פרק 136 : השתדכות משפחת מוישה עם משפחת ר' ברוך בטלן

00:00 אנחנו נכנסים עכשיו להמשך הסיפור. למעשה על החיבור של שתי המשפחות, המשפחה מצד אחד של רבי ברוך בטלן, החסיד של רבי יואל מזאמושטש, שהוא גם כמובן לומד ומפיץ את לימוד תורת הקבלה ומשפחתו של מוישה, הנכד של מהר"ל, שהוא בגלל סיבות שכבר דיברנו עליהם נהיה מתנגד גדול לתורת הקבלה. אבל בגלל העובדה שרב מוישה מאוד העריך את רבי ברוך בטלן, ובגלל שלרבי ברוך בטלן היו ילדים מאוד מאוד מוכשרים, רב מוישה לא ראה בעניין של לימוד תורת הקבלה מכשול לזה ששתי המשפחות יתחתנו ביחד. וכאן אנחנו נכנסים לסיפור שילוחי המשפחות. באותם ימים חלה הגאון הישיש ר' יונה שמואל הפרוש. כל העיר פוזנא דיברה על כך שכן, הפרוש הגאון היה מוכר היטב בעיר ואהוב על תושביה. יונה שמואל היה בשעתו מידידיו של הגאון אשר יונתן, שהוא כפי שאנחנו כבר זוכרים, היה רבו של רב מוישה, ראש קהילת פוזנא. יונה שמואל לא ניחן בכישרונות מיוחדים במינם, אבל הייתה לו התמדה עצומה בלימוד התורה. משחר ילדותו ישב ועסק בתורה יומם ולילה, ומעולם לא הוציא מפיו דברי חול ולא ביטל אפילו רגע. כבר בהיותו ילד הוכתר בפי כל בתואר הפרוש. כאשר התבגר והזדקן, עזב לגמרי את ביתו וקבע את אכסניתו בבית המדרש שברחוב הפורטוגלי. אנחנו זוכרים את הרחוב הפורטוגלי מהבית המיוחד שעליו השתלטו בזמנו הרוחות הרעות. אז יכול להיות שרבי יונה פרוש קבע את ביתו דווקא בבית המדרש הזה או בבית מדרש אחר. בכל מקרה, זה היה לא הרחק מביתו של רבי ברוך בטלן. מאז הוא לא יצא מבין כתלי בית המדרש. כאשר הזדקן עוד יותר וחלה ולא היה יותר יכול לעמוד על רגליו, רצו להעביר אותו לבית מסוים שבו הוצב בו משכב נוח

02:40 טיפול הולם, אבל הוא לא רצה. הוא שכב על ספסל באחד החדרים שבכניסה לבית המדרש, והאברכים שלמדו שם טיפלו בו. יחד עם זאת, גם בשוכבו חולה לא חדל יונה שמואל מללמוד תורה. חולשתו הלכה וגברה. הוא הגיע למצב שהוא כבר לא יכול היה ללמוד בשקידה שהיה רגיל בה. דבר זה כמובן ציער אותו מאוד, ולכן קרא אליו מדי פעם אחד מיושבי בית המדרש שיישב וילמד סמוך אליו, כך שהוא יוכל להמשיך להיות בארבע אמות של לימוד תורה על ידי שמיעה. בין הלומדים בבית המדרש הזה היו גם קדיש שאנחנו כבר זוכרים אותו, בנו של צביה, וגם בנימין, בנו של רבי ברוך בטלן. כל הלומדים בבית המדרש וביניהם גם קדיש ובנימין, היו מתחלפים ביניהם בתורנות בישיבה על יד יונה שמואל, כך שהפרוש הקשיב כל העת לדברי תורה. הוא לא הסתפק בשמיעה, כי אם גם נהג להעיר מפעם לפעם בחידושי תורה או בקושיות או תירוצים. או משלו או משל רבו, לקורת רוחם הרבה של האברכים הלומדים. לעיתים קרובות ביקרו אורחים נכבדים את הפרוש החולה כדי לקיים מצוות ביקור חולים. בין המבקרים היה גם מוישה, ראש הקהילה. המבקרים נהנו להקשיב לדברי התורה שהיה יונה שמואל משמיע באוזני הבחורים שישבו לידו. והנה פעם אחת, כאשר מוישה הבחין בהתרגשות רבה אצל החולה, היה זה כאשר יונה שמואל התפלפל והתווכח עם אחד הבחורים, כאשר מסביבו מתקבצים רבים מן הנוכחים ומקשיבים. רב מוישה התעניין בתוכן הדברים. יונה שמואל החולה הדהים את הנוכחים בחריפותו ובבקיאותו, והפעם נמשך הוויכוח זמן רב. שלוש שעות התנהל מאבק רוחני בין יונה שמואל לבין הבחור שאיתו התווכח, שהיה זה קדיש, אחיינו של ברוך בטלן, בנו של צביה. גם רב מוישה ועוד מן הלמדנים

05:14 שנקלעו למקום נסחפו בלהט הוויכוח התורני, אבל להפתעת כולם הסתיים הפעם הוויכוח בניצחונו של קדיש, הבחור הצעיר. כולם הסכימו לדעתו בסופו של דבר. רב מוישה, שעד אז לא הכיר את קדיש, שהיה אז בן תשע עשרה בלבד, התבונן בקדיש והשתומם. הוא מעולם לא ראה אצל בחור כה צעיר בקיאות וחריפות כאלה, במידה שיוכל לנצח את הגאון הגדול. יותר מכל, התפעל רב מוישה מאישיותו של קדיש. בכל מהלך הוויכוח התנהג במתינות ובמנוחת הנפש. דיבורו היה שקול ומאופק, וגם לאחר שסיים את הוויכוח בניצחון לא הראה כל סימן של גאווה. הוא חזר למקומו, אל הגמרא, התעמק מחדש בלימודו כאילו לא אירע דבר. רב מוישה התעניין מאוד בצעיר ונודע לו שהוא אחיינו היתום של רבי ברוך בטלן. כעבור ימים מספר ערך שוב רב מוישה ביקור חולים אצל יונה שמואל הפרוש. הפרוש היה עכשיו חלש מאוד ובקושי רב לקח חלק בלימוד האברכים שלמדו על ידו. אבל לרב מוישה היה הפעם עניין נוסף בביקור הזה. הוא ניגש אל קדיש שלמד עם בן דודו בנימין, בנו של רבי ברוך בטלן. הם התפלפלו בסוגיה מסוימת. רב מוישה התיישב לידם והתערב בפלפול. שני הצעירים הפליאו אותו בידיעותיהם. ואז רב מוישה ביקר בבית המדרש עוד פעמים נוספות, ובכל פעם שוחח בדברי תורה עם שני הצעירים, קדיש ובנימין. הם משכו את תשומת ליבו בצורה חזקה מאוד. והנה באחד הימים שוחח רב מוישה עם רעייתו שרה. הוא אמר לה שהגיע הזמן לחשוב על שידוך לבתם פריידל. שני מועמדים באו בחשבון אצל רב מוישה, האחד קדיש והשני בנימין. שניהם מצאו חן מאוד בעיניו. מבנימין היה לו איזה חשש סמוי. הרי אמר לעצמו הוא בנו של רבי ברוך בטלן. נכון, מוישה מכיר היטב

07:51 את רבי ברוך בטלן, הוא אפילו מעריץ אותו. הוא יודע שאצל רבי ברוך התורה והגדולה הם במקום אחד. אבל סוף סוף הרי הוא מחסידי רבי יואל בעל שם מזאמושטש, שרבי מוישה לא בדיוק נמנה על אלה שמעריכים אותו, והוא גם הרי מוישה עצמו הוא מתנגד לדרך הקבלה. איך הוא ישדך את בתו עם בנו של כזה? שונה דבר עם קדיש. אביו שנפטר היה אמנם מן ההולכים בדרך הקבלה וגם היה מתושבי מושב המקובלים בארץ החיים, והוא הרי גם אחיו של רבי ברוך בטלן. אבל הוא לא הרחיק לכת כמוהו. מוישה ידע שגם הבן קדיש נוטה לדרך הקבלה, אבל אמר לעצמו אין ספק שהוא עדיין ניתן להשפעה. מוישה קיווה שכאשר קדיש יתחתן עם בתו וישב סמוך לשולחנו, ודאי הוא ישתנה, ומכל השיקולים האלה החליט מוישה להעדיף את קדיש על בנימין. שרה הסכימה עם החלטת בעלה. היא הוסיפה ואמרה שהיא מכירה היטב את צביה התופרת, אמו של קדיש, והיא צדקנית אמיתית. יחד עם זאת אמרה לבעלה אל תחשוב בעלי שקדיש יאכל מזונות ליד שולחנך. אני יודעת היטב שהצעיר הזה מתכונן לצעוד בדרכו שלו בחיים. הוא גם לא מתכונן לעזוב את הבית של אמו האלמנה. ואגב, אמרה לו צביה מתפרנסת ברווח מעבודתה והיא לא זקוקה לעזרתך בפרנסת הזוג. כל הדברים האלה אמנם כבר לא שינו את החלטתו של רבי מוישה, ותוך מספר חודשים הוחגו שידוכי קדיש, בנה של צביה, עם פריידה בתם של רבי מוישה ושרה. רבי מוישה הבטיח נדוניה גבוהה וגם נקבע שהזוג יגור בביתה של צביה ומקום המזונות על שולחנו, הפקיד רבי מוישה ביד בני הזוג סכום גדול שיספיק לפרנסתם לשנים רבות. פריידה, שלמדה לתפור, סייעה לחמותה בעבודתה.

10:17 קדיש המשיך ללמוד תורה בשקידה. משך זמן למד מקודם יחד עם בן דודו בנימין, אבל הרי הגיעה השעה גם לנישואיו של בנימין. רבים חשבו והרהרו אפילו בקול רם על השידוך המיוחד במינו הצפוי לבנו של רבי ברוך בטלן. למדן ועשיר כזה ובן מוצלח כזה יכולים להשיג את השידוך הטוב ביותר. שדכנים מכל הסוגים ידפקו על דלת ביתו של רבי ברוך. זה יוצא וזה נכנס גם ממרחקים הגיעו שדכנים שכן שמו של בנימין יצא למרחקים, אבל רבי ברוך סירב לשמוע לכל ההצעות. הוא רצה לשמוע את דעתו של רבו רבי יואל בעל שם מזאמושטש, ולשם כך ערך נסיעה מיוחדת אל רבו. ואז, לפי הצעתו של רבי יואל בעל שם מזאמושטש, שידך רבי ברוך את בנו עם בתו של רבי אהרון המלמד העני שהיה מתלמידיו של רבי יואל. כאשר נודע הדבר, בפוזנא הלכה כל הקהילה על גלגלים. בחור של הדר ופאר כזה ויחסן כזה גדול עם ביתו של מלמד תינוקות עני. אמנם רבי אהרון היה ידוע כמלמד מומחה, אבל למרות זאת הרי הוא עני מרוד. הוא היה יכול לקבל לחדר שלו את בני העשירים הגדולים ביותר ולקבל תמורת זאת שכר גבוה. כולם היו מעוניינים להפקיד בידיו את חינוך הילדים, שכן הוא היה מצליח מאוד בעבודתו הקדושה לא רק בלימוד התורה, אלא גם בנטיעת מידות טובות בלב תלמידיו. אבל לרבי אהרון היה סדר עדיפות מקורי. בתחילה קיבל את בני העניים הגדולים ביותר, כשנשאר מקום לקח מבני בעלי הבתים הבינוניים. המקום האחרון או שני המקומות האחרונים נתן לילדי העשירים, ולכן מובן שבביתו של רבי אהרון שררה דלות איומה אילולא עזרתה של אשתו, שהייתה מיילדת ומבשלת בחתונות לא היה להם מה לאכול, ובנוסף לכך כל ילדיו מתו

12:51 עליו בחייו נותרה רק בת יחידה. רבי אהרון היה עניו גדול עוד מצעירותו היה נראה שהוא הקדיש את כל חייו למשימה אחת ויחידה ללמד תורה את ילדי ישראל ולחנך אותם לתורה ולמעשים טובים. ענוותו הייתה כל כך גדולה שכאשר כל בני פוזנא המטירו אליו איחולי מזל טוב על השידוך הזהב שהוא עשה עם בתו הוא רבי אהרון, הרכין את ראשו והשיב בחצי פה כאילו לא אליו הדבר. היה אפוא ליהודי פוזנא עניין לענות בו ולשוחח עליו זמן רב, אלא שציפו להם הפתעות נוספות בעניין זה. רבי ברוך בטלן הרי היה מנכבדי פוזנא, וכמו שאנחנו אמרנו והזכרנו פעמים רבות היה מחסידיו של רבי יואל בעל שם מזאמושטש, והוא רצה להוכיח שהשידוך של בנימין בנו הוא לא שידוך רגיל, למרות שרבי אהרון המלמד שביתו היחידה היא זאת ששודכה לבנו היה נראה לכל כמלמד פשוט. רצה רבי ברוך שמסיבת התנאים תהיה מפוארת ומרשימה. עוד לפני חגיגת התנאים הגיע לפוזנא יהודי אשר הגיע כשליחו המיוחד של הבעל שם מזאמושטש, וזאת כדי לתכנן את חגיגת התנאים וגם להשתתף בה כנציגו של הבעל שם. מובן שעובדה זו הייתה סיבה נוספת לכך שרבי ברוך בטלן השתדל לקיים את התנאים בצורה המפוארת והמרוממת ביותר, והוא הכין סעודה גדולה שאליה הוזמנו כל נכבדי פוזנא. ולכן מובן שרבי מוישה ראש הקהילה כמובן היה בין המוזמנים. רבי אהרון המלמד, אביה של הכלה, סירב בענוותנותו לשבת בשולחן הכבוד, אבל אילצו אותו לכך, והיה ניכר עליו שהדבר גורם לו עוגמת נפש. גם שליחו של הבעל שם רבי יואל הושב בראש השולחן, ורבי ברוך שוחח איתו. החתן בנימין השמיע פלפול תורני. כל המסובים ובהם טובי למדני פוזנא, התפעלו מאוד מחריפותו ומבקיאותו. כולם התפלפלו

15:41 והתווכחו בנושא הדרשה, וכל אחד גילה את כוחו בתורה, וביניהם רבי ברוך בטלן וגם רבי אהרון המלמד ואפילו רב מוישה ראש הקהילה. אמנם היחיד שלא השמיע הגה היה שליחו של רבי יואל הבעל שם מזמוטש[?] על פי המראה שלו הוא בכלל לא היה נראה כתלמיד חכם מהעובדה שהוא ישב ושתק בשעה שכולם התווכחו בוויכוח הלמדני היה ניתן להסיק שהוא בקושי מצליח לקלוט את תוכן הדברים שהושמעו. רב מוישה הרי אנחנו יודעים, היה חלוק בדעותיו עם מחותנו רבי ברוך ביחס לתורת הקבלה וללימוד שלה, והוא בהחלט לא נמנה עם בין מעריציו של הבעל שם. ולכן רב מוישה שם עין יותר מכל מישהו אחר על שליחו של רבי יואל הבעל שם מזמוטש[?]. ומוישה יושב שם ותוהה למה מחותנו, רבי ברוך דבוק ולהוט כל כך ברבי יואל הבעל שם, מציית להוראותיו בעניין שידוכי צאצאיו, ומקדיש תשומת לב כל כך גדולה לשליחו של אותו בעל שם, שלפי כל הסימנים הוא יהודי פשוט ביותר. רב מוישה היה בטוח שהשידוך של רבי ברוך עם אהרון המלמד נעשה לפי הוראתו של הבעל שם, והמשיך להרהר לעצמו שאם כך, הרי ודאי גם השידוך שלו עם רבי ברוך נעשה לפי הוראת הבעל שם. וכאן, אמר מוישה לעצמו, מתעוררת אצלי תמיהה. הרי אני מוכר וידוע כמתנגד לבעל שם. למה אם כן ירצה הבעל שם שביתו של רבי ברוך תינשא לבני? אבל הרהוריו של מוישה, שנשאו אותו הרחק לדברים, נפסקו כיוון שליד השולחן התרחשו דברים שהסבו את תשומת ליבו. מה היה? הגיע הזמן לברכת המזון. רבי ברוך הגיש את הכוס של הזימון למחותנו אהרון המלמד וכיבד אותו בברכת הזימון. רבי אהרון קם על רגליו ואמר, "רבותיי, הרי לאמיתו של דבר אני

18:12 אינני אלא אזוב הקיר. לא הייתה לי עזה אפילו להרהר בהשתדכות עם ארז הלבנון, בנו העילוי של רבי ברוך, הנגיד המיוחס מגזע הקדושים, ובוודאי גם על דעתו של רבי ברוך לא עלה להשתדך עם עני ואביון החשוב כאין וכאפס כמו אהרון המלמד. אלא מה? רבנו הקדוש ומורה דרכנו רבי יואל הבעל שם מזמוטש[?] הורה לרבי ברוך ולי, אהרון, להשתדך בינינו. הרי דברי רבנו הקדוש הם בשבילנו קודש קודשים. שנינו עושים כפי אשר הוא מצווה עלינו. והנה זכינו, וכאן בינינו נמצא שליחו של רבנו הקדוש. והרי אנחנו יודעים ששליחו של אדם כמותו, ולכן ברשותו של המחותן רבי ברוך אני מתכבד למסור את הכוס של הזימון לשליח הבעל שם ולכבדו בברכת המזון."