פרק 124: משה, דודו הזקן של אברהם משה מזכר הימי ילדותו חוזר ליהדותו ולשמירת התורה והמצוות

00:01 אנחנו ממשיכים לשמוע את הסיפור המופלא על צדוק, על שמואל צדוק בנו משה ובניו משה ויהודה אריה והנכדים שלו. כרגע הנכד אברהם משה נמצא אצל דודו זקנו מוישה באחוזתו ועוקב אחרי מה שקורה. אחרי תפילת המנחה ראה אברהם משה כי שתי מרכבות, כל אחת מהן רתומה לארבעה סוסים דוהרים. העגלונים והמשרתים היושבים על הדוכנים מלפנים ומאחור מלובשים בגדי פאר כנהוג אצל רוזני ארץ, הגיעו אל החצר של דודו הזקן, וכאשר נעצרו בכניסה קפצו המשרתים לבושי מעילים עם כפתורי זהב ממקומותיהם ויפתחו דלתי המרכבות ויסייעו לאורחים ולאורחות הבאים לרדת ממרכבותיהם וילכו הם וכלביהם הקטנים ברצועות כסף בצוואריהם ומושכות ארגמן בידי בעליהם הלוך וטפוף וכעבור רגע שמע אברהם משה את קולו של דודו הזקן צוהל פוקד ומצווה להביא יין ומיני תרגימה. כעבור שעה ונטו צללי ערב, הודלקו נרות רבים בחדר הגדול והבאים נתנו בשיר קולם, הוללים וחוגגים, שותים ורוקדים כל הלילה וכמה שעות ביום. וכאשר היו כולם שיכורים מבלי דעת הנעשה איתם, נשאו אותם המשרתים יחד עם משרתי הבית, הושיבו אותם במרכבות ונסעו. גם בעל הבית מוישה היה שיכור למאוד וקול קיאו נשמע למרחוק והמשרתים נשאו אותו והשכיבו אותו במיטתו והוא ישן עד אחרי חצות היום. אברהם משה ישב בחדרו ושמע את כל התועבות הנעשות בבית הזה, ובכה במר נפשו על נפילת נפש דודו הזקן במצולות טיט היוון ורפש סרוח ומבעיש כזה. בהגיע עונת חצות לילה סידר תיקון חצות בלב נשבר על חורבן בית אלוקינו, על גלות השכינה, על שפלות ישראל ובכה מקירות ליבו. לאחר מכן הכין עצמו אל התפילה ולימוד התורה עד שעתיים אחרי חצות היום. כאשר קם מוישה משנתו, אכל פת שחרית וישב לו ללמוד כמנהגו בכל הימים, מבלי

03:06 לשים לב לכל העבר בלילה, כי רגיל היה שמזמן לזמן היו שכניו האצילים מבקרים אותו. בין הכוונות וייחודי שמות הקודש אשר נתן אליהו בעל שם לתלמידו אברהם משה הייתה כוונה אחת וייחוד אחד בפסוק "זכר רב טובך יביאו וצדקתך ירננו" בפרק תהילים, וכאשר מייחדים ייחוד זה ומכוונים את הכוונה זה מעורר את כוח הזיכרון והאיש שבגללו מייחדים את הייחוד ומכוונים את הכוונה נזכר על כל מה שראה מיום הראשון שפתח את עיניו וכל מה ששמע מהיום אשר ידע את הלשון שמדברים בה. את הייחוד הזה ואת הכוונה הזו ציווה רבי אליהו בעל שם על תלמידו אברהם משה לייחד ולכוון באמירת הפסוק "זכר רב טובך יביאו וצדקתך ירננו" אחרי נפילת אפיים לפני מזמור יענך בתפילת שחרית ביום השני לבואו לבית דודו הזקן. אברהם משה קיים כמובן את מצוות מורו ורבו רבי אליהו בעל שם בכל הייחודים ועל כל הכוונות בדיוק, וכאשר סיים את לימוד שיעוריו אחרי התפילה לקח אברהם משה את המזוזה שנתן לו רבי אליהו בעל שם וקבע אותה במזוזת הפתח הראשון, כאשר ציווה עליו רבי אליהו בעל שם. כאשר ראה משה את המזוזה ויחם לבבו ואמר בהתרגשות גדולה "זה לי כשלושים שנה מאז העתקתי מושבי מן העיר אל אחוזתי לא ראיתי לא מזוזה, לא תפילין ולא ספר תורה" ועיניו זלגו דמעות. "הנה אני זוכר", ממשיך משה את דיבורו, "בהיותי כבן שלוש, הנה פעמיים בכל יום בבוקר, בקומי משנתי ובלילה לפני השינה הייתה אימי הישרה בנשים מגבירה אותי לנשק את המזוזה הקבועה במזוזת הפתח, ודמעות נגררות על לחיה. אמי הייתה שוקדת לעשות כן מדי יום ביומו. אבי היה לועג לה ואמר לה מה לך לנשק עור בהמה?

05:57 כשגדלתי וכבר הייתי הולך לחיידר הייתי בעצמי עולה על כיסא לנשק את המזוזה, ואמי הייתה נותנת לי לנשק את רצועות התפילין של אבא. פעם אחת כאשר ראה זאת אבי התלוצץ מאמי ואמר, המעט לך שהרגלת אותו לנשק את העור של בהמה? הנה עליו, כלומר כוונתו עליי, לנשק גם את הרצועות של שור או עגל וצחק מטוב לב. למשמע דברים אלה הייתה אמי בוכה." אברהם משה ראה שקביעת המזוזה בפתח עוררה בדודו הזקן התרגשות פנימית בגלל זיכרון ימי ילדותו, והבין שזהו התחלת הגאולה אשר יעזור השם יתברך לגאול את נפשו של דודו מידי הסטרא אחרא, ויתחזק בנפשו לקוות שהשם יתברך יצליח את דרכו. שעות ארוכות דיבר משה אודות זיכרונותיו מימי ילדותו, מנערותו ובחרותו, ודיבר על רבותיו הגאונים, על גאוני הדור ההוא. וככל אשר הרבה לדבר הרבה להתרגש יותר ויותר עד שבחזרו על אחת מתורותיו של הגאון רבי אפרים לונטשיץ, בעל מחבר ספר עוללות אפרים על תורת המוסר, התלהב מאוד ולפתע פתאום אמר כי זיכרונות אלו העירו בו את התשוקה להיות יהודי כאשר היה אז ואשר ראשו וזרועו בוערים, והתחנן אל אברהם משה שייתן לו את הטלית והתפילין שלו, והוא בירך על הטלית ועל התפילין והתפלל תפילת שחרית בבכייה גדולה. אברהם משה התאמץ בייחודים ובכוונות שנתן לו רבי אליהו בעל שם. באותו יום כבר הלך אברהם משה ליישוב הסמוך בעלזא הקרוב כפרסה אל האחוזה, וקנה שם טלית ותפילין והביא לדודו הזקן. וכעבור כשבוע ימים ושבת באמצע, פיטר מוישה את משרתיו, שילם להם את שכרם, נתן להם מתנות נוספות את ביתו וכלי ונחלת אחוזתו עזב לגויים ולגוייות גרי ביתו ולקח את ספריו והעביר את מושבו ליישוב בעלזא. קנה לו שם דירה ליד בית

08:53 הכניס ושכר איש לסייע לו והתנהג כבעל תשובה. בשר לא אכל ויין לא שתה. מיום בואו של מוישה לעיר בלז עד ליומו האחרון, שהיה במשך כתשעה חודשים לא דיבר אף מילה אחת עם מישהו. בכל שבוע ושבוע היה מוסר סכום גדול לרב לחלק אותו לצדקה וחוץ מלחם ומים פושרים ומלח לא בא אל פיו. וכמה ימים לפני שנפטר מסר את כל אשר לו לרב לחלק לצדקה. זהו הסיפור שמספר הבעל שם טוב לרב המגיד ולרבי חיים רפפורט על אותה נשמה טהורה שבשבילה הלך רבי חיים רפפורט אל היער. ממשיך הבעל שם טוב ומספר, מאה ושבע עשרה שנה פסק בית דין של מעלה את דינו של משה בן שמואל צדוק לעינויים קשים בכור העינוי, בעונשים קשים ומרים, בגיהינום ובשאול ובנדנוד וטלטולים שונים. ובחודש תמוז שעבר מספר הבעל שם טוב נגמרו מאה ושבע עשרה שנה דינו של משה, וביום הקבוע היו צריכים לטהר ולהעלות את דברי התורה שלמד משה בן שמואל צדוק בטומאה במשך כשלושים שנה. ובחרתי, אומר הבעל שם טוב, בגאון הרב של לבוב רבי חיים הכהן. לטהר את הטמא על ידי לימוד עיוני בארבעה הפרקים הראשונים בהלכות ברכות ברמב"ם ועל ידי תפילת מנחה. השטן וסייעתו ביודעם כי קרוב קיצם של ייסורי משה בן שמואל צדוק ואשר טהרתם של דברי תורתו ועלייתם לקדושה תהיה על ידי הגאון הכהן רבי חיים מלבוב עשו את כל המאמצים לבלבל את נסיעתו של הגאון של הגאון הכהן ובעזרת השם יתברך פנה מורנו הבעל שם טוב אל הגאון רבי חיים. הצלחתם בעבודה הקדושה וזכיתם לפקוח עיניים בתורה הקדושה ולפתיחת הלב בעבודת הבורא ברוך הוא. בנסיעה הזו התקיימה עוד שליחות גדולה, אומר הבעל שם טוב למסובין מובא

11:59 בזוהר הקדוש מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיעל קדם מלכא קדישא. כלומר המים התחתונים, המים של העולם הזה בוכים שהם רוצים להיות לפני המלך הקדוש, לפני הקדוש ברוך הוא. כל המעיינות מהיום שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין מים למים, כלומר בששת ימי בראשית, המים התחתונים בוכים שהם רוצים להיות לפני מלכא קדישא. וזאת אומרת שיעשו בהם ועל ידם איזשהו דבר בקדושה, כמו רחיצת ידיים לפני התפילה, טבילת מצווה, טבילת טהרה לתפילה ולתורה, נטילת ידיים עם ברכה בהזכרת שם שמיים, מים לשתייה וברכים עליהם לפניהם ולאחריהם. מאז ברא הקדוש ברוך הוא את המים והבדיל בין מים למים, הנה מים התחתונים בוכים. אנו רוצים להיות לפני המלך הקדוש, להיות תשמישי מצווה ותשמישי קדושה וטהרה. הבכייה הזו של המעיינות יכולה להימשך מאות ואפילו אלפים בשנים, עד אשר אחד היהודים עובר על ידם ורוחץ את ידיו ומברך על נטילת ידיים או שותה לצמאו ומברך שהכול ובסוף גם. וביער שליד אחוזתו של משה בן שמואל צדוק נמצא מעיין אשר זה כחמשת אלפים וחמש מאות ותשע עשרה שנה ובוכה מדוע יגרע חלקו מכל המעיינות אשר מאז בראו הקדוש ברוך הוא איש לא ברך על מימיו ולא השתמש במימיו לקדושה ולטהרה. אבל ביום ההוא של השליחות נושע המעיין על ידו. אומר הבעל שם טוב לגאון רבי חיים אתם, אתם שתיתם ממימיו ורחצתם את ידיכם לתפילת המנחה, וזהו עניין של השגחה פרטית שכל נברא יש לו את זמן עלייתו ועל ידי מי הוא יתעלה. וכל נשמה ונשמה יש לה תכליתה מה ובאיזה מקום עליה לעבוד ולתקן.