פרק 137 : השליח של רבי יואל בעל שם מפתיע את כולם

00:01 אנחנו בהמשך מסיבת התנאים של בנימין, בנו של רבי ברוך בטלן עם בתו של המלמד אהרון. מכבדים את שליחו של רבי יואל בעל שם מזאמושטש ששלח שליח מיוחד למסיבת התנאים הזו. מכבדים את השליח לעשות את הזימון בברכת המזון. שני המחותנים הגישו את הכוס לשליחו של הבעל שם. עיני כל הקהל הופנו לעבר היהודי האורח ששמו היה רבי יהודה זושא. אותות מבוכה נראו בפני רבי יהודה זושא. "אינני רגיל לברך לפני ציבור גדול" אמר. "ואני רגיל להתפלל מתוך הסידור" הוא ביקש שיגישו לו סידור תפילה. דבר זה כשלעצמו היה מספיק כדי שהלמדנים הגדולים, נכבדי המסיבה, יחליפו ביניהם מבטי פליאה. אמנם פליאתם גברה עוד יותר כאשר יהודה זושא התחיל לקרוא מתוך הסידור. המילים יצאו מפיו בצורה שהעידה על היותו בור ועם הארץ שלא יודע אפילו את פירוש המילים, וגם קולו היה מגושם וגס. המסובים הגאונים במיוחד רבי מוישה, הרכינו ראשיהם מבושה. רבי מוישה חש צורך לנחם ולעודד את מחותנו רבי ברוך בטלן במצבו המביך, ולכן מיד לאחר ברכת המזון מיהר ללחוש באוזנו בנימה ידידותית ולבטא את השתתפותו בצערו על כך שרבו גרם לו ביזיון כזה כאשר שלח לשמחתו יהודי עם הארץ ובול עץ. יחד עם זה שאל את רבי ברוך "האם לא יכול היה רבך למצוא שליח שלא ישבית את השמחה?" אמנם היה ניכר שרבי ברוך לא נזקק כלל לניחומו ולעידודו של מחותנו רם המעלה רבי מוישה. "אל תדאג מחותני היקר" אמר לו. "אם רבנו שלח לכאן את היהודי הזה, ודאי הוא המתאים ביותר לשליחות. לא עולה כלל על דעתי, אפילו לרגע קטן, שהשליח גורם לי ביזיון כלשהו, ובוודאי שלא גרם להשבתת שמחת לבנו." המשיך ברוך ואמר לרבי מוישה, "אילו היה רבנו הבעל

02:40 שם הקדוש מורה לי לקחת לבני את בתו של מישהו, לא משנה מי שיהיה, לא הייתי מהסס אף לרגע והייתי מקיים את הוראתו. גם אני, גם רעייתי גם בני הננו בדעה זו. עכשיו, שהבעל שם בחר לבני את בתו המוצלחת של רבי אהרון, אנחנו ממש מאושרים. הכלה היא מוכשרת, היא טובה מאוד. אהרון הוא יהודי שמסר את נפשו עבור לימוד תורה. אני רואה זכות גדולה בכך שבני יהיה חתנו של רבי אהרון." מוישה הקשיב לדברים בהשתוממות. בפיו לא היו מילים להגיב על משמע אוזניו. אלא שבעוד שרבי ברוך בטלן קיבל ברצון את מינוי השליח לשמחה, הרי לא היה רבי מוישה היחיד שהביע על כך פליאה. אפילו בין אנשיו של רבי יואל הבעל שם מזאמושטש היו כאלה שסברו שרבי יהודה זושא הוא לא האדם המתאים לייצג את הבעל שם במעמד כה נכבד. כל אורחות דיבורו, תנועותיו, מראהו, הילוכו היו מגושמים וגסים כשל הדיוט ועם הארץ. אילו לא היה מביא את המכתב מהבעל שם, לא היה איש מאמין שהוא אכן השליח שלו. רבי מוישה לא יכול היה להסיח דעתו מן העניין. למרות תשובתו המרגיעה של רבי ברוך, הוא תהה בינו לבין עצמו אם אין רבי ברוך מוכה סנוורים או שמא הוליכו אותו שולל. מצד שני, הוא לא יכול היה לדבר על כך יותר מדי, כי הרי סוף סוף הבזיון הוא גם שלו במידה מסוימת, שהרי גם הוא מחותנו של ר' ברוך. ובינתיים התחילו ההכנות לחגיגת הנישואין. מובן שגם החתונה, כמו מסיבת התנאים, הייתה צריכה להיות על חשבון ר' ברוך, כי ר' ברוך היה עני מרוד ולא יכול היה כמובן היה לערוך את החתונה על חשבונו. ואם חגיגת התנאים הייתה מפוארת, ודאי שהחתונה

04:45 הייתה צריכה להיות כך. ואכן הייתה זו חתונה שכל העיר פוזנא דיברה בה זמן רב לאחר מכן. גדולי תורה, אישים נכבדים כל כך הרבה לא נזדמנו מעולם בפוזנא לחתונה כלשהי. ושוב היה ר' מוישה גם בין נכבדי המסובים, למרות שהוא זכר היטב את הבזיונות שהיו עם חגיגת התנאים מן השליח המוזר של הבעל שם הוא לא אמר דבר. הופיע לחתונה. בלבו פנימה חשב לעצמו מי יהיה הפעם שליחו של הבעל שם לחתונה אותו עם הארץ ר' יהודה זושא או מישהו שהוא יותר בן תורה ממנו. להשתוממותו של ר' מוישה ולהשתוממות רבים מן המוזמנים הגיע לחתונה כשליחו של הבעל שם אותו לא אחר מאשר אותו ר' יהודה זושא. האם לפחות יהיה ר' ברוך הפעם זהיר יותר וימנע מלכבד אותו בברכת המזון כדי שלא יפגין שוב את בורותו לעיני הכל? למרבית הפלא הגיע הפעם יהודה זושא לא במלבושים הרגילים כפי שהיה בפעם שעברה, כי אם הפעם לבש מה שנקרא אצטלא דרבנן, כלומר מעיל משי רבני ועל ראשו שטריימל כאחד הרבנים. חשב מוישה לעצמו אילו לפחות היה לבוש בבגדי העניות שלו, לא היה מושך אליו תשומת לב כה רבה. ואז אכן כל העיניים ותשומת הלב של המסובים בחתונה של בנימין, בנו של רבי ברוך עם בתו של אהרון המלמד, ובהם בין המוזמנים היו גדולי נכבדי פוזנא. כל העיניים הוסבו אל יהודה זושא שליחו של הבעל שם. לחגיגת התנאים הגיע, כפי שאנחנו זוכרים, לבוש כעם הארץ, ואכן התברר שאז היה כזה פשוט וגס ועם הארץ. הייתה הפתעה בעצם בחירת עם הארץ כזה לייצג את הבעל שם במעמד כה נכבד, ועכשיו בחגיגת הנישואין הייתה הפתעה בכך שאותו שליח הופיע הפעם לבוש בשטריימל בגדי שיראיים, כלומר

07:02 משי כמו תלמיד חכם מובהק. כולם זכרו כיצד הוא בירך את ברכת המזון עם המילים השבורות וקרא בקושי רב מתוך הסידור. רבי ברוך הבטלן התנהג כאילו לא אירע דבר. הוא קיבל גם הפעם את רבי יהודה זושה, שליח רבו, בכבוד רב הושיב אותו לימין החתן. כל חכמי ולמדני העיר שהיסבו על השולחנות של החתונה דיברו בדברי תורה. יהודה זושה לא פצה את פיו. בסיום סעודת הנישואין השמיע החתן דרשה, דרשה מאוד מחוכמת והוכיח את למדנותו הגדולה. כרגיל עמדו הלמדנים הנוכחים להתפלפל בדבריו לאחר סיום הדרשה, וכאן אירעה התפתחות בלתי צפויה. מיד כאשר החתן סיים את דברי התורה, פנה יהודה זושה אל שני בעלי השמחה אבי החתן רבי ברוך הבטלן ואבי הכלה רבי אהרון, וביקש את רשותם לומר משהו. לאחר שניתנה לו הרשות, התחיל להפתעת הכל להרצות שורה של קושיות מלאות בקיאות וחריפות על דרשתו של החתן. לאחר שהציג את כל הקושיות, הצליח בגאונות רבה לתרץ את כל הקושיות. הקושיות היו חזקות ומרשימות. התירוצים היו מעשה אמן והדהימו את הנוכחים במקוריותם ובחידושים הגאוניים המפתיעים שהיו בהם. כלומר, יהודה זושה איננו עם הארץ כלל וכלל, כפי שנראה בראשונה. הבגדי רבנן שהוא לובש הולמים אותם במלואם, אמרו הנוכחים כשהם מסתכלים זה על זה בפליאה כשאינם מאמינים למשמע אוזניהם. פליאה מיוחדת עוררה לשונו הצחה וברורה של השליח שלא כמסיבת התנאים שבה אמר אפילו את מילות התפילה כבעל עגלה. כל המסובים הלמדנים, ובראשם רב מוישה מחותנו של רבי ברוך הבטלן, התפלפלו בדברי החתן ובדבריו של יהודה זושה, ותוך כדי כך הם לא חדלים לתמוה על מה שמתרחש כאן לנגד עיניהם. רב מוישה פנה לרבי ברוך הבטלן וביקש את סליחתו על כך שבחגיגת התנאים

09:41 התבטא בזלזול על שליחו של הבעל שם, כיוון שלדעתו אז גרם הבעל שם לרבי ברוך בזיונות כאשר שלח אליו טיפוס כזה לייצג אותו בשמחתו. עכשיו אומר מוישה נוכחתי לדעת שלתלמידי רבי יואל בעל שם דרך מיוחדת משלהם. לא בכל הזדמנות הם מגלים את כוחם בתורה. רב מוישה ורבים אחרים כמותו שהיו עד עכשיו ממתנגדי הבעל שם ותלמידיו, התחילו להתייחס אליהם ביתר יראת כבוד. יהודי פוזנא והסביבה דיברו זמן רב על התגלית המפתיעה בדבר גדולת תורתו של יהודה זושה. בנימין ורעייתו, בתו של רבי אהרון המלמד, אכלו מזונות על שולחן אביו שנתיים ימים שבהן עסק בנימין בתורה בשקידה רבה. לאחר מכן התקבל בנימין הצעיר לרבה של העיר גרודנה, קהילה שהייתה מפורסמת בלמדניה. שמו של רב בנימין יצא לתהילה בקהילות פולין וליטא וגם מחוצה להם. כעבור זמן מסוים התהדקו עוד יותר הקשרים המשפחתיים בין רבי מוישה ורבי ברוך כאשר בנו הצעיר של רבי מוישה, שניאור זלמן, נשא לאישה את רחל, בתו הלמדנית של רבי ברוך, ופריידה, בתו של רבי מוישה נישאה לקדיש, אחיינו של רבי ברוך, אשר כפי שאנחנו זוכרים היה מפורסם בלמדנותו הגדולה. לגבי קדיש עצמו, האחיין של רבי ברוך שהתחתן עם פריידה בתו של רבי מוישה, שנים לאחר מכן אירע לו לקדיש אסון גדול כאשר היה בן שלושים וחמש חלה במחלה מסוכנת. זמן ממושך היה ללא הכרה. תפילות חמות נערכו לשלומו. סגולות רבות נעשו לרפואתו. כעבור כמה חודשים יצא מכלל סכנה, אבל כוח הדיבור ניטל ממנו. כאשר סוף סוף ירד ממיטתו והתחיל להתהלך, התברר שהזיכרון שלו נחלש בצורה חמורה ביותר, עד כדי כך שהוא שכח את כל מה שלמד. אפילו את הברכות והתפילות היה נאלץ לומר בהתאמצות רבה מתוך

12:30 הסידור. בתחילה אסרו הרופאים על קדיש בגלל מצבו אפילו לעיין בספר. רק כעבור שנה הורשתה לו הקריאה בספרים וקדיש התחיל לאט לאט ללמוד ולהתקדם בלימודם, בלימודיו, אבל לרמת למדנותו הקודמת לא הצליח להגיע. באותו זמן כבר לא הייתה אמו של קדיש בין החיים, ופעמים רבות אמר קדיש בצער כי עליו להודות להשם על שאמו לא הגיעה לראות אותו במצב של שכחת תורתו. אין ספק שצביה, שבנה קדיש היה נחמתה בחיים, הייתה נשברת כליל מכך. אבל אמנם לקדיש לא הייתה אם שניצל עליה להצטער על מצבו, אבל היה לו חותן וחותנת, אישה ודודו רבי ברוך. כאבם של כל אלה היה גדול. העול הגשמי של כלכלת רבי קדיש ופריידה נפל באופן טבעי על שכם חותנו רבי מוישה, אבל לא הייתה זו מעמסה על ראש הקהילה העשיר של פוזנא. לעומת זאת, לא יכול היה רב מוישה לקבל בשוויון נפש את העובדה כי אותו קדיש, שהיה כה מפורסם בלמדנותו, הפך להיות עם הארץ פשוטו כמשמעו. כאב וצער גדול עוררה בעיני כל העובדה כי אותו סיני ועוקר הרים ששמו יצא לתהילה בעולם התורה צריך לעמול קשה על פסוק בחומש או קטע במשנה. על לימוד מה בכלל לא דיברו. גם מבנו שניאור זלמן, שהיה חתנו של רבי ברוך, לא שאב רב מוישה הרבה נחת. אמנם למדנותו של שניאור זלמן דווקא היה לו הרבה נחת, שכן לכל הדעות היה גדול בתורה, ובכך חלה על שני אחיו. אבל רב מוישה ציפה שבנו יהיה כמוהו, שאצלו תורה וגדולה במקום אחד, ורצה שיקדיש חלק מזמנו לעסקים. הוא גם הקצה לו סכום כסף נכבד ביותר לפתיחת עסק כדי שיוכל להגיע למעמד כלכלי גבוה וגם יעמוד על רגליו מבחינה כלכלית. אבל שניאור

14:48 זלמן הודיע לאביו שהוא לא מתכוון לעסוק במסחר ובכלל לא לבוא במגע תכוף עם ענייני חולין. רצונו של שניאור זלמן היה לא פחות ולא יותר להיות מלמד תינוקות. רב מוישה נדהם ואמר, "הרי תהיה כל ימיך עני ומחוסר לחם." אמר לו שניאור זלמן, "מוטב לי להיות מלמד אביון מאשר סוחר עשיר." שואל אותו אביו רב מוישה, "ומה דעת רעייתך רחל, שהיא באה מבית עשיר ורגילה לסיפוק כל צרכיה? האם היא מודעת לכך שהיא עלולה בעתיד לראות לפת לחם?" רב מוישה היה בטוח שבשאלה הזאת יכניס את בנו למלכודת שתביא לביטול הרעיון המוזר, אבל שניאור זלמן אמר, "רחל, כאישה כשרה, הסכימה לרצון בעלה בחפץ לב. לא הייתי צריך לשכנע אותה בכך." למשמע דברים אלה הבין רב מוישה שהוא לא יוכל לשנות את דעתו של בנו. יותר מזה, מוישה הניח כי אם שניאור זלמן ייכנס לעולם העסקים הוא לא יצליח, ובינו לבין עצמו חשב לעצמו רב מוישה בצער מה יהיה גורל בנו לאחר שהוא ייפטר מן העולם. כל עוד הוא יהיה בחיים הוא יוכל לפרנס את בנו ומשפחתו, אבל מה יהיה לאחר מכן? אמנם לאמיתו של דבר לא הייתה זו רק שאלה של אחרי מאה ועשרים שנה, מאין בכלל הביטחון לכל אחד, אפילו העשיר ביותר, שהוא לא ירד מנכסיו ביום מן הימים? ואכן ר' מוישה כבר חש שממשמשים ובאים על פוזנא ימים קשים. הייתה לו תחושה שמתקרב היום בו יהודים יאלצו לעזוב את פוזנא. במצב של אז לא יכול אפילו יהודי עשיר להיות בטוח בעושרו. סכנות ארבו מכל הכיוונים. ואכן, על קהילת פוזנא באו צרות שונות. זמן רב הצליח ר' מוישה כראש הקהילה לבטל גזרות שאיימו עליה, אבל הגיעה השעה שבה גם ר'

17:03 מוישה נאלץ לשאול מאין יבוא עזרי? והסיפור הוא כזה. זכור לנו כיצד ר' מוישה הצליח לסתום את הפיות של הכמרים המשונבים[?] באספה שבה הועלתה האשמה שהיהודים זרקו את הפסל של אותו האיש לאשפה. ר' מוישה, כראש המשלחת היהודית, דחה בתוקף ובגאון את האשמה והצליח למנוע את האסון הגדול שארב ליהודים. ראש הכמרים של אז התחיל לחקור את מה שר' מוישה אמר והאשים את אחד הכמרים שהוא זה שעשה את המעשה. כאשר התברר שאכן כך היה, לא יכולים היו הכמרים לסלוח לכומר הצעיר על כך. הם אמנם הסכימו לכוונתו שהייתה רצויה מבחינתם כמזימה מוצלחת לפגוע ביהודים, אבל המעשה שעשה כאשר ניתץ במו ידיו את הפסל והשליך אותו לאשפה היה חמור מאוד בעיניהם כמעשה שלא יכופר, וגם הכמרים הצעירים, חבריו של הכומר, התרחקו ממנו. הכומר אחותי[?] הצעיר, נזוף על ידי הקשישים ומרוחק על ידי הצעירים, החליט לעזוב את פוזנא ונסע אל המרכז הנוצרי ברומא. בוותיקן שפר חלקו. הוא שהה שם אחת עשרה שנים, השתלם באומנות ההטפה, הצליח בביצוע משימות שונות. כאשר הגיע לאפיפיור לאחר מכן ידיעה על מותו של הבישוף של פוזנא, נבחר למשרה זו לא אחר מאשר אותו הכומר הצעיר שהיה יליד פוזנא. כאשר נודע ליהודי פוזנא זהותו של הבישוף החדש, פשטה אצלם החרדה לעתיד, מתוך הנחה ששונא ישראל זה יעשה כל מאמץ לגרום רעה ליהודים. אמנם להפתעת הכל, התחיל הבישוף החדש להטיף לטובת היהודים ולקרוא לגויים להתקרב יותר אל היהודים. בדבריו של הבישוף הרחיק לכת עד כדי כך שהוא קרא לנוער הגוי להתערב עם היהודים כדי להיות לעם אחד. בהיותו נואם מבריק הייתה לבישוף החדש השפעה גדולה על ההמון, ותוך שנה כבר התגלתה ידידות בין בני נוער יהודים

19:21 לבין בני נוער גוי. לצערם הגדול של הרבנים וראשי הקהל וכל שלומי אמוני ישראל. לא עבר זמן רב ולבית הדין של פוזנא הגיע צעיר גוי שבפיו בקשה להתגייר. בית הדין דחה את בקשתו בהתאם להלכה הקובעת מתי ניתן לגייר ומתי לא ניתן הדבר. המאורע התפרסם במהירות רבה ועורר סערה בחוגי הכמורה וההנהגה הנוצרית. חוצפה שכזו לדחות בקשה להצטרף למחנה היהודי. יהודי פוזנא היו נבוכים. מעולם לא אירע דבר כזה. צעירים נוצריים ירצו להתגייר והכמרים יעמדו על כך שיהודים יקבלו אותם. במיוחד היה ר' מוישה ראש הקהילה שרוי במבוכה, כי אדם המכיר את העולם בכלל ואת העולם הנוצרי בפרט, ידע היטב עד כמה להוטה הכנסייה הנוצרית אחרי ציד נפשות יהודיות. והנה לפתע מעוניינת הכנסייה שצעירים משלה יהפכו ליהודים, וכשהדבר לא מתקבל עם השמיעה קול צעקה. תמיהתו של רב מוישה הייתה גדולה במיוחד, כיוון שידע שכל זה נובע מאותו הבישוף. הוא זכר היטב את שנאתו של בישוף זה ליהודים בשנים שעברו, ואת העובדה שהוא כמעט והמיט אסון על יהודי הקהילה. ברור היה לרב מוישה שאותו בישוף לא נעשה לפתע אוהב ישראל. אין ספק שמשהו מסתתר מאחורי הפיכתו לאוהב ישראל והטפתו לחברות בין יהודים לנוצרים. רב מוישה יכול היה אומנם לשער שהכוונה האמיתית היא להביא יהודים להמיר את דתם ולא להיפך, אבל הוא לא הצליח להגיע לחקר התופעה לאשורה. כל העניין נראה מסתורי בעיניו.