פרק 135 : מאבקו של ר' משה בכמרים המתעללים ביהודים

00:00 אנחנו נמצאים בהמשך הפגישה של מוישה, סבו של רבי ברוך הצעיר עם הכמרים של פוזנא שמאשימים את היהודים בהאשמה חמורה. דבריו של רבי מוישה נאמרו בלשון ברורה ובנימה של תקיפות וביטחון. דברים כאלה לא הסכינו צוררי היהודים לשמוע זה זמן רב. הם הופתעו גם מצחות הלשון שבה דיבר היהודי ועוד בשפתם הם. רבי מוישה השאיר בדבריו רושם עז, ודקות מספר ישבו כמשותקים מבלי יכולת לפצות פה. לפתע התרומם ממקומו אחד הכמרים הצעירים, כאשר פניו מביעים זעם רב ועיניו יורקות זיקי אש וכולו חדור חמת רצח, והוא צועק לשם מה יש צורך בהוכחות שהיהודים ביצעו מעשה נבלה זה? הרי זו חוצפה גדולה מצד אלה הרואים עצמם כמנהיגי היהודים, לבוא ולטעון שהיהודים אינם אשמים ועל ידי כך להיפטר מחובתם לכפר על פשעם באמצעות תשלום גבוה של כופר. האם לא די בעצם העובדה שהאיקונין מתגולל ברפש כדי להאשים יהודים בכך? הרי רק יהודים שצלבו את אותו איש מסוגלים למעשה פשע כזה. שני ראשי הקהילה שליוו את רבי מוישה ישבו מזועזעים. הם חשבו שההתפרצות הזו של הכומר הצעיר עלולה להצית אש של רציחה אצל כל הנוכחים, דבר שיביא לתוצאות נוראות. אבל רבי מוישה נשאר שליו ורגוע, כשחיוך קל על שפתיו. שאר הכמרים התחילו לגלות סימני כעס ופתחו בחילופי דברים בינם לבין עצמם על חוצפתם הנוראה של היהודים. מחר הם יתנפלו על הכנסיות אמרו זה לזה, ויחללו את כל תשמישי הדת הנוצריים. יש ללמדם לכך בעוד מועד. כאשר הרעש הגיע לשיאו, קם מוישה מלוא קומתו ובקול רועם קרא "הסו, פראי אדם! מה הרעש הזה שאתם מקימים?" קולו התקיף והבטוח הפיל אימה של מבוכה על הכמרים והם נאלמו דום. רבי מוישה מיהר לנצל את הדממה ופנה

02:44 אל ראש הכמרים ודיבר אליו בשפה האיטלקית, שכן הוא היה כאמור ממקורבי האפיפיור ובלשון שחה [?] אמר רבי מוישה "חרפה היא ליוצא לציד כאשר אינו מסוגל לרסן את כלביו". הוא המשיך ואמר, "ידוע לנו היטב כי כל כוונת המעלילים שונאי ישראל היא לסחוט מאיתנו כסף, אבל הריני מבהיר באופן חד משמעי אנחנו לא ננסה לשחד אף אחד, שכן מדובר בעלילת כזב. אין ליהודים כל קשר אל הפשע שנעשה עם הפסל". הוא אמנם התכוון להסתפק בעובדה שהכחיש באופן מוחלט את האשמת הכמרים שהיהודים ביזו את פסל אלילם. הוא שיער כי לאחר שהכמרים יווכחו שאינם מסוגלים לסחוט כסף מן היהודים, כפי שהסביר להם, יסוגו מהאשמתם המגוחכת כדי שהכמרים לא יטעו וכדי שיווכחו לדעת כי הוא, רבי מוישה, אינו נבהל מעלילות שווא. הסביר להם רבי מוישה שישנם מסמכים המכילים הוכחות שחור על גבי לבן על הכספים שהיהודים העבירו בשנים הקודמות לכיסא הגויים כדי לסתום את פיותיהם. ההוכחות האלה נמצאות בידיים בטוחות מחוץ לפוזנא. הדברים האלה היו אמורים לשמש אזהרה לכמרים, כי באם יהיה הכרח בדבר יוצגו ההוכחות בפני הגורמים המתאימים, ואז הם הכמרים, יעמדו לפני עמוד הקלון כמקבלי שוחד. אבל הייתה זו טעות מצד רבי מוישה. חוצפת הכמרים הייתה גדולה מספיק כדי להתעלם מהאזהרות שלו. הכומר הצעיר שהתפרץ קודם לכן בחמת זעם, התחיל להשמיע בקולי קולות קריאות גנאי כלפי היהודים. "הרי זוהי אזהרה נוראה מצד היהודים להעמיד פנים של חפים מפשע", הרעים בקולו. "ואין דרך אחרת להעמידם על מקומם ולהראות להם מי חזק יותר, אלא על ידי כך שיתנפלו עליהם ויפליאו בהם מכות חזקות ונאמנות ויחריבו את רכושם, או אז ילמדו לקח לחדול מהתנהגותם החצופה". וכשהוא מנופף באגרופו כלפי אנשי המשלחת היהודית, צעק בחמת

05:19 רצח: "ראשיכם שלכם יהיו הראשונים לעריפה. כאשר נוצרים קנאי דת החרדים לכבוד שיטתם, יעשו נקמה בגויים על העוול שביצעו כלפי הקדוש שלהם". דבריו של הכומר הצעיר עודדו את שאר הכמרים שפצחו במקהלת איומים וצעקות. "כולכם תובלו כצאן לטבח ובבתיכם לא תישאר אבן על אבן!" ועוד דיבורים מהסוג הזה. מרגע לרגע גברו צעקותיהם ורוחותיהם התלהטו. זרם הגידופים והקללות הלך וגדל עד שמישהו מהם צרח, "הסתלקו מיד אם אינכם רוצים להיות הקורבנות הראשונים לזעמנו!" הכמרים הצעירים אף החלו להתקרב אל ראשי הקהילה באגרופים קמוצים בכוונה לתקוף אותם. כאן התערב ראש הכמרים שעצר בעד הכמרים הצעירים המשולהבים. הוא גינה בחריפות את התנהגותם חסרת המעצורים הגורמת ביזיון לכמורה. בתוך כך מצא רבי מוישה הזדמנות להשמיע את קולו. "לא באנו לכאן כדי להתווכח בענייני אמונות ודעות", אמר בקול עז. "וכבר אמרתי פעם בשעת ויכוח עם אחד מגדולי הקרדינלים ברומא, שבכוח הזרוע ובאלימות אי אפשר לשכנע בענייני אמונה, כי אם אך ורק בחוכמה ובהיגיון ובדברי טעם. האפיפיור בעצמו הסכים איתי בנקודה זו". הדברים הללו, שהכמרים ידעו שהם נכונים, עשו את פעולתם ורבי מוישה המשיך ואמר, "אינני מוצא לנכון לחזור ולהדגיש כי היהדות אינה נוהגת לזלזל בדתו ואמונתו של האחר. רצוני לומר בהמשך למה שהזכרתי בעניין האפיפיור, כי כאשר סיימתי את הוויכוח עם הקרדינל בנוכחות האפיפיור, הושיט לי האפיפיור את ידו והבטיח לי הגנה בכל מקום שבו אזדקק לה". באומרו זאת, הוציא רבי מוישה מכתב והגיש אותו אל ראש הכמרים. היה זה מכתב בשם האפיפיור בחתימת אחד הקרדינלים, שבו מביע האפיפיור את הערכתו לרבי מוישה על רוב חוכמתו והשכלתו שבאו לידי ביטוי בזמן שנ-נ-נחלץ להגן על אמונתו ודתו. הכמרים עמדו נדהמים ורבי מוישה המשיך. "עכשיו בדעתי לנסוע

07:53 לרומא ולפנות באופן ישיר אל האפיפיור על מנת לשים קץ לכל העלילות הכבדות ללא הרף על יהודי פולין ובוהמיה". לאחר הפסקה דומיה קצרה, לפתע קרא ר' משה, "אם רצונכם באמת לשפוט את מי שביזה את הפסל, הרי הנאשם עומד לפניכם." והוא הושיט אצבע מאשימה כלפי הכומר הצעיר שהסית נגד היהודים. הוא הגביה קולו ואמר, "הנה הוא, שפטו הוא!" תדהמה ומבוכה השתררה בין הכמרים ור' משה מיהר להיפרד מראש הכמרים ולעזוב את המקום יחד עם מלוויו. כאשר היו בחוץ השביע ר' משה את שני מלוויו שלא יספרו את פרטי הפגישה. עברו ימים, הכל הושתק. הגויים חדלו לדבר על הפגיעה בדתם. האיומים על חיי היהודים פסקו. יהודי פוזנא, מופתעים לטובה, רצו מאוד לדעת מה התרחש, אבל לא הצליחו להוציא דבר מפי אנשי המשלחת. היהודים ידעו רק כי הודות לעמידתו האיתנה וזקופת הקומה של ר' משה ניצלו מצרה נוראה. לר' משה ושרה רעייתו היו שלושה בנים ובת אחת. פריידה, היא הבת הייתה הגדולה שבין הילדים. לאחריה נולדו להם אברהם, יעקב ושניאור זלמן בן הזקונים. עבור הבנים הוחזקו המלמדים הטובים ביותר שלימדו אותם תורה. הבת פריידה לימדו רק לקרוא כדי שתוכל להתפלל ולומר תהילים. הסדר הזה היה בהתאם לשיטתו של ר' משה, שבנות אינן צריכות ללמוד תורה, בניגוד כמובן לפי שיטת הנסתרים והמקובלים שהם לימדו את הבנות גם תורה. כאמור, חונך ר' משה ברוח המתנגדים לתורת הקבלה, וכך חינך גם את ילדיו. אלא שבעיר פוזנא עצמה בינתיים השתנה המצב. מספרם של חסידי רבי יואל, הבעל שם מזאמושטש גדל בהתמדה. בכיוון הזה השפיעה אישיותו של רבי ברוך בטלן, אשר למרות התואר שלו בטלן, היה גדול לא רק בתורה כי אם גם סוחר גדול. לרבי

10:35 ברוך היו קווי אופי רבים דומים לאלה של ר' משה, ולמרות שר' משה היה מהמתנגדים לחסידי רבי יואל, הוא העריך את רבי ברוך. הדבר הזה בעצמו החליש את התנגדותו. יחד עם זאת, שמר בעין פקוחה על בניו שלא יתחברו אל המחזיקים בשיטת הקבלה. אבל כמה שרצה ר' משה לשמור את ילדיו שלא יפלו תחת השפעת המקובלים, לא היה יכול למנוע את חברותם עם שני צעירים מבני גילם, בנימין, בנו של רבי ברוך וקדיש, בנו היתום של רבי דוד המקובל, אחיו של רבי ברוך. שני אלה, שני הילדים, בנימין וקדיש היו בעלי כישרונות נדירים ושמם יצא לתהילה בכל רחבי פוזנא. אף אחד לא היה מבין את ר' משה, שהיה ידוע באהבתו הגדולה לתורה וללומדיה, אילו היה מונע מבניו להתחבר עם בנימין ועם קדיש. בנוסף לעניינים אלה, היו עוד סיבות לקשרים שנוצרו בין המשפחות של ר' משה ורבי ברוך, למרות השוני הגדול שבין דרכיהן. שרה, רעייתו של ר' משה הייתה בעלת צדקה גדולה מאוד, במיוחד התמסרה לתמיכת אנשים שירדו מנכסיהם ולמשפחות עניות מסוגים שונים, אבל משפחות כאלה שהעוני שלהם לא היה ידוע בעיר. כדי לעמוד על מצב אנשי הקהילה, התחברה שרה עם אלה שהייתה להם גישה אל השכבות ההמוניות בקהילה, ובמיוחד התיידדה שרה עם צביה, אמו של קדיש. למרות שבעלה המנוח של צביה היה מקובל ומאנשיו של רבי יואל בעל שם, צביה ניהלה בית מלאכה לתפירה כפי שסיפרנו והתפרנסה ממנו ברווח. אמנם במסגרת עבודתה צביה ידעה תמיד אילו משפחות נמצאות במצב דחוק וזקוקות לסיוע ותמיכה, ומשום כך הייתה אוצר בלום בשביל שרה, ובנוסף לכך הייתה צביה אישה מלומדת וצדקנית, ושרה העריכה מאוד את אישיותה, וכך נרקמו יחסי ידידות הדוקים בין שתיהן, וכך

13:20 מובן שכל אחת מהן ידעה היטב על המתרחש אצל חברתה, ובאופן כזה ידעה שרה הרבה מאוד על קדיש, בנה היחיד והמוצלח של צביה, ואילו צביה ידעה הכול על פריידה, בתה היחידה והמוכשרת של שרה. מלבד זאת, הייתה לפריידה נטייה אל דרך המקובלים והנסתרים, ולכן החליטה ללמוד תפירה למרות היותה בתו של אדם עשיר, וזאת לאחר שלא נתנו לה ללמוד תורה. באותה תקופה התקיימה-- הקים הקהילת פוזנא בהנהגתו של ר' משה בית ספר ללימוד מלאכה לבנות עניות ויתומות, ופריידה החליטה ללמוד גם היא את המלאכה, למרות שבעלי בתים הנכבדים של הקהילה ראו זאת כלמטה מכבודם שבתם תלמד מלאכה. לאחר שפריידה התחילה בכך, באו גם בנות אחרות של משפחות עשירות ומיוחסות ללמוד מלאכה ובמיוחד תפירה. העיסוק הזה בתפירה הביא להתקרבות של פריידה אל צביה האלמנה, שעסקה לנו כזכור בתפירה כדי לפרנס את עצמה ואת בנה, ובדרך הזו גם ניתנה לפריידה ההזדמנות להתיידד עם רחל, בתו של רבי ברוך בטלן. רחל, כבת למי שכן הלך בדרך הקבלה, הייתה מאוד מלומדת כיוון שאביה רבי ברוך סבר כשיטת הנסתרים והמקובלים שצריך ללמד את הבנות תורה, ולכן הצליחה רחל, שהייתה בעלת כישרונות נדירים בלימודיה. עם זאת רצתה גם לרכוש מלאכה, וכך באה במגע הדוק עם פריידה, למרות שזו הייתה בעלת השכלה מועטת מאוד. בדרך הזו התקרבו שתי המשפחות ולמרות שהשתייכו לשני מחנות מנוגדים, רחל ופריידה נפגשו תכופות. ההשגחה העליונה סללה כך את הדרך לכישורי השידוכים בין המשפחות. רחל, בתו של רבי ברוך בטלן, התחתנה עם שניאור זלמן, בנו הצעיר של ר' משה, ופריידה, בתו היחידה של ר' משה, התחתנה עם קדיש, בן אחיו של רבי ברוך. עם זאת נשאר ר' משה למרות התאחדות המשפחות, מתנגד לדרך

15:54 הקבלה