פרק 138 : המזימה של הכמרים ועזיבת יהודי פוזנא.

00:01 אנחנו נמצאים בסיפור על תהליך ההידרדרות ביחסים שבין הכמרים לבין היהודים בעיר פוזנא. שמענו על אותו כומר צעיר שהעליל עלילה על היהודים, ובסופו של דבר התברר שהוא בעצמו זרק את הפסל שלהם לתוך האשפה. בעקבות זאת הוא כביכול גורש מפוזנא והגיע לרומא, ועכשיו הוא חוזר לפוזנא כבישוף, לא ככומר, כבישוף, והוא מנהיג הנהגה חדשה שהיהודים, הגויים והיהודים צריכים להיות כעם אחד. ורב מוישה, ראש קהילת פוזנא, שובר לעצמו את הראש מה המזימה שמסתתרת מאחורי המגמה הזו. ממשיכים בסיפור. כעבור זמן מה הזדמן לרב מוישה נסיעה עסקית לחוץ לארץ, כפי שהזדמנו לו פעמים רבות. במסגרת הזו היה צריך לבקר בגרמניה, בצרפת, באיטליה. בהיותו באיטליה ביקר גם ברומא וכדרכו תמיד נפגש עם מדענים ואנשי רוח. בין השאר התגלגלו הדברים שביקר גם בוותיקן ושוחח עם אישים אקדמיים בכירים שם בענייני אמונה ועניינים כלליים אחרים, וכך הייתה למוישה אפשרות לחקור את פשר הטקטיקה החדשה של הבישוף מפוזנא בכיוון של ידידות עם היהודים. מוישה לא הסתיר את העובדה שיהודי פוזנא אינם רגועים מתופעה מוזרה זו. להשתוממותו הרבה התברר לו, כי לאמיתו של דבר אין הדבר נובע מן הבישוף של פוזנא, זה שבעבר הסית נגד היהודים, כי אם מן הוותיקן בעצמו. הכנסייה הקתולית, שניסה שנים רבות לכפות שמד על יהודים בכוח הזרוע, ראתה בסופו של דבר כי בדרך הזו היא לא תשיג דבר, וככל שמחמירים ומציקים ליהודים יותר, גדלה יותר עקשנותם. הגזרות הקשות ביותר של הכמרים לא קירבו שום יהודי לנצרות. בגלל זה הגיעו הדברים לידי מסקנה שיש לנהוג עם היהודים ביד נדיבה. יש להתייחס אליהם כאל שווים, לא לדבר סרה בדת היהודית. בהקשר לזה בא גם מתן האפשרות לנוצרים להיות ליהודים אם ירצו. אך יישוב

02:39 היה שגם אם פה ושם יעבור איזה נוצרי לדת היהודית, אבל הפתיחות הזו תביא לידי כך שתמורה זאת יעברו עשרות יהודים אל הנצרות. המגמה הכללית הייתה אפוא לצוד יהודים בדרך הרכה ביותר, ביתר הצלחה מאשר בדרך הקשה. רב מוישה נסער. נודעה לו סוף סוף המזימה האפלה של הכנסייה. מה יכול הוא לעשות? ובינתיים, כאשר לא היה רב מוישה בפוזנא, המשיך הבישוף להשמיע את נאומיו שופעי הידידות, כביכול, כלפי היהודים, ומסר בפירוש שיש להתקרב אל היהודים ולהתערב איתם גם אם הדבר כרוך במחיר קבלת הדת היהודית. לאחר מקרה הצעיר הנוצרי, שבקשת ההתגיירות שלו נדחתה, הופיעה צעירה נוצרית עם בקשה דומה. גם הבקשה שלה נדחתה בהסברים שונים. והנה התרחש מאורע שהסעיר את הרוחות בין יהודי פוזנא והסביבה. בכפר סמוך לפוזנא, שבו גרו מספר משפחות יהודיות, ירש צעיר יהודי את בית המרזח לאחר שהוריו נפטרו. הצעיר הזה היה עם הארץ מוחלט. אביו, שהוא עצמו היה כפרי גס ומגושם, לא שלח את בנו למלמד, כך שלא ידע אפילו צורת אות. כשקיבל לידיו את בית המרזח, ראה שטוב שיהיה לו עזר כנגדו. בבית המרזח עבדה צעירה גויה שנראתה בעיניו מוכשרת לניהול עסקיו. עמד זה והציע לה נישואין וזו הסכימה. הם סיכמו ביניהם שכל אחד מהם יישאר בדת שבו נולד. כאשר נודע הדבר בין יהודי הכפר, התחילו להטיף מוסר לצעיר ולקנתירו על המעשה אשר עשה. "מה אתם מדברים?" אמר להם הצעיר. "הרי במו אוזניי שמעתי את הכומר אומר שמותר ליהודים ולגויים להינשא ביניהם, וגם הרבנים הצהירו זאת". כשהסבירו לו שההיתר בא רק מצד הכמרים, סירב בהתחלה להאמין. אמנם לאחר מחשבה אמר, "אם אמנם נכון שרק הכמרים הצהירו את הדבר, פירוש הדבר שרק הם אנשים נבונים, וכי

05:11 מה פסול יש בנישואי תערובת?" הייתה זו פרצה חמורה בחומה המבדילה בין יהודים לגויים. תוצאה ראשונה מהשפעת הכנסייה הנוצרית הודות ליחסה הטוב כביכול כלפי היהודים. כאשר חזר מוישה מנסיעתו ומצא את כל קהילת פוזנא כמרקחה, הבין שהכנסייה פרשה רשת נועזה לרגלי יהודים חלשי אופי. הרבנים והדיינים והפרנסים ניהלו אספות רצופות עד שהגיעו למסקנה שיש לנקוט צעדים נמרצים כדי לחסום את הדרך בפני יהודים העלולים להידרדר להתבוללות. הופצו כרוזים בנושא זה לציבור היהודי, ולאחריה מוכרז חרם חמור על כל ניסיון לפרוץ את החומה. נאסר באופן מוחלט על יהודים לבוא במגע עם גויים מלבד בענייני מסחר. יחד עם כך פנתה קהילת פוזנא במחאה חריפה אל הכמרים על פעולותיהם לצוד נפשות בקרב היהודים. השפעת הצעדים האמורים על היהודים הייתה מיידית. היהודים החלו להתרחק, להתרחק מן הכמרים ומן הנוצרים בכלל, מלבד בעניינים עסקיים. ואז הבישוף של פוזנא הוכח לדעת שכל מלול[?] לרכוש את לבבות היהודים בדרכי נועם עלו בטוב, ולכן לא הייתה לו עכשיו שום סיבה שלא לגלות את פרצופו האמיתי, ומיד בא אל מושל העיר בעלילה פשוטה וגלויה על היהודים. מה הייתה העלילה? היהודים חירפו את הדת הנוצרית. כדי להוכיח את דבריו, הגיש הכומר, הבישוף, למושל תרגום של הכרוז שהפיצה קהילת פוזנא נגד ההתבוללות וההתערבות בגויים. מובן שהתרגום של הבישוף היה מלא סילופים כדי להוכיח ממנו את אשר רצה להוכיח. דרישתו התקיפה של הבישוף מהמושל הייתה להתייחס אל היהודים בחומרה רבה וביד חזקה, ולהטיל עליהם עונש כספי כבד מאוד, ואמר די והותר להתייחס אליהם ביד רכה, הגיעה השעה ללמדם לקח. התחילה סדרה של גזרות ורדיפות. את יהודי פוזנא פקדו צרה אחרי צרה. שונאי ישראל פעלו בכל המרץ וללא הרף ובאופנים

07:45 שונים, וזאת כדי לגרום רעות ליהודים. שנתיים תמימות משנת תע"ח, כלומר אלף שש מאות ושמונה עשרה, לשנת תע"ט, אלף שש מאות ותשע עשרה, נאבקו פרנסי היהודים קשה עם שונאיהם. כל הדרכים נוצלו כדי להגן על קיום יהודי הקהילה, אבל כאשר חדלה צרה אחת, באה מיד אחריה צרה שנייה. כל מאמצי, כל מאמצי ותחבולות רבי מוישה לא הועילו להפר את מזימות הבישוף וחבריו, ובמיוחד בתחום הכלכלי. מוישה ראה בבירור שיש כאן מגמה ברורה ועקבית של הכמרים להביא להתרוששות יהודי פוזנא ולחמוס את עשירי הקהילה עד שיגיעו לחוסר ישע מוחלט. ככל שעבר זמן נוסף נעשה המצב גרוע יותר. רבי מוישה כינס אסיפה של כל המנהיגים וחיווה את דעתו כי אין ברירה ונותרה רק דרך אחת ויחידה לעקור מהעיר פוזנא. כדי שלא לעורר תשומת לב של שונאי ישראל, הציע מוישה שהעברה של כל הקהילה והרכוש של אנשיה ייעשה בזהירות רבה ובחשאיות מוחלטת, שכן האויבים ארבו ליהודים על כל שעל. באסיפה עובדה תוכנית מקיפה ומושלמת, כך שהיציאה מפוזנא תיעשה בצורה מסודרת ומתוכננת. הוחלט להפיל גורל. מי יצא מוקדם יותר. הקהילה בפוזנא הייתה בהנהגתו של רבי מוישה מאורגנת בצורה נפלאה. הרעיון של כל ישראל ערבים זה בזה היה ביסוד כל התקנות שקבע ראש הקהילה. גם בזמנים טובים, גם בזמנים גרועים, רחמנא ליצלן, נשמר בקפדנות העיקרון שצורכי הכלל הם מעל האינטרסים הפרטיים של אדם זה או אחר, ולשם כך הונהגה משמעת קפדנית. עכשיו, כאשר באו על יהודי פוזנא זמנים קשים והתברר שהדרך הטובה ביותר היא שיעזבו את העיר ויחפשו להם מקום אחר, נוצר הכרח לדאוג שלא תפרוץ מנוסת בהלה בלתי מסודרת שתגרום נזק גדול. הדבר היה חייב להישמר בסוד מפני השלטונות ומפני האוכלוסייה הלא יהודית, ולכן

10:25 הייתה צריכה העזיבה להיות בהדרגה ובאופן בלתי מורגש. אילו היו צוררי היהודים יודעים מן ההחלטה, היו מנסים להשתלט על נכסים ורכוש בתואנות שונות, ומשום כך נקבע סדר של עזיבה בשלבים של קבוצות קטנות ופזורות על פי הגרלה. מי שזכה בהגרלה הייתה לו הזכות לעזוב מיד את העיר ובתנאי שלא יורגש בכך. העוזב היה צריך למצוא הסבר שיתקבל על דעת בני העיר, כגון צורכי מסחר, פרנסה או סיבות משפחתיות. יחד עם זה הובטחו ענייניהם של עניי הקהילה, ולשם כך נקבע שכל משפחה בעלת יכולת תפריש רבע מרכושה לצורכי הקהילה וענייה. כאשר הגיע תורו של רבי מוישה עצמו, הוא החליט לעבור לעיר מינסק לאחר שהפריש רבע מרכושו הרב. מינסק הייתה מקום תורה וחוכמה וגם מרכז למסחר. הדבר היה בשנת ת"פ, כלומר אלף שש מאות ועשרים. צאצאיו של רבי מוישה היו נשואים ולא כולם הצטרפו אליו. בנו רבי שניאור זלמן, שסירב כזכור לעסוק במסחר, החליט להתיישב בעיר ויטבסק יחד עם אשתו המלומדת רחל. אמנם שניאור זלמן היה חלוש בגופו, אבל היה למדן תורה גדול ועסק במלמדות. הוא לא נתן שכר לימוד, הוא לא נטל שכר לימוד וגם לא לקח תמיכה מאביו. הוא חי מן הכסף שנתן לו אביו לאחר נישואיו, ומהכסף הזה הפריש רבע לצורכי הקהילה בפוזנא, וכדי שלא להיכנס לחשש רחוק של ריבית לא השתמש בממונו כמו אנשים אחרים להלוואות בעסקה, ומשום כך נאלץ לחיות בצמצום מן הקרן. קדיש, גיסו של שניאור זלמן, הצטרף אל שניאור זלמן ונסע איתו לויטבסק. קדיש היה מאוד קשור לשניאור זלמן, כפי שאנחנו זוכרים, פגעה בקדיש מחלה קשה שגרמה לו שישכח את לימודו. עברו שנים עד שקדיש רכש לעצמו ידיעות חדשות בתורה. אמנם לדרגה הקודמת בחריפות

13:04 ובקיאות לא הצליח להגיע. שניאור זלמן קירב אותו מאוד כל העת ולמד איתו, ולכן היה קדיש קשור אליו בליבו ובנפשו. מצד שני, למרות שהמחלה השפיעה גם על מצבו הגופני של קדיש יכול היה להתמסר למסחר ומצבו הכלכלי היה טוב יותר מזה של גיסו. כל הפרטים האלה על משפחתו נודעו אותה לברוך בנו של שניאור זלמן, מפי יצחק שאול, חברו מדוברומיסל, וכך קיבל ברוך מושג מדויק גם על סבו ר' מוישה, על דודיו ועל דודותיו, על אביו, והוא התחיל להבין יותר את דבורה לאה, אחותו, אשר הייתה משודכת כזכור לעילוי נשאר הגאון יוסף יצחק. בשעתו לאחר היכנסו למצוות של ברוך כאשר עזב את ויטבסק ולאחר שנתייתם מהוריו הוא לא הרגיש קשר נפשי לאחותו המבוגרת ממנו. מעולם לא הקשיב לה, לא הבין אותה. הוא העדיף ללכת על פני סבל ולחפש את דרכו עצמאית בעבודת הבורא. ברוך נזכר שאחותו מסרה לו לאחר פטירת אמם כתב יד שנכתב על ידי דבורה לאה עצמה, ואמרה לו תקרא כאן את מה שכתבתי בשפה המדוברת ממה ששמעתי מפי אמנו עליה השלום, שהייתה מלומדת גדולה, ידעה את כל סדר היוחסין של משפחתנו וכל מה שסיפרה לי רשמתי כאן שתקרא את האמור יתווספו לך ידיעות רבות. אילו השכיל ברוך לשמוע בקול אחותו, היה יודע מיד דברים שנודעו לו רק לאחר שנים רבות. ייתכן שהיה אז מסגל לעצמו יחס שונה לאחותו ועל ידי כך לכל משפחתו. יכול להיות אפילו שלא היה עוזב את ויטבסק והיה מונע מעצמו שנות נדודים, אלא שלברוך היה רגש של הסתייגות כלפי אחותו. ראשית הוא הניח היא מבינה מעט מאוד, שהרי היא אישה, ובכל הקשר שהיה בינו לבינה שוב לא קיים מאז שנפטרו הוריהם. ונוסף

15:24 לכל נכתבו הדפים שאחותו רצה למסור לו בשפת היידיש. לכן החזיר ברוך את כתב היד לאחותו ואמר לה שסיפורי מעשיות שנכתבים ביידיש נועדו לנשים בלבד. גברים לומדים גמרא וספרי קודש אחרים, וכך ניתק עצמו ברוך ממקור נובע מים חיים שהיה פוקח את עיניו. הוא היה מתוודע לשורה של אישים גדולים בכמה דורות סבים ואבות עד למאות שנים אחורנית. הוא היה מתוודע לא רק אל קורותיהם, כי אם גם אל הרעיונות שלהם ואל מחשבותיהם, ובוודאי היה מוצא גם מענה לשאלות רבות שהציקו לו. אבל מסובך כל הסיבות הביא לכך שברוך ינדוד על פני הרים ויערות, בדוברומיסל ישמע מפי יצחק שאול האברך החסידי שהיה חתנו של הנפח, דברים שיובילו אותו אל סבו ר' מוישה, שחי עדיין אז במינסק. משום כך החל ברוך לחשוב על ביקור במינסק כדי להכיר את סבו. רגש הניכור והזרות שחש אל קרוביו התחיל להתפוגג. את מקומו התחילה לתפוס תחושת קרבה ושאיפה להכיר יותר את משפחתו