פרק 82 ב': זבולון בנימין מצליח לעצור את המגיפה

00:01 המשך הסיפור על יצחק שאול, חתנו של אליעזר ראובן הנפח, עם זבולון בנימין פושט הנבלות. גדולה הייתה השפעתו של יצחק שאול, חתנו של הנפח, על זבולון בנימין, פושט הנבלות. אביו של יצחק שאול הביא לידיעתו שמחובתו להתמסר להעלאת רמתו הרוחנית של זבולון בנימין, יחד עם המשימה שנטל על עצמו למצוא חתן לדינה בתו של זבולון בנימין, וכך קיבל על עצמו להתעניין במצבו של זבולון בנימין עצמו. והאבא הורה במכתבו לבנו להתייחס אל פושט הנבלות כאל מציאה. מציאה רוחנית כמובן, שכן הוא מסוגל להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה ולהוכיח לכל העולם היהודי שאין יהודי, לא משנה באיזה דרגה הוא, שאינו מסוגל להתעלות ולהתרומם. כתוצאה מכל זה החליט יצחק שאול לשמש דוגמה של אהבת המלאכה, ומכאן נבעה החלטתו להיות לנפח. לאחר דין ודברים עם חותנו השפיע עליו להכניסו לנפחייה לעזור לו בעבודתו. אליעזר ראובן עצמו התלבט קשות עד שהשלים עם העובדה שחתנו, שאותו לקח דווקא בגלל למדנותו ושאיתו חשב להשתעשע ולהתפאר, יהפוך לבעל מלאכה פשוט. במיוחד לא יכול היה אליעזר ראובן לעכל את הדבר משום שסבר שיהיה בכך משום פחיתות כבוד לשני חתניו האחרים, ראשי הישיבה. אבל במהרה נוכח לדעת כי חתנו זה נילוש מעיסה שונה לגמרי מגיסיו. מעט מאוד ידע אליעזר ראובן על הרוח החסידית שהחלה לפעום אצל חתנו, אבל מבחינתו מספיק היה בכך שבסופו של דבר השתכנע שאדם כיצחק שאול לא ירד ממעלתו הרוחנית כאשר יתחיל לעסוק במלאכה. תוך כדי כך התברר כי יצחק שאול גם הביא הצלחה לנפחייה. רק עכשיו למד את המלאכה אצל חותנו, וכבר הספיק להמציא דברים שעוררו השתוממות ושימשו מקור להכנסה כספית נוספת. כך למשל המציא יצחק שאול מתקן לוואי למחרשה, מין יתד המסוגלת לפורר את

02:52 האדמה בתוך כדי החרישה. הדבר הזה הביא לחיסכון עבודה מיותרת אצל האיכרים, והם התחילו לבוא בהמוניהם אל הנפחייה של אליעזר ראובן כדי להרכיב על מחרשותיהם את המתקן של יצחק שאול. הם היו מוכנים לשלם סכומי עתק בתמורתו. גם מחצרות הפריצים התחילו להביא מחרשות כדי להוסיף להן את המתקן החדש. גם הגיעו משם הזמנות למחרשות חדשות וגם למרכבות, שכן הפריצים נוכחו לדעת כי חתנו של אליעזר ראובן הוא אומן במלאכתו. "אני עומד ליד הסדן כבר ארבעים שנה ולא הצלחתי לחדש דבר, והנה בא בן ישיבה ומראה נפלאות" היה אליעזר ראובן מתפלא. תגובתה של החותנת, אשתו של הנפח, הייתה, "במקום תורה שם חוכמה". יצחק שאול עצמו תלה את הצלחת המצאתו בתורה. "לא חידשתי שום דבר משלי" אמר. "לקחתי את הרעיון מהמשנה. המשנה מדברת על כלים המקבלים טומאה וכלים שאינם מקבלים טומאה, ובמשנה הזאת מוזכרת אותה יתד המפוררת את האדמה תוך כדי חרישה. כאשר ראיתי לראשונה את המחרשות המובאות לבית המלאכה על ידי האיכרים כאשר לא צמודות אליהן יתדות אלה, עלה בדעתי להוסיף להן את היתדות, כך שהמשנה היא למעשה המקור להמצאה." בשביל יצחק שאול הייתה המלאכה לא רק מקור לפרנסה כשרה, כי אם גם אמצעי להתקרב אל פשוטי העם. כוונתו הייתה לתרועע עם היהודים הללו ובדרך זו להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר על ידי נטיעת מידות טובות בנפשם. לימוד התורה איתם, כל אחד לפי הבנתו. לחיבתו ומסירותו לאנשים הפשוטים לא היה גבול. הייתה לו, ליצחק שאול, גם חיבה לחי ולצומח ולכל בריותיו של הקדוש ברוך הוא. את החיבה הזו ירש מאביו רבי ניסן, אשר משחר ילדותו החדיר בו את מידת הרחמים לכל, ואת ההכרה כי גם את הזבוב והתולעת אסור לצער,

05:38 גם לא את העשבים והעלים, שכן גם הם, כך לימד האב, חשים כאב וצער. למען האמת לא היה יצחק שאול רחמני בילדותו. כמו כל הילדים האחרים, היה נוהג לידות אבנים בעופות, להכות עיזים ופרות, לתלוש ענפים מן העצים. אביו, רבי ניסן, הוכיחו לו אחת על כך. לאבא היה תרנגול שהיה חביב עליו במיוחד, וזאת משום שבקריאתו עם שחר היה רבי ניסן מתעורר מייד, נוטל את ידיו ומזדרז ללכת לבית הכנסת, ולכן טיפח ר' ניסן את התרנגול, האכיל אותו והשקה אותו תכופות בעצמו, והקפיד שמדי ערב בזמן המתאים יוכנס אל מאחורי התנור למשך הלילה, וכך התכוון ר' ניסן לשמור על כך שקולו של התרנגול יהיה רם וחזק. אבל דווקא היחס הזה המיוחד של אביו אל התרנגול עורר את רוגזו של יצחק שאול הילד. הוא שנא את בעל החיים הזה. הוא לא יכול היה לסבול את קולו, דווקא זה שהביא קורת רוח לאביו, ומשום כך חיפש תמיד הזדמנויות לענות את התרנגול, ובכל עת שהאבא לא הבחין השליך עליו אבנים, רדף אחריו כדי לעייף אותו. בבית הייתה גם תרנגולת שדגרה על ביצים עד שבקעו מהם אפרוחים. התרנגולת ואפרוחיה התרוצצו בחוץ, ויצחק שאול היה נוהג להפחידם ולידות בהם אבנים להנאתו. קורת רוח מיוחדת הייתה לו בשיסוי כלב על חתול או בתפיסת זבובים והשלכתם לתוך קורי עכביש, כשהוא עוקב אחרי התפתלויותיהם של הזבובים עד שנבלעו על ידי העכביש. עד פעם אחת. בזיכרונו של יצחק שאול נחרט היטב אותו מאורע שהתרחש בילדותו והטביע את חותמו עליו לכל ימי חייו. היה זה כאשר עסק פעם כדרכו בעינוי ורדיפת בעלי החיים. לפתע הרגיש יד מונחת על כתפו[?]. כאשר הסתובב ראה לפניו את אביו שתפס אותו בכלכלתו[?]. פניו

08:21 של האב היו זועפות. בדרך כלל רבי ניסן מעולם לא הרים יד על מישהו, גם בתפקידו, גם בתפקידו כמלמד לא נגע מעולם בתלמיד. הרצועה הייתה תלויה על הקיר וכאשר תלמיד נכשל במשהו היה רק רומז לו על הרצועה ומוכיחו בדברי הסברה. שיטה זו הוכיחה את השפעתה, ותלמידיו של רבי ניסן רכשו לו יראת כבוד ודרך ארץ יותר מאשר תלמידים למלמדים שהכו אותם מכות נאמנות. אמנם עכשיו, כאשר ראה רבי ניסן את תעלולי בנו, הכניס אותו לבית, הוא הורה לו להוציא מסכת שבת ולחזור בקול על המשנה בפרק י"ח משנה ב' שאומרת "כופין את הסל לפני האפרוחים בשבת כדי שיעלו וירדו". "בני", אמר ליצחק שאול, "רואה אתה שאפילו בשבת מותר לטלטל חפץ על מנת למנוע צער מן האפרוחים? דע לך כי צער בעלי חיים הוא מצווה מן התורה. הגמרא אומרת במסכת ברכות דף מ', אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, והדבר נלמד מן הפסוק שבו כתוב 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ורק לאחר מכן 'ואכלת ושבעת'. ואילו אתה בני נוהג באכזריות כזו שמתאימה לרוצח צמא דם. צערן של הבריות אינו נוגע בך?" יצחק שאול המבוהל קיווה שאביו יסתפק כדרכו בדברי התוכחה שחדרו עד עומק נפשו, אבל הרצועה הייתה בידו. האב המשיך. "ידוע לך היטב שאין דרכי להשתמש ברצועה ולהכות מישהו. אבל בגלל מעשיך הרעים אני חש עצמי נאלץ להצליף בך ברצועה. לא מרצוני אעשה זאת, גם לא במטרה להעניש אותך, כי אם כדי שתרגיש בעצמך טעמם של ייסורים שכמותם אתה בעצמך גורם לזולת." האב פקד על יצחק שאול להוריד את הרצועה מן הכותל ולהגישה אליו. לאחר מכן הורה לו לשכב על הספסל כשפניו למטה. רבי ניסן חזר והצהיר שהוא עושה

11:13 זאת רק כדי שהוא, יצחק שאול, יחוש ויזכור את הייסורים שהוא בעצמו גורם לבעלי החיים. הצליפות שספג אותם יצחק שאול היו הראשונות בחייו וגם האחרונות. הוא קיבל אותן באהבה. כל צליפה הכאיבה לו מאוד, אבל הוא לא השמיע הגה. לאחר מכן הניח רבי ניסן את הרצועה ונכנס לחדר השני. יצחק שאול שמע את אביו בוכה בקול. הוא ידע כי בכיו של אביו בא מרוב צער על שבנו התנהג שלא כשורה. הדבר הזה גרם לו כאב גדול יותר מן המכות עצמן. הוא חש חר-- חרטה ובושה. ימי מספר התהלך יצחק שאול כשהוא נושא איתו את כאבו. ביום השלישי ניגש אל אביו, נישק את ידו וביקש סליחה. עיניו של רבי ניסן מלאו דמעות. "הנך עדיין רך בשנים" אמר, "וכל חטאיך נופלים על שכמי. מבחינה זו אין העניין גרוע כל כך. חמורה מזה בהרבה היא האפשרות שתגדל לאכזר ובריה צמא דם." המאורע הזה השפיע מאוד על יצחק שאול, ומאז חש שינוי בנפשו. ורגש של רחמנות כלפי כל הנבראים מילא את ליבו. לאחר מאורע זה הגביר רבי ניסן את פעולות ההדרכה שלו עם בנו ובנוסף ללימודים הרגילים קבע איתו שיעור בספרי מוסר במגמה להשריש בליבו מידות טובות. כאשר מלאו ליצחק שאול אחת עשרה שנים, שלח אותו אביו למינסק ללמוד בישיבה. שבע שנים... שהה יצחק שאול במינסק ועסק בתורה בשקידה רבה. הוא הצטיין בהתמדתו והודבק לו הכינוי "המתמיד מהורקי". הוא שמר בקפדנות על הוראות אביו שלא לבטל מזמנו... ולרסן את נטיותיו הטבעיות, להסתכל על דברים שאין להם משמעות בעלת תוכן של אמת, או להאזין לדברים ולשיחות חסרי חשיבות, או לדבר דברים שאין בהם חשיבות. רבי ניסן עצמו למד בצעירותו במינסק, והיו לו גם עכשיו בעיר

14:00 הזו ידידים שאיתם ניהל התכתבות. ידידים אלה קירבו את יצחק שאול והשגיחו על התנהגותו. יח-- עם ידידים אלה נמנה יהודי בשם אברהם אבא, שהיה אופה במקצועו ולמדן גדול. לעיתים תכופות הסביר ליצחק שאול שלימוד תורה שאינו מבוסס על יראת שמיים וקיום מצוות בהידור, ובמיוחד על אהבת ישראל, אינו לימוד. אברהם אבא לקח איתו את יצחק שאול למפגשים מצומצמים, שמשתתפי, משתתפי המפגשים שוחחו על עניינים בעבודת הבורא. בפגישות האלה הכיר את יצחק שאול יהודי נוסף בשם מוישה ניסן, אחד מן הבטלנים בבית המדרש, יהודי גלמוד, אמנם למדן עצום, בקיאותו הקיפה לא רק את הגמרא, כי אם גם את הרמב"ם, אותו ידע כולו בעל פה. בכל ימות השבוע ניזון משה ניסן מלחם ומים בלבד, ובימי שני וחמישי היה צם לגמרי. משה ניסן לא עסק רק בתורה, כי אם גם בעבודה ובגמילות חסדים. הוא התמיד מאוד בתפילותיו והתמסר גם לעיסוק בספרי מוסר. הוא גם לימד מוסר ברבים. יצחק שאול השתתף בשיעורי המוסר והשפיעו-- והם השפיעו עליו בצורה גדולה. מוישה ניסן הצליח לא רק לתת מידות טובות בלב יצחק שאול, כי אם גם עורר אצלו אהבה בוערת לבריות של הקדוש ברוך הוא. לאחר שיצחק שאול חזר ממינסק אל עירו הורקי, למד אצל עזריאל יוסף. עזריאל יוסף היה המגיד של הורקי, שהוא קיים ישיבה מקומית. עז-עזריאל יוסף היה נוהג לנסוע מפעם לפעם יחד עם ניסן, אביו של יצחק שאול, ועם אחרים אל הבעל שם טוב. באופן כזה הגיעה תורת החסידות אל יצחק שאול. מובן כי כאשר נעשה יצחק שאול לחתנו של אליעזר ראובן הנפח בדוברומיסל, המשיך להתנהג בדרך החסידות, אם כי רק מעטים ידעו על דרך זו ומה היא אומרת. ברוח של התורה הזו

16:29 החליט יצחק שאול, שהיה בינתיים לעילוי גדול בתורה, להיות לנפח וכך להקיף עצמו ביהודים פשוטים על מנת לקרבם יותר אל היהדות, שבין אלה היה גם אותו זבולון בנימין שסיפרנו עליו רבות. והנה קרתה התפתחות מעניינת שזימנה לזבולון בנימין מעמד של חשיבות בדוברומיסל. נזכור שזה היה לאחר שדוברומיסל הוא נחשב לבור ועם הארץ שכולם מזלזלים. היה זה לאחר שהתברר שזבולון בנימין מסוגל להציל יהודים וגויים ממחלה קשה שהתפשטה בדוברומיסל ובכפרים שבסביבתה. מחלה זו פגעה במיוחד בילדים ולהבדיל גם בבהמות, ורבים מהם מתו. בהלה גדולה פרצה בכל האזור. כולם היו אובדי עצות איך לעצור את המגפה. אמנם זבולון בנימין, שרכש ניסיון ממושך בריפוי בהמות, הבין גם במחלות אלה של בני אדם שמסוגלות לקבל צביון של מגפה. זבולון בנימין סיפר שמחלה כזו באה מחלב פרות ועיזים שאכלו עשבים מורעלים מסוימים. הוא גם ידע כיצד לרפא מחלה זו ולמנוע את התפשטותה. לכן מיד התמסר למלאכה זו והכין תרופות לילדים החולים, יחד עם הדרכת הציבור לנקיטת אמצעי זהירות למניעת התפשטות המחלה. והנה תוך ימים מספר נעצרה המגפה בדוברומיסל גם מבני האדם וגם בבהמות. כל דוברומיסל ידעה עכשיו שזבולון בנימין הראה נפלאות. חשיבותו של פושט הנבלות שאיש מעולם לא התחבר אליו, חוץ מכמובן אליעזר ראובן, גדלה בעיני אנשים. פתאום הבחינו כולם שאין הוא כה פחות ערך כפי שדימו תחילה. וכי אין לך אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. ולאחר שהצליח לעצור את המגפה שפרצה בדוברומיסל ופגעה קשות בילדים ובבהמות... אמר הרב של דוברומיסל שצריך לעשות תענית ציבור כדי להביע הודיה ושבח לריבון העולמים על החסד שגמל לעיירה ולתושביה ולתעוררות תשובה לימים הבאים. היה זה בערב ראש חודש אלול,

19:32 ולתפילת יום כיפור קטן, כפי שהיא נקראת, התאסף כל הציבור בבית הכנסת, והרב השמיע דרשה שהשאירה רושם רב על השומעים. בין השאר הרב שיבח את זבולון בנימין, שהיה מבחינתו שליח מן השמיים להציל את יהודי ישראל. בעניין הזה, אמר הרב, יש הוכחה לכך שכל יהודי מסוגל להיות שליח להביא ישועה והצלה לכללות ישראל. כדרכו תמיד, התייפח הרב מרה בדרשתו. הוא אמר כי המגפה היא תוצאה של חטאים, ואם הציבור חטא הרי זה באשמתו של הרב, שכתוב "ואשימם בראשיכם", שאשמת העדה על חטאיהם תלויה בראש מנהיגיה וראשיה. וברור שבענייננו הרי זה הרב, וזאת משום שלא מילא את חובתו להדריך כראוי את הציבור. מצד שני הביע הרב את שמחתו על כך שהקדוש ברוך הוא שלח ישועה דווקא על ידי יהודי פשוט, כזבולון בנימין.