פרק 176 - תחילת השתלטות תנועת ההשכלה על חיי היהודים.

00:00 אנחנו ממשיכים בסיפורו של הדוד של רבי אייזיק מוויטבסק, זלמן סצקר. וזה הסיפור שלו. כחמישה שישה ימים עשיתי במושב דרוצה [?], גם שבת חזון הייתי שם. לשבת נחמו הלכתי למקום שנקרא חצר יאנטה, מושבו של החוכר היהודי המפורסם, בצדקתו ובפיזרונו מוקיר ורחם רבנן. כאשר הגעתי לשם ראיתי שם אורחים רבים ובתוכם הרבה גדולים בתורה גאונים, וגם את אותו גאון, התפסן וזכרון [?], אשר יחדיו הלכנו לפני זה למושב קרניצקי. כפי שנודע לי, הוא נמצא שם כל הזמן ועל פי בקשתו של בעל החצר הוא לומד עם אחד מבניו. היה שם בית גדול עם חדרים גדולים מרווחים בשביל האורחים. האורחים היו אוכלים שם, שותים, לנים, מלבד בשבת קודש, שכל האורחים אוכלים עם הגביר ובניו וחתנו ביחד. בית מדרש גדול בנוי לתלפיות, ובו חדרים גדולים מיוחדים ללימוד ספרים רבים. בשבת קודש, אחרי תפילת ערבית, נכנסנו כולנו לחדר גדול, מקום שם עמדו שולחנות ערוכים בכל טוב. הרבה מנורות כסף עמדו על השולחנות, מלבד מנורות של נחושת שהיו תלויות בחדר. הגביר החוכר, חתנו, שלושת בניו ישבו בראש השולחן. אנחנו כולנו ישבנו מסביב לשולחנות, קידשנו על היין, אכלנו דגים ובשר לסעודה. באמצע הסעודה אמר הגביר איזה חידושי תורה. הוא לא היה גדול בתורה, אבל ידע. הוא גם אמר איזה פשטים באגדה, מה שהיה נעים לשמוע. ואז כחודש ימים הייתי שם בחצר יאנטה. שקדתי בלימוד בהתמדה גדולה, וכעבור כמה ימים לבואי לשם נפלאתי שלא ראיתי יותר את אותו גאון, תפסן וזכרון. שאלתי עליו. אמרו לי שהוא הלך לישיבת מעזיבוז, וגם בנו של הגביר הלומד אצלו הלך איתו, והם התעכבו בישיבת מעזיבוז כל חודש תשרי. אז בהיותי בחצר יאנטה, מספר דודו של יצחק אייזיק, לא ידעתי מה זו

02:40 ישיבת מעזיבוז, וגם הרבה כמוני לא ידעו שמה ועניינה. אבל במשך זמן, יושבי בעיר בריסק התחילו לספר לי כי בקצה המדינה, בעיר מעזיבוז, יצא איש אחד והוא מכנה את עצמו בעל שם טוב, ועושה פלאים על ידי השבעה, ומתלכדים אליו כמה אנשים, בתוכם גם יודעי תורה, והוא עשה כת עם מנהגים משונים. לאחר מכן שמעתי שהתחילו לרנן גם אחרי הגביר המוכסן של חצר יאנטה, שגם הוא אחד מאנשי הכת ההיא, ואשר כל עניין הכנסת האורחים במידה רחבה כזו הוא על פי ציווי האיש ההוא המכנה את עצמו בעל שם טוב, שציווה עליו להכניס אורחים בכלל ותלמידי חכמים בפרט. הגאון הצדיק תמים המקובל רבי זבולון שמעון פרישה פסק להלכה שכל בעלי הכת ההיא, עם מסיתם ומדיחם בראש, צריכים לנדותם ולהיבדל מהם כדין מורדים. ורבי זבולון שמעון פרישה הודיע את חוות דעתו לוועד הארצות בוילנה ובסלוצק. בהיותי בבריסק, ממשיך לספר זלמן סצקר. שמעתי שבין בעלי התורה ההם ישנם גם גאונים גדולים אשר רחמנא ליצלן נלכדו בפח האמונה, ומהם ההולכים בתוככי מושבי היהודים וצדים נפשות תמימות. ואז הבנתי כי התפסן והזחלן היה מבעלי הכת ההיא. אחרי עבור עשרים וחמש שנה התפרסם מהות הכת ההיא, ואשר הרבה מבעלי הכת גדולי תורה וגם גאונים הולכים ומתפשטים בכל המדינה, והעיקר בישיבות לצוד נפשות. והרבה מגאוני ועד הארצות בבריסק, וילנה וסלוצק יצאו בהכרזה נגד הבעל שם טוב ממעזיבוז ותלמידיו. ועכשיו מסיים דודי הגאון את סיפורו: אתה מבין היטב למה לא רצה אביך הגאון לשלוח אותך לאחת הישיבות, כי הוא פחד שלא תיפול חס ושלום במצודות הכת-הכת רחמנא ליצלן. ורבי יצחק אייזיק בעצמו מסיים את סיפורו ואומר: הודו לה' כי טוב. הנה בשנה השנייה למסעי מסמילביץ, כעת

05:25 חיה, ראיתי את המאור הגדול רבנו הזקן בבואו למינסק להתווכח עם גדולי המתנגדים, והתקשרתי אליו בקשר אמיץ. אז סיכמנו את הסיפור המדהים הזה שדודו של יצחק אייזיק מוויטבסק, גאון עצום, מספר את סיפורו ומסיים את סיפורו בכל הנושא של ההתנגדות העצומה לבעל שם טוב ולכל תורת החסידות. ויצחק אייזיק עצמו, שהוא גאון, גאון עצום בפני עצמו, מספר כיצד הוא הצליח לזהות שתורת החסידות היא האמת, ואז רבנו הזקן הוא מנהיג של אמת והוא התקשר אליו. ועכשיו אנחנו עוברים לפן נוסף של תנועה שהייתה בזמנים ההם, תנועה ששמה לה למטרה לזעזע ולקעקע בכלל את כל חומות היהדות, והיא נקראת תנועת ההשכלה. וכרגע אנחנו נכנסים לסיפור הזה. מאז ומקדם, גם לפני שנוסד ועד ארבע הארצות, ובפרט אחרי שהוא נוסד, היו רבני ישראל גדולי התורה... יראת שמיים, מנהיגי הדור, ולהם לבדם היה הדעה והדיבור בכל ענייני הציבור והכלל, ויחד עם בכירי העדה היו מתייצבים בפני המלך והשרים בכל דבר הנוגע לעם ישראל במעמדו המוסרי והתורני, וגם במצבו הכלכלי. אמנם בשנת תקכ"ד, אלף שבע מאות שישים וארבע, הנה חלק גדול מרבני ישראל, גדולי התורה והיראה, יצאו לחלוק נגד שיטת מורנו הבעל שם טוב וממלא מקומו הקדוש, הרב המגיד ממעזריטש, ואשר בזה על ידי ההתנגדות הזו והחלוקה הזאת הם עשו קרחה בישראל. בזמן ההוא גם התפשטו נגעי צרעת ההשכלה הברלינית, אשר התחיל אותה מנדלסון ומשנהו הבלשן והמדקדק וייזל. הם אמנם התנהגו במידה ידועה ביראת שמיים, ושאיפת ההשכלה נתרחבה בישראל, ואז פרקו מעליהם את עול הרבנים, ויחד עם זה התחילו להקל בקיום מצוות מעשיות ולזלזל במנהגי עם ישראל. הביטול של ועד ארבע ארצות בשנת תקכ"ד גרם לדאגה וצער לגדולי התורה והיראה. הם דאגו על מצבם המוסרי

08:30 של אחינו בני ישראל, אשר ירד פלאים מבלי אשר יהיה להם רועים ומנהיגים שישגיחו עליהם בעין פקיחה, כמו שהיה בזמן קיום ועד ארבע ארצות. לכן החליטו גדולי התורה להעמיס את עול ההשגחה וההדרכה של קהילות הקודש על יחידי סגולה מגדולי התורה. ובעיר וילנה הועמס כתר ההדרכה וההנהגה על הגר"א זכרונו לברכה. הגר"א גאון רבנו אליהו היה אז בן ארבעים וארבע שנים. הוא נולד בחמישה עשר בניסן, כלומר בחג הפסח בשנת ת"פ. וכשלושים וחמש שנים שקד בלימוד בהצלחה והתמדה מופלגת מאין כמוה עשרים שעות ביממה. תורתו, יראתו ותמימותו היו אומנותו. ואומנם מגודל ענוותנותו הוא לא רצה בנשיאות, אפילו לא ברבנות, אבל הוא הוכרח לקבל את הדרכת הקהילה ובית הראב"ד אשר העניינים העיקריים יהיו נחתכים על פיו. הגאון רבנו אליהו הגר"א מלבד גודל גאונותו בתורה ובקיאותו הנפלאה בתורה בכלל, משנה וגמרא בבלי וירושלמי מדרשים, זוהר הקדוש, ספרי קבלה, מחקר ומוסר, היה אוהב חכמה ומדע, והוא אמר אשר שורשי כל המדעים הטבעיים והמושכלות הם באים מהתורה. ולתורה יש צורך גדול בהם מכיוון שכל החוכמות הן איברים של התורה. והוא היה רגיל לומר הגר"א היה רגיל לומר שכל החוכמות נצרכות לתורתנו הקדושה וכלולות בה. כי כפי מה שיחסרו לאדם ידיעות בשערי החוכמות, יחסרו לו מאה ידות בחוכמת התורה. כי התורה והחוכמה נצמדות יחדיו. אז כמו שאמרנו, הגר"א התגעגע מאוד להרבות חכמה בישראל, נוסף על ידיעת התורה, והוא בעצמו למד את חוכמת התכונה, הרפואה, הנגינה ועוד. וגם אמר להעתיק כמה ספרי חכמה מחוכמות אומות העולם ללשון הקודש, כדי שתרבה הדעת בין עם ישראל וישאו שאון לאומים אשר ישאלו לעומתנו איה היא חוכמתכם. והוא חשב שאז נמצא שם שמיים מתחלל. אבל הגר"א בגודל צדקותו ותמימותו מדד

11:17 כל אדם לפי עצמו אשר אצלו ראשית חכמה הייתה יראת השם, ולכן הוא לא ראה את הקוץ הטמון בעלייה של ידיעת המדעים והיה נורא מעציב מאוד שפתח שער לרווחה להשכלה בעדת בני התורה המצוינים בוילנה בשנים תקל"ד עד תקל"ז, כלומר אלף שבע מאות שבעים וארבע עד אלף שבע מאות שבעים ושבע לפי מספרם. בימיו של הגר"א על ידי אחיו הגאון רבי יששכר ובנו הגאון רבי אברהם ז"ל. וזה היה העניין. רבות משנים הביע הגר"א גאון רבנו אליהו את צערו הגדול לפני תלמידיו כבוד אחיו הגאון רבי יששכר וכבוד בנו רבי אברהם, אשר על חמישה חומשי תורה לא נעתקו לשפה היהודית המדוברת אידיש עם ביאור קל להבנה באופן מסודר שיהא הדבר השווה לכל נפש. הגאונים, אחיו של הגר"א ובנו, נוסף על גאונותם העצומה, היו בעלי דעה רחבה בחוכמות שונות, מדברים בשפות שונות פולנית, אשכנזית, צרפתית, וכאשר הם שמעו שבברלין נמצא תלמיד חכם מופלג וזהיר במצוות ותרגם את חמישה חומשי תורה ללשון אשכנז בשפה ברורה, בחרו בחמישה מבכירי התלמידים, וביניהם גם הגאון רבי מוישה מייזל, שהיה אחר כך לחסיד נלהב, ושלחו אותם לברלין לתהות על קנקנו של אותו תלמיד חכם מתרגם חמשת חומשי התורה ולהעתיק את התרגום שלו. אותם תלמידים שנשלחו לשם התעכבו בברלין למעלה משנה והעתיקו הרבה גליונות מתרגום התורה והביאו אותם אל הגאונים הנ"ל, והתרגום מצא חן בעיניהם והללו אותו בפני הגר"א, ואז ברשותו ניתן לבני התורה להעתיק את התרגום בכמה עשרות העתקות והפיצו אותם בקרב יודעי ספר וקבעו זמני לימוד ברבים לפני ההמון. הפצת תרגומו של מנדלסון בקרב בני התורה ויודעי ספר, מלבד זאת שהיא החיתה את אור קדושת התורה וזיוה, הייתה גם גשר מעביר לכמה עשרות בני תורה

13:45 בעלי כישרונות מצוינים מבתי המדרש של וילנה, שקלוב, סלוצק, בריסק ומינסק, והם עברו לברלין ללמוד שפת אשכנז וחוכמת הרפואה, התכונה וההנדסה. מהם היה ברוך שיק, בנימין זלמן ריבליש [?] משקלוב, מנשה מאיליה, פנחס אליהו מווילנה, בעל ספר שנקרא ספר הברית והמדקדק הנודע רב שלמה מדובנה. כאשר היה רב שלמה מדובנה בברלין, הציע לו מנדלסון שילמוד עם בנו חוכמת הדקדוק ויעשה ביאור על תרגומו ויתן שכרו במיטב. נוסף על אכסניה וארוחה בכבוד בביתו, ואז כשנה ישב לאותו מדקדק שלמה מדובנה בביתו של מנדלסון, סיים את ביאורו לתרגומו של מנדלסון. אבל כמדובר ביניהם, הנה ביאור התרגום הוא רכושו הפרטי של שלמה מדובנה. מנדלסון קיווה כי כאשר יתעכב שלמה מדובנה בביתו עוד זמן מה, יתפשר איתו ויקנה את זכות הביאור. מי היה אותו שלמה מדובנה שבעזרתו מנדלסון התחיל להפיץ את תנועת ההשכלה? שלמה מדובנה היה תלמידו של הגאון הידוע, החסיד ואיש מופת מפורסם, הרב הצדיק רבי נפתלי, שהיה ראש אב בית דין בעיר דובנה. רבי נפתלי, שהיה ראש העיר, ראש, ראש אב בית הדין, היה אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, אבל בזמן ההוא חלה הרב הצדיק רבי נפתלי מאוד, והרופאים יעצו לו לנסוע לרופא מומחה שגר בעיר אופנבך, שהיא סמוכה לפרנקפורט אם מיין. והגאון הרב הצדיק רבי פנחס, בעל ההפלאה שהוא היה למעשה יותר מאוחר תלמיד של המגיד ממעזריטש, שלח כמה מתלמידיו לקבל את פני קודשו של הרב הצדיק רבי נפתלי ולעזור לו כל ימי שיבתו באופנבך. כאשר סיים את ענייני הרפואה והרופא התיר לו לחזור לביתו, נסע הרב הצדיק רבי פנחס הורוביץ בעצמו לקבל את פני קודשו אשר יואיל לבקר את הישיבה שלו בפרנקפורט אמיין ולכבד את הדר ישראל בקהילת

16:28 פרנקפורט בביקורו. ואז, כאשר חזר הרב הצדיק רבי נפתלי לביתו, נסע דרך ברלין, התעכב שם ימים אחדים לנוח מעמל הדרך. אז הגיע אליו תלמידו, אותו תלמיד שהיה אז בברלין, שלמה מדובנה, והיה עוזר לו, ותוך כדי כך, בדרך אגב, סיפר שלמה מדובנה למורו על ישיבתו בברלין וסיפר לו גם אודות מנדלסון ותרגומו. אמנם אנחנו לא יודעים מה אמר הגאון רבי נפתלי לתלמידו שלמה מדובנה. אנחנו כן יודעים שכעבור ימים מועטים עזב שלמה את בית מנדלסון ונסע לוילנה ביודעו אשר הגר"א וחתנו הגאון אורי שרגא פייבל מחבבים את לימוד הדקדוק והגאון רבי יששכר אחיו של הגר"א חיבר את ספרו על התורה על פי חוקי הלשון והדקדוק. אז רבי שלמה הזה מדובנה קיווה שהוא ימצא חן בעיניהם ולהדפיס את ביאורו על התורה כפי שהוא כתב אצל מנדלסון. אותו שלמה מדובנה התקבל על ידי הגר"א ותלמידיו הגאונים בסבר פנים יפות. היה שם גביר אחד בשם יוסף פסלס, גביר גדול עשיר, שהיה גם קרוב של גאון רבי אליהו, והוא נתן לו אכסניה בביתו בכבוד גדול. והגאונים רבי חיים מוולוז'ין ואחיו רבי זלמלה נתנו הסכמתם על ביאורו. אז אנחנו רואים איך תנועת ההשכלה חותרת לאט לאט לתוך ההשתלטות על מסורת ישראל, לאט לאט, בלי שמישהו ירגיש. הגאון המפורסם רבי זלמן מוולוז'ין, אשר הגאון נתן מיודו עליו, כלומר שהגאון רבי אליהו נתן מיודו עליו, שהיה שוקד מאוד לפרש את המקרא כפשוטו ושקד על התרגומים בתכלית דיוקם. כתב על שלמה מדובנה וביאורו ככה הוא כתב: "חביבים עליי מאוד דברי ביאורו הנחמד אשר לקח מכל המפרשים הקדמונים ההולכים בדרך הפשט." אז אותו רבי זלמן מוולוז'ין שכותב את ההסכמה מעורר לחזק את החכם מדובנה ולתת לו אפשרות לחבר חיבורים

19:09 גם על נביאים וכתובים. הלאה. המגיד מישרים בעיר וילנה הרב יחזקאל פייבל, שהיה יד ימינו של הגר"א ונכבד בפני כל בני דורו ביראתו יראת שמיים והיה מפורסם בגודל פרישותו, הוכיח בדרשותיו את בני התורה אשר ממעטים בלימוד המקרא, וידרוש שיקבעו עתים ללימוד המקרא עם המפרשים על דרך הפשט ויתרחקו מבעלי הזיה מגלה פנים בתורה על יסוד חכמה נסתרת, כלומר על יסוד תורת הקבלה. כלומר ההתנגדות לתורת הקבלה, ומתחיל להיות לימוד החומש והנביאים שלא על פי התורה כפי שהיא צריכה להיות. בעת ההיא גבה תשוקת בני התורה הצעירים לידיעת לשון הקודש, וייגעו בה בשקידה עצומה, והגאון רבי יששכר אחיו של הגר"א היה מסדר מזמן לזמן ועידות חכמי הלשון לנאום בשבח הלשון העברית, לשון הקודש, לפני הצעירים, מה שהלהיב את ליבות הצעירים. אולי זה לא לשון עברית אלא לשון הקודש, מה שיותר מאוחר התחילו לצערנו לקרוא לה עברית. באחת הוועידות היה נוכח המדקדק הידוע הישיש שלמה הענא, בעל ספר צהר התיבה, שהתארח אז בווילנה, והוא נאם על תורת הלשון ודיבר ברוח אהבה עזה לכתבי הקודש ועורר את קהל שומעיו לשקוד בלימוד השפה אשר בה נכתבו, וגם בעת ההיא נוסדה חברת צעירים שנקראה אוהבי שפת קודש, וביניהם בעלי כישרון, וניסו לכתוב בעצמם שירים ומליצות שונות עד שהצליחו לכתוב סיפורים גדולים בשפה ברורה. ומאז התגנבה השכלת ברלין לליטא, כלומר מנדלסון וחבריו מצליחים להשתלט על חיי היהדות. תלמידי הרב המגיד ממעזריטש ידעו בקבלה את המאורע שאירע בשנת תק"ג, כאשר הבעל שם טוב קרא לקשישי תלמידיו בחברה קדישא וסיפר להם את הסיפור הבא. וכך סיפר הבעל שם טוב: באחת הערים באשכנז, כלומר בגרמניה של היום, היה סופר סתם ושמו מנחם. הוא מנחם הזה היה

21:50 ירא אלוקים, למדן מופלג, והקדוש ברוך הוא נתן לו בן בעל חושים טובים ולמד איתו מקרא, משנה וגמרא. ומכיוון שאותו מנחם היה בלתי מאמין בקבלה, ולא רק שבלתי מאמין, אלא ביזה את הקבלה בליבו ולעיתים קרובות גם בדיבור ביזה אותה ודיבר סרה גם על הזוהר הקדוש. פעל הדבר לרעה על בנו בענייני אמונה. וכאשר נפטר אותו מנחם ובנו היתום בן השתיים עשרה השתוקק ללמוד תורה, הוא עזב את עירו ובא לעיר אחרת באשכנז, ושם התחשק לו גם ללמוד שאר מדעים נוסף על לימוד התורה, והס"מ, כלומר הסטרא אחרא, השטן, מפתה אותו ומצליח בידו, כי בו בחר להסית את ישראל בדעות כוזבות והוא יעשה כורחה בישראל להעמיד כופרים בהשם ובתורתו, וכל אשר יאחז דרכו על פי דרכנו. כלומר ממשיך הבעל שם טוב את סיפורו ואומר ככה: "כל אשר יאחז דרכו על פי דרכנו", כלומר דרך החסידות, סיים מורנו הבעל שם טוב, "יינצל ממנו ומתלמידיו ומתלמידי תלמידיו". וכאשר בשנת תקל"ו נשמע על הפצת תרגומו של מנדלסון, יצאו זקני תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הרב המגיד נגד לימוד התרגום וביאורו, וכדי לעשות סייג התנגדו ללימוד הדקדוק ושמו לב להשגיח על החסידים, ללמוד תנ"ך רק עם פירוש רש"י, דבר שגרם רעש גדול במחנה בני התורה מדת המתנגדים. כלומר אנחנו רואים פה ניסיון השתלטות של תנועת ההשכלה, ולא רק ניסיון, אלא לצערנו תחילת הצלחה, והשם יעזור.