פרק 90 : סיפורו של שמואל נחום נבו של אלעזר ראובן

00:00 אנחנו ממשיכים עם תולדותיו של ברוך הצעיר. הוא נמצא בדוברומיסל ומתבונן סביבו ולומד דברים. אדם המחפש את הדרך הנכונה בעבודת הבורא נוהג לפי הכלל, "מכל מלמדיי השכלתי". אדם כזה מחזיק את עיניו פקוחות מתוך מגמה לקלוט כל עניין חדש שיסייע לו במציאת דרכו. ביתו של אלעזר ראובן הנפח שימש לברוך מקור של גילויים כאלה. בשלושת חתניו של הנפח ראה את שני הסוגים השונים שבעולם התורה, ואילו באלעזר ראובן הנפח עצמו השתקפו התמימות והיושר של היהודי העממי הפשוט. למרות שכל אשר שמע וראה באותו ערב פסח, כפי שכבר סיפרנו, הספיקו לברוך לחוש את חריפותה של בעיית העמידה על פרשת הדרכים שבין דרך החסידים לבין דרך המתנגדים. עדיין היה לו מה ללמוד בהמשך שהותו בדוברומיסל בכלל, ובמיוחד בביתו של הנפח, שבשבילו היה מעין מעבדה רוחנית. לקראת חג הפסח עמד להגיע לביתו של אלעזר ראובן אורח נוסף, שמואל נחום, בנו של הנפח. הוא למד בישיבה. כאשר הגיע שמואל נחום בבוקר ערב פסח, התעניין בו ברוך רבות, שכן כפי שאנחנו זוכרים, נסיעתו לישיבה לפני מספר שנים באה מעצתו והשפעתו של ברוך. הדיין של דוברומיסל ושני גיסיו המבוגרים של הילד קבעו אז שלמדן לא, לא יצמח ממנו ויעצו לעשות אותו לשוליה של בעל מלאכה. שמואל נחום גם התחיל לעבוד בנפחיותו של אביו. אבל כאשר ראה ברוך באחד מביקוריו הקודמים בדוברומיסל את תשוקתו של הנער ללימודים, יעץ לאביו לשלוח אותו לישיבה ואכן כך נעשה. עכשיו היה שמואל נחום צעיר מגודל וניכר בו שינוי גדול. הייתה לו כבר דרך כבושה של עבודת השם מבוססת על תורת המוסר. נראו אצלו ידיעות ניכרות הרבה יותר מן הצפוי בתקופה קצרה שבה שהה בישיבה, ולכן היה ברוך

02:52 סקרן לדעת כיצד הגיע שמואל נחום בזמן כה קצר להישגים לימודיים כאלה. והתבררו לו דברים מדהימים שמהם הוכח לברוך שכל הרוצה באמת ללמוד תורה מוצא את הדרך לכך. הנה, כפי שאמרנו, הכל ראו את שמואל נחום כבעל מוח סתום. בנוסף לזאת, נאלץ כאשר הגיע לישיבה שבעיר אורשה לעבוד מספר שעות ביום אצל נפח מקומי כדי להשיג אמצעים למזון וללינה. הדבר הזה הכביד כמובן עוד יותר על אפשרו, אפשרויותיו להוסיף בלימוד. בתחילה אפילו סירב ראש הישיבה להושיב אותו בין התלמידים, מכיוון שפיגר אפילו אחרי רמת הידיעות של הכיתה הנמוכה ביותר בישיבה. לאחר שהתחנן לפני ראש הישיבה, נתן לו ראש הישיבה מישהו שילמד איתו בנפרד. היה זה אדם רגזן שלעתים קרובות הרים יד על שמואל נחום להכות אותו. כמובן שבצורה כזו הוא לא היה מסוגל לקלוט הרבה מחומר הלימודים. באותו בית מדרש שבו למד שמואל נחום הייתה חזקתו של יהודי זקן בשם גבריאל שלמה. גבריאל שלמה הבחין במכות שהילד סופג ממורו ובעובדה שהוא מקבל אותן באהבה מבלי להשמיע הגה, ובהזדמנות מסוימת שאל את שמואל נחום למה הוא נותן לאנשים להרביץ לו? שמואל נחום אמר לו שהוא מקבל את המכות באהבה מכיוון שרצונו גדול ללמוד תורה והוא נכשל מאוד בידיעותיו. הדבר עשה רושם רב על הישיש והוא, גבריאל שלמה, הציע לו מיד ללמוד איתו תורה. אמנם הוא התנה אתו תנאי שאף אחד לא ידע מזה. שמואל נחום שמח מאוד על כך. לאחר תקופה מסוימת שבה למד איתו גבריאל שלמה תורה, יכול היה שמואל נחום להתקבל לישיבה. כעבור זמן מסר לו גבריאל שלמה מכתב אל רבה של העיר דוברובנה וייעץ לו לנסוע ללמוד תורה בישיבה שם בדוברובנה. במשך הזמן נודעו לשמואל נחום פרטים

05:19 נוספים ומלאים על אישיותו של גבריאל שלמה הישיש. גבריאל שלמה נולד בעיר אורשה. אביו, אהרון זליג, היה סוחר סוסים עשיר. הוא גם היה יהודי למדן ובעל צדקה. רצונו היה שבנו יהיה למדן, אבל לגבריאל שלמה היה מעט מאוד חשק ללימודים, למרות שניחן בכישרונות מעולים. הוא היה נער שובב, אהב להשתולל וגם אהב להתבטל. כאשר היה בן חמש עשרה שנים התייתם מאביו ואז יצא לתרבות רעה. הוא החל להתחבר עם חברים רעים והפך לגנב. באורשה נתנו לו את הכינוי "הדבקן". למה? משום שכאשר נתפס בשעת גניבה היה מתנצל ואומר שהחפץ נדבק אליו. והנה, פעם אחת הגיע לאורשה אורח מכובד אשר לאחר זמן קצר נוכח לדעת שהטלית והתפילין שלו חסרים. החשד באופן טבעי נפל על גבריאל שלמה, ואכן מצאו את הגניבה אצלו. עכשיו כבר לא היו מוכנים לוותר לו. אישי הציבור החליטו להעניש אותו, אבל כאן התערב האורח ומנע את הענשת הילד. הוא הודיע שהוא סולח לו על כך, אשר לעתיד הוא ביקש שגבריאל שלמה יימסר לידיו. מיד ראו כולם שאותו אורח פורס את חסותו על גבריאל שלמה. הוא קיים איתו שיחות ממושכות ולהשתאותם של אנשי המקום, ועוד בטרם עמדו על זהותו של האורח, עזב את אורשה כשגבריאל שלמה מצטרף אליו. עברו שנים. עברו עשרים וחמש שנים. באורשה השתקעה משפחה מכובדת. כעבור זמן, ביום כיפור קטן, לאחר שרוב העיר סיימו... לאחר שרב העיר, סליחה, סיים את דרשת התוכחה לפני הציבור, ביקש התושב החדש לעלות לבמה ולדבר, ואז התוודה בפני ... כולם שהוא הוא גבריאל שלמה, ה"דבקן". הוא הגיע לכאן בכוונה להחזיר לכל מי שגנב ממנו משהו את תמורת הגניבה. בנוסף לכך, נתן סכום גדול לצורכיה הרבים, לבניית בית כנסת ובניינים ציבוריים נוספים. לעת

08:09 זקנו של גבריאל שלמה, כאשר נותר לבדו לאחר שילדיו הקימו בתים משלהם, חילק את כל רכושו לצדקה וקבע את אכסניתו בבית המדרש, שם ישב ועסק בלימוד התורה. בדוברובנה שמע שמואל נחום שהאורח שלקח איתו את גבריאל שלמה היה אחד מהצדיקים הנסתרים, ובהשפעתו הפך גבריאל שלמה ללמדן גדול ומצוין במידות טובות ובמעשים טובים. כשם שמפי בעל תשובה מופלא זה גבריאל שלמה למד שמואל נחום תורה ובזכותו עלה על דרך לימוד התורה, כך מאוחר יותר הייתה לשמואל נחום הזדמנות ללמוד מוסר ומידות טובות אצל שלום יחיאל מהר"ק[?], אשר כפי שהתברר היה חברו של יצחק שאול, גיסו הצעיר של שמואל נחום. יחיאל היה נתון להשפעת תורת החסידות שהופיעה אז, ולכן את שמואל נחום הדריך ברוח תורת החסידות, וכך היו כבר במשפחתו של אלעזר ראובן הנפח בדוברומיסל שניים שהיו מושפעים מתורתו של הבעל שם טוב. והנה שמואל נחום הגיע לדוברומיסל. אנחנו בערב פסח, ואז התרחש בליל הסדר בדוברומיסל מאורע ששימש מוסר השכל לברוך וגם לשאר האנשים. היה זה כאשר ירד הערב. יהודי דוברומיסל התאספו בבית הכנסת לקראת ליל התקדש החג. מכל הבתים נצנצו נרות יום טוב וקדושת החג הורגשה בכל הפינות. רק הסתיימה תפילת המנחה, החמה שקעה ובבית הכנסת פרצה הסערה. לאהרון שמואל ובצלאל חיים, שהחזיקו בשותפות מבשלת שיכר שתוצרתה שווקה לכפרים, התברר לפתע ששניהם שכחו למכור את החמץ שבמבשלה, ובינתיים נכנס חג הפסח. שני השותפים טענו זה כלפי זה שהאשמה תלויה בו. כל אחד מהם סמך על חברו שימכור את החמץ. רק עכשיו, כשנפגשו בבית המדרש, התברר להם שאף אחד מהם לא מכר את החמץ. בצלאל חיים, שעסק בשיווק התוצרת בכפרים, טען שהגיע הביתה עייף ויגע רק בשעות הצוהריים המאוחרות ומיהר להתכונן לחג,

11:17 ללכת לבית המרחץ, ללבוש בגדי חג, סייע בבית בהכנות האחרונות לחג. לא היה כלל בראשו העניין של מכירת החמץ. אהרון שמואל, מצידו טען טענה אחרת. אבל מה לעשות עכשיו? חמץ בפסח? לאו מילתא זוטרתא היא. מייד הגיעה השאלה אל הרב. הרב הזמין אליו את הדיין. גם ניגשו למדני כותל המזרח והשתתפו בהתייעצות. הפסק יצא כי את חביות הבירה יש לשפוך ולא ליהנות מהם. את הכלים ואת הדגנים יש לנעול עד אחרי החג. אלא שבזה לא הסתיים העניין. בצלאל חיים, אחד מהשותפים, פחד שמא לא יצא ידי חובתו בפסקו של הדיין, ולכן מייד לאחר תפילת ערבית ניגש אל הדיין וביקש ממנו להורות לו סדר של תשובה. יהודי פשוט עני התייפח שכל ימיו חטאת רגליו בין הגויים. אני מטופל במשפחה גדולה ומחזיק. נוסף לכך אלמנות וילדיהן. יאמר נא לי מה עליי לעשות כדי שהעבירה הגדולה שעברנו תכופר לנו. גם אהרון שמואל הצטרף ומשאלה דומה בפיו. הדיין חש רגשי השתתפות בצערם של יהודים פשוטים ותמימים אלה. הוא התחיל להרגיעם והבטיח להם שלא יענשו חלילה על כך. תוך כדי כך נשמעה יללת נשים בבית הכנסת. נשיהם ובנותיהם של השותפים התפרצו לבית הכנסת ופילסו לעצמן דרך ביללות גדולות אל ארון הקודש. הם שמעו את השריקה והיו בטוחות כרחמנא ליצלן. עונשם יהיה חמור מאוד. הדיין עלה לבמה והושיב והשמיע באוזניהן ובאוזני כל הקהילה דברי הסבר והרגעה וקרא לכולם ללכת לבתיהם ולחוג את הסדר בשמחה. הציבור התחיל להתפזר כשנושא השיחות כמובן בדרך או בבתים היה המאורע שהסעיר את העיירה. הלמדנים שבעיירה, ובכללם שני החתנים המבוגרים של אלעזר ראובן הנפח, התפלפלו בפרטי ההלכה ובענייני חמץ בכלל. יצחק, שאול וברוך דיברו ביניהם בדרכם הביתה על התמימות ויראת השמיים של

13:57 שני השותפים, ואמרו הדבר מוכיח עד כמה זך ליבם של יהודים פשוטים אלו. זאת אמר יצחק שאול וברוך הסכים איתו. אהרון שמואל, אחד מהשותפים, היה יליד דוברומיסל. הוא היה אדם שתקן בטבעו ומסוגר. לעיתים נדירות ביותר שמעו אותו מדבר בקול רם, אפילו את התפילות שאותן גם לא ידע לומר כראוי, התפלל בלחש. שותפו בצלאל חיים היה יליד כפר בשם קמרי. רבים כינו אותו על שם כפרו. הראשון שהתיישב בכפר הזה, שנמנה על אחוזות האציל רעות[?], היה סבו של בצלאל חיים. קראו לו משה בנימין והוא זכה לתואר קצאפ, שזה כינוי רגיל כלפי הגויים של רוסיה, משום שהיה מסוגל לשיר שירים רוסיים וגם לרקוד ריקודים רוסיים. משה בנימין, סבו של בצלאל חיים, היה יהודי ירא שמיים, רחוק לגמרי מן הגויים ומתרבותם. אבל פעם אחת הקשיב לשיעור של עין יעקב ושמע על המצווה הגדולה לשמח חתן וכלה. הוא גם שמע את הסיפורים על התנאים והמורה ששימחו חתן וכלה בדרכים שונות, ומאז החליט לשמש כבדחן בחתונות באמצעות שירים וריקודים רוסיים. מכיוון שכך השיג לעצמו כובע פרווה רוסי גם חליפה טיפוסית ומגפיים של בן רוסיה, ובכל מקום שהתקיימה חגיגת נישואין הגיע אל לבוש תלבושתו הרוסית ושר ורקד, וכך זכה לתואר קצאפ. כאשר התיישב משה בנימין בכפר קמרי היה הפריץ המקומי גוי אחד בשם יוסף. יוסף הזה היה אוהב ישראל גדול. לעיתים קרובות היה מורה, מורה להטעין עגלות בדגן, בירקות ובפירות ולהוליכן לרבי תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, כדי שהוא יחלק אותם בין עניי היהודים. ידידותו של יוסף כלפי היהודים נבעה מאירוע מסוים כאשר היה ילד בן שמונה שנים, נפל מסוס דוהר ושבר את רגלו. הרופא הגיע במהרה, חבש אותו, אבל הדבר לא הועיל.

16:54 כאביו של יוסף הוחמרו. הוא קיבל חום גבוה ואיבד את הכרתו. אביו של יוסף היה חופשי בדעותיו ונוסף לכך אגב חיבה מועטה בלבד ליהודים, אבל לעומתו אשתו, אמו של הילד, היו לה דעות הפוכות לגמרי ובאופן מיוחד העריצה את צדיקי היהודים. ביודעה שרבי שמואל נחום הוא צדיק גדול, לקחה את הילד הפצוע אליו. שמואל נחום נתן את ברכתו והורה להסיר מן הילד את התחבושת. הילד התרפא כליל מיד. כאשר עזבה הפריצה אם הילד את האחוזה כדי לנסוע לדוברומיסל, אל הרב לא היה הפריץ באחוזה, שכן אילו היה שם היה ודאי מונע בעדה מלנסוע. כאשר הגיע הפריץ אל חצרו ושמע על נסיעת אשתו לרב, התמלא בזעם רב והתחיל להשתולל ולצעוק. כיצד העיזה לעשות כך? הרי היא שמה אותי ללעג ולקלס בעיני הכל. מיד שלח פרש של דוברומיסל למהר ולצוות על הפריצה שלא תשתהה ותחזור מיד הביתה. בד בבד שלח רץ אל הכומר לבקש כפרה עבור אשתו על שחיללה את האמונה הנוצרית בפנותה לרב. אלא שעוד טרם חזרו הרצים, הגיעה הפריצה עם יוסף שלה, כשהוא בריא ושלם. הפריצה המאושרת לא חדלה להביע התפעלותה ולהלל את נפלאות הרב היהודי. הפריץ, שראה במו עיניו את הפלא, לא נכנע. הדבר נעשה באמצעות מעשי כשפים ועבודת אלילים, טען. עכשיו ילעגו ממני עוד יותר. הוא לא רצה לסלוח לאשתו וכל שכן לא לרב, והמטיר חרפות וגידופים עליו. כעבור זמן קצר חלה הפריץ ומת. יוסף, יורשו היחיד, גודל והתחנך על ידי אמו להיות אוהב ישראל וכך היה כל ימי חייו.