פרק 122 : הסיפור על שמואל צדוק ובניו ונכדיו

00:01 אני רוצה לסכם את הסיפור שאנחנו מספרים כרגע. סיפור אין ספק שהוא סיפור גם מדהים, גם מדהים, גם מרתק. כולו עוסק בתקופה של הבעל שם טוב. הסיפור הוא שהבעל שם טוב שולח בשנת תק"ך, השנה האחרונה לחייו של הבעל שם טוב בעולם הזה שולח את תלמידו רבי משה מייזליש לעיר לבוב לשתי משימות מאוד חשובות. האחת זה על ידי צדיק נסתר בשם חיים ישראל, לבוא בשליחות למיקולסקי ארכיבישוף שם או ה... או הבישוף או מה שזה לא יהיה הנוצרי. להזהיר אותו שיפסיק מיד עם הגזרה של אה ביטול תפילת עלינו לשבח ואותו חיים ישראל הצדיק הנסתר מגיע אל מיקולסקי, מזהיר אותו מיקולסקי מתעלם מהאזהרה, ואז ביום ראשון, כשהוא יוצא מה אמ מהכנסייה שלהם, הוא נופל, שובר יד ורגל נזכר בזמן, בזמן הזה, בזמן שהוא שובר יד ורגל ומתפתל מכאבים, הוא נזכר באירוע דומה שהוא היה בקמיניץ פודולסק עם אחד ארכיבישוף דמבובסקי, שדמבובסקי הזה לא סתם גזר גזרה, אלא לקח את כל ספרי ישראל מכל האזור כדי לשרוף אותם. עשה ערימה ענקית והזמין את כל הגויים מכל האזור לבוא לראות איך שורפים את ספרי, ספרי ישראל. אותו חיים ישראל שאחר כך בא למיקולסקי בא אז ומיקולסקי נזכר בזה, בא אז אל דמבובסקי ומיקולסקי היה שם גם כן ושמע את מה שהוא אומר ואומר חיים ישראל לדמבובסקי שמיד יבטל את הגזרה ואם לא הוא ימות. ודמבובסקי עונה לו בלעג ואז ביום ראשון כשהוא בא לשרוף הוא צועד לקראת הערימה של ספרי הקודש כדי חלילה וחס להצית אותם, להדליק אותם. הוא נופל משבץ, חוטף שבץ ומת במקום. וכשמיקולסקי נזכר בזה הוא מיד והוא מתפתל מכאבים כי הוא שבר יד ורגל והוא נזכר באזהרה

02:09 של אותו חיים ישראל, אותו יהודי צדיק נסתר ומיד שולח לבטל את הגזרה הזאת, והגזרה מתבטלת בלבוב ובכל האזור. אז זאת המשימה הראשונה של משה מייזליש בשליחות הבעל שם טוב. המשימה השנייה היא להורות לגאון רבי חיים רפפורט הכהן. אמ לצאת ביום מסוים בחודש תמוז אל היער סמוך לעיר, ושם ללמוד ארבעה פרקים מהלכות ברכות של הרמב"ם. ויש משימה שלמה ומשה מייזליש עומד במשימה הזאת. הוא מגיע אל הגאון לחיים רפפורט. חיים רפפורט יוצא למקום הזה ויושב שם במקום המסוים שהבעל שם טוב ציין, ולומד את אותם ארבעת הפרקים. תוך כדי כך הוא גם צמא למים. הולכים ומוצאים שם מעיין ושואבים לו מים ומביאים לו לשתות והוא חוזר הביתה. כל זה סיפור שמספר האדמו"ר הזקן לנכד שלו, הרבי הצמח צדק. סיפור מזמן, מתקופת אה תקופה של השנה האחרונה לחייו של הבעל שם טוב בעולם הזה. ואז ממשיך האדמו"ר הזקן ומספר את המשך הסיפור שאנחנו נקרא כאן. זה המשך הסיפור שהיה שם ביער עם חיים, חיים הכהן רפפורט. אוקיי. בתחילת חודש אלול, כלומר חודש אחרי שרבי חיים רפפורט היה ביער. בתחילת חודש אלול מספר רבנו הזקן לנכדו הרבי הצמח צדק בשם מורו הרב המגיד. בעצם מי שבעצם היה עד לסיפור של הבעל שם טוב על כל העניין הזה היה תלמידו של הבעל שם טוב, הרב המגיד, והוא סיפר את זה לאדמו"ר הזקן, והאדמו"ר הזקן מספר את זה עכשיו לנכד שלו, הרבי הצמח צדק. אז בתחילת חודש אלול מגיע הגאון רבי חיים רפפורט אל הבעל שם טוב למזבוז'. אומר לבעל שם טוב שמאז הוא עשה את השליחות הזאת ביער ללמוד את ארבעת הפרקים בהלכות ברכות ברמב"ם והתפלל שם תפילת מנחה, נפקחו עיניו

04:29 ברוך השם בתורה ונפתח לבבו בעבודת הבורא, ולכן הוא נותן שבח והודיה לשם יתברך על אשר זיכה אותו בדבר גדול כזה אשר נפקחו עיניו ולבבו בתורה ועבודת הבורא. והוא מודה לבעל שם טוב שהוא בחר בו לשלוח אותו לשם. והוא אומר לבעל שם טוב שהוא חושב שהוא זכה ליהנות מזיבה של נשמה קדושה. ואז כאשר רבי חיים מקווין רפפורט נמצא שם עם התלמידים הנוספים ועם המגיד ממזריטש, בסעודת השבת מספר הבעל שם טוב את כל הסיפור הגדול מסביב לשליחות המופלאה הזו. וכך מספר הבעל שם טוב. לפני מאה ושישים שנה בערך בשנת שנ"ט או ש"ס. בוא נעשה חשבון בשנה הלועזית, כלומר או בשנת אלף חמש מאות תשעים ותשע או בשנת אלף שש מאות, התיישב אחד מגאוני פראג ושמו שמואל צדוק בעיר לבוב. לשמואל צדוק היו שני בנים. הבן הבכור מוישה, הבן השני יהודה אריה, ושמואל צדוק הדריך את בניו בדרכי התורה על ידי מלמדים גדולי תורה. ואותו שמואל צדוק היה תלמידו של המהר"ל מפראג, והוא היה גאון מופלג. אבל שמואל צדוק התנגד מאוד ללימוד המוסר ולא רצה גם לקרוא את קונטרסי כתבי המהר"ל. כלומר המהר"ל שכתב, אנחנו יודעים שבסופו של דבר הספרים שלו התפרסמו בעשרים וארבעה כרכים, אז עדיין הם היו אז רק בכתובים, עוד לא בדפוס, וכל תלמידי מהר"ל קראו ולמדו אותם בשקיקת נפש. אבל שמואל צדוק התנגד. במקום זה שמואל צדוק נטה ללימודי החוכמות, כלומר החוכמות החיצוניות ובעיקר חוכמת התכונה, כלומר אסטרונומיה, כי היה חברו של התוכן והמהנדס דוד גאנז. מורו של שמואל צדוק, המהר"ל מפראג, היה לו צער גדול משיטתו בלימודים בכלל וגם מהנטייה ללימוד החוכמות בפרט. ויותר מכל זה, ההתנגדות של שמואל צדוק ללימוד

07:07 המוסר גרמה למהר"ל צער גדול. שמואל צדוק גם היה אחד מראשי המקילים בשאלות של איסור והיתר בכל שאלות התורה. בפראג הייתה קבוצה גדולה של מקובלים ומתוכם גם המענותים אחרי שיטתו של הגאון רבי אליהו, בעל שם מוורמיזא, שאנחנו כבר מכירים אותו, שהוא היה מוביל של הטמעת לימוד הקבלה בכל אירופה. הוא גם מתנגד, שמואל צדוק, להתנהגות בהתבודדות וסיגופים. הגאון שמואל צדוק היה עוין את המקובלים ובכל את מצוא היה עולב אותם ושוחק מדרכיהם, לועג להנהגותיהם עד שהיה לשיחה בפי כל וכינו אותו רבי שמואל צדוק, מתנגד הקבלה והמוסר. ולכן גם את בניו משה ויהודה אריה הדריך שמואל צדוק בדרכו לפנות עורף למוסר ובפרט לתורת הקבלה שלא האמין בה. ומכיוון ששמואל צדוק הזה היה מצליח בעסקיו, הנה ידועה האמרה עשיר יענה הזאת ולכן היה מרחיב פיו ולשונו על כל הגאונים שלא הסכימו עם שיטתו. ואז קרה דבר. באחד הימים היה שה-- הייתה שאלה במראות כתמים אצל אחד משכניו של שמואל צדוק. ביודעם ששמואל צדוק הוא אחד מגדולי התורה, הראו לו את דבר השאלה. שמואל צדוק פסק שהמראה הוא טהור. כעבור כמה ימים הייתה איזה סיבה שהאישה הראתה את דבר השאלה לאישה אחרת, והאישה השנייה אמרה לה ששאלה כזאת טמא הדין. התחלחלה השואלת מאוד אמרה לבעלה הלכו אל בית אב"ד ובכו על שברם. כידוע שזה חטא מאוד לא פשוט וביקשו לסדר להם סדר תשובה. כאשר שמע את זה המהר"ל פקעה סבלנותו. הוא קרא לשמואל צדוק והוכיח אותו למה פסק כך. שמואל צדוק הוכיח בגאונותו כי זוהי מראה טהורה. כעס המהר"ל ואמר שזהו ניצוץ התלמיד שיכול לטהר את הטמא במאה וחמישים טעמים. כאשר קרה המקרה הזה עזב שמואל צדוק ואיתו בניו ובני ביתם

09:54 את ביתם בפראג, והעתיקו את מושבם לעיר לבוב. שמואל צדוק היה כבר אדם זקן. בנו מוישה היה יושב אוהל ועוסק במושכלות, כלומר בלימוד התורה וכנראה בעוד לימודים. יהודה אריה, הצעיר יותר, היה המביא והמוציא בכל המסחרים אשר להם. זה המצב של משפחת שמואל צדוק, שעברו עכשיו לעיר לבוב. ממשיך בתיאור בניו של שמואל צדוק. הבכור מוישה, כמו אבא שלו, נטה לימודי החכמות והיה עוסק בהם בשקידה רבה. יחד עם זה היה תלמיד חכם גדול ומופלג בבקיאות גם בתלמוד בבלי, גם בתלמוד ירושלמי, גם ברמב"ם ובארבעה טורים. אבל בכל דבר הלכה הייתה דעתו להקל והעיקר ועיקר ההקלה שלו היה בעניין הברכות שהיה מקל מאוד. התנגדותו ללימוד הקבלה והמוסר הייתה פי עשר מאבי-- מאבא שלו צדוק שמואל. כעבור כמה שנים אחרי פטירת אביו גם יצא לתרבות רעה, כלומר עזב את דרך התורה, קנה לו אחוזת נחלה כארבע פרסאות מן העיר לבוב, בנה לו שם בית ושם הוא גר. בין המבקרים אותו בביתו היו מגדולי המלומדים הגויים, והוא שמואל-- והוא מוישה היה מכבד אותם ביין וגם שותה יחד איתם וירד מדרגה לדרגה עד אשר גילח את זקנו. חילל את השבת ואת החגים, דבר אשר אשתו, שהייתה יראת אלוקים ושומרת את המצוות, לא הייתה יכולה לסבול ומרוב עוגמת נפש חלתה ומתה. בנים לא היו להם, לכן כאשר מתה אשתו הרע משה את דרכו. הוא התחתן עם אישה נוכרית, כלומר גויה, וגם אז לא זו בלבד שלא עזב את לימודי התורה, אלא עוד הוסיף לשקוד בתורה בהתמדה גדולה, וגם היה מחדש חידושים והיה כותב אותם גם בשבת וגם בחגים. כשלושים שנה גר מוישה באחוזתו והתנהג כמנהגו חופשי מכל המצוות. אף פעם אחת לא ביקר בבית

12:28 הכנסת והרבה לשקוד בתורה. היהודים שבעיר לבוב ובכל הסביבה ידעו מכל מה שקורה ואף אחד מהם לא עבר את סף ביתו. אבל כשהזדמן איזה אורח היה מוישה מקבלו באהבה יתירה היה נותן לו נדבה הגונה. גם היה מזהיר אותו שלא יאכל שם שום דבר כי הכל טריפה אצלו. אם הזדמן לו איזה תלמיד חכם היה משתעשע איתו בחידושי תורה, וככה היה משפטו כל הימים אוכל טריפה ונבלה, שותה יין נסך, מחלל את השבת והחגים ושוקד בלימוד התורה. נעבור לספר על אחיו הצעיר יותר יהודה אריה. הוא יהודה אריה לא היה גדול בתורה כמו אביו שמואל צדוק או אחיו מוישה, אבל היה ירא אלוקים. היה לומד ספרי מוסר מתרועע עם חסידים ואנשי מעשה גם בהיותם בפראג, ובפרט כשהעתיקו את מושבם לעיר לבוב, התחבר מאוד עם החסידים ולומדי תורת הקבלה והמוסר, ובדרך הזו גם הדריך את בני ביתו. כאשר הגיע יהודה אריה לימי הזקנה, מסר את הנהלת עסקיו לידי בניו וחתניו. הוא בנה לו בית כנסת בחצרו, הושיב שם עשרה בטלנים מגדולי תלמידי החכמים שבעיר לבוב, כילכל אותם ובני ביתם על חשבונו והתרועע עמם. הוא יהודה אריה, סבל מאוד מההנהגה של אחיו מוישה. עד כדי כך שהוא חלה במחלת כאב לב אנושה. הרופאים שטיפלו בו שידעו שסיבת מחלתו היא מהצער הגדול על ההנהגה של אחיו מוישה אמרו לו שהוא צריך לעזוב את המקום כדי לשכוח את צערו. כאשר ראו בניו ובנותיו של יהודה אריה שמחלת כאב הלב מתגברת עליו, אמרו לו שהוא חייב לקיים את מצוות הרופאים ולעזוב את מקום מגוריו. ולכן יהודה אריה החליט לשוב לעיר מולדתו פראג ולקח איתו אחדים מנכדיו, בני בניו ובתו, למען ילמדו בישיבה הגדולה שבפראג. ולכן

14:57 בשנת שפ"ז, שזה בערך אלף שש מאות עשרים ושבע למספרם, העתיק יהודה אריה את מושבו לעיר מולדתו פראג, ושם הוא מצא ממכריו עוד מימי ילדותו, והקהילה קיבלה אותו בסבר פנים מאירות ושמו אותו לאחד מפרנסי הקהילה. כאשר התיישב שם יהודה אריה בפראג, אז הוא בדק איפה כדאי לשים את הנכדים שלו שילמדו, והחליט כי שניים מהם אברהם משה וחיים זליג הוא ימסור לידי הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר, שהוא מכונה בעל התוספות יום טוב. הגאון הזה, רבי יום טוב ליפמן הלר, בעל התוספות יום טוב היה תלמידו של הגאון רבי אליהו בעל שם מוורמייזא. הוא למד אצלו כשלוש שנים בשקידה עצומה, וכאשר הגיע לפראג החזיק ללמוד את תורת הקבלה כפי שהורה לו רבי אליהו בעל שם, וגם התנהג בשיטה של רבי אליהו בעל שם לקרב גם את האנשים הפשוטים בישראל. בשיטה הזו חינך והדריך גם את התלמידים אברהם משה, חיים זליג, שהם הנכדים, כמו שאנחנו אמרנו של יהודה אריה. ארבע או חמש שנים למדו הנכדים יהודה אריה, אה הנכדים של יהודה אריה כמו שאמרנו אברהם משה וחיים זליג אצל מורם ורבם הגאון בעל תוספות יום טוב, ובמשך זמן זה בהסכמת הוריהם, שידך אותם יהודה אריה עם נכבדי העיר פראג, והם הוסיפו לשקוד בלימוד התורה. אנחנו הרי מכירים כבר את רבי אליהו בעל שם מוורמייזא, ועכשיו אנחנו נתבונן על זווית נוספת של ההשפעה שלו באזור פראג. עוד בחייו של מהר"ל מפראג התפרסם שמו הטוב של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא, כאשר הייתה ההתנגדות הגדולה, כמו שסיפרנו כבר בזמנו של הגאון הישיש פנחס זליג משפר[?] ובנו הגאון שמאי זונדל, שנסע בכמה מדינות להכריז בשם אביו איסור, נידוי וחרם על תורתו

17:24 ושיטתו של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא. אנחנו זוכרים כבר את ההתנגדות הזו. עשה המהר"ל עם בנו הגאון רבי בצלאל מסע לוורמייזא כדי לתהות על קנקנו של רבי אליהו בעל שם. כאשר חזר מהר"ל לפראג פרסם את דעתו דעת תורה לזכותו של רבי אליהו בעל שם, ומאז התרבו גם בפראג וגם בכל האזור תלמידי רבי אליהו בעל שם. כאשר הגיע עכשיו רבי יהודה אריה לפראג חזרה מהעיר לבוב, היה ראש הקהל אז שמו רבי שמואל, בנו של רבי בצלאל, שהיה בנו היחיד של מהר"ל. רבי שמואל אז היה ראש הקהל בערך שמונה עשרה שנים, כי הוא נבחר במקומו של רבי מרדכי מייזל. רבי מרדכי מייזל נפטר בשנת שס"א, כלומר בשנת אלף שש מאות ואחת עשרה, אלף שש מאות ואחת. כשמונה שנים נשא רבי שמואל לכהן את ראש הקהל בחיי זקנו המהר"ל, כי המהר"ל נפטר בן תשעים ושבע בי"ח אלול שנת אלף שש מאות ותשע, שס"ט. רבי שמואל, נכדו של מהר"ל, שהיה ראש הקהל, היה עשיר גדול והכניס שנה שנה לקופת הקהילה את אותו סכום שהכניסו כל אנשי הקהילה, ובמחצית הכנסתו היה פודה גם את מס העניים שבעדה שהיו צריכים, ככל אנשי העדה, לשלם שלושה מיסים. דבר ראשון מס הממשלה. דבר שני, מס העיר. דבר שלישי, מס הקהל. אז רבי שמואל פדה את המיסים האלה ושילם במקומם של העניים. ושמו הטוב של רבי שמואל הולך למרחקים, כי מלבד הצדקה הגדולה שעשה בעיר מושבו פראג ובכל מוסדי העיר, וגם עזר לכל מיני יהודים בתמיכות גדולות בגלוי ובסתר, גם היה רבי שמואל שולח סכומים גדולים להחזיק את הישיבות בפולין ובאשכנז, וגם החזיק את ישיבתו של הגאון רבי אליהו בעל שם בוורמייזא

19:56 בהרבה כסף. כאשר רבי אליהו מוורמייזא העביר את הישיבה שלו לגרודנו ואחר כך לחלם ואחר כך ללובלין, מקום הישיבות הכי מפורסמות בזמן ההוא, תמכו רבי שמואל מכיסו בסכומים גדולים. כל זה? כי שמע רבי שמואל מסבו המהר"ל אשר מישיבותיו של רבי אליהו בעל שם ותלמידיו ותלמידי תלמידיו תצא אורה לישראל. כאשר עכשיו הגיע יהודה אריה לפראג, השתתף גם הוא בהחזקת ישיבתו של רבי אליהו בעל שם. וכאשר נשמע בשנת שפ"ד אלף שש מאות עשרים וארבע שרבי אליהו בעל שם מתכונן להעתיק אחת מישיבותיו לעיר פראג, שלחו רבי שמואל ראש הקהל ומשנהו רבי יהודה אריה, הפרנס של הקהילה, שליח מיוחד עם צרור כסף להוצאות הדרך לרבי אליהו ותלמידיו. ועוד לפני שהם הגיעו לפראג קנו רבי שמואל ורבי יהודה אריה על חשבונם הפרטי חצר גדולה עם בניינים כדי שרבי אליהו בעל שם וישיבתו יוכלו להתיישב שם בנוחיות. הגאון בעל התוספות יום טוב רבי ליפמן הלר, כמו שסיפרנו קודם, אם כבר היה, אם כי היה כבר אז כבן חמישים ומפורסם בגאונותו, נכנס ללמוד בישיבתו של רבי אליהו בעל שם. בין העשרים ושבעה בני עליה תלמידי רבי אליהו, שהרבי אליהו המליץ עליהם אמר עליהם את המילה הטובה, שהם המה עשרים ושבע האותיות שבהן ניתנה התורה ובהן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כפי שאנחנו יודעים שיש עשרים ושתיים אותיות רגילות ועוד חמש אותיות כפולות, אז זה עשרים ושבע בסך הכל. עשרים ושבעה בני העליה קבעו להם רובם ככולם או אותיות סופיות כן כמו ש... לא, לא כפולות אלא סופיות. רובם ככולם ישיבה ללימוד תורת הנגלה, ועם זה הדריך אותם רבי ליפמן הלר בשיטת רבי אליהו בעל שם, ומזמן לזמן למד איתם

22:21 את תורת הקבלה, והרבה מהם עשו חיל במידות טובות, ומיום ליום התרחב חוג ישיבותיהם בתלמידים בעלי כישרון רב. בין התלמידים השקדנים והעושים חיל בלימודם גם בלימוד תורת הקבלה ושיטת רבי אליהו בעל שם היה אותו אברך נכד של רבי יהודה אריה אברהם משה, כפי שסיפרנו קודם, שהוא הכניס אותו ללמוד בישיבות האלה. כאשר בעל התוספות יום טוב ראה את שקידתו העצומה של הנכד אברהם משה ואת גודל יראתו את השם וזהירותו בהידורי מצווה וגודל תשוקתו בלימוד תורת הקבלה, קבע לו זמנים מיוחדים ללמוד איתו ולחכמו בתורת הקבלה, ולמד איתו בספרי הקבלה, והסביר לו את העניינים העמוקים שבתורת הקבלה. בייחוד עשה רושם אדיר על אברהם משה ספר הפרדס לרבי משה קורדובירו והוא שקד בו עד שכמעט ידעו בעל פה. וכך התנהג אברהם משה במשך שנים עד שגדל שמו בין הגאונים ובעלי הקבלה, ורבי אליהו בעל שם הכניס אותו בין ראשי תלמידיו