פרק 151 : התחברותו של רבינו הזקן למגיד מממזריטש

00:01 אנחנו נספר היום מספר סיפורים מההתחברות של רבנו הזקן אל המגיד ממזריטש. אנחנו נספר את הסיפורים מזוויות שונות כדי שנבין יותר טוב את העניין. כאשר רבנו הזקן הגיע לשנתו העשרים, הנה אחרי חג הפסח של שנת תקכ"ה, שזה לפי מספרם אלף שבע מאות שישים וחמש, החליט בהסכמת זוגתו הרבנית שטערנא לנסוע למקום תורה ועבודה. אמר רבנו הזקן, "התיישבתי ביני לבין עצמי לאן ללכת? לא יכולתי להחליט. אחי רבי יהודה לייב, שהינו בעל שכל ישר, אמר לי לך למזריטש. ידעתי שבווילנה יכולים ללמוד איך ללמוד. במזריטש לומדים איך להתפלל. ללמוד ידעתי קצת, אבל להתפלל לא ידעתי כמעט כלום, ולכן הלכתי למזריטש. הקדוש ברוך הוא הצליח לי בהחלטתי ללכת למזריטש ובשעה טובה ומוצלחת נעשיתי לחסיד של הרבי המגיד, וכאשר חזרתי הביתה לויטבסק סידרתי את המודרכים שלי בלימוד החסידות וברוך השם זה התקבל אצלם בצורה יפה." כשבא רבנו הזקן לויטבסק אנחנו מדברים על זמן החתונה שלו כמובן כבר נחשב לגאון. ידוע שבגיל חמש עשרה היה כבר גאון. כאשר בא אביו רבי ברוך איתו לויטבסק כדי לשדכו עם ביתו של הרי"ל סגל כבר ידעו גאוני ויטבסק מגאונותו. אמנם עד גיל שבע עשרה לא גילה רבנו הזקן את עצמו חוץ מלחבריו איתם עסק בדברי תורה. בשנתו השמונה עשרה היו לו כבר חברים שלמד איתם, כך שכבר ידעו מגאונותו, ואז אמר לו אחיו רבי יהודה לייב ללמוד הרי אתה יודע, אבל חסידות אתה לא יודע בכלל. כפי שאנחנו כבר סיפרנו מספר פעמים שאביו רבי ברוך ודודו רבי יוסף יצחק העלימו ממנו את כל עניין החסידות בגלל שהבעל שם טוב כך אמר להם. כאמור, הסכימה זוגתו הרבנית שטערנא לנסיעה שלו למזריטש רק לקחה ממנו תקיעת כף לא

02:38 להשת-- לא להשתהות שם יותר משנה וחצי. ואז הרבנית שטערנא השיגה עבורו סכום של שלושים רובל כסף. בואו נזכור שהייתה בת של אדם עשיר בצורה בלתי רגילה, אבל כיוון שרבנו הזקן נראה למשפחה כאדם מוזר, אז כמובן שהיה-- לא תמכו בו. בכל אופן בשלושים רובל כסף האלה רבנו הזקן קנה סוס ועגלה ונסע עם אחיו רבי יהודה לייב. כאשר הגיעו לעיר אורשה בדרך למזריטש נפל הסוס ומת. רבנו הזקן נשא חשבון שסיבת הדבר היא מפני שאחיו לא לקח רשות מאשתו לנסיעה הזו. אז אמר רבנו הזקן לאחיו כפי הנראה אתה לא צריך לנסוע ולכן אתה תחזור הביתה ואני אלך לשם לבדי. אבל מכל מה שאני אקבל אני אחלק גם לך. ורבנו הזקן הלך ברגל למזריטש. רבנו הזקן סיפר לבנו הרבי האמצעי, "געגועים גדולים היו לי להיכנס לתורה, להבין ולהשיג כל מה שכבר ידעתי היה לי לאפס ואין לעומת גודל תשוקתי לדעת את התורה. כאשר הייתי בן שלוש עשרה שנים התחלתי ללמוד רוב הזמן בעצמי, ושעות לימודיי היו שמונה עשרה שעות מדי יום ביומו ובמשך שלוש שנים רצופות למדתי בימי החול שני שלישים גמרא ופוסקים וראשונים ושליש אחד מקרא ואגדה וזוהר מדרש, קבלה וחקירה. ובשבת שליש גמרא ופוסקים שליש במקרא אגדה וחקירה הוא שליש מדרש זוהר וקבלה. אבל באחד הימים אחזני עיצבון רוח. חשבתי אפשר הדבר שאני אשאר בלי רב? מה יהיה בסוף? החלטתי שהגיע הזמן ללכת למקום תורה, למקום שיש בו מורה דרך. התבוננתי לאן אלך. שמעתי שישנם שני מאורות בעולם היהדות. המאור האחד נמצא במזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. המאור השני נמצא בווילנה. חבורת גדולי תורה בווילנה לומדים איך ללמוד. במזריטש לומדים איך להתפלל. גודל תשוקתי לידיעת התורה

05:30 מצד אחד דחפה אותי ללכת לווילנה. הלכתי ימים אחדים בדרכי זו המובילה לווילנה. כאשר הלכתי התבוננתי בעצמי. הרי ללמוד אני יודע קצת, אבל איך עובדים את השם בתפילה אני לא יודע. על כן אלך דווקא למזריטש ואראה מהי דרכם ומשם אלך לווילנה. עברו עשר שנים ורבנו הזקן נהיה לאחד מעמודי התווך אשר בית ישראל הקדוש נשען עליו. ובשנת תקל"ד, כלומר אלף שבע מאות שבעים וארבע לפי מספרם, נהיה רבנו הזקן אחד ממנהיגי המועצה בסדרי כלכלת החסידות, אפילו שהוא עדיין לא נקרא בשם זה באופן רשמי. כאשר רבנו הזקן חזר בפעם הראשונה ממזריטש לויטבסק, שאלו אותו רבי אייזיק ורבי נפתלי לשם מה היה צריך לטרוח כל כך וללכת רחוק כל כך לוולין, דבר שקשור בביטול תורה ובטרחה מרובה. הרי וילנה קרובה בהרבה, והיה יכול לברר, לברר את כל שאלותיו בתורה אצל רבי אלינקה הגאון. ענה להם רבנו הזקן, בווילנה לומדים כיצד צריכים ללמוד תורה. כלומר איך צריך יהודי ללמוד תורה. אבל במזריטש לומדים כיצד התורה מלמדת את האדם. כלומר התורה מלמדת את היהודי שהוא בעצמו יהיה לתורה וזה לומדים במזריטש. וסיפור נוסף מהליכתו של רבנו הזקן למזריטש. מספר רבנו הזקן באחד הימים וענייני עוסק בלימוד עם התלמידים בספר השל"ה הקדוש כשעה ויותר בכל ימי השבוע, עלה בדעתי ללכת בגולה כסדר המקובל אז בין לומדי התורה והעוסקים בדרכי עבודת השם. בזמן ההוא התפרסמו שתי עיירות לשם ולתהילה ולתפארת בתוככי בני התורה. האחת היא עיר וילנה, שהתפרסמה לשם תהילה מגדולת בני התורה, ובראשם הגאון הנודע רבנו אליהו הגאון. השנייה היא מזריטש בפלך וולין. סידרתי את האברכים שלמדתי איתם את ספר השל"ה. נתתי להם סדרי לימוד והנהגה והחלטתי ללכת למזריטש. אמרתי לעצמי ללמוד אני

08:35 יודע יותר מאשר להתפלל. בימים הראשונים בהגיעי למזריטש ראיתי שרבנו הרב המגיד ותלמידיו, הנה רוב היום והלילה עסוקים בעבודה שבלב ובהכנה לשלוש תפילות היום והתפילות ויישובי הדעת אחרי התפילה. ההכנות לקריאת שמע שעל המיטה, תיקון חצות והכל באריכות גדולה. לי היו הרגלים אחרים. הייתה לי עבודה בסידור האר"י ז"ל ובפירושי השל"ה. הייתי מוגבל בזמני גם בחול וגם בשבת ויום טוב, ורוב הזמנים הייתי מסור בכל מאודי לרכוש ידיעת התורה בהלכה, באגדה, בקבלה, במחקר. ואם כי עבודתו הקדושה של רבנו הרב המגיד ועבודתם הנפלאה של קשישי התלמידים הפליאו אותי, ובכל זאת החלטתי לחזור על עקבי ולמסור ולתת את עצמי בשקידת התורה בנגלה ובנסתר, ביצר סט ובייצר עוז. כלומר לעזוב את מזריטש ולחזור לויטבסק. יצאתי לדרך, והנה נזכרתי ששכחתי אחד מחפציי בבית המדרש של הרב המגיד. חזרתי לקחת. כאשר הגעתי לבית המדרש ראיתי שהרב המגיד עסוק בשאלה של פרה שנשחטה והאם היא כשרה. בשמעי דברי התורה שהואיל הרב המגיד להציע בפסק ההלכה, ועימקי סברותיו וגאונותו בדברי הנגלה שבתורה, החלטתי שאני לא הולך. אני נשאר עוד זמן כאן במזריטש. בתחילת בואו של רבנו הזקן למזריטש היה לו ספק אם הוא יישאר שם, כפי שסיפרנו. לאחר מכן, כאשר החליט להישאר, החליט להיות גם כמשרת אצל הרב המגיד. עניינו של משרת, אמר הרבנו הזקן, זה להיות היכן שהרבי נמצא. ואז בהושענה רבה בשנת תקח"ז, כאשר הרב המגיד ממזריטש נכנס אל הסוכה, נכנס אחריו גם רבנו הזקן. אמר לו הרב המגיד נעל את הדלת שאף אחד לא ייכנס. אל תהיה בהתפעלות כי אם בהתיישבות. דע לך שהבעל שם טוב נכנס לכאן. ואז, מאה שנים מאוחר יותר, בשנת תרכ"ז אלף שמונה מאות שישים ושבע למספרם אמר הרבי

11:46 מוהר"ש, הנכד של הנכד של האדמו"ר הזקן לבניו ולבנותיו, או הבן של הנכד לבניו ולבנותיו שנכנסו לסוכה שלו היום מתמלאות מאה שנה מהיום שבו ראה רבנו הזקן את הבעל שם טוב בהקיץ בפעם הראשונה. בשנים שהיה רבנו הזקן במזריטש היה שם במשך כל הזמן, בכל חגי השנה ראש השנה, סוכות, חנוכה, פורים, פסח, חג השבועות. הרב המגיד אמר לרבנו הזקן אתה זקוק לברכה כפולה. ירצו לשבור אותך. יהיו לך הרבה מתנגדים. הרב המגיד ברך את רבנו הזקן בברכת כוהנים עם כל הכוונות ואמר לו יהיו לך הרבה מתנגדים, אבל יש לך את האזור של אליהו הנביא ומותניים חזקים לעמוד בכל העניינים הכבדים. הרב המגיד גילה לרבנו הזקן את מה שגילה לו הבעל שם טוב שבמשך הימים יבוא אליו בנו של הצדיק הנסתר רבי ברוך, והוא בעל נשמה חדשה. שמו רבי שניאור זלמן, ואחר כך כשהוא יבוא הוא ילך. לאחר שהוא ילך הוא יחזור חזרה ויסתדר אצלו. ואז אמר לו הבעל שם טוב לרב המגיד תגלה לו מי הוא ומהי השליחות אשר נמסרה לו. ואף כי הדרך מסוכנת מאוד בתחילתה, אבל בסופה היא מצליחה מאוד. הבעל שם טוב המשיך ואמר למגיד ממזריטש מורי הבעל חי היחידה, ואני נעורר רחמי שמיים עליו ועל מקושריו לדורותיהם עד כי יבוא משיח צדקנו. ואז גילה רבנו הרב המגיד לרבנו הזקן מי הוא. שהוא נשמה חדשה של עולם האצילות שמתלבשת בגוף שלו באופן גלוי, והעבודה שלו היא לגלות ולבאר את תורת הבעל שם טוב באהבת השם ואהבת ישראל, ולגלות את דרך חסידות חב"ד. ולכל הראש מוסר לו מורו המגיד בשם הבעל שם טוב את דרך העבודה לקרב גם אנשים פשוטים, כיוון שצריכים לאהוב יהודי מפני שהוא

14:32 יהודי. כל יהודי, הנה ירידת נשמתו למטה לגוף הגשמי היא כדי לעשות את העולם לכלי לאלוקות. כאשר רבנו הזקן חזר לויטבסק בפעם הראשונה ממזריטש, הוא אמר במזריטש גילו לי מי אני ולשם מה ירדה נשמתי לשוק של העולם הזה. גילו לי שנשמתי היא חוכמה של עולם האצילות וכוונת השליחות כאן בעולם הזה היא להאיר את העולם באור תורת החסידות ותורת הנגלה. כאשר אני ידעתי את כל זאת, התגברתי על ביישנותי הטבעית והתחלתי להתנהג בהתגלות. כאשר רבנו הזקן הגיע בפעם הראשונה לויטבסק, כפי שסיפרנו בשביל להתחתן, כל העיר רעשה. אמנם בויטבסק, כפי שסיפרנו, היו הרבה למדנים גאונים, אבל הם כולם התפעלו מגאונותו של רבנו הזקן, שהיה אז בסך הכול בן ארבע עשרה. רבנו הזקן סיפר שהוא בעצמו לא מבין למה כל זה לא מעורר בו רגש של גאווה. אבל אחרי שהיה במזריטש ושם סיפר לו הרב המגיד שנשמתו היא חוכמה של עולם האצילות, הוא הרגיש, הבין את העניין שכן חוכמה של עולם האצילות יודעת מה היא ויודעת ומרגישה שכל החיות של העולמות הם רק הארה בעלמא מהקדוש ברוך הוא. רבי הרש"ב סיפר שבראש השנה הראשון אחרי שרבנו הזקן חזר ממזריטש, הוא התפלל בלילה הראשון של ראש השנה באריכות, ואותה שנה הייתה שנת ברכה. שפע הברכה הרוחנית בעבודת החסידים באותה שנה עורר את קטרוגו של השטן על העבודה העצמית והפנימית של רבנו הזקן. אבל מכיוון שרבנו הזקן היה נשמה חדשה שמסר את נפשו להקנות את דרכו של הבעל שם טוב באהבת ישראל, ומסר את נפשו על עבודת השם בעבודת התפילה וקירב אנשים פשוטים, והסביר ברבים את מעלת התמימות של אנשים פשוטים, זה ביטל את הקיטרוג. מיום בואו של רבנו הזקן למזריטש מצא

17:28 חן בעיני מורו ורבו הרב המגיד, והרב המגיד קירב אותו בכל מיני קירוב. חיבה יתרה נודעת לו ממנו, שהושיב אותו ללמוד עם בנו יקירו, רבי אברהם, הנקרא בארץ פולין בשם המלאך, ובמדינת רוסיה בשם הקדוש, שהיה קדוש מבטן אמו וגדול בתורה ובחסידות. והם היו לומדים יחד נגלה וחסידות. שלוש שעות ביום היה רבנו הזקן לומד עם רבי אברהם את תורת הנגלה, ושלוש שעות ביום למד רבי אברהם עם רבנו הזקן דברי חסידות. אבל רבנו הזקן היה גונב את השעות מרבי אברהם, שבגמר שלוש השעות שהיה רבי אברהם לומד איתו דברי חסידות היה רבנו הזקן מסובב בחשאי את השעון לאחור, ורבי אברהם היה ממשיך ללמוד איתו. רבנו הזקן אמר שהלימוד הזה היה טוב מאוד, כי מים גנובים ימתקו. והקדוש רבי אברהם לא זז מחיבבו. ולעת מן העיתים, כשהרב המגיד היה לומד עם בנו רבי אברהם, היה לומד גם עם רבנו הזקן עד שגילה לו כל סתרי חוכמתו, ונתעלה שם בתורה ובעבודה באופן נעלה ביותר. ופעם אחת רבנו הזקן ורבי אברהם המלאך החליטו להתבודד כדי להגיע לקלות הנפש. הם עשו כפי הסדר הידוע, עשו עיגול, נכנסו אל תוך העיגול, ואז כשהגיעו לקלות הנפש הרגיש רבנו הזקן בדבר ויצא מהעיגול. הוא התבונן ברבי אברהם וראה שהנה כמעט כלתה נפשו, וקרא לו בקול גדול, "בעל כורחך אתה חי!" ואז רבי אברהם התעורר ויצא מהעיגול. אמר אז רבנו הזקן על עצמו, "אף חוכמתי עמדה לי". במקום אחר מסופר שהוא עורר את רבי אברהם מקלות הנפש על ידי שישב מולו ואכל עוגה או בייגל עם חמאה, עד כמה שאני זוכר. על אכילה זו אמר הרבי מוהר"ש, אפשר להבין איזה סוג אכילה היה זה אחרי מסירות

19:49 נפש כזו של עשיית העיגול והכניסה לתוכו. זה היה בבחינת מה שאנחנו קוראים רצוא ושוב בקלות הנפש. הוא אכל את כוח הגבול של עולם האצילות. הוא אכל זאת, הוא שתה זאת. אלה היו כל עשיותיו. הוא עצמו, רבנו הזקן, היה עולם האצילות. כל מה שעשה היה אלוקות של אצילות. וכך היה גם אצל כל הרבנים שאחריו. אצלם זה בא בירושה מאבותינו. ושוב אמר הרבי מוהר"ש, כאשר אכל רבנו הזקן את העוגה או את הבייגל אחרי ארצו, היה זה בבחינת כמו שהכל הוא אלוקות.