פרק 102 : ברוך מוואיזין בהדרת הטבע

00:01 ברוך מוואיזין נמצא עם רבי שלמה באחוזה של אחיו של רבי שלמה לרגל החתונה, וברוך יוצא להדרת הטבע של האחוזה. פעם אחת נכנס ברוך להתלהבות גדולה ומיוחדת מגודל מעשי השם ונפלאותיו בטבע. היה זה בשעת בין הערביים כאשר תוך כדי סיור במרחב האחוזה הביאו אותו רגליו לראש גבעה שממנה ניתן היה להשקיף על השטחים שהשתרעו לפניה. לכל מלוא העין היו פרושים שדות מוריקים. למרגלות הגבעה זרם נהר, רעש מימיו השוטפים התמזג עם שאר קולות הטבע לזמרה עריבה, זמרה שנשמעה כאילו מפי מחנה מלאכים האומרים שירה לה'. ברוך היה נפעם. הללו את השם מן הארץ הכריז בהתפעלות. הוא לא יכול היה לנתק מבטו מהדר הבריאה האלוקית, והמשיך להסתכל מוקסם בתופעות היצירה ונפלאותיה, עד שכמעט שכח שעליו לשוב לרבו כדי לעזור לו. שקיעת החמה שהתרחשה לאחר מכן הייתה נפלאה במיוחד. ההתפעלות הזאת של ברוך פינתה עכשיו את מקומה לתחושת אימה כאשר האפלולית התחילה להתפשט על פני הארץ. כדור הארץ שינה את מראהו מבהיר לכהה, ויחד איתו כאילו הפך את הלך הרוח ואת האווירה לכדורניים. ברוך אומנם נשאר תקוע למקומו, אבל היה תפוס בהרהורים. לא עבר זמן רב ומעל ראשו התפרש רקיע מאיר, זרוע מיליארדי כוכבים נוצצים באורם. הלבנה הבקיעה לה דרך בין הכוכבים כמלכה, ונוגה שטף את פני תבל בקרני הכסף שלה. עכשיו, את מקום העצב שהביאה איתה השקיעה תפסה השמחה. אור הירח והכוכבים עורר בנפשו של ברוך שמחה שעד עכשיו לא ידע ולא חש מעולם. הייתה זו חדוות הבריאה, שמחה אלוקית שלמה. לא היה צורך להזכיר לברוך שהגיע הזמן לתפילת ערבית. התפילה כאילו בקעה והשתפכה מאליה, מונעת על ידי קול - כל עצמותי תאמרנה השם מי כמוך? וכך התחילו שפתיו לבטא את

03:19 כל חוויית נפשו המברכת את הקדוש ברוך הוא, אשר בדברו מעריב ערבים, בחוכמה פותח שערים, ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים. וכך המשיכה התפילה. את הפסוק "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" השמיע ברוך בכוונה ובהתלהבות כה גדולה, בהרגשת היותו חלק מהאחדות האלוקית המהווה את הבריאה כולה. את האחד של השם אלוקינו השם אחד משך ברוך בקול מודגש ובכוונה שהסתלסל באוויר ומילא את חלל העולם. האחד של ברוך התגלגל על פני הר ובקעה, שדה ויער, התמזג עם שירת הנחל הבוקע מרגל ההר, הפך שירת היקום כולו המתרוממת מעלה מעלה עד שהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מבוהק הירח ואור הכוכבים ומתפשטת כריח בשמים הנסך בטבע כולו. קולו של ברוך נפסק, כאילו נעלם מעוצמת ההתפעלות, ואז התגלגל אליו מרחוק הד קולו. הכרזת האחד שלו שוב חזר האחד ונקלט בהדהודו בתוככי הבריאה כולה, כאשר הוא מקיף הר ובקע שדה ונחל, יער וסלע, עץ ודשא, ועוטף גם את ברוך עצמו. הכל בכל מכל הותך והתמזג באותה מילה אחד. הכל הפך להיות ביטוי אחיד, מלא ומוחלט של מלוא כל הארץ כבודו. רעד של קדושה תקף את ברוך בהד ששמע, כאילו ראה את המענה האלוקי לקריאתו הקדושה, וראה בוודאות שאכן קולו נקלט בשמי השמיים והגיע לכיסא הכבוד, ומשם כביכול חוזרת אליו ההכרזה השם אחד שמביעה את האחדות המלאה והמוחלטת של אין עוד מלבדו. ברוך חזר לאחוזה בשעה מאוחרת מאוד בלילה, והרגיש את עצמו כמי שנולד מחדש, מזוכך יותר, מרומם יותר. הרושם של אותו ערב לא סר מברוך מוואיזין כל ימי חייו. במשך הקיץ למד ברוך הרבה מפיו של הגאון רבי שלמה. בהיותו רוב שעות היממה בישיבה למד גמרא ומפרשיה. אמנם בביתו של רבי שלמה למד

06:28 מוסר ומידות וקיבל הדרכה בעבודת הבורא. בדרך ברוך קבע לעצמו כלל לעשות את כל המאמצים, ליישם ולבצע בפועל את כל אשר למד, בגלל שאצלו עיקר היה עניין המעשה, הקיום המעשי של רצונו של הבורא. על פי מאמר חז"ל לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ואז הגיע חודש אלול. בישיבה, כפי המנהג, המעיטו בלימוד הגמרא וההלכה והקדישו זמן רב יותר לעניינים של יראת שמיים ועבודת הבורא. תלמידים רבים קיימו תעניות, ערכו תיקון חצות, התמסרו לחשבון הנפש, ללימוד מוסר ולתשובה. הייתה זו שעת הכושר לברוך להתמסר עוד יותר ללימודי המוסר ולתורת המידות. ברוך גם ניצל את זמנו והגשים את שאיפתו להתבודדות ביער. מאז היה עם רבו שלמה באחוזת חותן אחיו, שם השיג את המשמעות ביצירה האלוקית. הייתה לברוך תשוקה גדולה יותר וחיבה גבוהה יותר לטבע. אותה מעין התגלות שזכה לה באותו ערב בלתי נשכח, השאיר עליו רושם ממידה כזו שבכל עת מצוא חיפש הזדמנות לצאת מחוץ לעיר ולהתהלך על פני שדה ויער, מתוך הרגשה שכך מתקרב הוא יותר אל בורא העולם. מן הדברים שלמד, ידע ברוך שנוסף על החלוקה הכללית של הנבראים שברא הקדוש ברוך הוא לצבא השמיים ולצבא הארץ קיימת חלוקת משנה פנימית בצבא הארץ, כלומר בעולם התחתון עצמו. החלוקה היא לארבעה חלקים או ארבע כיתות דומם, צומח, חי ומדבר. לכל אחד מחלקים אלה יש נפש מיוחדת המחיה ומקיימת את אותו חלק. ארבעת החלקים הללו אינם בדרגה שווה, כי אם כל חלק הוא בדרגה גבוהה מחברו. הצומח נעלה יותר מן הדומם. החי גבוה מן הצומח והמדבר, כלומר האדם נעלה וגבוה מן הכל. תפקידו של כל חלק התחתון בדרגתו לשרת את העליון ממנו. הצומח ניזון מן העפר הדומם. בעלי החיים ניזונים מן הצומח

09:28 והאדם ניזון מבעלי החיים. תכליתו של כל נברא היא לעלות ולהיכלל בדרגה העליונה הגבוהה ממנו, וכך מושגת תכליתו של הקדוש ברוך הוא ושל הבריאה האלוקית כולה. יחד עם זאת, למרות אשר כאמור, יש לכל נברא נפש משלו, הרי אין הנפשות של כל ארבע הכיתות דומות זו לזו. אמנם בשורשן כל הנפשות מקורן מן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהוא יחיד ומיוחד ואין לו תחילה ואין לו סוף. אבל דרגות הנפשות כאשר הן באות בגילוי במציאות העולם, הם בהתאם לדרגתן ומעמדן בבריאה. לדומם יש נפש של דומם, לצומח יש נפש של צומח וגם לחי ולמדבר. ולפי זה נפשו של האדם היא הגבוהה ביותר. הגילויים האלה פקחו את עיניו של ברוך מוואיזין לראות בכל דבר חלק מן היצירה האלוקית הכללית, וכך ראה את חוכמתו וגבורתו של הבורא, ובכל ראה בכל דבר ראה את חלק אלוקא ממעל. השמש בגבורתו, הירח והכוכבים בהוד תפארתם עוררו אצל ברוך השתוממות באותה מידה כמו התולעת הרוחשת על האדמה והנמלה הבונה את עולמה. כולם סיפרו את מעשי אלוקים ואת נפלאות הבורא. בכל ראה ברוך מוואיזין נשמה, ומכל דבר וכל תופעה למד לאהוב מצד אחד, וליראה מצד שני את הקדוש ברוך הוא. ואז, כאשר יצא ברוך במחצית השנייה של חודש אלול אל השדה, הגיע אל שדה שהתבואה כבר נקצרה בו. פה ושם התגלגלו שיבולים פזורות. פה ושם היה מונח מגל שנשכח. לאורך כסלי הפרדס, שהפירות נקטפו בו כבר מן האילנות. על הדשא שבין העצים היו פזורים תפוחים ואגסים בודדים שהיו בתהליך של ריקבון. על ענפי העצים החשופים עמדו עורבים והשמיעו את קולותיהם. עצבות התחילה להעיק על ליבו של ברוך. העולם נראה כעומד על הגבול שבין השנה המסתיימת לבין השנה

12:21 העומדת להתחיל. העולם עמד לפני התחדשות. בכ"ה באלול נברא העולם ובראש השנה שהוא היום השישי למעשה בראשית נברא האדם בכיר היצורים. והנה השנה הקודמת נראית כאילו היא נפרדת במין ליווי של עצבות, והשנה החדישה החדשה מופיעה במקומה בשמחה ובחדווה. תוך כדי היות ברוך מוואיזין תפוס בהרהורים, התחילו ברקים להבקיע את אפלת העננים בהם התכסו השמיים לפתע. ברוך לא חש פחד מפני הברקים והרעמים. הוא גם לא נבהל מפני הגשמים. ברעמים שמע את קול הבריאה, ובברקים ראה את השתקפות האור האלוקי. עכשיו התחילו העננים להתפזר וקרני רקיע תכלת נראו מבעדם. על אחד העננים התלויים לנוכח השמש, נראתה לפתע הקשת רבת הגוונים בכל הדרה המלכותי. ברגשי יראת רוממות ובהתלהבות ברך ברוך את ברכת הקשת. במוחו חלף הרעיון כי בעצם האדם הוא כמו עץ השדה. יש לו זמן צמיחה וגדילה, יש לו זמן הבאת פירות ועמידה איתנה, ויש לו זמן של ירידה וניוון. וכך נגלו לברוך מוואיזין פנים נוספות של האדם כחלק בלתי נפרד מבריאתו של הקדוש ברוך הוא. כאשר הגיעו הימים הנוראים ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, הרגיש עצמו ברוך כחלק מן היצירה האלוקית המכירה בהווייתה המתמדת, ממקורה האלוקי ובמלכותו ואדנותו של בורא העולם המקיים את הכל. תפילות ראש השנה ויום הכיפורים כאילו נבעו והשתפכו מעליהן ממעמקי נפשו פנימה. נשמתו של ברוך מצאה את ביטויה המלא בתפילות הקדושות והנשגבות האלה, והגיע באמצעותן לשיא של רוחניות צרופה שכבשה את כל מציאותו, שהזדככה עכשיו מהגשמיות והגיעה למדרגה של רוחניות כשהיא חדורה ומוקפת בשמחה רוחנית מוחלטת. הימים הנוראים חלפו, ולאחר חג הסוכות היה על ברוך לעזוב את ביתו של רבי שלמה, מכיוון שתפקידו כמשמשו של הגאון הסתיים והגיעה תורו של תלמיד אחר

15:25 לתפוס את מקומו כמשמשו של ראש הישיבה.