פרק 121 : הבעל שם טוב מנהיג את עם ישראל, מבטל את שריפת הספרים

00:01 בקשר לתולדות התפתחות החסידות אני רוצה לשים את הדברים קצת בפרופורציות של זמן ומקום. הבעל שם טוב שייסד את תורת החסידות נולד בשנת תנ"ח, תנ"ח ולפי הספירה הלועזית אלף שש מאות תשעים ושמונה. במשך שנים רבות הבעל שם טוב היה צדיק נסתר ואז הוא התגלה ואז יש לנו את ההצטרפות של ברוך, ברוך הצעיר, הבן של רבי שניאור זלמן ואשתו רחל. ברוך הוא גם אח של דבורה לאה שהתחתנה עם רבי יוסף יצחק העילוי מצערי[?] והם גרים בעיר ויטבסק. והבעל שם טוב ידע על הולדתו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן אצל החסיד שלו ברוך, כי ברוך נהיה חסיד של הבעל שם טוב. ואז האדמו"ר הזקן נולד בשנת תק"ה, כלומר אלף שבע מאות ארבעים וחמש למספרם. והאדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן חי חמש עשרה שנה בזמן שהבעל שם טוב עדיין היה בחיים. הבעל שם טוב נפטר בשנת תק"ך, כלומר אלף שבע מאות ושישים, אלף שבע מאות ושישים. ואנחנו מספרים כרגע על סיפור שאירע בשנה לפני שהבעל, הבעל שם טוב נפטר. שנה אחת לפני שהבעל שם טוב נפטר קורה הסיפור הבא. סיפור מעניין ומדהים ביותר. בשנת תקי"ט, כלומר לפי המספרים שלהם אלף שבע מאות חמישים ותשע. שלח מורנו הבעל שם טוב את אחד מתלמידיו הצעירים, מוישה משל. מוישה משל הוא מהכפר בזנקה[?]. שולח אותו הבעל שם טוב עם מכתב אל תלמידו הגאון האדיר רבי חיים רפפורט. כותב הבעל שם טוב לרבי חיים רפפורט שביום מסוים הוא ייסע אל היער מחוץ לעיר לבוב כשמונה פרסאות לצד מזרח, ושם הוא ילמד בעיון רב את ארבעת הפרקים הראשונים בהלכות ברכות לרמב"ם. את מה שהוא יחדש ירשום מיד בקיצור כדי שלא ישכח, ובאותו יום יתפלל

03:16 מוקדם, יאכל פת שחרית וייסע לדרכו צלחה ושום דבר לא יעכב אותו. כאשר יגיע אל היער הוא יראה שם את הבעל שם טוב עומד שם. זהו המקום, שם עליו לעצור, לשבת וללמוד את שיעור הרמב"ם. לאחר מכן הוא יתפלל שם תפילת מנחה ויחזור בהצלחה אל ביתו. מורנו הבעל שם טוב כותב על יד תלמידו מוישה משל מכתב נוסף אל איש אחד באותה עיר בלבוב. שמו של האיש חיים ישראל. ציווה הבעל שם טוב על תלמידו מוישה משל שאף אחד לא ידע מהשליחות הזו, וכאשר ימסור לחיים ישראל את המכתב לא יהיה לו שום דיבור איתו. ציווה גם מורנו הבעל שם טוב על תלמידו משה משל, שבלילה שלפני יום הנסיעה של הגאון רבי חיים רפפורט אל היער, יעמוד משה משל על המשמר שהגאון לא יאחר מלהתפלל בהשכמה. ולמרות שדרכו של הגאון לקום תמיד לתיקון חצות, אבל ייתכן, אמר הבעל שם טוב, שמפני גודל העייפות מעבודת היום יכול להיות שהוא יירדם שוב. גם ישגיח משה משל שהגאון יאכל פת שחרית לפני נסיעתו, וייקח איתו גם כוס פן יצמא הגאון למים. בעת נסיעתו עם הגאון יחזור בעל פה מפרשת בראשית עד פרשה שנייה יחזור את שירת אז ישיר את שירת האזינו, ובכל משך זמן שרבי חיים רפפורט הגאון יתעכב שם יאמר הוא משה משל את ספר תהילים אם יגמור יאמר שוב, ואם יסיים שוב יאמר בפעם השלישית ולא ידבר עם אף אדם מאז הבוקר, ביום שלפני יום הנסיעה. היום המיוחד אשר קבע מורנו הבעל שם טוב לנסיעתו של הגאון רבי חיים אל היער היה יום רביעי בשבוע באחד השבועות של חודש תמוז. אז אם כן למשה משל תלמידו של הבעל שם טוב יש שתי

05:57 שליחויות בלבוב האחת אל רבי חיים רפפורט, הגאון הרב של לבוב, והשנייה אל יהודי בשם חיים ישראל, שלו הוא אמור למסור מכתב. מספר משה משל. ביום חמישי בצהריים באתי ללבוב כאשר נכנסתי לחדר בית הדין של רבי חיים רפפורט, הגאון היו שם הרבה אנשים והגאון היה עסוק באסיפה הגדולה עם נכבדי הקהל. אני פניתי אל אחד הדיינים בשם משה יוסף. משה יוסף ישראל בבקשה שייתן לי לראות את פני הגאון. הסתכל עליי משה יוסף בתמיהה ושאל אותי האם אתה לא יודע מהגזרה הנוראה אשר גזר סגן הארכיבישוף מיקולסקי, שבמשך כשבוע ימים עד יום חמישי הבא ימחקו מכל סידורי התפילה את תפילת עלינו לשבח, ומהיום הראשון הבא לא יוסיפו לומר תפילה זו בבתי התפילה, וכעת אנו יושבים ודנים איך לקדם את פני הרעה. ממשיך ומספר משה משל כאשר ראיתי שלא אוכל להיפגש עם הגאון, הלכתי לקיים את השליחות השנייה למסור את מכתבו של הבעל שם טוב לאותו יהודי חיים ישראל היוצר או ביידיש דער טעפער. מסרתי את המכתב וכשחזרתי לבית הדין ראיתי שהגאון כבר הלך לביתו. הלכתי לביתו ומסרתי לו את מכתבו של הבעל שם טוב. כאשר ראה הגאון רבי חיים רפפורט את המעטפה של המכתב, נעמד מלוא קומתו, וכאשר שמע ממני שאני שלוח אליו מאת מורנו הבעל שם טוב למסור לו את המכתב, האירו פני קודשו ובהדרת כבוד מיוחדת קרא את איגרת הקודש. כאשר סיים לקרוא נאנח עמוקות ואז אמר כל קהל עדת ישראל בלבוב והסביבה זקוקים לרחמים גדולים על הגזירה הנוראה 'היו לא תהיה' לבטל חלילה וחס אמירת עלינו לשבח?" הגאון רבי חיים רפפורט לא סיפר לאיש על איגרת הקודש שקיבל מהבעל שם טוב, אבל אנשי הבית ותלמידי הישיבה,

08:37 כאשר ראו את האורח וראו את הרוח הטובה של הגאון, הבינו שהאורח הוא שלוחו של הבעל שם טוב וכנראה הביא בעל פה או בכתב איזו ידיעה מהבעל שם טוב, כי דרכו של רבי חיים רפפורט הגאון הייתה כאשר היה מקבל איזו ידיעה מהבעל שם טוב אם זה היה בעל פה או בכתב, היה עושה את היום ההוא ליום טוב שלא לומר תחנון, עושה סעודת מצווה. לפעמים היה מספר איזו ידיעה קיבל מהבעל שם טוב ולפעמים לא. אבל בכל זמן היה אומר דברי תורה בזמן הסעודה והיה מבאר ומסביר את דרכו של הבעל שם טוב, דרך החסידות. הגאון ציווה לערוך סעודת מצווה וכעבור שעה קלה כבר נודע מזה למקורבים ולתלמידים. גם ראשי הקהילה ונכבדי העדה באו אל הסעודה. נוסף על הקהל הגדול שהתאסף כי כל אנשי העיר היו בצער גדול... על הגזירה. בזמן סעודת המצווה הכריזו על החלטת האסיפה. ההחלטה הייתה שכל העדה יעמדו על נפשם, ימשיכו לומר עלינו לשבח שלוש פעמים בכל יום, כפי שהיה עד עכשיו, מבלי לשים לב לגזירה, ושיום ראשון הבא יהיה יום של תענית ציבור בתקיעת שופר... כאשר הגיע יום שישי ערב שבת, הלך אותו רבי חיים ישראל, שקיבל את המכתב הראשון ממוישה משל, הלך חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי, והוא התרה בו שאם הוא לא יבטל את הגזירה הוא ייענש קשה. מיקולסקי גער בחיים ישראל וגירש אותו מעל פניו. ביום ראשון, כאשר ירד מיקולסקי מעל הבימה בבית הכנסייה שלהם, נתקל ונפל ושבר את רגלו ואת ידו הימנית והתעלף מהכאב הגדול ונשאו אותו אל ביתו ובהיותו מתגולל בעוצמת מכאוביו נזכר על היהודי שהיה אצלו ביום שישי שעבר. כאשר חשב על זה, נזכר שאת היהודי

11:14 הזה ראה כבר פעם בהיותו בקמניץ פודולסק, כאשר אותו יהודי התרה בארכיבישוף דמבוסקי שיבטל את גזירת שריפת ספרי ישראל, ובאם לא ישמע לו, ימות. ציווה מיקולסקי לראש הכמרים להודיע לרב ולקהילה שהוא מבטל את גזירת קריאת עלינו לשבח מסידורי התפילה, וליהודים יתנהגו בתפילותיהם כמו עד עכשיו. ברגע אחד התפשטה השמועה בכל העיר. ליהודי לבוב הייתה אורה ושמחה. שלחו שליחים לכל הגליל להודיע שהתבטלה הגזירה ומצד הגאון רבי חיים רפפורט הכריזו שישלימו את התענית ולתפילת ערבית ידליקו בכל בתי הכנסת הרבה נרות כמו ביום טוב ויתפללו בניגון של יום טוב ואת עלינו לשבח ינגנו בניגון המקובל מהמהר"ל מפראג שמנגנים בימים הנוראים. אמנם בלי קריעה והשתחווה על הארץ. עכשיו נאמר מספר מילים על רבי חיים ישראל דער תפר[?], היוצר, שעשה את השליחות למיקולסקי. הוא היה אחד הצדיקים הנסתרים שאף אחד לא ידע מוצאו ומבואו, וגם אף אחד לא שם לב אליו, כי כמוהו למראה החיצוני היו מאות יהודים פשוטים בעלי מלאכה שונים בלבוב. חיים ישראל הזה היה שליחו של הבעל שם טוב אל הארכיבישוף דמבוסקי בקמניץ פודולסק, לומר לו שאם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל, ולא יבטל את הקנס מעל יהודי קמניץ לחזק את הכנסייה שלהם, הוא ימות מיתה חטופה. סגן הארכיבישוף מיקולסקי היה באותו זמן שדמבוסקי ענה לחיים ישראל, "אמור למשלחיך כי בז אני לו ולאיומיו". לראש הכמרים ציווה דמבוסקי שיזרז את הכמרים לאסוף ספרי ישראל, ולעשות ערימת מוקד בטבור העיר, ולשלוח רצים לכל הגליל לפרסם על שריפת ספרי ישראל שונאי דתם, ואשר מכל האזור יבואו בהמון חוגג לראות במחזה איך ינקמו בתורת שונאי דתם. ואם עד היום ההוא, יום שלישי, לא יביאו היהודים את כסף הקנס

14:00 אשר הטיל עליהם בשביל תיקון הכנסייה שלהם, יפשטו כל הקהל על היהודים ויבזזו את כל אשר להם בבתיהם ובחנויותיהם. פקודת הארכיבישוף דמבוסקי נעשתה כרגע. עשרות אנשים פשטו בבתי הכנסת. עשרות אנשים פשטו בבתי המדרש ובתי היהודים לאסוף ספרים. עשרות אנשים עושים ערימת מוקד. עשרות אנשים מיהרו להודיע לאנשי הגליל את פקודת דמבוסקי לבוא לעיר לראות במחזה שריפת ספרי ישראל, ולבוז את הון היהודים ורכושם. וכל קהילת ישראל בעיר קמניץ פחדו פחד גדול וקבעו ימי תענית והרבו להתפלל להשם אלוקינו שיחלצם מצרה. במשך היומיים הבאים באו לעיר אלפי אנשים ונשים וזקנים וצעירים גויים לראות במחזה השריפה ולבוז בז מרכוש בני ישראל. ביום השלישי לפנות בוקר נשמע קול פעמוני בית תפלתם, כלומר הכנסייה, ועל פי ציווי דמבוסקי נערכה המערכה על במת המוקד. ואז דמבוסקי יצא מהכנסייה בראש התהלוכה למקום שריפת הספרים, ואגב לכתו בחצי הדרך, אחז אותו השבץ והוא נפל מת. והייתה מהומה גדולה בקרב אנשי התהלוכה, והייתה לשיחה בכל העיר ובכל האזור, כי אלוקי ישראל הגן בעד שריפת תורתו. ביומיים האחרונים שלפני היום-- אנחנו חוזרים לשליחות השנייה, שליחות לרבי חיים רפפורט, שיצא אל היער. ביומיים האחרונים שלפני היום הרביעי היה הגאון רבי חיים עסוק ביותר שלא על דרך הרגיל, והיה עייף ויגע מאוד, ואם לא רב מוישה משל שעמד על משמרתו כפי שציווה עליו הבעל שם טוב, היה הגאון מאחר לקום לערוך תיקון חצות. באור ליום הרביעי התקדרו השמיים עבים וגשם רב ניתך ארצה. כאשר רק הציג הגאון את כף רגלו בעגלה לנסוע ליער, כפי שציווה עליו הבעל שם טוב נבקעו השמיים בקולות רעמים וברקים נוראים ומפחידים. הסוסים עמדו מבלי הלוך אף צעד. העגלון מכה בהם בשוט ולא עוזר. הגאון מאמץ

16:46 ציוו את העגלון שייסע וכו' עמדו משך זמן עד שהברקים והרעמים קצת הקלו ואז נסעו. ואם כי המקום שעליו מדובר היה רק כשמונה פרסאות מהעיר נסעו שעות רבות, כי מלבד קלקול הדרך בגלל הגשם הרב, הנה על כל צעד ושעל אירע להם משהו. פה נתקו המושכות, פה נפסקו רצועות המרבע, כאן נפל גלגל מהעגלה, פה נשבר מוט התווך שבין הסוסים ועוד. וכל מאורע לקח להם זמן רב ומרוב עבודה וצער תש כוחו של העגלון ולא יכול היה להנהיג את הסוסים. ואז ישב מוישה מייזליש [?] על הדוכן ולא עברו כעשרים צעדים והעגלה נטתה מן הדרך אל תעלה שהייתה בצד הדרך והתעכבו שם שעה ארוכה עד שבעמל רב הוציאו את העגלה. וכך רק בערך בשעה שתיים הגיעו אל המקום שסימן מורנו הבעל שם טוב במכתבו אל הגאון רבי חיים רפפורט. כאשר רק יצא הגאון מהעגלה, הבריק פתאום ברק וקול הרעם היה כה גדול עד שהסוסים מרוב בהלה נסעו וגם בהם להבדיל לא נותרה כל נשמה מרוב פחד. לא עברו רגעים אחדים והנה חושך כיסה את כל השטח וקולות הרעמים וזיקי הברקים החרידו אותם עד למאוד. העגלון בכה בכי רב ואמר לגאון "רבי הריני נפחד, אני ירא." אמר לו רבי חיים רפפורט "האלוקים עשה שיראו מלפניו." הלך לו הגאון, ישב במקום שהיה צריך לשבת וכיוון שהתעמק בלימודו באותו רגע נטהרו פני השמיים והשמש יצאה על הארץ. המקום בו ישב הגאון היה כיכר גדול בשטח כמה מאות אמות רחוק מהדרך הראשית כחמישים אמה בין שורות אילנות עתיקים נטועים בשורות ישרות. הנה פה ושם נראו עוד יסודות רקובים וחפירות שהעידו שלפני כמה שנים היו שמה איזה בניינים. גם סימנים של באר נמצאו בכיכר, חפירה עמוקה ביותר,

19:27 דפנותיה השבורות והיא חרבה ובלי מים. כארבע שעות ישב הגאון טרוד בלימודו והיה צמא מאוד. הלכנו, מספר מוישה מייזליש [?], אני והעגלון לחפש מים ובין סבכי היער לא רחוק מן הכיכר מצאנו מעיין. הבאנו מים אל הגאון. אחרי תפילת המנחה חזרנו לעיר. הגאון רבי חיים רפפורט אמר לעכבני אצלו עד אחרי שבת, אבל אני שמרתי את פקודתו של הבעל שם טוב שביום רביעי אחרי תפילת ערבית אצא מן העיר. שם אמר לי הבעל שם טוב תזדמן לי עגלה ואני אשב עליה מבלי לדבר דבר, לא עם הנוסע ולא עם שאר בני אדם. וכך גם עשיתי. ובבוקר יום חמישי הביאה אותי עגלה עד כשלוש פרסאות למעזיבוז', ואך הצגתי רגליי בחצר הקודש. ראיתי את מורנו הבעל שם טוב עומד בחלון ורומז לי בידו הקדושה והתקרבתי אל החלון. ציווה עליי הבעל שם טוב שאסיים שלוש פעמים את כל ספר תהילים, פעם אחת לפני התפילה, שתי פעמים אחרי התפילה לא לדבר עם אף אדם גם במענה על ברכת שלום עד שאסיים את התהילים. לאחר מכן לומר את שירת הים פעם אחת ושירת האזינו פעמיים ושלא לשתות טבק עד אחרי תפילת ערבית.