פרק 172 - סיפור חייו של החסיד יצחק אייזיק מוויטבסק

00:01 אנחנו נכנסים קצת לסיפור ההיסטוריה היהודית של רוסיה הלבנה. לאט לאט הגיעה התורה לחבל רייסין הנקרא רוסיה הלבנה, והם שלושת הפלכים מינסק, מוהילוב וויטבסק. שלושת הפלכים האמורים מרובים באוכלוסיית אחינו בני ישראל, יושבי עיירות המחוז, עיירות השדה בכפר, ביישוב, ומכיוון שהאדמה בפלכים הללו היא מרובה זיבורית לגבי אדמת פוריית אוקראינה, הנה רוב יושבי פלכים אלה עניים מאוד ועמלים למצוא את מחייתם בכלכלת בני ביתם. אמנם בתחילת המאה החמישית לאלף השישי, כלומר באזור שנת תק"ף, שזה האזור של אלף שבע מאות ארבעים והלאה, התחיל אור התורה להופיע גם בפלכים אלה על ידי אותם יהודים שבאו מאזור וילנה ומזאמוט ומקייב מהצד השני. כעבור כעשרים שנה כבר נראו כוכבי אור תורה בעיירות שלושת הפלכים. אלה הם בני התורה אשר לוקחו לחתנים, לגבירי בני ישראל ועשירי המעמד בתוככי יושבי העיירות. בני התורה שהיו סמוכים על שולחן חותניהם, הפיצו את אור התורה במקום מגורם באופנים שונים. מהם שיסדו אגודות אגודות לומדי משנה, גמרא הלכה. מהם שיסדו חבורות חבורות לומדי אגדה, מדרש, דינים ועל כולם העמידו מגדלי אור תורה בישיבות בשביל בחורים לומדי תורה. כעבור שנים אחדות בלבד, הנה קנאת סופרים תרבה חכמה וקנאת האוהבים תרבה תלמידים טובים בעלי כישרונות גדולים. בימים ההם ישבו האנשים בעיירות ובמקומות מגוריהם ולא הרבו ללכת ממקום למקום, מה גם בדרך רחוקה מפלך לפלך. אבל מכיוון שהייתה תעמולה חזקה של בני התורה, מייסדי ומנהלי הישיבות שדאגו להצלחת תלמידיהם בלימודם, השתדלו והתאמצו לשלוח את מבחר התלמידים לישיבות שבגליל, וילנה, זאמוט וקייב. שלוש או חמש שנים עשה כל תלמיד ותלמיד בישיבה, ובמשך היותו בישיבה שקד בתורה. יחד עם זה היה דואג למצוא חתנים טובים לאחיותיו, כי במשך הימים באו כמה וכמה מאות תלמידי

03:18 חכמים להתיישב בשלושת הפלכים שעליהם אנחנו מדברים. ובמחצית השנייה של המאה החמישית, כלומר תק"ף והלאה הייתה העיר מינסק, קריית חבל רייסין, אחד מהמרכזים הגדולים ביותר לתורה. והיו שם מאות תלמידים בעלי כישרונות מסוימים. ואז, כארבעים שנה מאז שנפתחו שערי העיירות בפלכי מוהילוב וויטבסק לפני בני תורה, והודות למצבם הרוחני הטוב של אחינו בני ישראל באהבת התורה וחיבת הקודש, הנה נוסדו מוסדי התורה בכל עיר, יישוב וכפר. בשנות תפ"א ותצ"א אנחנו פוגשים בכל חבל רייסין אלפי בעלי מלאכות סנדלרים, נגרים, בעלי עבודה בשדה ובגן, בעלי עסקים בחנות, בשוק והולכי כפרים, רוכלים. כולם היו בני תורה במידה מרובה מכיוון שהם באו מהישיבות וגם עכשיו הם עוסקים בתורה איש איש כפי יכולתו ורובם בקיאים בכמה סדרים במשנה וכמה מאות דפי גמרא בעל פה. את מוסדות התורה האלו מבקר הבעל שם טוב וחבריו בני גילו, הצדיקים הנסתרים, וזורעים את אור תורת החסידות ומסבירים את הדרכים בעבודת השם יתברך באהבת ישראל. ואחריהם ממלאים חברי המגיד ממזריטש ותלמידיו החברה קדישא. ואז כותב הרבי יוסף יצחק, הרבי הריי"צ, מפרסם סיפור שסיפר הגאון החסיד המפורסם רבי יצחק אייזיק מהעיר ויטבסק, והוא מספר זאת לרבי מוהר"ש. ניכנס לתולדותיו של רבי יצחק אייזיק, הרב החסיד הנודע רבי יצחק אייזיק היה יליד העיר סמילוביץ' ונולד בשנת תק"ח. כלומר כשמונה שנים לאחר פטירת הבעל שם טוב. אביו הגאון הצדיק רבי ישעיה המתמיד, שלמעשה רבי יצחק אייזיק נולד לו לעת זקנותו, ורבי יצחק אייזיק התחנך בביתו של דודו, הבעל של אחות אמו, הגאון הצדיק רבי זלמלה סטולצ'ר. כבר דיברנו עליו כשדיברנו על הוויכוח במינסק. כשבעים וחמש שנים ישב רבי יצחק אייזיק על כיסא הרבנות. חמש עשרה שנים בעיר אוסטרובנה, סמוכה לעיר ויטבסק ושישים

06:35 שנה על כיסא הרבנות בעיר ויטבסק עצמה. אהבה גדולה וחיבה יתרה הייתה בין הרבי מוהר"ש הרבי הרביעי של חב"ד לבין הרב החסיד רבי יצחק אייזיק, שכן אביו של הרבי מוהר"ש, הצמח צדק, חיבב מאוד את רבי יצחק אייזיק והכתיר אותו בשם בעל ההוראה והפוסק רבי יצחק אייזיק. למעשה רבי יצחק אייזיק היה עוד חסיד אצל רבנו הזקן, וכבר אז הוא היה גאון עצום ובירר וליבן עניינים שונים של ספקות בהלכה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. ואז ישנו מכתב מפורסם של הרבי מוהר"ש שהוא כותב בחודש מר חשון תר"ח אל רבי יצחק אייזיק בשאלת הלכה. למעשה המכתב הזה נכתב על פי ציוויו של הרבי הצמח צדק. ממשיך ומספר הרבי מוהר"ש, בהיותי ילד בן שמונה שנים ראיתי בפעם הראשונה את הרב החסיד רבי יצחק אייזיק מוויטבסק ראייה שיש בה ממש של תוכן. היה זה בחודש כסלו, כאשר רבי יצחק אייזיק הגיע לליובאוויטש ל-י"ט כסלו. בחצרות היה שלג רב. רק שבילים מיוחדים הובילו מבית אבי הצמח צדק למניין הגדול שבחצר, וגם שבילים מבית לבית בחצר עצמה. ואני, בארותי כי כבר הדליקו את הנרות בבית הכנסת שבחצר, מיהרתי לשם. בבואי לבית הכנסת ראיתי שדודי זקני הרב החסיד רבי חיים אברהם, בנו של רבנו הזקן, ודודי רבי מנחם נחום, הבן של הרבי האמצעי, ואיתם שלושה זקנים רוקדים בעיגול והרבה עשרות אנשים וכל אחיי ובניהם עומדים מסביב, מנגנים ומכים בכפיהם זה על זה לפי מהלך שירתם. אהבה רבה, מספר הרבי מוהר"ש לבנו הרבי הרש"ב, אהבה רבה אהבתי את דודי רבי חיים אברהם... את דודי, כנראה, רבי חיים אברהם וגם את דודי רבי מנחם נחום, שכל הזמן היו מספרים לי סיפורים ממה שראו

09:22 בבית אב הסבא רבנו הזקן, ובביתו של הסבא הרבי האמצעי, ואת מה שהם שמעו מזקני החסידים. לא פעם קרה שכאשר הגעתי מביקורי בבית דודי זקני רבי חיים אברהם, ובאתי לאבי הרבי הצמח צדק באיזו הזדמנות ושאל אותי היכן הייתי, סיפרתי לאבי את אשר שמעתי מדודי זקני רבי חיים אברהם, ואבי היה נהנה מאוד וציווה עליי ללכת אליו לעיתים קרובות יותר. דודי זקני רבי חיים אברהם היה אז חלש בבריאותו. הוא לא היה זקן כל כך, בערך בן שישים וארבע או שישים וחמש, אבל לעיתים היה סובל כאב לב ולא היה יכול לסבול ריבוי בגדים, וכמה פעמים מצאתי אותו יושב בבגד קל וירמולקה בראשו. אבל מכיוון שהיה מתחיל לספר איזה סיפור מאביו רבנו הזקן או ממורנו הרב המגיד ומורנו הבעל שם טוב, או מכבוד קדושת אחיו הרבי האמצעי, היה חוגר עצמו באבנט, לובש כובע בראשו על גבי הירמולקה. ולפני כל סיפור וסיפור היה אומר לי בנוסח הזה: "כמה פעמים שמעתי מאבי רבנו הזקן, כשהיינו שומעים דברי התורה מכבוד קדושת מורנו ורבנו הרב המגיד ממזריץ' היה זה אצלנו תורה שבעל פה. אבל כשהיינו שומעים איזה סיפור ממורנו ורבנו, היה זה אצלנו תורה שבכתב." הנוסח הזה היה גם דודי רבי מנחם נחום אומר לפניי לפני שסיפר לי כל סיפור. ועכשיו, כשנכנסתי אל המניין וראיתי שדודי זקני רבי חיים אברהם ודודי רבי מנחם נחום רוקדים, פילסתי לי נתיב ורצתי אליהם ואחזתי באבנטו של אחד הזקנים ורקדתי גם אני עמהם. ראיתי שבן אחי רבי שניאור זלמן, שהיה גדול ממני בארבע או חמש שנים, מקנא בי על חריצותי ועל רוחב לבבי להשתתף במחול. אבל לא שמתי לב לזה. לפני כחודש, בחודש מרחשוון, הייתי שלא בקו

11:56 הבריאות וחולי הגרון ונשארה לי חולשה ברגלי, וכשרקדתי שעה קלה הרגשתי כאב. הפסקתי לרקוד, עמדתי בצד והתבוננתי אל הריקוד והרוקדים. הגבהתי את עיניי והתבוננתי אל דודי זקני רבי חיים אברהם וראיתי והנה דמעות זוחלות על לחייו. עיניו עצומות, מצחו קמוט ובשפתיו ידובב כהוגה בזיכרונות ישנים. כשהסתיים המחול ניגש אחד הזקנים, הוא הרב החסיד רבי יצחק אייזיק מויטבסק, אל דודי זקני רבי חיים אברהם וחיבקו ונישקו זה לזה וכן חיבק ונשק את דודי רבי מנחם נחום. אחז את שניהם בשתי ידיו ואמר להם, "אנחנו שמחים בשמחה אשר ראינו בעינינו. לפני חמישים ושמונה וחצי שנים ראיתי את רבנו הזקן בפעם הראשונה במינסק בקיץ תקמ"ג בעומדו בוויכוח של תורה בקרב המתנגדים ארזי הלבנון אדירי התורה." על הוויכוח הזה כבר סיפרנו. "מי שלא ראה את המחזה ההוא אז במינסק לא ראה מאורות התורה באופן נעלה כזה. ההתכנסות ההיא הייתה הכנסת הגדולה שבדור ההוא. אז בהתכנסות במינסק באו גדולי התורה שבכל הגליל, גם מסולתה ושמנה של גאוני הזמן אשר בגלילות וילנה, סלוצק ושקלוב. אני," אומר רבי יצחק אייזיק לדודי זקני רבי חיים אברהם, "זכיתי שכבוד קדושת רבנו הזקן נתן לי סמיכת חכמים בכתב יד קודשו ובירך אותי באריכות ימים ובהצלחה בהוראה." ועוד לא סיים רבי יצחק אייזיק לדבר, התחיל לרקוד בשמחה גדולה ובכמה תנועות כדרך הצוהלים מרוב שמחה וכאברך צעיר לימים, עד אשר נשמע קול המכריז שאבי הרבי הצמח צדק הולך ובא והושלך הס. ממשיך הרבי מוהר"ש לספר לבנו הרבי הרש"ב: "מוצלח הייתי בכל עת. גם בהיותי ילד הייתה לי הצלחה יתרה במציאת חן, אשר גם זקני החסידים היו נושאים את פניי לספר לי עניינים וסיפורים. ומכיוון ששמעתי מרבי יצחק אייזיק שהוא ראה עוד

14:44 את רבנו הזקן בתחילת נשיאותו ולמד בחדרים שייסד רבנו הזקן והוא יודע כמה סיפורים, התקרבתי אליו. ובכל עת בבואי לליובאוויטש ביליתי בחבורתו שעות ארוכות ובמשך כעשרים ושלוש שנים משנת תר"ג עד תרכ"ו שמעתי ממנו עניינים רבים וסיפורים שונים. מופלא היה רבי יצחק אייזיק בכישרון הזיכרון כאשר היה מספר מאורע שהיה בימי ילדותו שמונים או שמונים וחמש שנים מלפנים, היה קורא בשם המקום, בשמות האנשים לפרטיהם שהיו באותו מעמד, והיה ניכר בדיבורו שהעניינים שהוא מספר עומדים במחזה לנגד עיניו. אני," מספר הרב החסיד רבי יצחק אייזיק, "נולדתי לאבי הגאון הצדיק רבי ישעיה המתמיד לעת זקנותו כאשר הוא היה בן שבעים ושש שנים." ממשיך ומספר, "אבי הגאון היה מתלמידי ישיבת הגאון רבי יחיאל בעל סדר הדורות בגלוסק. וכאשר היה בן שלוש עשרה שנים היה נחשב בין העילואים, וכשמלאו לו חמש עשרה שנה לקח אותו הגביר אליהו זלמן מסרי קבקי [?] יישוב סמוך למינסק, לחתן והיה סמוך על שולחנו כשלוש שנים ואז לא עלינו התאלמן. חמישים ושבע שנים מאז ישב אבי הגאון בפרישות ושקד בתורה, ורוב השנים ישב בעיר קוידנוב בין עשרה בטלנים שמתפרנסים מוועד הקהילה. ובאחד הימים, כאשר למד מסכת ברכות על הסיפור של חזקיה המלך וישעיה הנביא בדרשת רז"ל שאמר עד כי אתה מת בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, התחיל אבי לבכות והיה לו צר מאוד. ואז ביום ההוא הגיע אליו אחד ממקורביו וביקש ממנו לנסוע איתו לעיר מינסק לנישואי בנו. כאשר נסעו עברו את העיר סמילוביץ' ושם דרש אבי הגאון ברבים והתפלאו על גודל ידיעתו ויראתו. ושם הייתה בת הרב הגאון רבי ברוך, שהייתה נשואה לשני אנשים והתאלמנה. ומכיוון שאבי הגאון היה אצל הרב הגאון רבי ברוך התפלפלו בהלכה זו

17:39 ורבו דעות אלו שהתרועע להנשא. ובנסוע אבי הגאון בחזרה דרך סמילוביץ' הציעו לו להשתדך עם בת הרב הגאון רבי ברוך, היא אמי מורתי הרבנית. בקיץ תקכ"ז היו הנישואין ואבי נשאר לגור בסמילוביץ' כי אמי היה לה בית וגן ירקות, פרה ועז וגם חנות מכולת, ואבי הגאון שקד בתורה מתוך אושר והרחבה. ובשנת תקכ"ח נולדתי אני. אבי היה מגדולי המתנגדים לדרך הכת כפי שהיא נקראת ממעזיבוז'. אמנם להיותו מתמיד גדול שלא פסק פומיה מגירסא יום ולילה, וגם בהולכו ושובו מבית הכנסת ובית המדרש היה גורס ושונה בעל פה. לא רצה לדבר על המחלוקת עם הבעל שם טוב ופסק כסכין חריפה לרחק את הכת דמעזיבוז' עד חרמה. ארבעה ילדים וילדה אחת ילדה אמי הרבנית לאבי הגאון. אמנם מכולם לא נשארו בחיים רק אני ואחותי זלדה גיטה, הרי היא אשתו של החסיד רב זלמן לייב מאולא, שרבינו הזקן אמר עליו שמוחו פתוח כפתחו של אולם ולבו רחב כפתחו של היכל. אבל לדאבון ליבנו, הנה במגיפה שפרצה אחרי מלחמת צרפת נפטר הוא רב זלמן בשם טוב. אבי הגאון חינך אותי בדרכו להיות שקדן ולמדן, ומאז היותי בן שש שנים השגיח עליי בהשגחה גדולה לשמור את זמן השכיבה וזמן הקמה. הרגיל אותי להתפלל מוקדם ותיקים, להיות זהיר בפאת שחרית ובהיותי בן שמונה ותשע שנים כבר הייתי מתנהג כאחד הזקנים. ביום בר מצווה שלי דרשתי פלפול עצום שלימד אותי אבי בתוככי קהל גאונים וזקני תלמידי חכמים, ובתוכם דודי בעל דודתי, אחות אמי, הגאון האדיר ר' זלמלה סטולסקר. אבי זקני הגאון רבי ברוך היה איש כבן שבעים או מעט יותר, אבל היה חולה במחושים שונים, וכחודש אחרי הבר מצווה שלי נפטר לבית עולמו ואת מקומו מילא בנו דודי

20:28 הגדול בתורה ויראת חיים-- בתורה ויראה רבי חיים צבי, אחד התלמידים המצוינים בישיבת סמרגון, שהייתה מפורסמת לתהילה בימים ההם. גאוני העיר וזקניה ביקשו מאבי שהוא ייקח את כתר הרבנות, וגם דודי חיים צבי ביקש ממנו, אבל ללא הועיל. אמר אבי הגאון "אף פעם לא חפצתי ברבנות בגלל שהיא לא נותנת לי ללמוד תורה כראוי. והאם באחרית ימיי, כאשר כל יום יקר כשנה וכל רגע כמו-- יקר כמו יום, האם אוכל אז לגזול את נפשי ולבטל חס ושלום מלימוד התורה?" אבי המשיך לחיות עוד כשנה, ובחודש אייר תקמ"ב נפטר בן תשעים ואחת שנים, ואמי הרבנית התאלמנה לא עלינו בפעם השלישית, והיא הייתה אז כבת חמישים שנה והייתה עסוקה בכלכלת הבית והנהגת החנות. אחי היחיד שנשאר אחרי מות אבי הגאון והוא כבן שבע שנים, חלה גם הוא ובתחילת סיוון נפטר, וצערנו גדול מאוד כי נער מצוין ובעל כישרון נעלה היה. באחד הימים של ימי חג הפסח שעבר דיבר אבי בשבחי העצומים של גיסו, דודי הגאון רבי זלמלה, והלל אותו ושבח אותו בתור, בתור בעל כישרון בהעמקה והסברה. אמי הרבנית הייתה אישה גדולה בדעת רחבה, וכאשר היא ראתה כי לימודיי בסמילוביץ' יהיו בלא ההשגחה הדרושה, חשבה שמה שדיבר אבי בימי חג הפסח על גודל מעלת גיסה רבי זלמלה הוא כעין צוואת נבואה, ואשר על כן החליטה לשלוח אותי אל דודי ר' זלמלה סטולסקר. אמנם ימים אחדים התבוננה אמי הרבנית במצב העניינים, והיה לה כבד לשלוח אותי מעל פניה כי הייתה לבד. אבל לבסוף הבליגה על צערה לשלוח את בנה היחיד מעל פניה. שכרה את אברהם העגלון הנוסע למינסק שהוא יוביל אותי לעיר קבילניק, מקום מגורי דודי זלמלה בעת ההיא.