פרק 125 : תולדותיו של ר' משה נכדו של המהר"ל

00:01 אנחנו חוזרים עכשיו ל... למשפחתו של המהר"ל, שהנכד שלו רבי מוישה הוא למעשה הסבא של האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, ואנחנו לומדים עכשיו יותר על דמותו של רב מוישה. היה לו, לרב מוישה, ייחוס עצמו נוסף על היותו נכד נכדו של מהר"ל מפראג. העולם היהודי הכיר את זכויותיו הרבות כמי שקידש שם שמיים. עוד מתקופת מהר"ל ואפילו לפני כן סבלו היהודים בארצות הקתוליות צרות צרורות בגלל האפיפיורים ברומא, וגם המושלים והכמרים המקומיים התעמרו פעמים רבות ביהודים. כדי לקבל מושג על הצרות שסבל מוישה מאנשי השררה הקתוליים ומה שהביא לידי כך שנאלץ לעזוב את העיר פוזנא, עלינו לחזור מספר דורות אחורנית ולהתוודע אל המצב הכללי של היהודים תחת עול גזרות האפיפיורים ברומא, שהם גזרו כדי לענות את היהודים. בשנת ש"ח ט', כלומר בערך אלף שש מאות שישים ותשע, גזר האפיפיור פיוס החמישי גזרת גירוש על כל היהודים שבמדינות חסותו. רק ברומא ובאנקונה הורשו יהודים להישאר. יורשו, גרגורי השלוש עשרה, שנעשה אפיפיור לאחר, לאחר מותו של פיוס החמישי בשנת ש"ל ב', כלומר אלף שש מאות שבעים ושתיים, הרשה ליהודים לחזור למקומות מגוריהם הקודמים, אבל הכביד את גזרותיו בתחום לימוד התורה ושמירת המצוות. במיוחד הייתה קשה הגזרה שעל היהודים לבוא בשבתות ובחגים לשמוע את נאומי הכמרים במקומות מיוחדים שנועדו לכך. במשך שתיים עשרה שנים שגרגורי ישב על כיסא האפיפיור הוא המציא תחבולות שונות כדי לאלץ יהודים להאזין לכמרים, מתוך תקווה שבדרך זו יקל לשכנעם להתנצר. דבר זה היה קשה במיוחד בשביל היהודים בעיירות הקטנות והכפרים, שבגלל מיעוטם המספרי לא יכלו להתחמק מן הכמרים. האפיפיורים שבאו לאחר גרגורי לא עמדו כל כך על ביצוע הגזרה שעל היהודים לבוא ולהאזין לדרשות הכמרים. מצד שני, נתנו

03:08 לכמרים יד חופשית לבוא אל בין היהודים ולספר להם על דתם, ובמיוחד היו מרבים בנאומי שמד בימי חגיהם של הנוצרים. ולפתע הגיעה מהוותיקן פקודה חדשה. לפי הפקודה, היה על בכירי הכמרים בכל המדינות לארגן מפעם לפעם ויכוחים פומביים בין נציגי הכנסייה לבין היהודים. הוויכוחים האלה היו כרוכים בסכנת נפשות, כי פעמים-- כיוון שאופי הוויכוחים וצורתם היו תלויים בטיב המושלים והכמרים השונים. בעיר פוזנא, בתקופה שבה כיהן מוישה כראש הקהל, היה ראש הכנסייה הקתולית צורר יהודים ומרר לרב מוישה את החיים. הוויכוחים שאורגנו בפוזנא היו לפי הכוונתו של הנסיך מקסימיליאן, שמשל על אותו אזור. ויכוחים אלה שימשו עילה לעלילות מרושעות והסתות והביאו לידי כך שמוישה-- רב מוישה נאלץ להתפטר מתפקידו כמנהיג הקהילה. פוזנא עצמה השתבחה בלמדני היהודים. כל היהודים שם שאפו והתאמצו שבניהם יהיו למדנים, וגם הגאון רבי יהודה לייב, אביו של רבי מוישה, שכיהן כראש אב בית דין של העיר, הפקיד את בנו בידי טובי המלמדים. מאוחר יותר הכניס אותו לישיבות שראשיהן הצטיינו, הצטיינו במלמדות. בכישרונותיו הגדולים והמצוינים הצליח רבי מוישה מאוד בלימודיו ועלה על כל בני גילו. בכלל, ניחן רבי מוישה במעלות רבות בפיקחות, מתינות, ביישוב הדעת. עוד בהיותו ילד רך התנהג כאדם מבוגר. מעולם לא התרגז, מעולם לא בכה, אפילו כאשר נפצע תוך כדי משחקיו לא בא לבכות ולהתלונן כדרכם של ילדים. הוא גם לא נהג להתלונן תכופות על כאבי ראש או כאבי בטן ולא דרש תשומת לב. כשהיה מוישה בן שלוש נשלח לחיידר. כאשר בגר נשלח לפדובה שבאיטליה, שהייתה מרכז של תורה, ושם גם השתלם בלימודי חול. במשך כל הזמן לא ביטל אפילו רגע אחד. הוא היה עסוק תמיד בלימודי קודש או להבדיל בלימודי חול. לאחר נישואיו

06:01 של רבי מוישה התחיל לעסוק במסחר ויחד עם זה המשיך ללמוד הרבה תורה ומדעים שונים, ובמיוחד חיבב רבי מוישה את מדעי הטבע ואת לימוד ההיסטוריה. הוא גם ידע לדבר ולקרוא באופן שוטף בשפות רבות צרפתית, איטלקית, גרמנית, יוונית, לטינית. מסבו, רב שמואל, נכדו של מהר"ל, ירש חוש הבחנה ומומחיות בתכשיטים ובצורפות זהב. לצורך מסחרו ערך רבי מוישה נסיעות לארצות שונות ובכל מקום שאליו הגיע ביקר בספריות, עבר על כתבי יד עתיקים שהיו בהן. בגלל ידיעת השפות שלו הצליח לקשור קשרים טובים ולרכוש ספרים, נוסף על מה שירש מאביו ומסבו, וכך הפכה ספריתו לאחת הגדולות והעשירות ביותר. בשנת תע"ה, לאחר שהכמרים הקתולים הגבירו את פעולות הלחץ והדיכוי שלהם על יהודי פוזנא, התפטר כזכור ממשרתו כראש הקהילה, ומאוחר יותר, לאחר התייעצות עם בני משפחתו, החליט לעקור לגמרי מפוזנא. רבי מוישה נזהר שלא יעלה על דעתו של מישהו שהוא מתכונן לעזוב את המקום. נאמר כי רבי מוישה יוצא למסעות מסחר. למעשה התכוון להעביר בהדרגה את רכושו למדינה אחרת ושבני משפחתו יבואו לאחר מכן. רכושו של רבי מוישה כלל חפצי זהב, יהלומים, דברי עתיקות בעלי ערך רב, סכום גדול במזומנים, שטרי חוב של פריצים שסחרו איתו. במשך תקופה של יותר מחצי שנה הצליח רבי מוישה להעביר את רכושו העיקרי וספריו לחוץ לארץ. תחילה נסע לפראג, שם התגוררו רבים מקרוביו מצאצאי המהר"ל. מאוחר יותר באו אחריו בני משפחתו ואז עברו לגור לפולין ובסופו של דבר השתקעו בעיר מינסק. כאשר עזב את פראג ביקר ר' מוישה בעיר פדובה שבאיטליה, ששם בילה את ימי נעוריו בתורה ובחוכמה. בהיותו בפדובה סייר בישיבותיה השונות והתפלפל שם בלימוד, וגם נקלע לוויכוחים עם למדנים מבני יהודה-- מבין יהודי איטליה שהתחילו ללמוד

08:50 קבלה מכיוון שר' מוישה היה מתנגד גדול ללימוד הקבלה. מפדובה נסע ר' מוישה לבקר בערים אחרות באיטליה עד שהגיע לרומא, שם גם ערך ביקורים בספריית הוותיקן. ר' מוישה הרשים מאוד את מנהל ספריית הוותיקן, שאיתו שוחח הרבה במדעים שונים בכל ימי שהותו בספרייה. מנהל הספרייה סיפר בהתפעלות לקרדינלים על ר' מוישה, וכמה מהם הביעו את חפצם לשוחח עם היהודי המופלא. מנהל הספרייה הפגיש אותם וכך התגלגלו ביניהם שיחות ממושכות, בעיקר על היהדות. הקרדינלים הציעו לר' מוישה לקיים איתם ויכוח פומבי. ר' מוישה אמר כתנאי ראשון: הוא שמכותלי האולם שבו אמור הוויכוח להתקיים יוסרו האיקונים והפסלים, על הקרדינלים לחלוץ מעל עצמם את הצלבים. הם התרגזו מאוד על עלבון הכנסייה ואישיה ואיימו על ר' מוישה באיומים שונים, אבל ר' מוישה עמד על שלו. ר' מוישה הסביר להם כי לפי ההלכה אסור לו לכבד את הפסלים והצלבים ולכן לא יוכל לנהל ויכוח חופשי כאשר הם לנגד עיניו. על אפם ועל חמתם הביעו הקרדינלים את הסכמתם לתנאיו של ר' מוישה. הוויכוח בין ר' מוישה, ראש קהילת פוזנא לשעבר, לבין הקרדינלים בוותיקן, התקיים סוף סוף לפי תנאיו של ר' מוישה. הקרדינלים לא נשאו צלבים על חזיהם במשך כל שעת הוויכוח, לא נראו צלבים ופסלים על כותלי האולם שבו התקיים. למעלה משלושים קרדינלים ואישים קתוליים בכירים מן הוותיקן היו בצד אחד. ר' מוישה היה מצד שני. שנים עשר אישים מבין השלושים היו אנשי מדע ידועים. לכאורה היו סדרי הוויכוח ותקנותיו אמורים להיות מבוססים על מתן שוויון מלא לשני הצדדים. הייתה זו דרישתו של ר' מוישה, אשר הקרדינלים הביעו הסכמתם לכך, אמנם באי-רצון בולט. ר' מוישה דרש שהוויכוח יהיה לא רק על הדת היהודית, אלא גם להבדיל

11:17 על הדת הנוצרית. הוא גם דרש שהוויכוח יתנהל בשתי השפות לשון הקודש ולטינית. הקרדינלים דחו את הדרישה הזאת מהסיבה הפשוטה שמעטים בלבד מביניהם ידעו את לשון הקודש. אמנם עצם העובדה שהוא היהודי מכיר בשפתם ואילו הם אינם מכירים בשפתו הייתה מציאות בלתי נוחה עבורם, והדבר הבליט את עליונותו של היהודי. ובכל זאת סירבו לקבל את דרישת ר' מוישה. הוויכוח נפתח באולם שבאחד מארמונות הוותיקן, בהשתתפות קהל רב של צופים. נוסף למשתת-- למשתתפים בוויכוח, שלושים קרדינלים מצד אחד ור' מוישה מצד שני, נבחרו יושב ראש, מזכיר, חבר שופטים, שיעריך את טענות הצדדים ויקבע את סיד קצן [?]. הנקודה הראשונה שעמדה לדיון הייתה מקומה של האמונה בחיי האדם. נציג הצד הקתולי יצא ראשון בהרצאה ממושכת על נושא זה. כאשר הגיע תורו של רבי משה אמר שבטרם הוא נכנס לתוכן הוויכוח עליו להביע מחאה על הפרת עקרון השוויון בין הצדדים. וכמו שאמרנו באיטלקית צחה התחיל משה לפרט את הדברים שבהם התב-- התבטא חוסר השוויון. ראשית העמידו מולו שהוא אדם יחיד סוללה של שלושים אנשים. שנית, הצד השני נתן לעצמו את זכות הפתיחה, בשעה שרשות הדיבור מגיעה ראשונה לצד היהדות משום שהיא עתיקה יותר, ומשום שאמונת הנצרות מצהירה על עצמה כמבוססת על היהדות. ביטוי נוסף לאי השוויון הוא סירוב הצד השני להסכים שהוויכוח יתנהל בשתי שפות. אם המתווכחים מטעם הצד השני לא מכירים את לשון הקודש, אפשר להעמיד מתורגמן. בסיכום אמר ר' משה יש כאן אי שוויון בולט וחוסר צדק, מצב הנותן עדיפות עצומה לאחד הצדדים ומקטין את סיכויי הצד השני לנצח. דבריו אלה של רבי משה הביכו לגמרי את הקתולים. היו מהם שהביעו קצף וזעם וטענו שיש להעניש את היהודי על חוצפתו. המתונים שביניהם

13:37 הודו כי הצדק עם רבי משה ובכל אופן, ישיבת הוויכוח הופסקה ונדחתה למועד בלתי ידוע עד שיוחלט על דרכי ניהול הוויכוח. האווירה בוותיקן כלפי רבי משה הייתה עוינת ומתוחה, ואפילו אם היו בין הקרדינלים ואישי הוותיקן כאלה שבסתר ליבם הצדיקו את רבי משה ואף רח-- רחשו לו אהדה, הרי כלפי חוץ לא יכלו להראות כל סימן לכך, כמובן מאליו. בין האוהבים החשאיים של רבי משה היה גם אותו קרדינל הממונה על הספריה של הוותיקן, שכפי שסיפרנו משה יצר איתו קשרים טובים, והוא היה זה ששיבח את רבי משה באוזני הקרדינלים וכתוצאה מזה נוצר כל עניין הוויכוח. התברר שלמרות שהכוונה המוצהרת הייתה כאילו עימות אקדמי בין כוחות רוחניים, הסתתרה מאחורי הרעיון מזימה לגרום לביזיון והשפלת הדת היהודית ברבים. ההתפתחויות האלה גרמו לקרדינל הספרן צער רב וכאילו כפיצוי לרבי משה על הסבל שנגרם לו, קירב אותו עוד יותר בביקוריו בספריה, ובביקורים האלה המשיך רבי משה כל העת לעקוב אחרי כתבי יד שונים ולעיין בהם. בביטויים של הערכה כלפי רבי משה רצה הספרן גם לכפר על כך שבעטיו נגרר רבי משה לסבך מסוכן של הוויכוח. יחד עם זה הסעיר את נפשו של רבי משה עניין נוסף כאשר הוא השמיע בשעת הוויכוח את הנאום שלו, שבעצם היה הגורם להפסקת הוויכוח, הבחין משה בתוך ציבור המאזינים בפנים שמשכו את תשומת לבו כיוון שהיו פנים של יהודי להערכתו. היה זה אדם צעיר שישב בין האורחים המכובדים מן הוותיקן. משה לא הספיק לבחון היטב את פניו של אדם זה, אבל היה ברור לו שהדברים שלו, של רבי משה, הרשימו את אותו אדם. משה הסתקרן איך מגיע יהודי צעיר אל האישים הנכבדים מן הוותיקן. מה מעשיו כאן? לאחר

16:19 הדיון נעלם הצעיר וכל שאלותיו של ר' משה על זהותו נענו בתשובות סתומות ומעורפלות. ר' משה החליט לשאול את הספרן, אבל הוא אמר לו שלצערו הוא לא יכול לספק לו את הפרטים הדרושים, שכן כל העניין הוא בגדר של סוד כמוס. מובן שהמענה הזה רק הגביר את סקרנותו של ר' משה, אבל כעבור ימי מספר ניגש אותו קרדינל של הספרייה אל ר' משה ואמר לו שהוא החליט כן לספר לו, והוא סיפר לו כך. האדם הזה הוא אדם משכיל ומלומד גדול שמוצאו מפולין. הוא הגיע לוונציה כדי ללמוד אסטרונומיה וגם התעניין בתולדותיהן ובהתפתחותן של דתות שונות, והקשיב להרצאות במקצוע זה. הפרופסור ששימש מרצה באוניברסיטה של ונציה ייעץ לו לנסוע לרומא וללמוד בוותיקן על הדתות השונות, שכן שם יוכל את דבריו להשתלם במקצוע זה ברמה גבוהה במיוחד. אמנם כוונתו האמיתית של אותו פרופסור הייתה לדחוף את הצעיר היהודי המוכשר אל ציפורני ציידי הנפשות הקתוליים הנמצאים בוותיקן. אמנם הצעיר היהודי לא הבחין כפי הנראה בסכנה, קיבל את עצת הפרופסור וזה כבר כמחצית השנה שהוא נמצא כאן והוא עוסק בשקידה בלימוד הדתות. כפי שנודע לר' משה הקפיד הצעיר תחילה על שמירת המצוות קלה כחמורה, אבל השפעתם של הכמרים עליו הלכה וגדלה ולאט לאט התחיל לוותר על קיום מצוות שונות. אם כי על כשרות ושבת הוא שומר עדיין. המורים שלו בתקווה שלא ירחק היום והוא יתנצר לגמרי. רחמנא ליצלן. וכל עוד לא הושגה מטרה זו, הם שומרים על הפרטים הקשורים בצעיר בסוד כמוס, שכן הם חוששים שמא יוודע הדבר ליהודי כלשהו שינסה לפעול להצלתו מן הרשת שנטמנה לו. מבחינתם היה הצעיר היהודי הזה חתיכה ראויה להתכבד בשביל תאוות ההעברה על הדת שלהם. מיד כאשר

18:40 שמע ר' משה את הסיפור, הרגיש שהתגלגלה לידו זכות להציל נשמה יהודית מרדת שחת. עד עכשיו היה ר' משה חדור צער וחרטה על שבכלל הגיע אל ספריית הוותיקן, וכך התגלגל כל נושא הוויכוח. אבל עכשיו הבין שהשגחה עליונה סיבבה את הסיבות הללו למטרה אחת, להציל את הצעיר היהודי משמד. ר' משה נתן שבח והודאה לשם על שזימן לידו זכות כה גדולה של קיום מצוות הצלת נפשות, ומיד התעמק במחשבותיו כדי למצוא דרך לחלץ את הצעיר המשכיל מהמצב הממולכד שבו הוא נמצא. הוא הרי לא נפגש איתו כלל. אין לו כל קשר וגישה אליו. ובכלל, שאל את עצמו, מי יודע אם יצליח לשכנע את הצעיר העומד על סף מוות, שערי טומאה? הדבר היה גם תלוי בטיב ההכרעה שיכריעו הקרדינלים לגבי המשך הוויכוח. עברו מספר ימים ור' משה קיבל הודעה שהוותיקן החליט לקיים את הוויכוח כעבור שבועיים, והפעם הוויכוח יתנהל בין ר' משה לבין נציג אחד בלבד של הוותיקן. שני המתווכחים יבחרו אדם שלישי שהוא יהיה השופט והמכריע ביניהם, וכל זה נעשה כביטוי לרצון הוותיקן להפגין יושר ושוויון בוויכוח. ר' משה שנותר לו זמן פנוי עד לוויכוח, ביקש מידידו הספרן שיפגיש אותו עם הצעיר היהודי העומד לפני סכנת שמד חס ושלום