פרק 64 : דוד לייב, הכהן הצהוב ושמרל פיהוק

00:01 אברהם יצחק, חתנו השלישי של מרדכי הטוחן, משוחח עם שלמה האופה. בינתיים אנחנו מתחקים על קורות חייו של אברהם יצחק, ואנחנו מס-- מסתבר לנו שלאביו קוראים דוד לייב, ואנחנו מתבוננים גם בתולדות חייו של דוד לייב. אם בראשונה לא הקפידו כל כך החותן והחותנת על כך, הרי ככל שחלף זמן נוסף התחילו לדאוג. החותנת ניסתה מפעם לפעם לחטוף שיחה עם חתנה, ורמזה לו שהגיע הזמן שיתחיל לחפש כיסא רבנות מתאים. אבל דוד לייב משך בכתפיו ואמר שאין כלל בדעתו להיות לרב. "אלא מה ברצונך לעשות?" שאלה החותנת את חתנה. "עדיין יש לי שלוש שנות מזונות על שולחנכם", הייתה תשובתו של דוד לייב. התשובה הזו הרגיזה את החותנת ביותר והיא התחילה להצר את צעדי חתנה. דוד לייב חש עכשיו עצמו שלא בנוח. מה גם שאז עדיין לא התברכו בילדים, וכיוון שהייתה לו התחושה שחותנו וחותנתו אינם בלתי צודקים לגמרי מבחינתם, הסביר להם פעם שאם סבורים הם שטעו בו, לא מן הנמנע שישחרר את אשתו בגט פיטורין אם רק תדרוש זאת היא. אבל אשתו סירבה אפילו לשמוע על כך. היא מצידה הייתה קשורה אליו והעריצה אותו. ההורים שלה לא יכלו להירגע והמשיכו לייסר את חתנה בדברים. יחד עם זה, לא הצליחו ביותר. בשנה השביעית לנישואיהם נולדה להם בת, וכעבור שנה נולד להם בנם אברהם יצחק, שעליו אנחנו מדברים כאן. כאשר עמדה להסתיים תקופת המזונות של החותן והחותנת ל-ל-לחתנם ובתם כבר היה דוד לייב אבא לשני ילדים. גם החותן... גם החותן וגם החותנת לחצו עליו יותר ויותר שיחפש מקור לפרנסתו. חותנו גם הודיע לו שלא ייתן לו אפילו פרוטה אחת למחייתו לאחר הזמן שנקבע. דוד לייב לא נבהל מן האיומים. התברר שהוא

02:12 הכין לעצמו מקצוע שהיווה הפתעה עצומה עבור שניהם, גם לחותן וגם לחותנת וגם לכל המשפחה. דוד לייב למד את מקצוע הסנדלרות. הוא שכר לעצמו דירה בקצה העיר, אליה עבר לגור עם משפחתו, ושם התחיל לקבל עבודות סנדלרות. החותן והחותנת נדהמו. החותנת עוררה שערורייה. האם לשם כך היו צריכים להוציא כל כך הרבה כסף, להחזיק אותו שמונה שנים על שולחנם כדי שבסופו של דבר יהיה סנדלר? "אילו רצינו לקחת סנדלר לחתן", אמרה, "היה העסק עולה לנו הרבה יותר זול". החותנת דרשה בתוקף שבתם תתגרש מדוד לייב ועל ידי כך תימחה החרפה שהעמיס עליהם, אבל אשתו לא רצה אפילו לשמוע על כך. כאשר ראתה החותנת שהיא חסרת אונים, הגתה תוכנית מקורית. בהסכמת בעלה הזמינה ממינסק את רבי צבי אריה הדיין, אביו של דוד לייב, על מנת שהוא ישפיע על בנו שישליך את מקצוע הסנדלרות ויקבל על עצמו רבנות. ואז התפשטה בויטבסק השמועה שחיים החותן הזמין ממינסק את מחותנו, רב צבי אריה הדיין. כולם ידעו את ערכו של האורח והכינו לו קבלת פנים מתאימה. רבני ולמדני ויטבסק קיימו אסיפה והחליטו לשלוח משלחת לקדם את פני האורח בדרכו וללוותו העירה. כאשר נודע לדוד לייב שאביו נמצא בדרך לויטבסק, בדרך-- לויטבסק, נסע הוא, דוד לייב, לאוסטרובנה כדי לפגוש את אביו תוך כדי נסיעה. הוא ידע היטב לשום מה הוזמן אביו לויטבסק, והחליט לעשות משהו כדי שהאבא יקבל מראש את ההסברים הדרושים על המצב כפי שהוא. במשך שמונה השנים שדוד לייב לא נפגש עם אביו, השתנה מאוד מראה פניו וכאשר הגיע לאביו באוסטרובנה הוא לא התוודע אליו מיד. הדיין הסתכל עליו בתחושה סתומה שמצד אחד הוא נראה מוכר לו, ומצד שני לא הצליח להיזכר מיהו. לאחר

04:37 שהות של יום שלם באוסטרובנה עמד רבי צבי אריה הדיין לצאת לויטבסק כדי להגיע לשם עם שחר. דוד לייב הפציר בו להישאר באוסטרובנה מכיוון שאמר יש לו דבר חשוב לומר לו. כאשר הדיין הסכים לבקשתו והיה מוכן לקבלו, התוודע אליו דוד לייב וסיפר לו שהוא בנו ומהי סיבת הזמנתו על ידי המחותנים. ואז כל הלילה שוחחו אב ובנו בדברי תורה. לרבי צבי אריה הדיין התברר שבנו הוא למדן גדול, שכן דוד לייב לא הסתיר את עצמו מאביו. דוד לייב הסביר לאביו למה התחיל לעסוק בסנדלרות וגם למה החליט ליהנות מיגיע כפיו ולהיות כצדיק נסתר בדרכיו. בבוקר השכם לאחר התפילה יצא רבי צבי אריה הדיין לדרכו לויטבסק, ודוד לייב ליווה אותו רק כברת דרך ונפרד ממנו כדי להקדים לבוא לפניו לויטבסק מבלי שיוודע למישהו על פגישתם. לפני הפרידה ביקש את אביו שלא ירמוז לאף אחד על למדנותו ועל דרכו הנסתרת. כאשר הופיע הדיין בויטבסק התקבל ברוב כבוד. המשלחת שיצאה לקראתו אל מחוץ לעיר ליוותה אותו בכניסתו ולאחר קבלת הפנים המכובדת הובא לבית מחותנו, שם התאספו נכבדי העיר. עם תום סדרת הכיבודים, ולאחר שרבי צבי אריה הדיין השמיע את דברי התורה שלו, התפזר הקהל ובבית נשארו רק צבי אריה, דוד לייב והמחותנים. עכשיו שפכו המחותנים את ליבם לפני הדיין על החרפה והביזיונות שהעמיס חתנם עליהם בכך שנעשה לסנדלר. כיוון שבינתיים ירד הלילה אמר רבי צבי אריה, שהאזין במתינות לדבריהם, "אין הלילה כשר לדין. הבה נדחה את פסק הדין למחרת," והוא עצמו התיישב ללמוד תורה. למחרת הופיעו אצלו שוב המחותנים בציפייה לכך שיגער בבנו, אלא שהוא לא שינה את החלטתו ושאל אותם "מדוע אינכם מוגזמים[?] על כך שבני עוסק במלאכה? והרי משנה מפורשת

07:04 אומרת אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". הדיין הסביר להם את משמעותה של המלאכה בהביא לו ראיות רבות מדברי חז"ל, וציין את מאמר המדרש, "חביבה מלאכה מזכות אבות ועוד". בקושי רב קלטו המחותנים את דברי הדיין שהצדיק את בנו. הם לא יכלו להשלים עם הרעיון שחתנם יהיה לסנדלר. רבי צבי אריה היה בויטבסק עוד חמישה שבועות. המחותנים לא חזרו שוב אל הנושא שלשמו באו, בהבינם שהדברים לא יועילו. מצד שני, דוד לייב, שהקדיש את לילותיו ללימוד התורה, ניצל את תקופת שהות אביו בויטבסק כדי ללמוד איתו בספרי חקירה. קרה פעם שנכנס יהודי לביתו של דוד לייב ומסר את נעליו לתיקון. דוד לייב הבחין שיהודי זה הוא זר בויטבסק. בשיחה איתו נודע לו שהוא גר בכפר אטנקה ליד קליסק. היהודי הזה הציע לדוד לייב להעתיק את מקום מגוריו לאטנקה, שם יוכל אדרבה להתפרנס ברווח. הרעיון הזה התקבל על דעתו של דוד לייב. הוא שוחח לאחר מכן על כך עם אשתו ואמר "לדעתי מתאים הדבר עבורנו מכל הבחינות, ובמיוחד אוכל להרגיש עצמי שם חופשי, כיוון שאיש אינו מכירני שם, ומצד שני לא יצטערו הוריך כל כך בגללי כיוון שאהיה רחוק מן העין". אשתו הסכימה איתו מיד והם עברו לגור באטינקה. דוד לייב פתח באטינקה בית מלאכה והתחיל להתפרנס שם כסנדלר. אף אחד לא עקב שם אחריו. לא עלה על דעתו של שום אדם כי סנדלר זה הוא בעצם נסתר ועוסק בתורה בלילות. בבית המדרש ישב עם האנשים הפשוטים והאזין לשיעור בעין יעקב ובמדרש, כמו שאחד שאינו מסוגל יותר מזה. וכך עברו חמש שנים שדוד לייב שמח בחלקו. הדברים התנהלו בדיוק לפי רוחו, כאשר איש לא רואה בו יותר ממה שהיה נראה כלפי

09:13 חוץ, סנדלר פשוט. אבל יחד עם כך, דוד לייב עצמו הקדיש עין בוחנת לאנשים אחרים, והוא רצה לוודא אם לא נמצא בכפר מישהו המסוגל להסתיר את עצמו כמותו, ובמיוחד שם לב לעוברי אורח שמא נמצאים ביניהם צדיקים נסתרים. הרי זו הייתה דרכם של הנסתרים לבוא לכפרים ולעיירות יהודיות נידחות, דווקא במקומות בהם היהודים שרויים במצב נחות ונחשל, ולהשתדל להשפיע עליהם לפי דרכם ולהעלותם למעשים טובים וללימוד, וגם לעורר בנפשם חשק ללימוד התורה, איש איש לפי דרכו ואפשרויותיו. דוד לייב היה מעוניין להתוודע אל הנסתרים הנודדים הללו כדי להתקרב אליהם וללמוד גם מדרכיהם, ולכן הפך את ביתו למקום הכנסת אורחים, והוא התבונן בכל אורח אם איננו נסתר, אם רק שמע מאורח מילה כלשהי המצביעה על חוכמה או ידע, שוב לא הניח לו. המטיר עליו שאלות וקושיות עד שהנסתר היה נאלץ להתגלות לפניו. היו מקרים שנסתר אורח היה מנהל בבית המדרש או ברחוב שיחה לפי דרכו עם היהודים הכפריים. בשיחה הזו, במילים פשוטות מאוד, השתדל לעורר תשוקה לתורה ולמעשים טובים אצל ליבות היהודים. אמנם דוד לייב הבחין מיד במשמעות הדברים, וכדי להיות בטוח בטיבו של המשוחח היה מציג לו איזושהי שאלה בצירוף מבט חוקר שממנו הבין הזה היהודי שקיים עליו חשד שהוא צדיק נסתר. הנסתר הזה ניסה אז להעמיד פני תם כמי שלא הבין כלל את השאלה, אלא שדווקא עמדת פנים הזו אישרה בעיני דוד לייב העובדה כי לפניו צדיק נסתר, ואז הוא לא הרפה מן האורח עד שהוא נאלץ להתגלות לפניו. לעיתים אירע שדוד לייב הציג שאלה לנסתר, שהנסתר הזה היה מגרד לעצמו בפה דחס ואומר, "מה רוצה ממני יהודי זה? מדוע אינו שואל את השאלה לאנשים נבונים ומלומדים ממני?" הנוכחים

11:30 היו אז פורצים בצחוק ואומרים, "הסנדלר תקע בה המסמר לא במקום הנכון", אבל דוד לייב כבר ידע אם תקע את המסמר במקום הראוי או לא. בדרך זו התוודע דוד לייב לנסתרים רבים. בין האורחים שהיו מגיעים מפעם לפעם לאטינקה היה יהודי בעל שערות ראש ושערות זקן צהובות שבגללן כונה באטינקה בתור הכהן הצהוב, שכן הוא היה כהן. הוא היה יהודי עליז ונלבב. היו שכינו אותו בתור קרביים עליזים, משום שתמיד היו בפיו בדיחות ואימרות צחות בהן שימח לבבות אנוש. במיוחד הצטיין הכהן הצהוב בחיבתו לילדים. עם הילדים השתעשע והיה מחלק להם אגוזים ותפוחים כשהוא עומד על כך שיברכו בתחילה ובסוף. הוא היה מדריך אותם לברך בקול רם ושהשומעים יענו אמן, ותוך כדי כך היה מנהל איתם שיחה בקשר לתוכן לימודיהם בחדר והיה בוחן אותם. הוא היה מחדיר בהם חשק ללימודים על ידי סיפורים מתלמידי חכמים וצדיקים, כאשר הדברים מעוררים בילדים תשוקה להידמות להם וללכת בדרכיהם. אף אחד באתינקא לא ידע דבר אודותיו. לא ידעו בדיוק אפילו מה שמו, מניין מוצאו, מה מטרת נדודיו ולשם מה בא לאתינקא. לאיש לא הייתה תשובה על שאלות אלה. דוד לייב ניסה לעקוב אחריו ולהתרכז על צעדיו. הוא הניח שיבחין באיזו פעולה מצידו העשויה להבהיר את היותו צדיק נסתר, אבל כל מאמציו עלו בתוהו. דוד לייב הרבה להאזין בתשומת לב לדברי הכוהן הצהוב, שמא יצליח לדלות מהם משהו שיוכל להיתלות בו. הכוהן הצהוב היה מדבר תכופות על אהבת ישראל והיה מספר תמיד סיפורים ואגדות חז"ל בקשר לנושא של אהבת ישראל. היה ברור שעניינו לנטוע אהבה לעם ישראל ולהצביע על ההכרח בדבר, שכן עלולה להיות סכנה שיהודים יתחילו רחמנא ליצלן לשנוא איש את רעהו ולזלזל בחשיבותם

13:37 העצמית. אנשים פשוטים חייכו בהקשיבם לדברי הכהן הצהוב. אחרים קיבלו את דבריו בלעג. סוף סוף מי הוא זה שראוי לדבר על עניינים כאלה? אף ייתכן והדברים של האורח היו מעבר להשגתם, למרות שדיבר באופן פשוט ומובן. עבור דוד לייב הייתה משמעות דבריו של הצהוב שהוא איננו סתם אורח בעלמא. רושם עז במיוחד התרשם דוד לייב מכך שהצהוב, כלומר הכהן הצהוב, היה כונס סביבו בבית המדרש את הילדים הקטנים, והיה פוצח לפניהם בשירה ומעורר אותם להצטרף אל שירתו. יחד היו מזמרים בהתלהבות ובחדווה, ואחר כך אף היה יוצא איתם לריקוד והאווירה הייתה עליזה. עדיין הייתה פליאה בעיני דוד לייב העובדה שמעולם לא שמע מפי הכהן הצהוב דבר תורה כלשהו. אולי מכאן הוכחה שהוא נסתר. תשומת ליבו של דוד לייב נמשכה לעובדה שהכהן הצהוב מתחבר עם איזשהו טיפוס, שבלתי אפשרי שתהיה לגביו השקפה טובה. היה זה שמרל, בנו של נחום איציק. שמרל הוחזק בעיירה כעם הארץ הגדול ביותר, ונוסף לכך כלא-יוצלח ועצלן. משום כך התלבט דוד לייב אם להמשיך להעניק תשומת לב ליהודי הצהוב או שיסיח דעתו את הרעיון שהוא נמנה על הנסתרים. אותו שמרל איציק, שמרל של נחום איציק שדובר עליו כרגע הוכתר בעיירה בשלושה כינויים שמרל הולך בטל, שמרל החוזה בכוכבים ושמרל פיהוק. שמרל זכה בצדק לכל שלושת התארים הללו. הולך בטל נקרא משום שהיה מתהלך כל היום כולו על פני הכפר ומפטפט עם נשים וילדים שהיה מספר להם סיפורים. את התואר חוזה בכוכבים רכש על שהיה נוהג לשבת ליד הבית ולהסתכל לשמימה, בלילה על הירח והכוכבים, וביום על העננים במיוחד חיבב את העננים המקבלים כל רגע צורות חדשות, פה צורות של אנשים, פה צורות של עופות, חיות, פה

15:53 מינים של בריות מוזרים. שמרל היה מדבר אל הדמויות הללו והיה טוען באוזני עוברי אורח שגם האדם דומה לענן ומשתנה כמוהו מפעם לפעם. פעמים הוא הופך מחיה לאדם ופעמים הוא הופך מאדם לחיית טרף. למה כינו אותו שמרל פיהוק? על שפיהוקיו היו שם דבר בעיירה. תמיד היה מפהק, אומר כמה מילים ומפהק, כאילו לא עצם עין לילות שלמים. מלבד זאת היו פיהוקיו ממושכים מאוד ומלווים ברחש מטיל אימה עד שלמרחוק היה נשמע קול המעיד ששמרל מתקרב. לכאורה היה שמרל אדיש במזגו ונראה כמי שאינו מסוגל לפתוח את פיו. אבל כאשר התחיל לשוחח, במיוחד בקשר למידות טובות ורעות של בני אדם, היה משתלהב ומדבר בשטף, ואז קלחו המילים מפיו עד שאפילו שכח לפהק.