פרק 110 : תולדות חייו המעניינים של מהר"ל מפראג

00:01 לאחר הסיפור המרשים שסיפרה רחל לבתה דבורה לאה על גירוש הרוחות הרעות שהשתלטו על בית בפוזנא, המשיכה רחל לדבר וללמד את בתה דבורה לאה גם תורה וגם את המסורת של המשפחה. ובראש ובראשונה הסביר לה את ההבדל בגישות שבין המקובלים והנסתרים לגבי חינוך הבנות לגבי-- וההבדל שבינם לבין המתנגדים שסברו שאין ללמד את הבנות תורה. תלמידיו של רבי יואל בעל שם וגם שאר המקובלים סברו שיש ללמד את הבנות תורה בהתאם לצורכיהן ובהתאם ליכולתן. כתלמיד מסור של הבעל שם ממעזיבוז' לימד רבי ברוך בטלן את רחל בתו, והיא אכן נהייתה למלומדת. רבי ברוך עצמו לימד אותה מהיותה בגיל חמש. כאשר הגיעה לגיל חמש עשרה כבר ידעה ללמוד עניינים בתורה שבעל פה, והיא המשיכה ללמוד עד ששודכה לרבי שניאור זלמן, בנו של רבי מוישה. שניאור זלמן נמנה דווקא על אלה המתנגדים למקובלים. דעתו הייתה שאסור ללמד תורה לבנות, וכך נוצר המצב שרחל האם אשתו של שניאור זלמן, הייתה מלומדת כ-כיוון שאביה רבי ברוך בטלן לימד אותה. אבל בתה דבורה לאה נשארה ללא השכלה כלל. לאחר שסיפרה רחל לדבורה לאה סיפור זה, התחילה להתעניין יותר ויותר במקור מוצא בתה גם מצד אמה וגם מצד אביה. התברר לדבורה לאה שמוצאו של רבי ברוך בטלן אבי אמה, היה ממגורשי ספרד ופורטוגל. אצל מגורשים אלה הייתה תורת הקבלה חלק בלתי נפרד מלימודם הקבוע, ולכן רבי ברוך חונך ברוח הקבלה. מוצאה של אמה של רחל היה ממשפחה ידועה בפוזנא שהתייחסה אל הגאון הגדול רבי שלמה לוריא מהרש"ל, שהיה ידוע כמקובל. אמנם שניאור זלמן, בעלה של רחל אביה של דבורה לאה, היה חוטר מגזע מהר"ל מפראג. אביו של רבי שניאור זלמן, רבי מוישה, היה דור רביעי לרבי יהודה

03:02 ליב הוא מהר"ל מפראג. נספר על מהר"ל. מהר"ל נולד בשנת ריע"ב, כלומר אלף שש מאות ושתיים עשרה למספרם. אביו היה הגאון רבי בצלאל, דור חמישי לגאון רבי יהודה ליב מוורמייזא, שנפטר בשנת ה"ח. כלומר בערך באלף ארבע מאות ושישים. על מצבתו של הגאון רבי יהודה ליב היה-- נכתב על המצבה שמוצאו היה מדוד המלך. רחל המשיכה וסיפרה לבתה דבורה לאה דברים רבים על מהר"ל מפראג, שעברו בסיפורים מאב לבן, מדור לדור. בגיל שבע היה מהר"ל כבר כל כך חכם שהתפלפל בהלכה עם גאונים ומפורסמים שהיו באים לבית אביו רבי בצלאל ולבית סבו רבי חיים. רבי בצלאל, אביו של מהר"ל, היה יהודי עני ולכן רצה לשדך את בניו בהיותם צעירים ביותר. מלבד מהר"ל היו לו עוד שלושה בנים רבי חיים, רבי סיני ורבי שמשון. האב רבי בצלאל חיפש לבניו שידוכים עם משפחות בעלות אמצעים שהיה עליהן להתחייב לשלוח את החתנים לישיבות על חשבונן עוד לפני הנישואין, ולאחר הנישואין להחזיק אותם סמוך לשולחנם כדי שיוכלו להמשיך וללמוד תורה. וכך היה שבהיותו בגיל עשר שודך מהר"ל עם בתו של הלמדן העשיר רב שמואל ברבי יעקב רייך מפראג, שהיה אדם עשיר גדול והיה מקורב למלכות, ועל ידי השתדלנותו נעזרו אלפי יהודים. באותו זמן, כאשר המהר"ל השתדך והיה בן עשר בערך, התפרסמה לתהילה הישיבה בפרמישלה. בראש הישיבה הזו עמד הגאון המפורסם רבי יעקב פולק, שהוא היה תלמידו וממשיך דרכו של רבי יעקב מרגליות מנירנברג. לרבי יעקב פולק הייתה שיטה מקורית ועצמאית בלימוד התורה. הוא עיצב והביא לידי שלמות את דרך הפלפול. כל סוגיה בגמרא הפריד וחילק לענייניה השונים, ובכל עניין מעניינים אלה דקדק וחילק לפי הסברות השונות, וכל סברה ברר וליבן עד לדרגת שיא. לישיבתו

06:08 של רבי יעקב פולק יצא שם טוב ומכל מקום נהרו אליה תלמידים. ראש הישיבה רבי יעקב הקפיד מאוד בקבלת תלמידים ורצה שבישיבתו יהיו רק טובי ומצויני התלמידים ובעלי המוחות החריפים ביותר, ולכן בחר לישיבתו רק אחד מתוך עשרים או עשרים וחמישה תלמידים שביקשו להתקבל אליה. לישיבה הזו נשלח מהר"ל על ידי חותנו לעתיד רבי שמואל רייך בהיותו בגיל שתיים עשרה שנה, והוא התקבל בה מיד. הוא נשאר בישיבה ארבע שנים תמימות כשהוא לומד בתוך רוב התמדה ושקידה. לפי מסורת במשפחה היה רבי יעקב פולק אומר על תלמידו זה המהר"ל, שייתכן שהיה הצעיר ביותר בישיבה, שהוא מהווה את הנקודה השלישית מבין שלוש הנקודות שמהן הרכיב הוא, יעקב פולק, בעזרת השם סגול בכרם בית ישראל. הוא התכוון בכך לשלושה תלמידים רבי מאיר קצנלנבוגן, שנקרא מהר"ם מפאדובה, רבי שלום שכנא מלובלין והשלישי מהר"ל מפראג. מתוך אלפי תלמידים התפאר רבי יעקב פולק בשלושה אלה. המהר"ל בעצמו היה אומר שבישיבה הזאת של רבי יעקב בפרמישלה הוא למד לא רק לסלול דרך באמצעות הסברות המובחרות והעדינות ביותר, אלא גם לבנות ארמון בן שלוש קומות. בשנת רפ"ח, כלומר אלף שש מאות ארבעים ושמונה למספרם, עזב רבי יעקב פולק את פרמישלה והתמנה כרב בפראג, ואז מהר"ל, אחרי ארבע שנים של לימודים שם בישיבה, יצא לערוך גלות, כלומר לנדוד ממקום למקום. המהר"ל נדד במשך שנתיים ואז חזר לפראג, ובאותו זמן נסע אחרי שנתיים שהוא חזר נסע רבי יעקב פולק מפראג. רבי יעקב נסע ללובלין כדי לבקר את הישיבה שהקים שם תלמידו רבי שלום שכנא. אבל בלובלין חלה רבי יעקב פולק ונפטר כיוון שהיה כבר זקן מופלג. החותן של מהר"ל עדיין לא, אבל לעתיד, שמואל רייך הביע

09:01 את רצונו שהנישואין ייערכו מייד בין מהר"ל לבין ביתו פרל, ולאחר הנישואין יוכל מהר"ל לנסוע ללמוד בישיבה שיבחר בה. אבל מהר"ל סבר שהכלה, שהייתה אז בת ארבע עשרה שנים, צעירה עדיין מכדי להינשא, ולכן ביקש שישלחו אותו לישיבה למשך ארבע, חמש שנים נוספות שרק לאחריהן הם יתחתנו ואז יהיה סמוך לשולחן חותנו. הכלה לעתיד שמה פרל, ביתו של שמואל רייך, הצטיינה בכישרונותיה וידיעותיה כאשר השתדכה עם מהר"ל הייתה בסך הכל בת שש שנים, וכבר אז ידעה שהחתן שלה הוא למדן גדול ובעל כישרונות גאוניים, ולכן היא החליטה ללמוד ולהשתלם כדי שהחתן לא יתבייש בה. והיא החלה אז ללמוד בכוחות עצמה בסתר, וכך השתלמה במשך כל השנים, וכשחזר מהר"ל לפראג נפגשה איתו וסיפרה לו על הצלחתה בלימודים והמהר"ל מאוד נהנה מזה. לפני שיצא מהר"ל שוב ללמוד בישיבה למשך אותן ארבע, חמש שנים נוספות שדיברנו עליהם, קבע לכלה שלו לפרל סדר לימודים מיוחד, וגם קיבל ממנה הבטחה להמשיך ללמוד באותה שקידה כמו קודם. ואז יצא מהר"ל אל הישיבה. במשך השנתיים לפני כן שמהר"ל נדד, נפגש בדרכו עם גאונים גדולים. הוא בעצמו הצניע את גדלותו, אבל בכל מקום השתדל לשמוע דברי תורה מפי גדולי התורה שפגש וגם רשם אותם לעצמו. בדרך אז בגלותו שנדד ממקום למקום, שמע שבפוזנא נמצא גאון גדול בשם רבי יצחק קלובר שהגיע לשם מוורמייזא שבגרמניה, ולפי השמועה הייתה לרבי יצחק קלובר שיטת לימודים מיוחדת על פי דרכם של גאוני אשכנז וצרפת. לכן עכשיו, כאשר היה צריך ללמוד עוד ארבע, חמש שנים בישיבה, החליט ללמוד את השנים הנוספות אצל הגאון רבי יצחק קלובר בפוזנא ואז הגיע לפוזנא, שם נפגש עם נכדו של אותו רבי יצחק קלובר ששמו שלמה ורבי יחיאל

11:45 לוריא מבריסק. הנכד היה אז בן שבע עשרה שנה. כלומר הוא היה צעיר בשנתיים ממהר"ל. שני אלה רבי שלמה ורבי יחיאל ומהר"ל היו לחברים שלמדו יחד תורה מפי רבי יצחק קלובר, סבו של רבי שלמה. רבי יצחק קלובר היה אז זקן מופלג, אבל על שני תלמידים אלה אמר שהוא יכול להמליץ בפה מלא את מאמר חז"ל שלפיו למד הרבה מרבותיו, אבל מתלמידיו יותר מכולם. חלפו ארבע שנים של לימודים בפוזנא, אבל מהר"ל עדיין לא רצה לחזור לפראג כדי להתחתן. הוא פשוט לא היה מסוגל להינתק מרבו רבי יצחק קלובר ומחברו רבי שלמה. לכן הוא כתב למחותן, כלומר לחותן שלו לעתיד וגם לכלה פרל, וביקש רשות להישאר עוד שלוש שנים בפוזנא. הרשות ניתנה לו. במשך אותן שלוש שנים שבהם שהה מהר"ל בפוזנא קרה דבר. אבי הכלה, אביה של פרל, רבי שמואל רייך, התרושש. הוא נשאר בעירום ובחוסר כל. נאלץ למכור את כל רכושו כדי לסלק את חובותיו. לכן רבי שמואל רייך הודיע למיועד להיות חתנו מהר"ל, שהיה אז בפוזנא, את אשר אירע לו וכן שהוא לא מסוגל לעמוד בהתחייבויות שהוא לקח על עצמו כלפיו, גם בנוגע לסיפוק המזונות וגם בשאר בקשר לשאר התחומים. לכן רבי שמואל רייך הודיע למהר"ל שמצידו רשאי מהר"ל לנתק את קשר השידוכים עם ביתו ולחפש לו שידוך אחר. אבל מהר"ל השיב לו במכתב עידוד ואמר כי רק אם הכלה לא מעוניינת להמתין היא יכולה לנתק את הקשר, אבל לא מבחינתו שלו, של מהר"ל. מבחינתו אין שום הבדל אם אבי הכלה הוא עני או עשיר. ואז, בשלב הזה נפטר הגאון רבי יצחק קלובר בפוזנא. זה היה בשנת רצ"ח, כלומר אלף שש מאות שלושים ושמונה. אז החליטו

14:29 תלמידיו מהר"ל וחברו ל... אלף חמש מאות ארבעים ושמונה למספרם. אני טעיתי קצת בשנים במאה שנה בערך. בכל אופן, הגאון רבי יצחק קלובר נפטר בשנת אלף חמש מאות ארבעים ושמונה למספרם, ואז החליטו תלמידיו מהר"ל וחברו רבי שלמה, הנכד של רבי יצחק קלובר, וגם עוד תלמידים לעזוב את פוזנא ולעבור לקרקוב. קרקוב הייתה אז עיר של תורה, ואז חמש שנים שהה מהר"ל בקרקוב. שלוש שנים למד עם חברו רבי משה, בנו של רבי ישראל איסרליש. רבי משה, בנו של רבי ישראל איסרליש, נודע יותר מאוחר כהרמ"א, אחד הפוסקים הגדולים, ואיתו למד הרמ"א שלוש שנים. בשנותיו המאוחרות יותר היה מהר"ל מדבר בהתפעלות רבה על קרקוב. הוא אמר שמעולם לא ראה קהילה שתהיה מבורכת בחיבת תלמידי חכמים כמו העיר קרקוב. גם קצבים, גם שוחטי מים, גם חוטבי עצים היו בקרקוב לומדי תורה מופלגים. הקשרים והיחסים בין איש לרעהו היו מיוחדים במינם. קרקוב הייתה סמל לעיר של תורה וגם של מידות טובות, ולמדו שם גם את תורת הנגלה וגם את תורת הקבלה. עכשיו היה דבר מיוחד בקרקוב שמהר"ל ראה שם. בכיכר השוק בקרקוב היה שטח אדמה בקוטר שלושים אמות, כלומר כחמישה עשר מטר מגודר בחומת אבנים. בתקופה שבה מהר"ל היה שם רווחה הדעה שהחומה היא כבת מאה ושישים שנה, כלומר משנת אלף שלוש מאות שמונים בערך למספרה. סופר שהשטח גודר שם משום שפעם נבקעה האדמה ובלעה גבר ואישה לעיני אנשים רבים. מעשה הפלא שהיה כך היה. בשנת האלפים קכ"ג, שזה מקביל לספירה שלהם של בערך אלף שלוש מאות שישים ושלוש, כיהן כרבה של קרקוב הגאון רבי יצחק. רבי יצחק היה ממגורשי אשכנז בגירוש שנגזר באותה תקופה על היהודים באשכנז, כלומר בגרמניה. העיר קרקוב השתייכה

17:45 אז לאחד מנסיכי פולין. מנהל אחוזותיו של אותו נסיך גוי היה יהודי מגרמניה שהיה כהן, שמו שלמה זליגמן. שלמה זליגמן היה אדם קל דעת ובעל עבירה, כלומר הוא לא שמר את מצוות התורה. הוא שינה בהמשך הזמן את שמו משלמה לזיגמונד, ולצערנו הדברים הידאו-- הגיעו לידי כך שהיה מחלל שבת, אוכל טרפות ועושה כל דבר שאסור על פי תורה. יהודי זה, שלמה זליגמן, החליט להתחתן עם אישה יהודייה גרושה בקרקוב. למרות שכהן על פי התורה אסור לשאת גרושה. בא שלמה זיגמונד אל רבי יצחק, רבה של קרקוב, ודרש ממנו מהרב לסדר חופה וקידושין לו ולגרושה. הרב רבי יצחק סירב וניסה להסביר לשלמה זיגמונד ולשכנעו-- זליגמן ולשכנעו להימנע מכך. אבל זליגמן אמר בעזות שהוא מבחינתו מוכן לוותר על הכהונה שלו כדי להתחתן עם האישה, ובהמשך הדברים גם אמר שאם הרב לא יערוך להם חופה וקידושין הם ייסעו לעיר אחרת ושם הם יתחתנו. רבי יצחק הזמין אליו את האישה וגם את קרובי משפחתה שהיו מנכבדי העיר, ואמר להם שאם תעשה-- אם יעשה דבר כזה בישראל הוא רבי יצחק יטיל חרם על אלה שעושים את זה. קרוביה של הגרושה שקיימו יחסי מסחר עם שלמה זליגמן היו דווקא מעוניינים בנישואים אלה וניסו להשפיע על הרב שימצא איזה היתר. הרב עמד על דעתו וגם ציווה להכריז בבית הכנסת שקיים איסור חמור על הנישואים האלה. גם הזהיר את בני הזוג שלא יעיזו לעבור על האיסור. כששמע שלמה זליגמן על כך שהרב התרה בבית הכנסת, זעם זעם רב, ובראותו את עצמו בעל עמדת השפעה וכוח, הודיע בתקיפות שהוא יעשה את שלו. בקהילת קרקוב פרצה-- קרקוב פרצה מחלוקת גדולה. יראי השם, האנשים הדתיים יותר ובמיוחד לומדי התורה, דיברו

20:24 על עניין שאסור לעשות זאת. אבל קרובי הגרושה וכל מיני יהודים שמחפשים היתרים למיניהם הצדיקו את שלמה זליגמן, ועדיין מתוך תקווה שיבואו על שכרם. שלמה זליגמן לא ויתר. בהיותו נכבד בעיני הנסיך שאת אחוזותיו ניהל, פנה אל הנסיך וסיפר לו את המאורע. שלמה זליגמן הסית את הנסיך נגד הרב אשר מסיבות פנאטיות מתעקש על רצונו שלא לבצע דבר פעוט כזה של עריכת חופה וקידושין בינו לבין הגרושה. הנסיך הזמין אליו את הרב וגם את הבישוף הנוצרי לפגישה הזו. הרב רבי יצחק הגיע לנסיך בליווי אחד מראשי קהילת קרקוב. הנסיך פתח בשאלה למה הרב מונע מבני זוג ששוררת ביניהם אהבה להתחתן? הרב רבי יצחק הסביר לנסיך שאין הדבר תלוי ברצונו, שכן יהודים חיים על פי התורה והתורה אוסרת נישואים של כהן וגרושה. הנסיך בעניין הזה פנה אל הבישוף ושאל אותו אם אמנם נכון הדבר. הבישוף, שלצערנו היה שונא ישראל, השיב שאומנם בתורת משה מופיע איסור כזה, אבל אמר הבישוף, חכמי התלמוד התירו דברים רבים מן התורה ועל פי הדת היהודית נתונה הסמכות לרבנים לשנות, לאיסור או להתיר דברים הכתובים בתורה. הרב רבי יצחק הכחיש את הקביעה של הבישוף. הוא הסביר לנסיך שבצד התורה שבכתב, שהקדוש ברוך הוא נתן למשה בסיני, נתן לו יחד איתה את התורה שבעל פה, המכילה הסברים ופירושים והוראות לתורה שבכתב, ואלה עברו מדור לדור מאות רבות בשנים עד שחכמי המשנה והתלמוד רשמו את הדברים. המשיך הרב וסיפר לנסיך, התורה שבכתב והתורה שבעל פה אינם דברים שונים ונפרדים. הם משלימים זה את זה. הבישוף פנה להציג לרב שאלות וקושיות בנימה של זלזול ולעג, בכוונה להכניס את הרב במבוכה ולהעמיד אותו באור מגוחך בעיני הנסיך. אבל הרב היה

23:01 בקי דיו גם בספרות התלמודית וגם בדרכם של שונאי ישראל בכל הדורות, בשאלותיהם וקושיותיהם. הוא ידע את תוכן הוויכוחים שנאלצו בשעתם חכמי ישראל לנהל עם גדולי הנוצרים. דוגמת ויכוח הרמב"ן. ולכן רבי יצחק לא איבד את עשתונותיו. את תשובותיו השמיע במתינות ובשפה ברורה. השיחה עם הנסיך התנהלה באמצעות מתורגמן כיוון שהרב לא ידע את שפת המדינה, אבל תוכן תשובותיו של הרב מלאות החוכמה הרשים מאוד את הנסיך.