פרק 184 - קטרוג על רבינו הזקן, בתו דבורה לאה מוסרת את חייה עבור אביה

00:01 אנחנו חוזרים כחמש שנים לאחור לשנת תקנ"ב, בערך שנת אלף שבע מאות תשעים ושתיים, לאחד האירועים הדרמטיים ביותר שקרו בתולדות חסידות חב"ד. ונספר את הסיפור. ידוע ששנת תקנ"ב הייתה שנה קשה מאוד לרבינו הזקן. במשך חודשים מרובים, החל מראש השנה ועד חג השבועות לא ידעו אפילו בני ביתו, כלומר בנו הרבי האמצעי וזקני המקורבים, מיסוריו הקשים של רבינו הזקן בגלל רדיפותיהם של המתנגדים. בחג השבועות תקנ"ב התוועד רבינו הזקן כרגיל בסעודת החג ודיבר על מורנו הבעל שם טוב. כידוע שיום הסתלקותו של הבעל שם טוב הוא בחג השבועות. בדיבור של רבינו הזקן הייתה מורגשת מרירות פנימית עמוקה. רבינו הזקן היה שרוי בדבקות עצומה. פניו הקדושים היו גלויים, עיניו היו סגורות, שפתיו רחשו, לחשו ומעיניו זלגו טיפות דמעות על לחייו. מהרצינות והמרירות שהיו נסוכות על פני קודשו, הבינו הנוכחים שרבינו הזקן לוחש תפילה ומעורר רחמים. כולם הרגישו שגם הבעל שם טוב וגם הרב המגיד נמצאים באותה שעה בחדר. לפתע קם רבינו הזקן ממקום מושבו ואמר בקול של בכי, "סבא, רבי, עוררו נא רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד מקושרים ובעד תורתכם. אוי, אוי, גוואלד, גוואלד! אבינו שבשמיים חוס ורחם עלינו." ורבינו הזקן נפל והתעלף. הנאספים התרגשו. כל בני הבית, הרבנית, הבנות באו במרוצה. הביאו את יונה הרופא. בתוך כך נכנס לחדר הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חודשים, הרבי הצמח צדק. כאשר ראה את סבו האהוב שוכב על הרצפה השליך עצמו עליו בצעקה, בצעקה, "סבא, סבא!" רבינו הזקן פקח את עיניו וראה איך נכדו הפעוט מושיט כלפיו את ידיו הקטנות וצועק, "סבא, סבא, אחזק בידי וקום!" רבינו הזקן תפס בידי נכדו ואמר, "הב לי ידך." וקם ואמר, "זה יהיה נחמנו." בחודש אלול תקנ"ב

03:34 ציווה רבינו הזקן להכניס את מיטתו של הנכד הפעוט לחדרו ואמר, "חבל שישכח על מה שלמדו איתו, ותורה לשמה הוא ילמד על ידי עבודה ויגיעה." ובערב ראש השנה תקנ"ג ברך רבינו הזקן את הנכד שלא תקשה עליו עבודתו להגיע לדרגה הגבוהה של נשמת אדם תלמדנו. ומהו הרקע לכל-לכל זה? עבודתו במסירות נפש של רבנו הזקן במשך שמונה עשרה שנים משנת תקל"ד, שנה אחרי שנפטר המגיד ממזריטש ועד תקנ"ב. בחינוכם והדרכתם של חסידי חב"ד עוררה קטרוג גדול בשמיים, ורבנו הזקן היה זקוק למליצי יושר ולמעוררי רחמים. כפי שאנחנו יודעים, שלח אז רבנו הזקן שליחים מיוחדים לאוהלי הקודש של מורנו הבעל שם טוב במז'בוז' ושל הרב המגיד במעזריטש, באניפולי, וגם הודיע על כך לחבריו תלמידי החברה קדישא, וגם שלח פדיון נפש מיוחד אל הרב הצדיק רבי מנחם נחום מצ'רנוביל. במוצאי שבת סליחות, ערב זכור ברית, קרא רבנו הזקן אליו אחדים מקשישי התלמידים וסיפר להם על המצב הרציני של הקטרוג שיש, והוא חושב שבראש השנה הבא תקנ"ג יעבירו המקטרגים את קטרוגם מהחסידות אליו, אל רבנו הזקן. רבנו הזקן ביקש מהתלמידים לעורר רחמים וגם לעשות סדר כיצד מי יעזור לבנו הרבי האמצעי בהנהגת והנהלת החסידים וענייני החסידות. כלומר שרבנו הזקן בעצם רמז שהוא עלול להסתלק מן העולם. ביתו של רבנו הזקן, הרבנית דבורה לאה, אמו של הצמח צדק, שמעה כל מה שמסר אביה לקומץ תלמידיו, והיא החליטה שהיא תחליף את אביה וחשבה כיצד לבצע זאת. בערב ראש השנה, כאשר מלאו לצמח צדק שלוש שנים, סידר רבנו הזקן את התספורת הראשונה של הנכד. והניח לו פאות הראש, ובירך אותו בהנחת ידיו הקדושות על ראשו. ובאותו יום, ערב ראש השנה, אחרי תפילת מנחה, נכנסה

06:42 הרבנית דבורה לאה לאולם של המניין הקטן שבו היו אז בני הבית וכמה מהתלמידים הקשישים שהיו שקועים באותה שעה באמירת תהילים. הרבנית דבורה לאה ניגשה אל ארון הקודש, פתחה את הדלתות ואמרה, "כל הקהל, אתם עדים שבפני ספרי התורה הקדושים אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה ובעלה[?] ובשבועה שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי רבי שניאור זלמן בן רבקה, שהוא יישאר בחיים." המשך תיאור המצב. בשנות תקנ"א-תקנ"ב פרחה שושנת החסידות ושלטה עין רעה כמו העין הרעה ששלטה במקדש הראשון והמקדש השני והתעורר קטרוג גדול למעלה, כלומר בשמיים. היו סכסוכים בענייני הכלל ובענייני ארצנו הקדושה בפרט. היו חילופי מכתבים בין רבותינו שהיו בארץ הקודש, כלומר רבי מנחם מנדל מהורודוק, רבי אברהם מקליסק וכן הלאה, לבין רבנו הזקן. הייתה מלשינות שהכניסו בין אדמו"רי וולין או וילטוריה[?], כמו שהוא קורא לזה, בין אדמו"רי וולין לבין רבנו הזקן. כולם תלמידים של רבי המגיד ממעזריטש. כל זה החשיך את מאורות ישראל קדישא ומעשה שטן הצליח ורבנו הזקן חשב שבא זמנו, עת שקיעת השמש. רבנו הזקן שלח בידי החסיד רבי יעקב מסמליאן פדיון נפש אל הרב הקדוש רבי מנחם נחום בצ'רנוביל בעדו ובעד כללות עניין החסידות. ובאחד הימים סיפר רבנו הזקן לבתו הרבנית הצדקנית דבורה לאה, אמו של הצמח צדק, על הכוונות שכיוון כאשר קרא לה דבורה לאה, וגם סיפר לה את כל פרשת העניין על עבודתו בעניין התפשטות תורת רבותיו הקדושים והמצב הטוב תודה לא-ל של החסידות. אבל שיש כאן גירוי השטן ולכן נפסק עליו מהשמיים שהוא כנראה יסתלק מן העולם. הוא אומנם חושב שהמשכות בעולם התחתון יוכלו גם להימשך מהעולם העליון, אבל אין זו הנהגה של עולם התיקון. הוא

09:30 גם הרגיש, הוא סיפר לה, שהשעה היא כבדה והקיטרוג גדול מאוד. ורבינו הזקן הצטער על מצב החסידות והחסידים ותורת הבעל שם טוב והרבנית דבורה לאה לא ענתה כלום והלכה לה. כעבור זמן מה היא חזרה אל אביה ואמרה לו שאסור להסכים לזה. הרבנית דבורה לאה הבינה שהמצב הוא איום ונורא ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של אביה רבינו הזקן. ימים אחדים הייתה מבולבלת מכל אשר שמעה, והחליטה שהיא צריכה לגלות את הדברים לפני תלמידים יחידי סגולה כדי להתייעץ איתם, והיא גם החליטה בליבה למסור את חייה בעד חיי אביה רבינו הזקן. הרבנית דבורה לאה קראה אליה שלושה מזקני החסידים רבי משה מייזליש, רבי פנחס רייזס ורבי משה וילנקר. היא אמרה להם שהם צריכים להבטיח לה לשמוע מה שהיא תצווה עליהם, ושהם יישבעו לה בשבועת אמן בכל החומר שבדיני התורה, שהכל יישאר בסוד גמור עד שאפשר יהיה לגלות. האריות הללו אם כי היו אבירי הדעת ואדירי הלב, ובכל זאת התרגשו מאוד ואמרו לה שצריכים להתייעץ בדעתם תחילה בינם לבין עצמם אם הם יכולים להסכים לתנאים שהיא התנתה וביקשו שיעור של יום אחד. בימים ההם היה רבינו הזקן סגור בחדרו יותר מכפי הרגיל, ואפילו החסידים המקורבים ביותר לא יכולים היו להיכנס לחדרו. השינוי הזה הראה שזמן הוא זמן של צרה. עת מצוקה. מהי הצרה? במה אפשר לעזור או לעשות לביטולה? לא ידעו. שלושת התלמידים האלה משה מייזליש, פנחס רייזס ומשה וילנקר התוועדו ביניהם פעמיים במשך היום והחליטו להמשיך להתייעץ כל הלילה כדי לשקול בדעתם אם הם יכולים למלא את התנאים שהרבנית דבורה לאה התנתה איתם. הם התוועדו ביניהם, התבוננו במצב והבינו שהרבנית דבורה לאה יודעת יותר ממה שהם יודעים ואין להם שום ברירה,

12:02 ולכן באו ואמרו לה שהם החליטו לקבל את התנאים. הרבנית דבורה לאה קיבלה אותם בסבר פנים יפות והיא פתחה ואמרה "כולנו חסידי אבינו רבינו אנחנו וכולנו מחויבים למסור את נפשנו בפועל ממש בעבור אבינו רבינו ובעבור תורתו, תורת הבעל שם טוב." היא פסקה מלדבר ופרצה בבכי. לשמע הדברים האלה התרגש החסיד רבי משה מייזליש. הוא עמד במקומו ואמר, "מה את בוכה? אמרי לנו מה הדבר הזה. אני הראשון שהולך למות באש או במים בעבור רבינו הגדול, בעבור תורת הבעל שם טוב. הגידו לנו מה לעשות. אנוכי אלך בשמחה. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כאשר ביאר לנו רבינו הזקן." הרבנית דבורה'לה אמרה, "ראשית דבר אני דורשת מכם להישבע בשבועה חמורה שאין לה הפרה שאתם תקיימו ככל אשר אני אומר לכם. השבועה תהיה רק על דעתי, כי הרי אתם לא יודעים מה אני אומר לכם. ובכן, הישבעו שבועה חמורה על פי התורה, שבועה שאין לה כלל הפרה גם בדבר שנוגע בנפש אדם." לשמע דברים אלה הנה גם החסיד רבי משה וילנקר, שהיה ידוע לבעל מוח מבהיל, אדיר הלב, מופלא במתינותו, התרגש מאוד ואמר כי דבר כזה יש לעשות בשיקול הדעת ובמתינות גדולה. הוא יראה להסכים על כך. אמנם רבי משה מייזליש ורבי פנחס רייזס אמרו לו שכבר החלטנו, זהו. "עכשיו", אמרה הרבנית דבורה'לה, "אני ממנה אתכם לבית דין ואתם תקבלו על עצמכם להיות לבית דין לפסוק הלכה למעשה על פי גזרת חוקי ודיני תורתנו הקדושה." המשיכה ואמרה, "המצב שהתהווה אחרי חידודי העניינים שנעשו על ידי הדילטוריה בין האדמורים שבארצנו הקדושה ובין אדמו"רי וולין לבין אבינו רבינו, המצב הוא מבהיל ביותר ועל פי הדברים ששמעתי מאבי עלולים להביא לתוצאות איומות. אבי אמר לי

14:39 שלושים שנה צריך האילן הטוב לעידור, לניכוש עד שייתן פריו. תורת מורנו הבעל שם טוב ומורנו הרב המגיד נהייתה זה עכשיו לאילן אדיר... אילן חי ועכשיו התעורר הקיטרוג הנורא הזה לגדוע את הכול. אמנם, אומר לי אבי, רוצה אני לחיות, כי כך מחויב האדם על פי התורה, אבל עוד יותר רוצה אני לעדור ולנכש את האילן הזה שייתן את פריו עד כי יבוא שילו. מורי הרב המגיד אמר לי שיבואו זמנים קשים ורעים והוא הבטיח לי שבכל עת יעזור לי. ראיתי את מורי ואת רבו הבעל שם טוב, אבל פניהם היו שחורות, סימן שתורתם בסכנה. ובכן," סימה הרבנית דבורה'לה, "אני החלטתי לתת את חיי תמורת חיי אבי. אני רוצה להיות כפרתו. אני נותנת את ימי חיי לאבי. אני הולכת למיטה ואבי ילך לחיים טובים וארוכים בשביל להחזיק את האילן אשר נטע ויעדור וינכשו ובזה אזכה גם אני לתורת אבי." כאמור, שלח רבינו הזקן פדיון נפש אל הרב הקדוש רבי מנחם נחום מצ'רנוביל. רבי מנחם נחום היה אז כבר במקווה לטבול לכבוד החג וחיכה בטבילתו באומרו, "מביאים לי פדיון נפש מליאזנא." לאחר קרא רבינו הזקן מניין מחסידיו הגדולים מתלמידי חדרו ואמר להם "בראש השנה הזה זקוקים לעזר ולסעד." מכיוון שגם הוא רבי מנחם נחום אין ביכולתו לפעול והוא הרי הזקן שבחבורה. ואז, בלילה הראשון של ראש השנה, אחרי תפילת מעריב, יצא רבינו הזקן ובניגוד לנוהגו שלא לדבר כלל בלילה הראשון של ראש השנה שאל היכן נמצאת דבורה לאה. כאשר ראה את בתו התחיל לומר לה לשנה, אבל רק הספיק לומר את התיבה לשנה, קפצה הרבנית דבורה לאה ואמרה לאביה "לשנה טובה תיכתב ותחתם אבא אל נא תדבר!" למחרת, ביום השני

17:12 של ראש השנה אמר רבינו הזקן חסידות עד הבדלה. רבינו הזקן היה אומר חסידות בשני הימים של ראש השנה. אחרי הבדלה קרא לבתו הרבנית דבורה לאה ולבעלה רבי שלום שכנא לחדרו. רבי שלום שכנא עמד ליד הכותל ובכה ואמר "מה עושים בילד בן שלוש ועוד ילד כזה?" ביום השני של ראש השנה חלתה הרבנית דבורה לאה ובצום גדליה ג' תשרי תקנ"ג נסתלקה לעולמה בדעת צלולה עד לרגע האחרון. בקשתה מאביה הייתה שיחנך וידריך את בנה היחיד. רבינו הזקן הבטיח לה וגם אמר לה "בנך מנחם נוחם הוא לי נוחם יהיה לך ונוחם יהיה לישראל." בהערכה גדולה ובחרדת קודש הזכירו כל חסיד... כל החסידים ובעיקר שלושת אבירי החסידים שהזכרנו קודם את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד ידע היטב שמסירות נפשה ואצילות רוחה הצילו את עץ החסידות. החסיד רבי אליהו ראובן [?], אדם גבוה במדרגה, למדן מקובל אשר רבינו הזקן אמר עליו שמאיר בו אור הנשמה בהתגלות, החזיק את הילד על ידיו בשעת הלוויה. רבינו הזקן אמר את הקדיש הראשון ואחריו אמר קדיש היתום הפעוט יחד עם רבי אליהו ראובן [?].