פרק 111 : הכהן והגושה סיפור פלאי, מהר"ל לומד עם מהרשך והרמא

00:01 מהר"ל נמצא בעיר קרקוב כחלק מתוכנית הלימודים שלו, ושם הוא שומע סיפור מדהים שקרה לפני כמאה שישים שנה עם הרב יצחק, שהיה הרב של קרקוב באותו זמן, וזיגמונד זליגמן, יהודי שרצה-- כוהן שרצה להתחתן עם גרושה והשתלשלות העניינים שקורית כתוצאה מזה. "הבישוף רתח מזעם לשמע תשובות הרב ובמיוחד לאחר שחש כי הרב מרשים את הנסיך בידיעותיו ובחוכמתו. החל הבישוף אפוא להשמיע דברי חירוף וגידוף על חשבון הרב והיהודים בכלל. הרב שמר על שלוותו למרות שבעומק ליבו הכאיבו לו הדברים. הוא העיר לבישוף כי עליו להתייחס בדרך ארץ כלפי היהדות, שכן אין אדם יורק לבאר שממנו שתה. סוף סוף הנצרות ומחוללה באים מן היהדות. הבישוף יצא מכליו. התחיל לצרוח על כך שהרב פגע במייסדי הנצרות. תוך כדי כך קרא, 'מי היה משה שלכם?' 'משה רבנו', השיב הרב רגוע, 'נולד ככל בשר ודם לאביו עמרם ולאמו יוכבד ביום ז' אדר ב' אלפים ושס"ח שנה לבריאת העולם ונסתלק כעבור מאה ועשרים שנה ביום ז' אדר שנת ב' אלפים ותפ"ח לבריאת העולם.' 'לפלא רב כוחך בזיכרון המגיע כדי זכירת התאריכים המדויקים של לידת ופטירת משה', לעג הבישוף. 'אין הדבר נובע מכוח זיכרוני, כי אם ממסורת הבאה בעמנו מדור לדור', השיב הרב. הבישוף הפנה שוב את הדיון למהות הנוצרות ולמחוללה, אבל הרב השיב לו תשובות מוחצות בהסתמכו גם על מקורות נוצריים, מהם הוכיח כי אלוקי ישראל הוא אל יחיד לכל העולם. הבישוף נוכח לדעת כי ידיעותיו של הרב, אפילו במקורות הנוצריים, עולות על ידיעותיו שלו, המנהיג הנוצרי. אבל כאן התערב הנסיך. הוא ראה מחובתו למנוע את הרושם שהכומר הנוצרי ינוצח בוויכוח עם הרב. בקול של מפקד פנה אל הרב ואמר, 'אף

02:53 אם התורה אוסרת נישואי כוהן וגרושה, הרי מאחר שזליגמן מוותר על הכהונה, מצווה אני עליך לערוך חופה וקידושין לבני הזוג ולהניח להם לחיות חייהם במנוחה.' רבה הישיש של קרקוב, הגאון והצדיק רבי יצחק לא נבהל מפני הנסיך ולא נבהל מפני פקודתו. בשלווה אבל בהחלטיות אמר, 'בחפץ לב הייתי ממלא את רצונך בכל עניין. אבל בעניין הזה קיימת סמכות עליונה יותר, אדון העולם כולו, שרצונו הוא הקובע. התורה אוסרת נישואי כוהן וגרושה ולעולם לא אתן ידי לדבר המנוגד לתורה.' הנסיך התמלא זעם וקרא, 'אני עומד על דעתי שעליך לערוך את נישואי זליגמן והגרושה ונראה רצון מי יקום.' עברו ימים. הרב עמד בסירובו. ביום בהיר אחד הופיעו חיילים מזוינים בבית הרב, כשבידם פקודה להביאו בחוזק יד אל כיכר השוק שבמרכז העיר, כדי ששם יערוך חופה וקידושין לזיגמונד זליגמן ובחירת ליבו. בכיכר תחת כיפת השמיים המתינו לרב זליגמן והגרושה וקרוביה, יחד עם קהל גדול של נאספים, יהודים ולהבדיל לא יהודים, שציפו בסקרנות לראות כיצד ייפול דבר. כאשר הגיע הרב הישיש למקום מובל על ידי החיילים, פנה אל זליגמן ופנה אל הגרושה וגם אל הקרובים והודיע להם חד משמעית הוא לא יעבור על ציווי התורה, גם אם הדבר יעלה לו בחייו. הוא ביקש מהם בתחנונים לוותר על רצונם, שכן אז ודאי יסוג הנסיך מפקודתו. האחריות לתוצאות עקשנותכם תיפול עליכם, ואני מזהיר אתכם כשתשנו דעתכם בעוד מועד, אמר להם הרב. אבל זליגמן והגרושה המשיכו לעמוד במריים. כאשר ראה שאינו מצליח לשכנע אותם, קרא הרב בקול ריבונו של עולם, רוצים לאלצני לעבור על מצותך. אנא השם קדש את שמך בעולם, תן תקווה טובה ופתחון פה לדורשייך ולשומרי מצוותיך, השקיפה ממעון קודשך מן השמיים ונטה חסדך למאמינים

05:50 בך, וחשוף את זרוע קודשך כלפי הניצבים נגדך בעזות מצח. שוב פנה רבי יצחק אל זליגמן ואל הגרושה בניסיון לשכנע אותם לחזור מרצונם, אבל הם השיבו לו בדברי חוצפה ופגיעה בכבודו. הרב הישיש רבי יצחק פרץ בבכי. בדבקות גדולה לחש תפילה, ענני השם, ענני, עשה למען שמך הקדוש הגדול והנורא. רק כילה הרב את תפילתו ונשמעה זעקת אימים שפילחה את האוויר. האדמה נבקעה לפתע, פצחה את פיה. כהרף עין נבלעו החתן והגרושה הכלה בתהום הפעורה. כעבור זמן מה נסגרה התהום והאדמה הייתה כפי שהייתה מקודם, כאילו לא אירע דבר. הקהל הגדול שנכח במקום וראה את אשר התרחש הוכה בהלם. פחד תקף את כולם. החיילים הנדהמים ניסו בתחילה בחרבותיהם לחפור באדמה, אבל מיד ויתרו על כך. השאירו את החרבות תקועות במקום שבו אירע האסון המסתורי. המאורע המפחיד התפרסם מיד בכל העיר, ומכל עבר התחילו לנהור אנשים מכל הגילים כדי לראות בנעשה. המון גועש מילא את כיכר השוק. מיד הגיע למקום גם הנסיך, שבתדהמה הודה בכוחו האלוקי של הרב הישיש, שהיה מוכן למסור את נפשו כדי שלא לעבור על ציווי התורה. הנסיך שלח מיד אנשים אל הבישוף כדי לשמוע מה בפיו ופחד שמא ייענש גם הוא על שניסה להכריח את הרב לסייע לחוטאים. השליחים חזרו מן הבישוף בידיעה כי הבישוף נתקף בשיגעון ברגע שהגיעה אליו הידיעה על מה שהתרחש בכיכר השוק. מייד החליט הנסיך לנסוע אל הרב, שבינתיים חזר לביתו ולבקש את סליחתו על שפגע בכבודו ועל שהתייחס בקלות ראש ליהדות ולתורת משה. הנסיך אמר לרב שהוא מוכן לקבל על עצמו כל מעשה לכפרה. רבי יצחק אמר לנסיך שאין לו על מה לבקש סליחה, כיוון שעשה זאת בשגגה מאחר שחונך על ברכי

08:43 דת אחרת. עם זאת ביקש הרב מהנסיך להורות לגדור את השטח בשוק שבו נבלעו בני הזוג בגדר בגדר אבנים רחבה, כדי שהכוהנים לא ייכשלו בהליכה על הקברים. כידוע שלכוהן אסור להיכנס לבית הקברות כיוון שזה מטמא אותו. הנסיך הבטיח זאת מייד, ותוך זמן קצר נבנתה הגדר. באותו זמן היה ראש קהילת קרקוב רבי ישראל איסרליש. כבר דיברנו על כך שהמהר"ל למד עם הבן שלו אה מוישה איסרליש, שנודע בכינויו הרמ"א. רבי ישראל איסרליש נודע בעושרו ובמתן הצדקה שלו. בנו, כפי שסיפרנו, היה עילוי רבי משה שהתפרסם מאוחר יותר בכינוי הרמ"א או הרמ"א. כאשר מהר"ל ומהרש"ל הגיעו לקרקוב כדי ללמוד תורה, היה הרמ"א בן שמונה עשרה שנה. הוא היה חתנו של הגאון רבי שלום שחנא מלובלין. אביו, שכפי שסיפרנו היה ראש הקהילה, בנה עבור בנו בית מדרש שבו ישב הבן הצעיר על התורה ועל העבודה. ומובן שבהיותו בנו של עשיר גדול לא חסר לו דבר. שני הגאונים האורחים, מהר"ל ומהרש"ל, למדו יחד עם הרמ"א במשך שלוש שנים. כעבור שלוש שנים עזב מהרש"ל את קרקוב ומהר"ל ישב ולמד עם הרמ"א עוד שנתיים ימים. בשנת ש"ג, כלומר אלף חמש מאות ארבעים ושלוש למספרם פרצה מלחמה בבוהמיה. שליט פראג קיים מלחמה עם שליטים אחרים ואז המהר"ל חזר לעיר פראג. כיוון שהמחותן, כלומר רבי שמואל רייך, אביה של פרל, שאיתה צריך מהר"ל להתחתן, נהיה עני, פתחה פרל הכלה חנות שממנה פרנסה את משפחתה ואת הוריה. שתיים עשרה שנים עברו מאז נסע מהר"ל למרחקים כדי ללמוד תורה. במשך הזמן התפתחה פרל ברוחניות ובגשמיות. לא זו בלבד שהיא כלכלה את הוריה, אלא שאף השתלמה במידה נרחבת בלימודי הקודש והייתה מסוגלת לשוחח בדברי תורה עם החתן בהצלחה רבה.

11:33 מהר"ל היה אז בן שלושים ושתיים שנה. נישואיהם התקיימו גם אחרי החתונה המשיכה פרל לנהל את חנותה שממנה פרנסה אתה גם את ביתה שלה. למרות שהפרנסה הספיקה בקושי כדי מחיית שתי המשפחות, לא הפריע הדבר למהר"ל ולאשתו. מהר"ל המשיך לעסוק בתורה בשקידה רבה, ופרל ניהלה את החנות ובזמנה הפנוי המשיכה להשתלם בלימודיה. כפי שסיפרנו, ניהלה פרל את חנותה, חנות מזון. מובן שהפרנסה הייתה בצמצום, אבל הם כולם הודו להשם על חסדו שהם אינם צריכים למתנת בשר ודם. כפי שסופר בפרק הקודם, פרצה באותו זמן מלחמה בבוהמיה. מלחמה זו התקרבה לאיטה לעיר פראג. יום אחד, כשהקרבות כבר התלקחו ליד שערי פראג, נכנס לחנותה של פרל חייל מזוין שניכר עליו כי הוא בא היישר משדה הקרב. החייל הזמין מצרכי מזון. רבים הטעין אותם על המרכבה שבה הגיע, וכאשר הסתיימה הקנייה ופרל הגישה לו חשבון, אמר לה חייל שאין לו כסף כרגע והוא ישלם במועד מועד מאוחר יותר. פרל הסביר לו שאין לה כל אפשרות לצאת בהקפה סחורה בכמות כה גדולה. חנותה, שהייתה דלה בלאו הכי, התרוקנה עכשיו לגמרי, ואם לא תקבל את התמורה, הרי שעליה ועל כל בני משפחתה פשוט לרעוב שכן אין לה פרוטה בבית. היא גם לא תוכל לרכוש סחורה חדשה, שכן בימים טרופים אלה לא תקבל דבר בהקפה. דבריה של פרל הרשימו את החייל ולאחר מחשבה הוציא מחבילתו בגד מרוקם ואמר לה קחי את זה לערבון ליומיים שלושה, שאז אבוא ואפדה אותו במלוא הכסף. אם לא אגיע במועד הנקוב, את רשאית לקחת את הבגד לעצמך. נו, לפרל לא הייתה כל ברירה. החייל הסתלק מן המקום והבגד נשאר אצל פרל. עברו ימים מספר החייל לא הופיע. פרל סיפרה את אמורה

14:01 לבעלה מהר"ל וביקשה את עצתו מה לעשות. אמר לה המהר"ל, בזמן מלחמה נוהגים הקצינים לתפור בבגדיהם יהלומים ואבני חן. כדאי לבדוק אם אין בבגד זה משהו מן הדברים האמורים. פרל לקחה את הבגד ופרמה אותו, ומיד ראו שאכן היו תפורים בו יהלומים ואבני חן אוצר מלא. כאשר עברו ימים נוספים ולא נמצאו כל עקבות לקצין, כשאיש מבין אנשי הצבא המוכרים לא ידע כל רמז לזהותו, הבינו בני המשפחה כי מן השמיים נשלח להם אוצר. חותנו של מהר"ל שמואל רייך, העשיר לשעבר שחי בשנים האחרונות מפדיון חנותה של ביתו, התחיל עתה שוב לשלוח ידו במסחר. הוא ראה ברכה במעשה ידיו ובינתיים הסתיימה המלחמה. שמואל רייך זכה במכרז ממשלתי לבנייה קבלנית של בניינים ומבנים שלה בעיר ובסביבתה שנהרסו במהלך המלחמה. שמואל רייך התעשר שוב. שמואל רייך חילק צדקה ביד רחבה ושוב הוא עמד ברשות קהילת פראג. מהר"ל יכול עתה ללמוד תורה ללא דאגה, וגם לפרל נותר פנאי רב יותר ללימודיה, ונוסף לכך היה לה שיעור קבוע עם בעלה בהלכה ובמקורותיה, גם במוסר וגם בחקירה. העידה על עצמה פרל כי בכל יום למדה חמש שעות לפחות. מאוחר יותר, כאשר שמו של מהר"ל התפרסם בעולם והתחילו להגיע אליו שאלות מקהילות שונות, הייתה פרל זו שקוראת לפניו את השאלות וכותבת מפיו את התשובות לשאלות אלה. היא גם סידרה והכינה לדפוס את עשרים וארבעת חיבוריו הנודעים. גם מסופר שבשמונה מקומות לפחות בחיבוריו של מהר"ל הצליחה פרל למצוא אי דיוקים בלשון מאמרי חז"ל או דברי רש"י או תוספות שסוטטו בהם. מהר"ל העריך מאוד מאוד את אשתו וקרא עליה את הפסוק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. פרל ילדה למהר"ל בן אחד שמו בצלאל ושלוש בנות

16:42 רחל, תהילה ורילינס[?]. בצלאל, בנו של מהר"ל, היה חריף מאוד והצטיין בכישרונות נדירים. במיוחד אהב ללמד תורה. היה לו כישרון רב באמירת שיעור לפני תלמידים. בישיבה של פראג היה אז ראש הישיבה רבי אפרים, שכתב את הספר עוללות אפרים. בצלאל, שהתחתן עם בתו של יהודי נכבד ומיוחס והיה סמוך על שולחנו שתיים עשרה שנים, עבר לעיר קלן ושם פתח ישיבה. ישיבה זו רוכשה לעצמה מיד פרסום רב ומשכה אליה מספר גדול של תלמידים. לבצלאל היו שני בנים מנחם ושמואל ובת אחת בשם ליף[?]. מנחם הבכור נפטר בילדותו. שמואל, הבן השני, חונן בכישרונות מבורכים, אך יחד עם זה לא היה לו חשק רב ללימודים. מצד שני, הוא הצטיין בכתב יד יפה ובכישרון אמנותי לציור ולעבודות יד, במיוחד במלאכת יד במתכות שונות כמו זהב, כסף ונחושת. בגיל שש עשרה שנה, כשלמד שמואל בישיבת אביו בצלאל, כתב על קלף ספר תורה שאורכו היה שנים עשר סנטימטר, רוחבו פחות משמונה סנטימטר. הכתב היה ברור ותואם את ההלכה. אמנם בדרך כלל נזקקו לזכוכית מגדלת כדי לקרוא בספר הזה. שמואל הצעיר התקין לספר תורה זה עצי חיים זעירים שהיו עשויים מעשי אומן, עליהם היו חרוטים הפסוקים הבאים וזאת התורה אשר שם משה עץ חיים היא דרכיה דרכי נועם אורך ימים בימינה. השם חפץ למען צדקו תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שמואל גם התקין יד לספר התורה הזה, מותאמת לגודלו. על היד חרט פסוקים אחרים וגם ציור של קריעת ים סוף. הוא גם יצק כתר לספר התורה. בכתר היה ציור של מעמד קבלת התורה בהר סיני. כישרון מיוחד גילה שמואל בהתקנת ארון קודש זעיר עשוי משנהב לספר התורה הזה. על הדופן המערבי של ארון הקודש

19:29 חרט ציור של בית המקדש. על הדופן הדרומי ציור של מזבח הנחושת. על הדופן הצפוני השולחן ולחם הפנים. על שתי הדלתות הזעירות ממזרח חרט את הארון והלוחות מבחוץ ואת המנורה ומזבח הזהב מבפנים. האומן הצעיר שמואל לא הסתפק בכך. הוא לקח אבן שיש גדולה מקוטרו של הארון וחצב בשיש חלל שבו ניתן להכניס את ארון הקודש הזעיר עשוי שנהב. בחלקה העליון של האבן שמעל לחלל צייר כפורת ועל הדפנות החיצוניות של הארון חצב ציורי גלות, חורבן בית המקדש, יציאת בני ישראל לגלות, הריגת חנה ושבעת בניה על קידוש השם וגם סמל היהודי הנודד, תרמילו על כתפו מקל נידודיו בידו ובזרועותיו ספר תורה. שלוש שנים נמשכה כתיבת ספר התורה הזעיר והתקנת כליו וארונותיו. שמואל עשה זאת בזמנו הפנוי מסדרי לימודי הישיבה. כאשר היה בן תשע עשרה שנים, שידך אותו בצלאל אביו עם ביתו של מנהיג יהודי ובעל צדקה מפורסם באשכנז בשם מרדכי זלצהיים. החתונה התקיימה בפראג אצל סבו של החתן כמובן מהר"ל, שהיה אז בן שמונים ושלוש שנים. שמואל העניק את יצירתו האומנותית הגדולה, ספר התורה וארונותיו כמתנה לסבו מהר"ל. מהר"ל נהנה מאוד מכך והשתעשע הרבה ביצירה הנהדרת. בשנת ש"פ, שזה אלף שש מאות ועשרים נפטר אביו של שמואל, בצלאל, בכלא. שמואל עבר לדור בפראג. כאשר היה בכלא התפרנס שמואל ממסחר בזהב וכסף יהלומים במיוחד התפרנס בהרכבת אבני חן ותכשיטים ועשיית תכשיטים בצורה אומנותית. גם בפראג המשיך שמואל במסחר זה ובמלאכה זו, ובין השאר עסק בחריטת ציורים על מתכות בגוונים שונים, וכך צבר לעצמו כסף רב. נחזור אחורנית. באותו זמן שבה נודע שמו של מהר"ל בפראג ובמרחקים על גדלותו בתורה ובעבודת השם הגיע חותנו שמואל רייך למעמד רם ונכבד אצל השלטונות.

22:22 בפראג משל אז פרדיננד הראשון. שמואל רייך מצא אצלו חן בשכלו הישר ובכישרונותיו הגדולים. מובן לצערנו שגדלותו עוררה קנאה ושנאה גדולה מצד רבים מאנשי החצר שלא יכולים היו לסבול את העובדה שיהודי הגיע למעמד כה רם, והם התחילו לנהל נגדו הלשנות ועלילות ותככים שונים. אבל מעמדו של שמואל בחצר המלוכה לא התערער ונשאר יציב כפי שהיה