פרק 182 - שמעון הכופר כותב את מפגשיו עם החסידים ועם רבינו הזקן

00:01 המשך הסיפור על שמעון הכופר. שמעון הכופר כותב מכתב ליוסף פסלס[?], גם כן אחד מן המשכילים מהמנהיגים של המשכילים, או אולי המנהיג של המשכילים באותו זמן שהוא במקביל, כביכול גם ראש המתנגדים לחסידות, שהקהל והגאון רבי אליהו מווילנה מכיר אותו בתור אדם דתי, אבל למעשה הוא משכיל. כלומר הוא בעצם פורק עול. הוא לא, הוא לא דתי בכלל, רק מהמפנים. ואז הוא מקבל את המכתב משמעון הכופר וזה המשך המכתב. שמעון הכופר מספר לו על הביקור שלו במקומות שונים של החסידים. "כאשר סיימו לנגן", כותב שמעון הכופר, "פנה רבי נחמן אל אחד המסובים ואמר, 'פרץ, תן את הכיפה שלך'. פרץ הרים את כובעו, הסיר את הכיפה מעל ראשו, הניח אותה על השולחן ופיה למעלה. רבי נחמן פנה אל המסובים ואמר, 'בצלאל חיים, אתה תכתוב את הרשימה.' פנה אל אחד מן האברכים ואמר לו, 'אליהו משה, תביא נייר עט ודיו.' פנה שוב רבי נחמן לבצלאל חיים ואמר, 'תיזהר בכתיבה יפה בלי מחשבות זרות, כי הרשימה שאתה כותב תבוא אל הקודש פנימה לקודש הקודשים. רבינו הזקן.' כאשר הביא האברך אליהו משה, נייר וכלי כתיבה, עמד בצלאל חיים מהשולחן הלך אל הכיור, נטל את ידיו, שפשף אותם, ניגב אותם, תיקן את חגורתו ואת כובעו וישב במקומו ואחרי הכנה כתב כשתי שורות." "מה הוא כתב לא ראיתי", כותב שמעון הכופר. "רק ראיתי שפניו היו רציניות מאוד והוא היה חיוור ואדום וחיוור ומסתכל בפניו של רבי נחמן. רבי נחמן הוציא מכיס בגדו בד מסוים, הוציא גיליון כתוב, קרא מתוכו שמות של אנשים, סכומי כסף, מהם התרומות שהם תרמו. היה שם יותר מאלף רובל במטבעות זהב. את המטבעות הניח בכיפה ובצלאל חיים כתב את שמות התורמים.

02:28 כאשר סיים רבי נחמן את רשימתו, עשו עוד ארבעה או חמישה אנשים כמוהו, קוראים את רשימת התורמים, סכומי תרומותיהם, את המטבעות שמים בכיפה. בצלאל חיים כותב וככה מילא ארבעה או חמישה גיליונות. כאשר סיימו לקרוא את הרשימות, הוציא רבי נחמן מטבע של זהב, שם אותה בכיפה. בצלאל חיים כתב את שמו. אחריו עשו כמוהו שאר המסובים. רובם לא פחתו משלוש מטבעות, והיו גם כאלה שנתנו חמש או תשע מטבעות של זהב ואחד הפליא אני ביותר", כותב שמעון הכופר, "כי בהגיע תורו הוציא עטיפת בד והוציא הרבה מטבעות זהב ומסר לרבי נחמן שמנה אותן פעם ושתיים ואמר לבצלאל חיים, חיים זונדל בן ביילה בן יוחנן זאב שבעים ושתיים מטבעות רענדלעך זהב. הסתכלתי", כותב שמעון הכופר, "בחיים זונדל שהיה לבוש בגדים פשוטים, נעליו מתולאות ועני כזה יתרום סכום גדול כזה? כאשר סיימו את איסוף התרומות, רוקנו את הכיפה, שמו בשק בד, מסרו ליד אחד המסובים, שלמה אליעזר, עשו כפי מי יזכה בגורל להוביל את התרומה והזוכים בגורל היו חיים זונדל ואחד הזקנים נחום משה." ממשיך שמעון הכופר וכותב, "כשהגעתי לליאזנא היה יום שני, בערך שעתיים אחרי חצות היום. נכנסתי לבית הכנסת שבחצר רבינו הזקן, והנה מצאתי בחדר השני אנשים עטופים עדיין בטלית ותפילין ומתפללים בקול שירה וזמרה. זה אומר פסוקי דזמרה וזה אומר ברכות קריאת שמע וכולם מזמרים בנעימה ומכים באצבע צרידה. כשלוש שעות ארך עד שסיימו את תפילתם. כאשר סיימו להתפלל, אחדים מהם אמרו מזמורי תהילים, אחדים למדו משנה וגמרא, אחדים חזרו פרקי נביאים וכתובים בעל פה. וכאשר סיימו אחדים הלכו להם ואחדים נשארו. נטלו את ידיהם, אכלו פת שחורה במלח, שתו מים, בירכו ברכת המזון ושכבו על הספסלים לישון את

05:15 שנת הצוהריים. בחדר השני, כלומר יש שם שלושה חדרים בבית הכנסת שבחצר הנשיא, מצאתי קבוצת אנשים אברכים יושבים ועוסקים בלימוד גמרא לעיונה ומורי[?] רבי יהודה ליב, אחיו של הנשיא, כלומר של רבינו הזקן, יושב בראש השולחן, מבאר ומסביר להם את הסוגיה וביאורה בבקיאות נפלאה בגמרא. היה בקי ברמב"ם, רשב"א והרבה מספרי האחרונים. בקבוצה היו כשלושים אברכים. בחדר השלישי ישבה קבוצת אברכים עשרים ושלושה איש ולמדו את אותם קונטרסים שראיתי שלומדים בבתי הכנסיות שבוויטבסק. בזמן שנכנסתי לשם ישב בראש השולחן אברך בעל פנים מאירות ורציניות ביותר, וכל היושבים והעומדים שמעו לדבריו בהקשבה מיוחדת. תוכן דבריו היה על הנושא שלמדו בפרק השמיני מספרו של הנשיא, המדבר על אות מי שאכל איסור בלא הודה לשם שמיים לעבוד את השם בכוח האכילה ההיא בתורה ובתפילה, שאין חיות המאכל מתלבש באותיות התורה והתפילה, והיצר הרע המתאווה לדברים האסורים הוא שד משדים נוכריים. ובביאור הארוך הסביר האברך את ההבדל בין הטומאה הבאה מעבירות של לולאות וליצנות, גסות הרוח ודברים בטלים המצמאים את הלב ובין הטומאה של עבירת לימוד חוכמות אומות העולם שמטמאות את המוח. ובהמשך דבריו הוא ממליץ על הרמב"ם והרמב"ן שעסקו באותן חוכמות שהם כן ידעו להשתמש בהם לעבודת הבורא. ולא חכם כותב שמעון הכופר אשר דבריו היו בהם כדי לפעול על השומעים, כי על הרוב היו הביאורים וההסברים ברוח הגיונית. לאחר מכן נודעתי שאברך זה הוא בנו הבכור של הנשיא, כלומר של רבינו הזקן, שיש לו שיעור קבוע ללמוד פעמיים בשבוע עם שתי כיתות ובכל כיתה עשרים וחמישה אנשים. ממשיך שמעון הכ-הכופר וכותב: ביום ההוא קניתי שלושה קונטרסים הראשונים, מתחיל מפרק הראשון ומסתיים בדף שנים עשר, תחילת פרק העשירי, ובמשך כשלושה ימים עברתי עליהם

08:07 בעיון רב לפי השגתי. גם אחדים מהזקנים היו לי לעזרה להבינני, ואף כי נושא העניינים היו ממני והלאה, ועל כמה מהעניינים בתארי הספירות העליונות והייחודים הנעשים על ידי תורה ותפילה, עונשי הגיהינום של אש ושל שלג צחקתי בקרבי. אבל הדמיון העשיר, השפה הברורה, הסגנון המגוון, לפיקחות הלשון בקיצור נמרץ, עשו עליי רושם עז. במשך כשלושה ימים עלה בידי להכיר גם את שאר בני הנשיא ביושבם בבית המדרש ולמדו איש איש לעצמו, ובמקרים בודדים היה מי מהזקנים או האברכים ניגש אליהם למקום מושבם. הבן האמצעי, מוהרח"א, שהוא רבי חיים אברהם, אוהב כנראה את הבדידות, ובשעת לימודו היה מתעמק יותר במחשבה מאשר מדבר בפי. אולם אחיו הקטן, מוהר"ם רבי משה, צעיר כבן ארבע עשרה או חמש עשרה, עלם עליז, יפה עיניים, פניו מפיקות חכמה והכרת עצמו, אוהב לדבר ולהתווכח. אומרים עליו שהוא כבר בקיא בכול התלמוד ומצוין בחכמת המחקר, וכבר יודע את המורה, כוזרי ועיקרין בעל פה, כי תפסן וזכרן מצוין הוא מאין כמוהו. כאשר אני שאלתי אותו אם למד חכמת הדקדוק, השיב לי: "הרי זהו מקצוע בתורה, ואיך אפשר שלא ללמוד? שאז אין יודעים פירוש תיבות התנך ואי אפשר לכוון בתפילה". נמוסים שונים ותוארים מיוחדים יש להם לחסידים," כותב שמעון הכופר. "כל הבא להתקבל אצל הרבי שלהם צריך הכנה לא פחות משלושה ימים, ויש שמכינים עצמם כשבוע ויותר. ההכנה היא בעיקרה חשבון הנפש, טיהור המחשבה, וביום כניסתם לרבי, הנה כמה שעות מתקבצים יחד באחד מחדרי בית הכנסת ועוסקים בתורה, והעיקר בסדר תיקון חצות במרירות גדולה ומתפללים בכוונה ואומרים מזמורי תהילים בבכייה ובאנחות היוצאות מעומקי הלב. נימוס מיוחד יש להם לחסידים שבצאת מי שזכה להתקבל לרבי הנקרא אצלם יחידות, יוצאים במחול הנקרא

10:48 אצלם מחול היחידות או מחול הטהרה. יש להם ניגון מיוחד למחול זה. בעלי היחידות יוצאים במחול והשאר מנגנים כף אל כף, מנגנים ומכים כף אל כף. החסידים אוהבי נגינה ומנגנים ניגונים מיוחדים למקרים שונים. ניגוני תפילה, ניגוני לימוד, ניגוני סעודה, ניגוני התוועדות, ולרוב הניגונים מתאימים לאותם העניינים ועושים רושם על השומע, ובייחוד שלושה ניגונים שעשו עליי רושם אדיר, והם שיר ההתוודות הנקרא בלשונם הניגון באהבת אחים, שיר ההתבוננות ונקרא ניגון התשובה ושיר היחידות ונקרא ניגון המקדש. את הניגון באהבת אחים שמעתי לראשונה בעיר ויטבסק, והוא כולל חמש בבות, כולן כאילו מחבקות, מנשקות ומלטפות בנעימה עליזה ורעיצות נפש מבבא לבבא מתרוממת הגילה ואיתה יחד הרגש הנפש. ניגון התשובה הוא בן שלוש בבות. בבא ראשונה היא קול מעורר הפשטת הגשם והתרכזות המחשבה. בבא שנייה קול המעורר במוסר כליות בהתמרמרות עצומה, ובבא שלישית קול מעורר חרטת, תחנוני רחמים וגעגועי ניחום וקירוב בבקשה לבבית. ניגון היחידות הוא בן חמש בבות. שתי הבבות הראשונות, בקול מתון ממושך, מעוררות התבוננות והתעמקות, ובבא שלישית ורביעית מביעות תודה ותקווה בקול רך ובטוח, והבבא החמישית מביעה ומצהילה רוח בקול עליז ומתרגש המעורר תנועת רגל והגבהת הידיים לפי דפיקת הרגליים כפי תנועת הניגון. נוהגים עם החסידים להיות נעורים שני לילות בשבוע או ליום השישי ומוצאי שבת קודש, ועוסקים בתורה על הרוב עד חצות עוסקים בגמרא ובפוסקים ולפעמים עוסקים בהתוועדות רעים, מברכים את שתראו בברכת לחיים על כוס משקה, מקנחים במזונות או גבינה ואבטיח, ולאחר שמסדרים תיקון חצות עד זמן התפילה עוסקים בלימוד תורתם בחסידות. כשנכנסתי ביום החמישי בשעה שישית אחרי הצהריים לבית הכנסת שבחצר הנשיא, כותב שמעון הכופר, מצאתי קבוצת אנשים עומדים בעיגול וכל ילד צלול בהתרגשות כמנצח בלימוד.

13:34 הטיתי את אוזני גם אני ואשמע קול ילד מסביר כמה המרובע יתר על העיגול. שהוא רביע. התוספות מודה לרש"י בין בהיקף ובין בקרקע, אבל דכל אמה בריבעא אמה ותרי חומשא באלכסונא. התוספות חולקת על רש"י שמפרש בסוגיה דסוכה עגולה. בפרק הראשון של סוכה שאומר שם אתה מוצא לכל אמה שבריבוע תוספת שני חומשים ואומר שם וכאן שאין החשבון מכוון. הילד ממשיך ואומר כבוד תושאת אדוני אבי זקני ומורי ורבי כלומר רבנו הזקן בלומדו עמי הציל את רש"י מהתנפלות התוספות עליו, ואומר כי התוספות העמידו דבריהם על חוקי המדידה אשר על פי חוכמת החשבון, כפי שמוכח בציור. רש"י העמיד דבריו על כך ששיערו חכמים על פי מצוות זה לא תסור. וכשסיים את פלפולו ראיתי ילד קטן בגובה ממוצע לפי ערך שנותיו. הוא רבי מנחם מנדל, נכדו של הנשיא, שאחד האברכים הבטיח לו ללכת איתו לטייל בשדה כי אוהב הוא את השדה. ובייחוד שדות האחוזה הסמוכה לעיר אשר שם נולד זקנו הנשיא. אמנם האברך התנה איתו שמתחילה יחזור ברבים על הסוגיה האחרונה שלמד בשבוע זה, והוא חזר על הסוגיה של מדידת תחומי ערים בעירובין בפרק כיצד מערבין. וממשיך שמעון הכופר וכותב, ההיכל כך קוראים החסידים לדירתו של הרבי. ההיכל עומד בחצר גדולה ורחבת ידיים, גן עם שורות אילנות וגן של ירק ובניינים שונים בחצר. ההיכל הוא בית באורך כעשרים וחמש אמות ורוחב כשתים עשרה אמות, ועל גבו עליה כעשרים אמה ורוחבה כרוחב הבית. והבית חלוק לשתי דירות בהפסקת חדר הכניסה. הדירה מימין עם מעונו הפרטי של הנשיא, ומשמאל הוא בית הכנסת הקטן, והחסידים קוראים לו גן עדן התחתון. שם מחכים האנשים שצריכים להיכנס ליחידות. בעלייה שני חדרים בהפסק חדר המבוא. האחד הוא

16:14 חדר ההתבודדות של הנשיא, השני חדר קבלת אנשים ליחידות, והחסידים קוראים לו גן עדן העליון. במשך ימי השבוע, כותב שמעון הכופר, לא עלתה בידי לראות את הנשיא, וכפי שנודע לי, אפשר לראותו רק בשעת קריאת התורה. על הרוב הוא בעצמו קורא בתורה ובשעה שאומר תורה בגן עדן התחתון ובערב שבת שהולך לבית הטבילה. ואז חיכיתי לערב שבת. אבל כשהתעוררתי ביום שישי בבוקר, אחז אותי חולי הקדחת והייתי מוטל במיטה חולה שלושה ימים ושלושה לילות, והודות לעמלו של בעל האכסניה שהשקני סמי מרפא שונים, ושיפשף את בשרי בחומץ וכיסה אותי בבגדים ובשמיכות כדי להזיע. עמדתי ביום הרביעי לחולי שהוא יום שני לשבוע ולא יכולתי לעמוד על רגלי בגלל החולשה. וביום הרביעי הגיע תורי להתקבל לראיון אצל הרבי בגן עדן העליון. כאשר נכנסתי לחדר הרבי נפל עליי מורא ופחד ממחזה פני האיש, מבטו החזק והחודר וקולו האדיר והממושך בשאלה מה חפצך? אך כרגע התאמצתי ונרגעתי ואמרתי מלמד דרדקי אני בעירי ואינני לומד עם תלמידיי על פי כללי וחוקי הדקדוק, וחברי המלמדים מנגדים לי ודוברים עליי סרה על אשר אינני לומד עם התלמידים גם תורת הלשון. וכשהבאתי ראיה מסידור התפילה בנוסח החדש של כבוד קדושת אדמו"ר שהוא מדויק על פי כללי הדקדוק, לא ענו מאומה. והייתי מבקש לטובת הרבים לתת על ידי מכתב המלצה להיות לי לעדה, כי טוב הדבר ללמוד על פי כללי הדקדוק ולהרגיל את הילדים בקריאה נכונה ואשר ילמדו תנ"ך. ממשיך שמעון הכופר וכותב. הנשיא נשען על זרועותיו כחמישה רגעים ואחר כך הגביה את ראשו ויפקח את עיניו ויאמר כן הדבר אשר אמירת פיוטי התפילה והמזמורים ובפרט קריאת שמע ושמונה עשרה צריכה להיות בזהירות גדולה על פי חוקי הדקדוק.

18:39 אבל בנוגע ללימוד חוכמת הדקדוק ותורת הלשון צריכים זהירות גדולה במיטיבת דרכי. ישנם היכלות מיוחדים לכל לימוד ולימוד, ובין שני ההיכלות היכל חוכמת הדקדוק והיכל תורת הלשון, ישנו היכל של מגלי פנים בתורה שלא כהלכה, ובאותו לימוד שאדם עוסק ביום הנה בעלות נשמתו בלילה לשאוב לה חיים מלמעלה. הנשמה עולה להיכל ההוא בלילה ולפעמים מזדמן שהיא טועה, ותמורת היכל חוכמת הדקדוק או היכל תורת הלשון היא נכנסת להיכל מגלי פנים בתורה שלא כהלכה, ולכן צריכים להיזהר בלימוד חוכמת הדקדוק ותורת הלשון. כאשר סיים לדבר שוב נשען על זרועותיו כמו בתחילה. אחר כך הגביה ראשו, פקח את עיניו ושאל אותי איך אני מפרש לתלמידי את הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". עניתי, כותב שמעון הכופר, את הכתוב כפירוש הראשון שברש"י, שהוא לשון תמיהה. "ומדוע?" שאלני. "אינך מפרש לתלמידיך כפירוש רש"י בשם המדרש שגיהינום פתוחה לו מתחתיו?" "דעתי" השבתי, "שאין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בדברי אגדה בכלל ומה גם בדברים המפחידים כמו גיהינום והדומה ועוד יותר במה שלא יוכל התינוק גם לשער ויקשה לו איך אפשר שהגיהינום הגדול והרחב אשר אש מתלקחת בו, בוערת בו תמיד, זה יותר מחמשת אלפים חמש מאות חמישים וחמש שנים, ייכנס לחדרו של יצחק ועשיו יחד עם אביו יישארו בחיים ואף בבגדיהם לא יחרוך האש?" "ומנין לו למדרש", שאל אותי שוב, "שראה גיהינום פתוחה לו מתחתיו?" "שתקתי", כותב שמעון הכופר, "ולא עניתי מאומה, כי כמובן לא יכולתי להשיב. האם הוא המאמר הראשון במאמרי ופתגמי הבאי של המדרש והתלמוד?" כשראה שאני שותק, אמר: "שים לב, בשעה שנכנס עשיו אל יצחק ויצחק שאל אותו מיהו, מי אתה? ועשיו ענה לאביו, אני בנך בכורך עשיו. והוא הרי שיקר,

21:26 כי הלוא כבר מכר את הבכורה ליעקב במכירה גמורה כדין בכל תוקף ועוז. ויצחק ידע מזה. ואז וייחרד יצחק חרדה גדולה על השקר אשר שיקר עשיו וביטל את דיני התורה, ומזה חרד חרטה גדולה מכיוון שהוא שקרן, הרי גיהינום פתוחה לו מתחתיו". כשכילה לדבר, שוב נשען על זרועותיו כבתחילה. אחר כך הגביה את ראשו ופקח את עיניו ולקח נר אחד משני הנרות שעמדו על השולחן, כי כן דרכו בשעה שהוא מקבל אנשים, אפילו ביום, דולקים שני נרות וספר חומש וספר הזוהר מונחים על השולחן. הוא הגביה את הנר והסתכל בי ואמר: "כאשר אדם הוא וילנאי[?] ואומר שהוא מזמוט[?], כאשר הוא מעביר בנים למולך ההשכלה והוא אומר שהוא מלמד, הרי גיהינום פתוחה לו מתחתיו. כמה נפשות איבדת ואינך עומד במרדך. כן הדבר, נתפסת למינות וכל באיה לא ישובון". "מיהרתי", כותב שמעון הכופר, "לעזוב את חדר גן עדן העליון ומיהרתי ללכת אל האכסניה ולעזוב את העיר, כי ראיתי אשר נפלתי בפח ויראתי שלא יעשו לי כמו שעשו לכמה משלוחינו שמתחו אותם על השולחן והורידו להם את המכנסיים והיכו אותם כמו מלמד שמכה את תלמידו. אבל רק עברתי את בית הכנסת הקטן גן עדן התחתון, בלשונם, אחזוני כחמישה שישה אברכים, סחבו אותי אל בית הכנסת שבחצר לצאת במחול היחידות. ולמותר לומר את פחדיי ורגשותיי וגם הייתי עדיין חלוש ממחלת הקדחת ופעמיים ושלוש חפצתי לעזוב את העיגול, אבל שכני אחזו בי בחוזקה ואחד מהם מכה בי, מכה בעורפי מתוך אהבה לפי תנועת הניגון. וכשהסתיים המחול, הנה כזוחל על ארבע הלכתי לאכסניה שלי ובכי ורעדה חיכיתי עד שיאיר השחר. הנחתי כמה מטבעות על השולחן בשביל בעל האכסניה, אף שאת החשבון כבר פרעתי. לקחתי את

23:45 חפציי, הלכתי לכפר הסמוך כפרסה, שכרתי עגלה ובירכתי את הבורא", כן, "על אשר נמלטתי שלם בכל איבריי".