פרק 171 - הסיפור על שליחות הרפואה הניסי

00:01 המשך הסיפור לרבי אייזיק ורבי נפתלי. רבי אייזיק ורבי נפתלי היו מתנגדים גדולים לדרך הבעל שם טוב, ובפרט לתורת הבעל שם טוב ולתורת המגיד ממעזריטש. אבל הם הוקירו מאוד את כבודו של רבינו הזקן. בשנת תקמ"ט שהתפרסמה הכרזת האיסור על רבינו הזקן ועל תורת החסידות מטעם ועד ארצות הסלוצקאי, כתבו רבי אייזיק ורבי נפתלי מחאה והעידו על רבינו הזקן שהוא גאון וצדיק, ומצד שני הם לא רצו להאמין במופתים וככה זה נמשך. אמנם בן אחיו של רבי אייזיק היה מחסידי רבינו הזקן, ולשמחת תורה של אותה שנה תקמ"ז הגיע בן אחיו של רבי אייזיק ששמו מוישה אופסוגר [?], יחד עם שני בניו ועם חתנו לליאזנא, והם התאכסנו אצל רבי אייזיק. אמנם רבי מוישה אופסוגר [?] היה מאוד חלש. הדרך והקור הזיקו לו מאוד. הוא שכב בחום גבוה וגם בניו וחתנו חלו מאוד. אברהם הרופא אמר שהאברכים, הוא מקווה בעזרת השם יקומו מחוליהם בריאים ושלמים. אבל רבי מוישה הוא איש זקן וחלש מאוד ודוקר לו בשני הצדדים ויש לו חום גבוה, ומשום כך אברהם הרופא מסופק מאוד אם יהיה לו כוח לעבור את המחלה. רבי אייזיק היה בצער גדול ואמר שהנהגה כזו ללכת לקבל פני רבו באופן כזה זוהי מצווה הבאה בעבירה. ואז בשמיני עצרת אחרי מעריב לקחנו, מספר רבי פנחס, אני ואפרים מיכאל משקלוב וחיים אליהו מדוברובנה ועוד כמה אברכים ללכת לאכסניות לקרוא ולהביא לכל מי שצריך לבית הכנסת להקפות, כפי שרבינו הזקן אמר להתחמם ולהתרפאות באש דת למו של התורה. כאשר הגענו לאכסניות וסיפרתי מה שרבינו הזקן אמר, ואומנם הדברים כבר היו ידועים, כי לאחר שיצאתי מחדרו של רבינו הזקן אחר הצוהריים נכנסתי לבית הכנסת וסיפרתי מה שרבינו הזקן אמר

02:27 על החולים. וכעבור שעה היו כבר הדברים ידועים בכל העיר. אבל כשהגעתי לאכסניות רצו כולם שאני אחזור על דברי רבינו הזקן אות באות. והיה זה נחת רוח אמיתי לראות את השמחה הגדולה שדברי רבינו הזקן עוררו בכל האכסניות. אפילו בני הבית והילדים שמחו. כולם היו בטוחים שהחולים יתרפאו בעזרת השם. באותו ערב היה יום סגריר, היה שלג רטוב, גשם ורוח והם חדרו אל תוך העצמות, ונוסף לכך היה בחוץ בוץ גדול. כל זה לא מנע מהחולים ללכת לבית הכנסת. רבים הלכו בעצמם. היו צריכים לעזור להם קצת. היו גם כאלה שלא יכלו ללכת והיו מוכרחים לשאת אותם על הידיים. כאשר הגענו לביתו של רבי אייזיק, מצאנו אותו מתווכח עם בניו של מוישה ועם חתנו. הבנים והחתן טוענים שצריכים להודיע לאברכים שיבואו לעזור להם ללכת לבית הכנסת של רבינו הזקן להקפות ולקחת גם את אביהם רבי מוישה. רבי אייזיק, מצד שני, טוען שאסור להם לצאת החוצה, ולגבי אביהם אין מה לדבר בכלל. הוא, אומר רבי אייזיק, שוכב שוכב בחום גבוה ועצום ולא יודע מה נעשה סביבו. אברהם הרופא אומר שהוא חולה מסוכן והם רוצים לקחת אותו החוצה. הרי ברוח הקטנה ביותר הוא יהיה חלילה לבר מינן. כאשר אני וחיים אליהו מדוברובנה ועוד שני אברכים נכנסו לביתו של רבי אייזיק, נהיתה השמחה רבה אצל בניו של רב מוישה והתחילו לצעוק "ברוך השם אבינו ואנחנו ניצלנו!" ורבי אייזיק צועק "רוצחים! הורגי נפש! זהו נגד התורה הקדושה". כאשר אני, מספר רבי פנחס, ניגשתי לרבי מוישה וראיתי אותו שוכב כמו בול עץ כחול שחור בעיניים סגורות וחום גבוה, כל כך נחרדתי שהרגשתי את עצמי כאבוד. "מה אתם אומרים?" אומר לי רבי אייזיק. "חולה מסוכן זה

04:53 הם רוצים לקחת לבית הכנסת להקפות? הרי אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים ואפילו בתוך ירושלים עצמה, אומרת הגמרא שתנו רבנן רגלים, כלומר לעלות לרגל, פרט לחיגר ולחולה ובפרט מצוות דרבנן. אם הם יוציאו את מוישה החוצה, הרי זו שפיכות דמים אמיתית. מצד שני אני שומע את בניו של מוישה טוענים שאם הרבי אמר שזוהי רפואה, הם מאמינים באמונה שלמה שאם הם ייקחו את אביהם למניין להקפות הוא יתרפא". אני מוכרח לומר, מספר החסיד רבי פנחס רזיס, שבשעת מעשה לא ידעתי מה לומר. הייתי מבולבל. מצד אחד שמעתי את טענותיו של רבי אייזיק וראיתי בעיניים שרבי מוישה שוכב ובוער מחום. מצד שני שמעתי את דיבוריהם מלאים אמונה תמימה של בניו של מוישה, אברכים פשוטים, ודווקא בהם מאירה אמונת הצדיקים עד כדי מסירות נפש בלי שום הכנות והתבוננות. השכל האנושי שלי אומר שרבי אייזיק בוודאי צודק שחולה כזה אסור להזיז אותו ממקומו, והרוח הקטנה ביותר היא סכנה בשבילו, ובמיוחד במזג אוויר כזה, שעלול הדבר שלא יוכלו להגיע איתו חיים עד בית הכנסת. השכל האלוקי של הנפש האלוקית אומר שחיים, שחיים וברוך בניו של מוישה הם צודקים, ואם רבנו הזקן אומר שאש דת של התורה היא רפואה, הרי זו רפואה וצריכים למסור את הנפש על כך. ומרגע לרגע, מספר רבי פנחס, אני מתפעל ביותר מתמימות ליבם של בניו של מוישה. הם אברכים פשוטים. אני זוכר עד היום את הבושה הפנימית שלי, וכל כך הדבר הזה פעל עליי שהחלטתי בנפשי שאני מוכרח להיכנס ליחידות לרבנו הזקן. חשבתי אז, אמרתי לעצמי ככה, "פייניאה, ואתה בנו של רבי חנוך, חנוך משקלוב. אני למדתי אצל גאוני שקלוב, גם גמרא, גם פוסקים, גם חקירה. אני הכרתי את

07:35 גדלותו של רבנו הזקן בהכרה שכלית, וזה כבר שמונה שנים שאני אצל רבנו הזקן, ועם כל זה החומר שלי מתגבר על הרוחני. ההתגברות של השכל הטבעי על השכל האלוקי. ואילו אצל האברכים הפשוטים האלה שהלכו לרבנו הזקן רק מתוך יראת שמיים של קבלת עול, את התורות של רבנו הזקן הם בכלל לא מבינים, אבל אצלם ישנה התגברות של הרוחניות על הגשמיות. דווקא אצלם מאיר השכל האלוקי ברגש של אמונה פשוטה. ואמרתי לעצמי תתבייש לך פיניה בנו של רבי הניך, תתבייש לך בפני החייט הכפרי והסוחר הכפרי. התעמקתי כל כך במחשבותיי, מספר פנחס, שלא הרגשתי כלל בנעשה סביבי. וחיים אליהו מדוברובנה דוחף אותי ואומר שאברהם הרופא אומר שאלו הן שעותיו האחרונות של רבי מוישה חסד ושלום[?]. לא הספקתי לחשוב. שמעתי את ברוך צועק אל אביו אבא הרבי שלח שלוחים שתלך להקפות. אבא תתעורר. צריכים ללכת להקפות של הרבי. בחדרו של מוישה נהיה רעש גדול. נכנסתי לחדרו של מוישה, ראיתי אותו שוכב בעיניים פתוחות, פנים שמחות, מחכה שיעזרו לו ללכת להקפות של רבנו הזקן. חיים אליהו הלך לקרוא לעוד כמה אברכים. הלבישו את מוישה בגדים חמים. הוא בעצמו לא היה לו כוח להניע אפילו אבר. כאשר האברכים הגיעו לקחו אותו על הידיים והובילו אותו למניין של הרבי להקפות. כאשר נכנסתי לבית הכנסת הכה אותי החום על פניי. המניין היה מלא. חלק מהקהל היו חולים. היו כאלה שישבו סמוכים על ידיהם. היו כאלה שלא היה להם כוח אפילו לשבת. אלה עוד היו שקפים. היו כאלה שהשיעול לא נתן להם מנוח, והיו גם כאלה שההנחות שלהם שברו את הלב. החולה הקשה ביותר היה יעקב ישעיה חטינסקר[?]. הוא היה יהודי בן שישים, למדן גדול ומתפלל

10:21 גדול. לפרקים היה מלמד והיה לו פונדק. יעקב ישעיה היה בעל צדקה ומכניס אורחים. הוא הלך כמה פעמים רגלי למעזריטש וגם להורודוק לרבי מנחם מנדל, וכאשר רבי מנחם מנדל מהורודוק נסע לארץ הקודש, התחיל יעקב ישעיה ללכת אל רבנו הזקן. הוא היה אחד מזקני החסידים, בעל דעה והבנה גבוה, רחב גרם, אדם חזק מאוד. חבריו קראו לו יעקב ישעיה כהן גדול, ורק בגלל שהוא כזה גיבור וחזק, אומר אברהם הרופא, תקף אותו החולי ביותר, אבל בלי עין רעה גיבור ויוכל לגבור גם על מלאך המוות. אמנם כעת הוא שוכב כמו בול עץ וחרדה להביט עליו חורבה גדולה. מנהגי שמיני עצרת אצל רבנו הזקן היו שתפילת המנחה בהושענא רבה, כלומר ערב שמיני עצרת, התפללו במניין הקטן של הרבי שנקרא גן עדן התחתון, וזה היה בשעה מוקדמת. מיד אחרי מנחה היו מרגישים כבר אור של שמחה, נהיה כבר שמח על הלב. פעמים רבות היו שומעים איך רבנו הזקן לומד בחדרו. בערב אומר רבנו הזקן תורה לפני תלמידי החיידרים ויחידי סגולה מבין האורחים. ואז, כעבור כמה שעות מתפללים מערב במניין הקטן של רבנו הזקן, והרבי עושה הקפות במעמד יחידי סגולה מבין תלמידי החיידרים והאורחים. רבנו הזקן בעצמו אומר את כל הפסוקים של "אתה הראית", הולך בראש בכל שבע הקפות, אומר בעצמו את פזמוני ופסוקי ההקפות. ובכל הקפה והקפה שרבנו הזקן מקיף את שולחן הקריאה, הוא מתחיל ללכת מהמקום שלו בקרן זווית דרומית מזרחית, והולך עד מערבית דרומית. שם היה עומד, מחליף את ספר התורה בידו השמאלית, את יד ימינו מניח על גבו של אחד מהמקורבים שהיו באותו מעמד ויוצא בריקוד. בשעת ריקודו של רבנו הזקן ראו אור ממש. כל אחד הרגיש שהוא נמצא

13:06 במקום המקדש וכל רגע יקר מכל יקר. בכל רגע יכולים להגיע למדרגות הגבוהות ביותר בתורה, בעבודה ובתשובה. כל אחד מרגיש את זה, ומשם היו שואבים רוח הקודש. מי שזכה להיות אצל רבנו הזקן בזמן ההקפות האלה, כאשר הוא ראה את פני קודש הקודשים, כאשר הוא שמע את ניגון השמחה, כאשר הוא ראה את ריקוד התענוג שבכל זה השתקפה השתפכות של אהבה בתענוגים אל הקדוש ברוך הוא, וכאילו נתבטלו מהדרת קודש הקודשים שהיה נרגש בחללו של המניין הקטן. החסידים קראו להקפות האלו בשם הקפות היחידות של הרבי. מוחלט היה הדבר אצל חסידים שההנהגה הזו של רבנו הזקן היא בדוגמה של ההנהגה שלמעלה, וכשלמעלה עת רצון שפניו של המלך מאירים, גם אצל הרבי זה עת רצון ופנים מאירות. הקפות היחידות של הרבי רבנו הזקן העמידו את החסיד במעמד ומצב שונה לגמרי. "אני זוכר", מספר החסיד רבי פנחס, "את הפעם הראשונה שזכיתי להיות נוכח בהקפות האלו, וזה עשה בי מהפכה ממש. נהייתי לאדם אחר. ואז היה לי בפעם הראשונה תמונה נאמנה איך הרגיש עצמו יהודי בבית המקדש כשעלה לרגל וראה גילוי שכינה בבית המקדש. כל איבר בגוף האדם יש לו תענוג מיוחד בהתאם למהותו של אותו איבר. הראש יש לו תענוג של שכל. העיניים יש להן תענוג מראייה. האוזן יש לה תענוג משמיעה, הלב ממידות, היד ממעשה, הרגל מהליכה, וכך כל איבר לפי מהותו. אבל ישנו סוג של תענוג שגורם עונג לכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בתענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בשעת הקפות היחידות של רבנו הזקן. וכמו שבהלכות המקדש וכליו ישנם פרטי דינים בזמן ובמקום, הכול בסדר מסודר, ודווקא כפי שהדין אומר, כך גם אצל רבנו הזקן היה

15:52 הכול מסודר בזמן ובמקום על ידי תקנות שכל החסידים ידעו אותן ושמרו עליהן בזהירות ובדיוק, מפני שכולם ידעו שהיו מסורים לרבנו הזקן בכל מאודם ונפשם. כולם גם ידעו שרק אלו שנקראו בשם על ידי הממונה היו יכולים להיות נוכחים בהקפות היחידות של רבנו הזקן. כל חסיד רצה מאוד והתפלל שהוא יזכה לכך. אבל כאשר לא קראו לו הרי לא הולכים לבד. מי שהיה פעם אחת בהקפות האלו אסור היה לו להיות עוד פעם. חוץ מהמקורבים ביותר, והיו גם יוצאים מן הכלל. לאחר הקפות היחידות היה רבנו הזקן עושה קידוש בסוכה ומיד לאחר מכן הלך לבית המדרש הגדול להקפות הכלליות. והנה באותה שנה שעליה אנחנו מדברים כעת, בזמן שרבנו הזקן נכנס לסוכה לעשות קידוש, ממשיך ומספר ר' פנחס, ציווה לקרוא לרב מיכאל אהרון מוויטבסק, לרב שבתאי מאיר מבישנקובץ, לרב יעקב מסמיליאן, וכאשר הם נכנסו השלושה אל הסוכה אמר רבנו הזקן למיכאל אהרון "אתה כהן". לרב שבתאי מאיר "אתה לוי". לרב יעקב אמר "אתה ישראל". אני צריך, אמר רבנו הזקן, בית דין של שלושה. בבית הדין הזה יהיו כהן ולוי וישראל ובחרתי בכם להיות בית הדין הזה. אתם תשמעו ממני קידוש, תענו אמן אחרי כל ברכה ותכוונו אותן כוונות שאני מכוון. לפני שרבנו הזקן עשה קידוש, ציווה להביא מידה גדולה של יין. רבנו הזקן עשה קידוש. לאחר מכן לקח משיירי הכוס של הקידוש שלו ושפך לאחד מבקבוקי היין ואמר לבית דין של שלושה שהוא מינה לשליחות מיוחדת שנקראת שליחות הרפואה. הוא אמר להם לקחת את היין שבו שפך את שיירי כוס הקידוש שלו, לערבב את זה בשאר היין, מהיין הזה לחלק לחולים וזה יהיה לרפואה שלמה. גם אמר להם רבנו הזקן להכריז

18:35 בעזרת נשים שכל אישה שלא נפקדה בולדות או שהיו רחמנא ליצלן משכלות ולדות, יתנו להן מהיין. מיד התפרסם שמי שיטעם מהיין שבו מעורב שיירי כוסו של רבנו הזקן זה יהיה לרפואה שלמה לכל המחלות, והנשים המשכלות או שעדיין לא נפקדו, תיוושענה על ידי היין הזה. בית הדין של שלושה, מיכאל אהרון הכהן, שבתאי מאיר הלוי, יעקב הישראל, צירפו אליהם עוד כמה אברכים לעזור להם בהחזקת ובחלוקת היין. בין האברכים היו גם אפרים מיכאל, שמריה ברל'ס, זלמן מתיאס, אליהו אברמס, ישעיהו נתס, כולם משקלוב, וגם חיים אליהו, שמעון ברוך, אברהם זלמן, לייב יצחק מדוברובנה, אברהם אבא מרודניה, יהושע מהורודוק, זליג מכוחנוב, גדליה מקליסק, ברל מאיר, יוסף אברהם, טוביה מלך, מוישה הירש מוויטבסק, אהרון יוסף, שמואל משה, ישראל מליוזנא. כל האברכים האלה הייתה גבורתם קודמת לחוכמתם והיה להם שם בין בעלי הכוח והגבורה. כאשר בית הדין נכנס לבית הכנסת הגדול עם כל המטען של היין הושלך הס. כולם ידעו שהם בית דין צדק שרבנו הזקן בחר בה ועשה אותם לשליחי רפואה וישועה וכולם הביטו עליהם בכבוד. בית הדין של שלושה בלוויית האברכים שעוזרים על ידם עלו על הבימה ויעקב סמיליאן, שנקרא הישראל כרגע חזר בקול רם על מה שרבנו הזקן אמר אות באות. כאשר יעקב מסמיליאן סיים לחזור על דברי רבנו הזקן, הוא הוסיף ואמר מה שסיפרתי לכם עכשיו הם המילים כפי ששמענו מפי רבנו הזקן. כעת אני רוצה להוסיף כמה מילים ביחס לעניין שלנו. דבר מקובל וזקנים מפי הזקנים שכדי שברכה תתקיים, כלומר שהמתברך יזכה שהברכה תפעל בו, הוא צריך שני תנאים. דבר ראשון על המתברך להאמין באמונה שלמה בברכתו של המברך ובאמונה פשוטה, בלי מחשבות צדדיות. דבר שני על

21:21 המתברך להיות מסור לקיים את רצונו של המברך בענייני עבודת השם יתברך בתורה, בעבודה ובהנהגות טובות. אמנם כולם שמעו מה שאמר יעקב מסמיליאן, אבל מתוך ספק הוחלט שמיכאל אהרון הכהן, שיש לו קול חזק וגבוה, יחזור על כל מה שיעקב אמר. ואחרי שמיכאל אהרון סיים את דבריו, אז התחילו האברכים לחלק את היין לברכה בסדר מסודר. כאשר הגיע רבנו הזקן להקפות הושלך הס. הרבי אמר את הפסוק אתה הראת לדעת ואת הפסוק האחרון כי מציון תצא תורה. הרבי השתתף בהליכה בהקפה הראשונה ובהקפה השביעית. למחרת כולם דיברו על המופת הגדול שקרה. אברהם הרופא אמר שאצל החולים הזקנים היה זה משום תחיית המתים ממש, כי בדרך הטבע של חוכמת הרפואה הם היו לאחר ייאוש וההצלה שלהם הייתה בדרך נס שלמעלה מהטבע. המופת שרב מוישה הבריא גרם שרב אייזיק נהיה לחסיד. אותה אמונת חכמים טהורה, אמר רב אייזיק שראיתי אצל נכדי אחי חיים וברוך הפליאו אותי. אם לא הייתי רואה זאת בעיניים, לא הייתי מאמין לכך בשום אופן. ואז רב אייזיק, שהיה בטבעו מתמיד ועמקן גדול, התחיל ללמוד חסידות בהתמדה, וכל תורה שנאמרה ברבים היה אייזיק חוזר עליה כמה פעמים ועל כל עניין היה שואל עד שהיה מבין אותו היטב.