פרק 89 : יצחק שאול מעודד ומחזק את ברוך. ערב פסח בדוברומיסל

00:01 המשך השיחה בין יצחק שאול לברוך. יצחק שאול סיפר לברוך כי בזמן שהאנשים הפשוטים נסחפו בלהט הריקודים ובלהט השירה לכבודה של תורה, ניצבו הלמדנים מן הצד ונענעו בראשיהם ברצינות ובמבט של תמיהה, כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם שבבית הכנסת שלהם הונהג סוג חדש של הקפות, ומצד שני האנשים הפשוטים נראו כמי שהוכנסה בהם נשמה חדשה. חיים שמעון, שעוד מלפני כן ראה ביצחק שאול אדם כלבבו, רכש עתה רגש חיבה יתרה כלפיו. חיים שמעון עצמו היה בעל חוש נגינה, ובביתו אף היה לו כינור שניגן בו לעיתים קרובות. שיריו הלבביים של יצחק שאול בקולו הערב חיממו והלהיבו אותו יחד עם הריקודים שאליהם סחף את הציבור. את העובדה שהלמדנים עומדים מן הצד פירש חיים שמעון כדרכו בתחושת הגאווה והעליונות שלהם ולרצונם לשמור על המחיצה בינם לבין ההמון, והדבר הזה הרגיז אותו. חיים שמעון ניגש אל יצחק שאול ולחש באוזניו, "מייד תראה איך אצליף בהם". יצחק שאול לא הבין את כוונתו, אבל חיים שמעון מיהר לבצע את תוכניתו. היה זה בעת ההקפה השביעית. חיים שמעון ניגש אל הגבאי וביקש ממנו להזמין הפעם בלי לנקוב בשם את כל הלמדנים הגדולים ובמיוחד את הענווים שבהם. הגבאי כנראה לא חש בעוקץ שבדבר, ואחרי היסוסים, ואולי משום שהחליט שבשמחת תורה מותר להרשות תעלול כזה, הכריז את ההכרזה שביקש ממנו חיים שמעון. למרבית הפלא, לא הפתיעה ההכרזה המשונה אף אחד מהלמדנים הגדולים שישבו בכותל המזרח. הרב התרומם ראשון ממקום מושבו, לאחר מכן הדיין, אחריו שמעון סגי נהור, הרביעי נחום הפרוש. "אכן ענווים כהלכה", אמר חיים שמעון, "שאינם אפילו מבחינים בלעג שבדבר". בתמימות מעושה ניגש אל נחום הפרוש ואמר לו שעכשיו הוא נוכח לדעת שנחום עומד במקום הרביעי בדרגת

03:21 הענווה שלו, שכן הוא יצא רביעי אל ההקפות. "לא מיני ולא מקצתי", אמר נחום. "לאמיתו של דבר, אילו היו נוקבים בשמות, ודאי היו קוראים לי ראשון בהתאם לדרגת הענווה שלי, שאינני מכיר כאן דומה לי בכך". גם שמעון סגי נהור השיב תשובה דומה לחיים שמעון. שמעון סגי נהור הסביר בגילוי לב כי אכן הוא היה הראשון שעמד לצאת להקפות, אבל מישהו אחר שאינו ענוותן כמוהו הקדים אותו, דבר המהווה חוצפה גדולה. ברוך שמע את כל התיאור והרגיש את עצמו עומד על הגבול שבין שני עולמות, יחד עם היותו מסוגל להסתכל לעבר כל אחד משני העולמות הללו ולקבל מושג מנקודות האפיון השונות שלהם שיוצרות את הניגוד שביניהם. עולם המתנגדים ועולם החסידים. ראה את עצמו ברוך מנותק משניהם גם יחד. הוא לא הרגיש השתייכות לאף אחד מהם ולכן חש את עצמו גלמוד ועזוב. ובמיוחד העיקה על ברוך העובדה שהוא עומד להקים את ביתו בקרוב והוא לא יודע מה מייצג חותנו לעתיד והאם אין הוא נמנה על המתנגדים העקשניים ומשום כך יפריע לו אחר כך ללכת בדרכו שלו. אמנם ברוך טרם החליט איזו היא הדרך הנכונה ואיזו היא הדרך המתאימה להלך רוחו ונפשו, אבל הוא לא רצה להיות כבול באופן שלא יוכל מאוחר יותר לחקור את הדרך הנכונה עד שיוכל לקבוע מתוך השתכנעות פנימית לאן הוא שייך והיכן תמצא נשמתו את מנוחתו ותיקונה. בהיותו בעל נפש רכה ורגישה מאוד, נותר ברוך גם אחרי שיחותיו עם יצחק שאול נבוך ומבולבל, ובמקום השמחה שיצחק שאול התכוון לעורר אצלו, השתלטה עליו עצבות. ברוך לא עצם עין כל אותו הלילה. ליל ערב פסח. שעות רבות שכב על משכבו והתענה במחשבותיו ולבטיו. אנחות כאב פרצו מעמקי ליבו עד

06:13 שהפכו להתייפחות ממושכת. מתוך מצב רוח קודר זה קם ממשכבו וישב לומר תהילים. הוא התאמץ לומר בלחש כדי לא להעיר מישהו מבני הבית. הדבר הכביד עליו עוד יותר, עד שהוא שקע בתרדמה מוזרה במהלכה ראה את עצמו בדמיונו תועה בדרך רחוקה, בודד, עייף וצמא. לפתע הרגיש טיפות גשם נופלות על פניו. הוא התעורר וראה את יצחק שאול עומד לידו ושופך מים על פניו. "מה קרה לך?" שאל אותו יצחק שאול בהבעת רחמים. "שמעתי מעבר לקיר כיצד אתה מתגלגל על מיטתך ומתייפח מרה. אחר כך שמעתי אותך אומר תהילים בלחש. הבנתי שמשהו מעיק על ליבך, וכשעבר זמן של דממה נכנסתי לכאן וראיתי אותך שרוי בעילפון, כשספר התהילים על ידך". ברוך פרץ בבכי ומיד לאחר מכן פרץ בצחוק. "אתה נראה לי מבולבל", אמר יצחק שאול. "בוא נצא החוצה". תוך כדי כך תפסו בידו והוליכו אל האוויר הצח עד ששב לשלוותו, ובינתיים הפציע השחר ושניהם הלכו יחד אל בית המדרש שבתוך העיירה כדי להתפלל עם המניין הראשון. כאשר נכנסו לדוברומיסל כבר הייתה העיירה ערה לגמרי, למרות שאותו יום לא היה יום שוק. הייתה דוברומיסל מלאה בגויים שהתאספו מכל הסביבה למכור ליהודים מצרכי החג וגם לקנות את הדרוש להם בחנויות של היהודים, ביודעם כי החנויות יהיו סגורות בכל ימי החג. לאחר התפילה התרחש מאורע ששוב הראה לברוך את הכיוון לעבר דרך החסידות. מיד עם סיום התפילה התיישב זלמן מאיר, חתנו המבוגר של הנפח, ליד השולחן כשמסכת יבמות בידו כדי לעשות סיום ולהשמיע הדרן. הוא היה בכור. מסביב לשולחן התקבצו, התקבצו בכורים נוספים, גם למדנים וגם אנשים פשוטים שהתכוונו כאשר הם שומעים את הסיום של זלמן מאיר, לפתור את עצמם מתענית הבכורים של ערב פסח.

09:04 יצחק שאול גם הכין לעצמו סיום למסכת חגיגה. אמנם לכבודו של גיסו המבוגר עמד והמתין לו שיסיים את ההדרן שלו. זלמן מאיר גילה חריפות גדולה בפלפול שלו, אבל רוב השומעים לא הבינו את דבריו בגלל עומקם. אהרון בן נוש[?] הגבאי ניגש אליו ואמר לו שמוטב היה אילו היה מסביר את הגמרא בדרך הפשט כדי שכולם יבינו אותם. זלמן מאיר נפגע וראה בדברים אלו זלזול בכבודו, ומיד הצהיר כי אם יש לו עסק עם עמי הארץ כאלה שאינם מסוגלים להבין את דבריו, הוא לא מעוניין בכלל לומר הדרן, ובכך אמר דברים ששמע מהווים פגיעה בכבוד התורה וחייבים עליהם נזיפה. סגר את הגמרא, עזב את השולחן וכל דברי השכנוע והפיוס לא הועילו להשקיט את זעמו. בבית המדרש פרצה סערה, ותוך כדי כך נכנס שלוימה, חתנו של הרב. גם הוא היה בכור וגם לו היה סיום מן המוכן. בהבחינו ברעש קרא אליו את השמש ושאל אותו לפשר הדבר. כאשר שמע את הסיפור התמלא בזעם וקרא לשמש בקול רם כדי שכולם יוכלו לשמוע. אמור לחתנו של הנפח, שרק מי שקיבל גושפנקה של הרב מרא דאתרא רשאי להיחשב כתלמיד חכם, ומי שנוהג בעצמו מנהג תלמיד חכם במקומו של הרב בלי שאלת רשות, נחשב כממרה פיהם של חכמי התורה וכפוגע בכבודם ועונשו חמור מאוד. הדברים הללו נועדו לשמש התרסה גלויה כלפי חתנו של הנפח, אודותיו דיבר בזלזול מופגן על היעדר זכותו להיחשב כתלמיד חכם ולכעוס על מי שאינו נוהג בו כבוד. לאחר שהשמיע הצהרה זו, פתח שלוימה מסכת שבת והתחיל להשמיע את הסיום, אבל הדבר לא השקיט את הסערה בבית המדרש. אדרבה, הזלזול שהפגין שלוימה כלפי חתנו המבוגר של הנפח, שכולם הכירו היטב בלמדנותו, השאיר רושם לא

11:28 טוב וגרם לחילוקי דעות. ובינתיים נחלץ מוישל'ה, חתנו השני של הנפח, לעזרת גיסו והכריז בקול "בורסקי נשאר בורסקי גם כשהוא מתעטף באצטלה של רבנן". הקריאה הזו באה להזכיר לשלוימה שלמרות היותו חתנו של הרב, הרי ייחוסו פגום כיוון שאינו אלא בנו של סורק צמר. יצחק שאול וברוך עמדו מן הצד. יצחק שאול ביקש להסיק מן המאורע עד היכן הדברים עלולים להידרדר כאשר נתפסים לקטנות, וכאשר הגדולים נחלצים לעזרת כבוד התורה הרי הם גורמים זלזול גדול יותר בכבוד התורה. כלל גדול הוא, אמר יצחק שאול לברוך ולכמה אנשים שעמדו מסביבם, כי ככל שבקדרה מועטים המים גדול יותר הרעש הבוקע ממנה. השומעים פרצו בצחוק. שלוימה חתנו של הרב, שהבחין בצחוק, התמלא בכעס והתחיל לצעוק אל השמש שיוציא מיד את חתנו של הנפח מבית המדרש. חוצפתם של הללו עוברת כל גבול! זעק. השמש לא נע ממקומו. הציבור עמד נדהם. יצחק שאול אמר בנעימה רגילה והבדוחה שלו, "כפי הנראה לא די לו בפגיעה מילולית והוא רוצה לרמוס את הזולת ברגליו ממש. אבל תניחו לו לנפשו, יבושם לו." כאשר נרגעו הרוחות, התחיל יצחק שאול, שגם הוא היה בכור, לסיים את מסכת חגיגה. השומעים הופתעו לנוכח כי במקום להשמיע פלפול כגיסו זלמן מאיר, העדיף להסביר את הסיום בדרך הדרוש. מסכת חגיגה מסתיימת במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בקשר למזבחות, והיא אומרת כך: כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה. כלומר, אחרי שעבר הרגל מטהרים אותם בטבילה מטומאת עולי הרגל שנגעו בהם בטומאה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע, לכן לא מקבלים טומאה. דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופין. כלומר זהב והנחושת מהווים ציפוי בלבד. יצחק שאול הסביר את הדברים כך: תלמיד חכם שהוא

14:10 כלי קודש כמו המזבח, לא מקבל טומאה רק כאשר הוא עניו ושפל בעיניו כקרקע, "ונפשי כעפר לכל תהיה". זו דעת רבי אליעזר. החכמים מקילים ואומרים כי כאשר ישנה מידה זעומה של ציפוי, גם אז אינו מקבל טומאה, שכן שמינית שבשמינית של גאווה מותרת בדיעבד, אבל בתנאי שלא יהיו לה ציפוי ולא עצם מהותו. אבל אם הגאווה חודרת לפנימיותו של התלמיד חכם, אז הוא מקבל טומאה לכל הדעות. כאשר התחיל יצחק שאול לערוך את הסיום, התקרבו גם שני גיסיו כדי להאזין לדבריו ביודעם את כוחו הגדול בתורה, ציפו לשמוע ממנו פלפול מרשים. אמנם כשהתחיל יצחק שאול להשמיע את דבריו, הפכה הבעת פניהם לחמוצה. מוישל'ה בכור נשאר לומד, אבל זלמן מאיר, שראה בדברים האלה פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים, החליט ברוגז לעזוב את המקום, אבל שוב חזר אחרי זמן קצר לשמוע את הדברים, משום שכפי הנראה הניח שהסיום יקבל בהמשך אופי שונה. יצחק שאול המשיך בדברי הגמרא: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, שכל גופן אש. דכתיב הלא כה דברי כאש נאום השם. אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל שמלאין מצוות כרימון, כדכתיב כפלח הרימון רקתך. אל תקרא רקתך, אלא ריקנין שבך." יצחק שאול הסביר את הדברים באריכות ובהסברה נרחבת, וזאת על פי מאמרי חז"ל המציגים את אישיותם ותולדותיהם של רבי אבהו ושל ריש לקיש שחיו שניהם באותו דור, הדור של רבי יוחנן. רבי אבהו היה תלמיד של רבי יוחנן וריש לקיש היה תלמיד חבר של רבי יוחנן. רבי אבהו היה עשיר ומקרוב למלכות ובעל הלכה גדול. יחד עם זה היה עניו ונהג להשמיע דברי אגדה להמון כדי לקרבם לתורה

16:49 ולמצוות, וגם להוכיח אותם ולעוררם לתשובה ומעשים טובים. במסכת סוטה, למשל, מסופר על דו שיח שהיה בין רבי אבהו לבין רבי חייא בר אבא לאחר שההמון נהר אליו לשמוע דברי אגדה. ומדו שיח זה רואים את ענוותנותו ואת התקרבותו של רבי אבהו אל פשוטי העם, למרות גדלותו בתורה. רבי אבהו התכוון איפה בדבריו כאן להסביר את תפקידם של תלמידי החכמים ללמוד תורה ביראה ובקדושה ובהתלהבות של אש. אש דת למו אומר הקדוש ברוך הוא הלוא כל דברי אש. ובקשר לזה הזכיר את מה שאמרה ברוריה במסכת עירובין לתלמיד שלמד תורה בלחש על הפסוק ערוכה בכל ושמורה שהתורה צריכה להיות ערוכה בכל רמ"ח איברים, ונלמדת בהתלהבות קדושה ונצרפת באש של טהרה. רק שתלמיד חכם מתנהג בדרך זו. אין אור של גיהינום שולט בו. לריש לקיש היה, כפי שמסופר במסכת בבא מציעא, עבר סוער של התחברות לשודדים, ורק שרבי יוחנן הוכיח לו שחילך לאורייתא התקרב אליו ריש לקיש והפך לתלמידו ולאחר מכן לחברו. ריש לקיש הקשה על רבי יוחנן על כל עניין עשרים וארבע קושיות, ובכך הביא להבהרת העניין לעשרו ולעומקו. ומכיוון שריש לקיש בא מן השכבות הנמוכות של העם, הכיר את ההמונים היטב וידע את פנימיותם הטהורה, ולכן ציין את מעלותיהם הגדולות שהם מלאים מצוות כרימון. גם רבי אבהו הפונה לתלמידי חכמים, וגם ריש לקיש הפונה להמונים, באים לציין את דרך התורה שלכל יהודי יש פנימיות טהורה ויש לו אפשרות להתעלות ולהתקרב לתורה. ולכן על תלמידי החכמים ללמוד תורה בענווה ובהתבטלות ולפעול בהתלהבות, ללמד תורה לעם, לעודד את האנשים הפשוטים ולקרבם לתורה ולמצוות. כך המשיך יצחק שאול להרחיב את דבריו בצטטו שפע של מקורות ממסכתות התלמוד, אותם הגיש בצורה מרתקת ומושכת.

19:34 הרושם שעשה על השומעים היה גדול מאוד. ציבור המאזינים הלך וגדל שכולם שומעים את דבריו בדריכות ובהתעוררות למרות הצפיפות שהלכה וגדלה. שתו השומעים את דבריו בצמא ובתעניינות מרובה ורוממות רוח מילאה את ישותם. אבל זלמן מאיר לא יכול היה להתאפק למראה תופעה מוזרה זו. הוא תפס את גיסו משה לייב בידו ואמר בכעס עצור אהבה נלך הביתה. עד מתי נבזבז את זמננו בשמיעת דרשות המתאימות לנשים?