פרק 51 : ברוך הצעיר בדוברומיסל

00:01 אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי ההרפתקאות המרתקות של ברוך הצעיר. כרגע, אה, רבי אברהם הגנן מודיע לו שהוא כבר יודע שהוא למדן והוא רוצה ללמוד איתו, וזה בעצם מה שקורה כרגע. משך כל החורף למדו השניים בצוותא בלילות הארוכים. שניהם נהנו מהלימוד בחברותא. מצידו של ברוך החורף היה יכול להימשך לאורך ימים. פרנסתו הייתה מזומנת לו מהחסכונות שטרם אזלו. יש לו כאן רב וחבר. אז מה חסר לו איפה? ואז הגיע חודש ניסן. ליאזנא התחילה בהכנותיה לפסח. תנורי המצות התחילו במלאכתם. השעון גבר. כל איש היה טרוד. גם המלמדים הפסיקו מלימודיהם. אפילו בני התורה לא שקדו על לימודיהם כמקודם. גם רבי אברהם הגנן היה טרוד בהכנות לחג, הוא כבר לא יכול היה לבוא כל לילה לשיעורו עם ברוך. לילה אחד פנה רבי אברהם אל ברוך ואמר לו: "תראה, החג הקדוש, הפסח, מתקרב. עד עכשיו לא הזמנתי אותך לביתי לסעוד על שולחני, כיוון שאני יודע עד כמה אין הדבר לרוחך. אבל חג הפסח, שבו אי אפשר לאדם להסתפק בצרכי הרגילים, הוא שונה, ולכן אני רוצה להזמין אותך לחגוג את הפסח בביתי. שם תהיה אורח רצוי." במשך כמה לילות לאחר מכן לא הזדמן לרבי אברהם להתראות עם ברוך בגלל טרדותיו. כאשר אחרי כמה לילות הגיע רבי אברהם לבית המדרש שבו התאכסן ברוך בשבוע האחרון שלפני החג, והוא בא כדי להזכיר לו שהוא מוזמן לחגוג את החג בביתו. הוא לא מצא שם את ברוך. חשב רבי אברהם לעצמו: "קשה לו לקבל את ההזמנה? ומצד שני כנראה לא יכול היה לסרב בפניי. ונעלם איפה, מבלי להשאיר עקבות." הדבר הזה הכאיב מאוד לליבו של רבי אברהם, אבל מה יכול הוא לעשות? מה באמת אירע לברוך? מפי

02:40 רבי אברהם שמע רבות על רבו שבבישנקוביץ', הגאון רבי אברהם זאב. תשוקה נכנסה בליבו של ברוך לנסוע לבישנקוביץ' ולקבל תורה מפיו של רבי אברהם זאב, ומכיוון שהחליט עכשיו לעזוב את ליאזנא, ראה לפניו שעת הכושר לעשות את דרכו לבישנקוביץ'. הדרך מליאזנא לבישנקוביץ' עברה בעיר דוברומיסל. עיר זו הייתה הראשונה בה שהה זמן ממושך לאחר שעזב את בית דודו בויטבסק. היו לברוך זיכרונות מעניינים על דוברומיסל ועל אנשיה. כאשר היה שם בזמנו הזדמן לו לחגוג שם את הפסח, ולכן תכנן ברוך את מסעו כך ששוב יחגוג את הפסח בדוברומיסל אצל אותו אדם שקירב אותו בהיותו שם בפעם הראשונה. כאשר ברוך הגיע אז לראשונה לדוברומיסל, היה נער בן ארבע עשרה שנה בלבד. הוא ישב ולמד תורה בבית המדרש, חדור בהחלטה פנימית שלא להזדקק לחסדי בשר ודם. משום כך הזדמן לו תכופות לרעוב פשוט כי לא היה לו במה לקנות אוכל. והנה פעם אחת ניגש אליו יהודי שאותו הכיר בין משתתפי השיעור היומי בעין יעקב. אמנם את שמו לא ידע. היהודי הושיט לברוך יד לברכת שלום עליכם ואמר שמי אליעזר ראובן, אני נפח במקצועי. יש לי בית מלאכה בקצה העיר על הדרך המובילה לליאזנא, ושם גם נמצאת דירתי. אני צריך מישהו שיעזור לי בעבודתי. אם אתה מוכן לעבודה זו, אתן לך את מזונותיך ומקום ללון. ברוך התמלא שמחה, הרי זה הדבר שאליו השתוקק לעבוד בזיעת אפיו ולהשתכר למחייתו מבלי להזדקק לחסדי בשר ודם. תשובתו של ברוך לאליעזר ראובן הייתה שאכן אני מעוניין בתשלום של כסף מזומן, יהיה כמה שיהיה, אבל אינני רוצה לסעוד על שולחן אחרים או ללון בבתי זרים. אשר לגובה השכר אני סומך לגמרי על יושרך ואין לי שום דרישה בקשר

05:21 לכך. הנפח הסכים, הוא קבע לברוך שכר קצוב לשביעות רצונו, וברוך הלך מיד לבית המלאכה והתחיל לעבוד במסירות כל היום היה עוזר לנפח במלאכתו ואת הלילות בילה בבית המדרש בשקידה על לימודיו. תוך כדי כך התבונן ברוך מקרוב בהליכותיו של אליעזר ראובן הנפח, והתחיל לחוש הערכה כלפיו. הוא ראה שהנפח הפשוט הוא גדול במידות טובות. במשך כל הזמן שבו עמד אליעזר ראובן בנפחיותו והכה בקורנסו על הברזל הלוהט היה אליעזר ראובן אומר פרקי תהילים זה אחר זה ללא הפסקה. הוא ידע את כל ספר תהילים בעל פה. פרנסתו של אליעזר ראובן הנפח הייתה מאיכרי הכפרים הסמוכים. הם האיכרים היו מביאים אליו לתיקון את עגלותיהם, את מחרשותיהם ואת סוסיהם לפרזול, וברוך הבחין שאליעזר ראובן משרת את לקוחותיו ביושר ובמסירות בלתי מצויים, ולא לוקח מהם אפילו פרוטה אחת מיותרת. בקשר לזה היה פעם ברוך עד לאירוע שעשה עליו רושם עצום. ככה זה היה. אחד האיכרים הביא לאליעזר ראובן את סוסו כדי להתקין לו פרסה ואת עגלתו כדי לתקן את אחד מאופניה. איכר שני הביא גם הוא את סוסו כדי להתקין לו ארבע פרסות חדשות. כאשר הגיע זמן החישוב של התשלום, טעה אליעזר ראובן וזקף לחובת האיכר השני את חובו של האיכר הראשון. יותר מאוחר התבררה לו טעותו, שלפיה לקח מן האיכר השני תשלום יתר של שישה גרושים. כאשר הבחין אליעזר ראובן בטעותו, הצטער מאוד, אבל האיכרים כבר הלכו לבתיהם. אליעזר ראובן יצא כשהוא צועד ברגל לכפר של האיכר השני מרחק של חמישה ווערסט והחזיר לו את עודף התשלום. ברוך עמד משתומם. מימיו לא נתקל בצדקות כזו מצד יהודי פשוט. הוא שאל את אליעזר ראובן האם היה כדאי לו לחתת את רגליו מהלך

08:19 וכי עשרה ווערסט, חמישה הלוך, חמישה חזור בגלל שישה גרושים? אמר לו אליעזר ראובן, "חכמינו אומרים שאנשי דור המבול היו כל כך מושחתים עד שהיו מוכנים לגזול אפילו פחות משווה פרוטה. האם עליי להיות גרוע יותר מדור המבול ולגזול שישה גרושים?" זהירותו של אליעזר ראובן לא הייתה רק בעניינים שבין אדם לחברו, כי גם בעניינים שבין אדם למקום. בכל בוקר ובכל ערב, בקיץ ובחורף, בגשם ובשלג היה הולך לבית המדרש, שם התפלל בציבור וגם למד תורה. כמו בעלי מלאכה רבים, הוא השתייך לחברת תהילים, לחברת עין יעקב, לחברת מדרש. הוא גם היה רשום בכל חברות הצדקה של העיר ונתן להם את מיסיו בשלמות ובדיוק. וכאמור, כפי שסיפרנו, היה כל היום אומר תהילים בעל פה. עם כל מכת קורנס נשרו מפיו פניני קודש של פסוקי תהילים. ברוך הכיר גם את שכנו של הנפח, שהיה אורח רצוי בביתו של אליעזר ראובן. שמו של השכן היה זבולון בנימין. זבולון בנימין היה אדם גבוה, רחב כתפיים, זרועות חזקות וחסונות, אצבעות כמו יתדות. עור פניו היה כהה, מצחו צר וקולו עבה, אבל בקשר לחשיבה הוא היה די אטום. זבולון בנימין היה אמנם בור מאוד, לא ידע הרבה, אבל היה ירא שמיים. בתחילת דרכו לא ידע זבולון בנימין אפילו איך לכתוב אותיות. אמנם במשך השנים הצליח במאמצים גדולים ללמוד בעל פה את תפילות החול ואת ברכות התורה. בשבתות ובימים טובים היה מסתפק באמירה אחר שליח הציבור. בהשוואה לזבולון בנימין, נחשב אליעזר ראובן כלמדן גדול. אליעזר ראובן עצמו היה מתייחס אל זבולון בנימין ברחמים רבים, במיוחד לאור העובדה שזבולון בנימין הייתה לו הרבה עוגמת נפש וצער מכך שהוא עם הארץ ושמוחו לא מסוגל לקלוט יותר. כשהיה זבולון

11:15 בנימין מבקר אצל אליעזר ראובן, ובייחוד בשבת, היה הנפח חוזר לפניו על הסיפורים ששמע בבית המדרש, בשיעורי עין יעקב ובמדרש. זבולון בנימין הקשיב... לכל אשר סיפר הנפח ושתה את דבריו בצמא. הוא לא ידע באותיות הקטנות וגם לא לדבר יידיש, מכיוון שמילדותו גדל בין גויים לא הכיר כמעט מילה אחת ביידיש, ולכן היה מלמד אותו הנפח בפולנית. מכיוון שאליעזר ראובן שלט היטב בשפה הפולנית, לכן לא היה קשה לו להסביר בשפה זו גם עניינים שהוא בעצמו לא באמת הבין אותם לעומקם. בגלל העובדה שאליעזר ראובן היה מסביר את הכל לשכנו בפולנית היו מתאספים תכופות סביבם גויים, שגם הם היו מקשיבים לסיפורים מעין יעקב ומהמדרש, והיו מוחאים כפות ידיהם בהנאה ומפטירים "דובז'ה דובז'ה פאן ראובקה". כלומר טוב, טוב, האדון ראובקה.