פרק 88 : מתנגדים לרבי אליהו בעל שם ושמחה חסידית בדוברומיסל

00:00 אנחנו ממשיכים בשמיעת תולדותיו של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא שהתחיל את תנועת הצדיקים הנסתרים, ואנחנו קצת מתמקדים באותם המתנגדים לתנועה שלו. אותה עת התפרסם גם שמו של הגאון הגדול והצדיק רבי פנחס זליג משפירא. אדם זה היה טוב לב וידידותי, עניו גדול וסבלן. עם זאת חונן ברצון עז שאינו ניתן לשינוי. כאשר הגיע אליו שמע סיפורי הנפלאות של רבי אליהו בעל שם, בחר שלושה מטובי תלמידיו ושלח אותם לוורמייזא כדי לתהות על קנקנו ולעמוד על טיבו ועל טיב הסיפורים המתהלכים אודותיו. רבי אליהו בעל שם קיבל את השלוחים הללו בסבר פנים יפות וגם בידידות. הם שהו בביתו במשך עשרה ימים ובזמן הזה הוא שוחח איתם בדברי תורה וגילה להם סודות מתורת הקבלה ולימד אותם את ספר הזוהר הקדוש. תלמידיו של רבי פנחס זליג היו שבעי רצון מלמדנותו וצדקנותו של רבי אליהו בעל שם. הם גם עקבו אחרי טיפולו בחולים הרבים שבאו אליו מקרוב ומרחוק, שכולם התרפאו. התרופות שרבי אליהו בעל שם נתן לחולים היו סוגים של מאפי דבש או מאפי שמן, צמחי ציפורן טבולים בדבש, מי דבש עם צימוקים, שיחר[?]. שלוחי הגאון משפירא לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו חולים שאינם יכולים לעמוד על רגליהם מבריאים לגמרי תוך יום יומיים אחרי שבלעו תרופות שנתן להם רבי אליהו בעל שם. חולים רבים בכלל לא קיבלו שום תרופה. רבי אליהו הכניס אותם לחדר מיוחד שהיה לו והשמיע באוזניהם דברי תוכחה והתעוררות לתשובה. החולים האלה פרצו בבכי מעומק ליבם, חזרו בתשובה ותוך ימים מספר הבריאו גם אלה. שליחיו של רבי פנחס זליג חזרו אליו ודיווחו לו על התרשמותם החיובית הגדולה מכל מה שראו ושמעו אצל רבי אליהו בעל

02:37 שם בוורמייזא. מבחינתם לא היה ספק שכל הסיפורים הטובים המסופרים עליו הם נכונים. תוך כדי כך סיפרו לו גם על הלימודים שלהם אצלו, כאשר הם מזכירים בין השאר את תורת הקבלה ואת ספר הזוהר הקדוש, שהוא בעיניו מכיל את סודות התורה. הפרט המסוים הזה הרגיז מאוד את הגאון משפירא רבי פנחס זליג, כיוון שהוא ניהל מזה זמן רב מלחמה נגד לימוד תורת הקבלה בכלל ונגד לימוד ספר הזוהר בפרט. למן היום הראשון שספר הזוהר הגיע אל רבני גרמניה אחרי שנדפס באיטליה, יצא רבי פנחס זליג בחריפות רבה נגד הספר הזה, למרות שהיה אז אברך צעיר לימים. לגבי ספר הזוהר בכלל, הוא נדפס לראשונה בשנת שי"ח. כלומר בערך בשנת אלף חמש מאות חמישים ושמונה למספרם בעיר מנטובה ובקרמונה שבאיטליה. הגאונים הנודעים של איטליה באותו זמן, רבי עזריאל טרוויטו[?], ראש ישיבת אסכולה[?] ורבי יוסף איטלינג[?], ראש ישיבת קרימונה, שלחו את הספר אל הגאון והמקובל רבי אליעזר, רבה של פרנקפורט שעל נהר המיין, ובאמצעותו התוודעו גדולי התורה של גרמניה של אז אל הספר, ודווקא סמכו עליו את ידיהם בהתלהבות. רבי פנחס זליג למרות שהיה אז כאמור צעיר לימים, יזם התנגדות לספר הזוהר וגם ללימוד תורת הקבלה, ותוך זמן קצר השיג תומכים לדעתו אשר יחד איתו הכריזו מלחמה נגד הזוהר, נגד לימוד תורת הקבלה ונגד העוסקים בהם. המלחמה הזו נמשכה כבר בזמן הזה כבר שלושים שנה, ועכשיו שומע רבי פנחס זליג משלוחיו שרבי אליהו בעל שם הוא מקובל ורואה את ספר הזוהר כמקור עיקרי לרזי התורה. הדברים קוממו אותו, ומיהר מיד לקרוא למושב של בית דין מיוחד ומורחב שידון בצעדים נגד הבעל שם טוב מוורמייזא. לאספה הזו הוזמנו גאונים ידועים

05:19 ורבי פנחס זליג הסעיר את הנאספים בדרשתו שבה הכריז כי רבי אליהו בעל שם, יגדול בתורה ככל שיהא, עלה על דרך מסוכנת בכך שהוא מלמד את תורת הקבלה ומבאר את ספר הזוהר לפי דרכו. לאחר דיון ממושך בבית הדין הזה הוחלט לבחור משלחת חדשה שתהיה מורכבת מגדולי הדור. המשלחת תסע לוורמייזא להזהיר את רבי אליהו בעל שם כי עליו לחדול מדרכו החדשה. הוא צריך להימנע מלהשתמש בשמות הקדושים לצורך ריפוי חולים ופקידת עקרות. הוא צריך להימנע מלימוד הקבלה ומעשיית פירושים לספר הזוהר. סיכומה של האזהרה יהיה כי אם לא ישנה את דרכו, ידרש לעזוב את גרמניה שכן לא תינתן בדריסת רגל לדרך חדשה זו. נו. שלוחי בית הדין משפירא באו לרבי אליהו בעל שם בוורמייזא ומסרו לו את הדרישות לחדול מהרבצת תורת הקבלה מהשימוש בהשבעות לריפוי חולים. רבי אליהו בעל שם קיבל את השלוחים בידידות ושמע ברוח טובה את דרישותיהם, שלוו באותה אזהרה שאם הוא לא יענה להן, ייאלץ לעזוב את המדינה. הוא אמר להם כך, "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון." בקשר ללימוד והרבצת תורת הקבלה כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ולכן עליו על רבי אליהו בעל שם לשמוע לדברי הרב שהוא הקדוש ברוך הוא ולא לדברי התלמיד, שהם חכמי שפירא. בקשר לריפוי חולים הוא אמר להם מעולם לא השתמש בהשבעות. רבי אליהו הביע את רצונו לנסוע לשפירא אל רבי פנחס זליג כדי לשוחח איתו ולהראות לו שהוא לא צודק במלחמתו נגד מפיצי תורת הקבלה. ואכן רבי אליהו בעל שם נסע לשפירא, אבל רבי פנחס זליג אפילו לא רצה להתייחס לדבריו. הוא גזר עליו לשנות את דרכו ולהודיע

07:30 על כך בפני כל עם ועדה. ומכיוון שרבי אליהו בעל שם סירב לקבל עליו את הגזירה, הכריז רבי פנחס זליג איסור על התחברות לרבי אליהו בעל שם ולאנשיו. כל זה כמובן לא השפיע על רבי אליהו בעל שם שחזר לוורמייזה והמשיך לעסוק כמקודם בקבלה ובריפוי חולים. עכשיו פתחו רבי פנחס זליג ואנשיו במלחמה שיטתית וגלויה נגד הבעל שם מוורמייזה, הוא שלח את בנו בכור רבי שמאי זונדל[?] למסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, במגמה להכפיש את שמו של הבעל שם מוורמייזה. הוא גם שלח שלוחים למדינות רחוקות לפרסם שהבעל שם מוורמייזה מתעטף באצטלה של רזין דרזין, אבל אמיתות הדבר הוא משתמש בכשפים. בעקבות רבי פנחס זליג יצאו גם שאר גאוני גרמניה בקול זעקה נגד הבעל שם מוורמייזה. מלחמת גאוני אשכנז נגד רבי אליהו בעל שם ושאר המקובלים נמשכה זמן רב. מאוחר יותר, כאשר שבתאי צבי הכריז על עצמו כמשיח שהתגלה בסופו של דבר כמשיח שקר, וגם המיר את דתו רחמנא ליצלן. אז קבעו אנשיו של רבי פנחס זליג שהוא היה מאנשיו ש-ש-ש... שבתאי צבי היה מאנשיו של הבעל שם מוורמייזה, ועל סמך זה הגבירו את מלחמתם ביתר עוז. כלומר הכל בשקרים ובעלילות. בעקבות כל זה, הרי כשקמו בדורות הבאים מקובלים אחרים, וגם כאשר הופיעו נסתרים מסוג שונה, תלמידיו של רבי ישראל בעל שם טוב, נמצאו תמיד כאלה שיצאו למלחמה נגדם, בהסתמך על אותם גורמים שהביאו בעבר את המלחמה נגד המקובלים והנסתרים של אז. ואכן רב מוישה לייב הוא זה שמסר את הפרטים האמורים לברוך. כן, אנחנו לא... אנחנו... אמרנו שיצחק שאול מסר, אבל כנראה שכאן אנחנו רואים שמוישה לייב הוא זה שסיפר את הפרטים האלה לברוך. הוא העמיד

10:05 את רבי אברהם זאב מבישנקוביץ ואת רבי שמחה זליג מוויטבסק בדרגה שווה למתנגדי הנסתרים בזמנים שעברו. מבחינתו של רבי מוישה לייב, אין הבדל בין רבי ישראל בעל שם טוב, יוצר תנועת החסידות לבין הבעל שם בוורמייזה, כפי שאין הבדל להבנתו בין המתנגדים הקדמונים לבין המתנגדים של אותו דור. הדברים האלה עוררו אצל ברוך מחשבות מסוימות. הוא ידע וחש את הטעות שבדבר, שכן אין מקום כלל לאותה התנגדות כפי שהייתה בעבר, גם כלפי הבעל שם טוב ותלמידיו המפיצים את תורתם המיוחדת במינה, שלא הייתה ידועה עד אז כלל. ולאור זה שאף ברוך להמשיך ולחקור היטב את הנושא ולהכיר ביתר בהירות את הבדלי השיטות בין החסידים לבין המתנגדים. תוך כדי חשיבה על כך התחיל לחוש ברוך נטייה של חמימות כלפי החסידות. הדברים ששמע על שיטה זו עוררו בליבו הדים, ובוודאי לא היה מעוניין להיות במחנה אחד עם אלה שניהלו מלחמה נגד הבעל שם טוב ממעז'בוז' ונגד חסידיו. בגלל כל זה העיקה מאוד על ברוך אותה ידיעה שקלט ממוישה לייב, לפיה היה רבי אברהם זאב מבישנקוביץ אחד מהיריבים המושבעים והמרים של הבעל שם טוב וגם של הנסתרים. למה? מכיוון שאותו רבי אברהם זאב היה גם רבו של רבי אברהם הגאון מליאזנא, שהוא ברוך עתיד להיות חתנו כעבור זמן קצר. לפי כל הסיפורים ששמע אם ככה, יוצא שחותנו המיועד הוא תלמידו המובהק של הגאון מבישנקוביץ, ולכן עשוי להיות המצב שהוא יהיה מתנגד חריף לתורת החסידות כמו רבו. המחשבה הזאת הייתה לגמרי לא לרוחו של ברוך. הרי ברוך חלם על חיים חדשים. הוא תיאר לעצמו שלאחר נישואיו יוכל לנהוג כחפץ לבו. כל הסכמתו של רבי ברוך לשאת את בתו של רבי אברהם באה רק לאחר

12:38 שרבי אברהם הבטיח לו לקיים את כל תנאיו, ולפי זה היה רבי אברהם להעמיד לרשותו בית מוקף בגינה מחוץ לעיר כדי שתהיה לו אפשרות להתפרנס מיגיעה כפיו. וכוונתו הפנימית האמיתית הייתה כדי שביתו יוכל לשמש להכנסת אורחים. בדרך הזו רצה ברוך ליצור מגע עם הצדיקים הנסתרים, אלה שהפיצו את תורת החסידות החדשה שגילה הבעל שם טוב. והנה במצב החדש שהוא שומע עליו, ראה עצמו לפתע מול סכנה שכל תוכניותיו יושמו לאל. אם חותנו לעתיד הוא מתנגד לחסידות, ודאי שהדבר השפיע גם על בתו שגם היא תהיה מתנגדת לנסתרים ולחסידים. אם כן, מי יערב לו שלא תפריע לו לקרב את הנסתרים שהוא ברוך שואף כל כך להתוודע אליהם? ברוך זכר היטב את שלום הבית הנפלא ששרר בין אביו לאמו. שניהם שוחחו ביניהם על כל דבר קטן ומעולם לא היו ביניהם כל חילוקי דעות. כל מוצא פיו של האב היה קדוש בעיניהם. כל ימיו של ברוך שאף שגם בביתו ישרור שלום בית כזה, והוא היה בטוח תמיד שכך יהיה באמת. אבל עכשיו התחיל לחשוש שמא תהיה המציאות שונה ממה שציפה. העניין גרם לו עוגמת נפש מרובה. הוא לא מצא מנוח לנפשו. הוא גם לא מצא מישהו שהוא יוכל להשיח לפניו את מר לבו. ברוך חש את עצמו בודד ועזוב. כמנהגו בשעות קשות כאלה, יצא ברוך אל היער הסמוך והשתטח על הדשא והתעמק ברעיונותיו. וכך שכב שעה ארוכה עד שלפתע שמע קול מוכר הקורא בשמו. היה זה יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח. יצחק שאול הגיע אליו והתחיל להשמיע לו דבר תורה של הבעל שם טוב. הוא אמר לו כך: "אברהם אבינו עליו השלום היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. בממונו שהיה מאכיל ומשקה

15:12 לכל עובר ושב, בגופו שהיה משרת את הבאים לביתו, בנפשו שהיה מניח את לימודיו העיוניים במחקרי אלוקות, כפי שכתוב בספר יצירה שאברהם אבינו עליו השלום היה חכם נפלא בחוכמת המחקר האלוקי, ובוודאי שכל רגע ורגע היה יקר לו כנפשו, ואם זה היה נדיב בנפשו להניח את עצמו בשביל ללמוד עם אנשים פשוטים שאינם בערכו כלל, כי נושא ותוכן מעלת נדיב בנפשו הוא להניח את עצמו בשביל טובת זולתו." באומרו דברים אלה התכוון יצחק שאול לומר לברוך שהוא מוכן להקדיש לו מזמנו ולסייע לו ככל שיוכל. אמנם הדברים השאירו את ברוך אדיש, וכיוון שראה יצחק שאול שהדברים לא על ברוך, שנשאר דומם שקוע במחשבותיו וארשת פניו הייתה קודרת, ניסה יצחק שאול כיוון אחר. הוא אמר לברוך, "אנחנו תלמידיו של הבעל שם טוב איננו סובלים עצבות. העיקר אצלנו הוא השמחה. עצבות היא בעינינו עבודה זרה. לכן אני חש עצמי כאן בדוברומיסל מנוכר, שכן כאן לא יודעים מהי שמחה כפי שהיה אצלנו בהורקי." או! נושא זה עניין את ברוך וברוך הטה את אוזנו. הוא רצה לקבל מושג מדויק על הנושא של שמחה חסידית ועצבות מתנגדית. יצחק שאול, שראה שברוך מטה אוזן, המשיך מעודד מתשומת ליבו של ברוך, לתאר את השוני בין שתי הדרכים. הוא אמר לו כך, "קח לדוגמה עניין כמו שאיבת המים שלנו בערב פסח, לפני אפיית המצות. בדוברומיסל יחסו לזה תשומת לב מועטת ביותר. בהורקי הייתה השמחה גדולה. בהורקי רבי נחמן יצחק, רבה של הורקי, שהיה זקן מופלג בן תשעים ושש וגם חלוש ביותר. אמנם הדבר לא מנע ממנו להשתתף בשמחת שאיבת המים שלנו מן הנהר, ומכיוון שלא היה מסוגל ללכת ברגליו אל הנהר, הובא לשם במרכבה. הונחה קורת

18:00 עץ ועל גביה עלה הרב הישיש, כשהוא נתמך על ידי השמש על מנת לשאוב את המים. הר' פסח, כפי שכונה, הצרפתי, מן הנודעים לשם בהורקי, נעול מגפיים גבוהים, נכנס אל המים לצידו של הרב כדי שהרב יוכל להישען על כתפיו ולהתכופף על מנת לשאוב את המים שלנו. כאשר הסתיימה השאיבה של המים שלנו, הודה הרב לפסח וברך בנעימה לזכות לגאולה השלמה, ולאחר מכן פתח בניגון כשכל הקהל מחזיק אחריו והשמחה מילאה את הלבבות ופרצה החוצה. ואילו כאן, בדוברומיסל," אמר יצחק שאול, "אפילו לא יודעים לשמוח בשמחת תורה. על פני כולם שוכנת תמיד עננה של דאגה. כאשר בפעם הראשונה היה עליי לשהות כאן בחג הסוכות לא מצאתי לי מקום. האנשים הטילו עליי מרה שחורה. רחמנא ליצלן!" ספק בלעג, ספק ברצינות, התחיל יצחק שאול לספר לברוך איך לא היה יכול לסבול את המתיחות ואת הרצינות המופרזת של האנשים בזמן ההקפות בשמחת תורה, עד שהוא התחיל לשיר ולרקוד ולהכניס אנשים בכוח אל תוך השמחה. הדבר עורר שקלא וטריא אצל הלמדנים, כולל הדיין. הם שאלו האם מותר לתלמיד חכם להפריז כל כך בשמחה? האם אין הדבר מהווה חילול כבוד התורה? אמנם לגבי בעלי המלאכה הפשוטים, אמרו הדיינים, "להם מותר לשמוח. השמחה מותרת להם." להקפות הנהיג יצחק שאול בדוברומיסל חידוש שלא ידעו עליו מקודם. הוא פשוט ארגן שירה וריקודים. הוא נסע לסיבוב מסביב לבימה היה הקהל רוקד. הדבר עורר דיון מחודש בין הדיין אל הרב, במיוחד שהתברר שמדובר גם בליווי של מחיאות כפיים. לאחר שיקול ממושך, ממושך פסק הרב שירה מותר. מחיאות כפיים צריכות להיות לא באופן הרגיל, כי אם בשינוי. פתח אפוא רבי יצחק שאול בניגון. בתחילה לא סייע לו אף אחד,

20:54 אבל להקפה השנייה והשלישית החלו אנשים להצטרף ובהמשך הצטרפו לשירה עשרות מתפללים. הציבור התחיל להתלהב שהרי שירה מביאה התעוררות והיטהרות. איש תפס ביד רעהו, התפתח מעגל רוקדים. כאן התערב הרב ובקול אימים הזהיר את הציבור שיחדלו מכך, כיוון שהדבר עלול להביא לחילול כבוד התורה. אבל הדיין הרגיע את הרב, כיוון שקבע באוזניו שבריקוד נוטלים חלק רק עמי הארץ, כך שאין קיים החשש האמור. יצחק שאול סיפר את זה, ברוך כל זאת בכאב לב. וזה עדיין לא הכל, המשיך. באותו יום שמחת תורה גיליתי תופעה שהדהימה אותי לגמרי.