שמורנו הגר"א גוסס ואתם שמחים על זה חס ושלום ועשו שערורייה גדולה. ובתוך כך הפיצו חברי הוועד הלוחם נגד החסידים שמועות מבהילות ונשבעו שבועת נקם ועבדו על זה כשנה עד אשר הצליחו את זממם. והגביר יוסף פסלס וחבריו המשכילים שמחו מאוד.