פרק 120 : ההצלה המופלאה של יהודי וויטבסק

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפור על העלילה שהתרחשה בעיר ויטבסק כאשר ראשי הקהל נאסרו. בינתיים התרחש מאורע מסוים בעיר. אל אחד מראשי הקהל הגיע שמואל אייזיק הצבע. בפיו היה מידע חשוב. בעבודתו כצבע וגם סייד, הזדמן לו לעבוד מדי פעם בבתי אנשי האצולה, וכך הזדמן לו לעבוד בימים האחרונים בארמונו של המושל. למרות אכזריותו של המושל, הוא היה ביחסים טובים עם שמואל אייזיק. כיוון שגם האבא של שמואל אייזיק והדוד שלו גם עשו כבר עבודת צבעות בעיר והכירו אותם. ביום הקודם, כשבא שמואל אייזיק לבית המושל לעשות את מלאכתו, נתקל בפנים זועפות של המושל. ויחד עם זאת, המושל השיב לו בידידות על ברכת בוקר טוב, ולאחר מכן הוא שמע את המושל משוחח עם אשתו על מעצר ראשי הקהל, והמושל אמר לאשתו שהוא יפשוט את העור של האסירים ובמיוחד של סגל העשיר באמצעות מכות רצח. הוא המשיך להאזין לשיחה והתברר לו שהממשלה הפולנית, שמושבה בעיר קרקוב, ביקשה מאברהם סגל הלוואה ללא ריבית בסכום של מאה וחמישים אלף זהובים למשך שנתיים. סגל ענה לממשלה שהוא יכול להלוות לה לא יותר מעשרים אלף זהובים. מן השיחה התברר שהמושל מצפה לבואו של אחד בשם לודוויג מקרקוב במטרה לטפל בהשגת ההלוואה מסגל ומשאר ראשי הקהל, וזו הייתה סיבת מעצרם של סגל וראשי קהילת ויטבסק. שמואל אייזיק מצא לחובתו למהר ולספר את הידיעה על סיבת המעצר. עכשיו גם מובן למה נערך חיפוש בביתו של סגל והוחרמו כל הכסף והתכשיטים שנמצאו שם, וזאת כנראה כדי לבדוק אם אכן אין לו יותר מן הסכום שהיה מוכן להלוות. יחד עם זה שמו של לודוויג הטיל פחד מיוחד על אנשי הקהילה, שכן שמו היה ידוע לשמצה על מומחיותו בסחיטת כספים מיהודים

02:46 וגזלת רכושם כדי להעביר אותם לקופת הממשלה, ולכן בואו המצופה-המצופה של רשע זה מקרקוב בישר סכנה חמורה ליהודים ולרכושם. היה ברור שהוא מתכונן לבצע מסע של סחיטה בעינויים אצל האסירים ואצל שאר עשירי ויטבסק. כל היהודים מיהרו להחביא את כל דברי הערך שלהם והמתינו בפחד לבואו. אבל עברו כמה ימים. לא-לא נודע על כל התפתחות בנושא עד שהגיע ליל שבת קודש. יהודי העיר מלאו את בתי הכנסת לקבלת שבת. לפתע עלה על דוכן בית המדרש הגדול החנווני שמואל, המכונה הגבוה. התואר הזה ניתן לשמואל גם מפני גובהו הבלתי רגיל וגם מפני הקול הרם שניחן בו. שמואל הגבוה הכריז בקולו הרם, "יהודים! בשורה טובה לי אליכם. אברהם סגל ושאר ראשי הקהל שוחררו ממעצרם והם נמצאים עכשיו בבתיהם". בהמשך סיפר שמואל הגבוה שלפני הדלקת הנרות הגיע לעיר זאב וולף אטינגר החוכר, מיהר לבית המושל עם הוראה מקרקוב לשחרר את האסירים בערבותו של זאב וולף. בשורה טובה זו שמחה כמובן את כולם. היה זה במלאת עשרה ימים לבואו של רבי כהת[?] בשליחות הבעל שם טוב אל החסידים הנסתרים בעיר, בהבטחה כי כעבור עשרה ימים תבוא הישועה. הציבור הרחב עדיין לא ידע על כך שהבעל שם טוב חזה ברוח קודשו את השחרור הצפוי ומועדו המדויק. יחד עם זאת, הפרשה טרם הסתיימה. אברהם סגל, שהיה אז בגיל זקנה, היה מפורסם בכל רחבי פולין בין יהודים ולאו דווקא לא יהודים. הוא היה נכבד בחוגים בכירים של ממשלת פולין וקיים יחסי מסחר עם נסיכים ושרים. לאמיתו של דבר הייתה משפחת סגל מוכרת בפולין כבר מאות שנים לפני כן. עוד רבי מרדכי אהרון סגל, סבם של אברהם-- סבו של אברהם, שהחזיק בחכירה את גביית המכס בכל רחבי פולין,

05:02 יחד עם שותפו טבל, היה מלווה סכומים גדולים לממשלה. בהזדמנות מסוימת גם הלוו לממשלה סכום כסף גדול במיוחד בתנאים נוחים ביותר, ובכך השיגו את אהדת הממשלה וניצלו את מעמדם לטובת יהודי המדינה. ואברהם סגל הלך בדרכי סבו ופרסומיו היה גדול בכל המדינה, ולכן לאחר מעצרו של אברהם סגל והפשיטה על ביתו, רתם בנו יהודה לייב את מרכבתו ומיהר לוורשה ומשם לקרקוב כדי להיפגש עם שרים בכירים ולספר להם את אשר נעשה לאביו. הנסיכים רדזיוויל ולובומירסקי, שניהלו עסקים עם יהודים והיו ידידי יהודים, הביעו מייד את נכונותם לעזור ופעלו בכיוון הדרוש. הם אף דרשו כי יוענק לסגל תואר אצולה כדי לאלץ בכך את המושל בויטבסק לשחררו ולמנוע ממנו משאר הפריצים כל אפשרות לפעול נגדו. ואז הגיע בוקר שבת קודש. היהודים בויטבסק התרכזו בבתי הכנסת לתפילה. לפתע צלצלו פעמוני כל הכנסיות שבעיר. משמעות הדבר הייתה מובנת לכל. הייתה זו קריאה להמונים להתאסף בכנסייה הראשית של העיר כדי לשמוע נאום מיוחד מפי ראש הכמרים. היהודים, כמובן שלא הלכו לכנסייה, אבל שיערו כי הדבר כרוך באיזושהי צרה חדשה עבורם. הם ידעו כי כל עניין כזה מביא לתוצאות לא טובות ליהודים. אמנם ראשי הקהילה ואברהם סגל שוחררו בערב שבת לאחר שהחוכר זאב וולף אטינגר נתן ערבותו בשבילם, אבל העניין לא סודר אותו. למושל היו סיבות מספיקות כדי לכעוס על יהודי ויטבסק, והיה לו רצון עז להתנקם בהם. בחושבם כי מתבשלת צרה חדשה, הסתגרו היהודים בבתיהם. הם פחדו להיראות ברחובות, ומיד נודע כי נאומו של ראש הכמרים היה מלא בהסתה נגד יהודים. הדבר נעשה לפי בקשתו של המושל. המושל ידע שהיהודים שלחו אישים בעלי השפעה לקרקוב להשתדל בקשר לראשי הקהל שנעצרו, והמושל חש שמעמדו איננו

07:29 כל כך טוב, ומשום כך זמם לבשל תבשיל נוסף. שיסוי ההמון הנוצרי ביהודים. לפי פקודתו השמיע הכומר נאום חוצב להבות שבו תיאר בצבעים קודרים איך היהודים מוצצים את דמם של הגויים ומרוששים אותם. הם קונים מצרכים מן הפריצים במחירי רמייה, מוכרים אותם להמונים במחירים מופקעים, וכך עובר כל עמלם וכספם של הגויים אל היהודים המתעשרים מיום ליום מעושק הגויים. המזימה של המושל הייתה כזו הוא יביא להתנפלות של הגויים על היהודים תוך בזיזת בתיהם ועסקיהם, וכך יתכוון המושל להציל את עורו אצל הממשלה המרכזית בקרקוב. הוא יוכיח שטיפולו התקיף היה דרוש דווקא כדי להציל את היהודים מזעם ההמונים. אבל הוא יראה שלמרות מאמציו לא יכול היה להרגיע לגמרי את הגויים הזועמים, וזה מה שקרה. כאשר הגיעו לרחובות היהודים הידיעות על מהלך נאומו של הכומר, השתררה בהלה בכל בית ופרצו בכיות. הפוגרום הצפוי עמד לפרוץ בכל רגע. מאוחר יותר הגיעה הידיעה שהכומר סיים את נאומו בהכרזה כי על כל הנוכחים לבוא למחרת יום ראשון בשבוע לשמוע מפיו הוראות לדרכי פעולה נגד היהודים, וכך נמנעה לפי שעה התפרצות הפוגרום. אבל לא היה בכך יותר מאשר נחמה פורתא שכן הייתה זו דחיית האסון לעשרים וארבע שעות. מהלך מאורעות זה הטמיע תחילה את רבי יוסף יצחק. הוא זכר את הבטחת הבעל שם טוב על הישועה הצפויה, הבטחה שאכן קוימה ביחס ליהודים שנעשו. אבל הנה כאן צומחת צרה חדשה ולציבור היהודי כולו. עם זאת, האמין יוסף יצחק כי גם מצרה זו תבוא ישועה. מצידו היה רוצה להודיע על כך ליהודי העיר, כדי שלא תושבת מנוחת השבת שלהם. אבל הרי הבעל שם טוב ציווה שהדבר יישמר בסוד ולכן הוא נאלץ לשתוק. יוסף יצחק דיבר על כך

09:37 עם דבורה לאה אשתו, וכן עם החסידים הנסתרים בוויטבסק, אבל היה עליהם לשמור את ביטחונם בליבם. או שעדיין לא הייתה אשתו. אולי עוד לא התחתנו. צריך לבדוק. תוך זמן קצר התברר כי אכן יש בסיס לביטחונם ואמונתם של החסידים ברבם הקדוש. לפתע נשמעו שוב צלצולי הכנסיות הקוראים להמונים להתאסף. הצלצולים היו הפעם חגיגיים ומבשרי שמחה, בניגוד לצלצולים הנוגים ומעוררי החלחלה שהיו בפעם הקודמת. היהודים בבתיהם לא יכלו לשער את סיבת השינויים. רבים סברו כי אין כאן אלא מעשה רמייה הנועד להקל על ביצוע הפוגרום, אבל מייד התברר סדר המאורעות. ראשית התערב בעניין זה וולף אטינגר. הוא מיהר לביתו של המושל ובכוח אישיותו המיוחדת וקשריו המיוחדים וניסיונו העשיר במציאת מסילות ללב מושלים בפולין ובליטא, השפיע על המושל לבטל את מזימותיו השטניות כלפי היהודים. הוא הסביר למושל כי נתנה לו עכשיו הזדמנות חייב לרכוש לו מעמד נכבד בעיני יהודי המדינה ובאמצעותם בעיני ראשי הממשל. אם ישכיל לקיים יחסים אנושיים ולבביים עם יהודי עירו. אבל זה לא היה הגורם העיקרי בשינוי יחסו של המושל. עוד הם מדברים, הגיע רץ אל המושל בהודעה כי אחד מאנשי הממשל הבכירים במדינה נמצא בדרכו לוויטבסק. הוא נשלח מקראקוב כדי לחקור את פרשת מאסרם של ראשי הקהל ורבי אברהם סגל. נו, עכשיו היה המושל זקוק לשירותו של אטינגר כמליץ יושר. מה גם שהתברר כי האישיות הממשלתית המגיעה מקיימת קשרי ידידות ישנים עם אטינגר עצמו, ולכן מייד החליט המושל לארגן קבלת פנים חגיגית ונכבדה לאיש הבכיר, נציג הממשלה המרכזית, ולשם כך אפוא צלצלו הפעמונים את צלצוליהם החגיגיים. יחד עם כך יצאו כרוזים מטעם המושל שקראו לתושבים לצאת לרחובות בלבוש חג כדי לקבל פני השר הבכיר. אנשיו של המושל פשטו

11:58 על העיר וארגנו את חגיגות קבלת הפנים לאורך הדרך, בה עמד השר לעבור. העיר התמלאה בחיילים ובהמונים לבושי חג. ההסתה נגד היהודים נשכחה. אטינגר בינתיים הכין בשיתוף עם ראשי הקהילה והעשירים תוכנית של איסוף סכום גדול של כסף כדי להעמידו לצורכי הממשלה כהלוואה במקום ההלוואה שנדרשה מסגל ושלא יכול היה לתת אותה. קבלת הפנים לאישיות הממשלתית התקיימה ברוב הדר. המושל הפגין בגאווה את כוחו לקבל בכבוד ראוי את פני אישיות ממשלתית בכירה, כאשר כל תושבי עיירו, כולל היהודים, נוטלים חלק פעיל בקבלת הפנים. באותו ערב קיים המושל גם נשף, נשף חגיגי בארמון לכבוד האורח ולאות הערכה מיוחדת כלפי אטינגר היה הוא היהודי היחיד שהוזמן לנשף. שאר היהודים שלא קיבלו את ההזמנה מחלו על הכבוד בלב שלם. הם היו מאושרים על שניצלו מצרה. רבי יוסף יצחק וחסידי ויטבסק שמחו להיווכח שוב כי כל מה שחזה הבעל שם טוב התקיים במלואו. ויטבסק שבה למסלול חייה הרגיל. רבי יוסף יצחק התכונן לנישואיו עם דבורה לאה.