פרק 52 : ברוך הצעיר בביתו של אליעזר ראובן

00:02 ברוך נמצא בעיר בעיירה דובומיסל[?], עובד אצל אליעזר ראובן הנפח ועוקב בעניין אחרי היהודים השונים בעיירה. ואנחנו ממשיכים בסיפור. הדרך בה לימד אליעזר ראובן הנפח את זבולון בנימין, עשתה על ברוך רושם גדול. הדבר נחרת בעמקי נפשו כאשר ראה לפניו את עומק היופי שבנשמה היהודית. כאשר יהודי פשוט משתדל בכל כוחו להנחיל את המעט שהוא יודע למי שיודע פחות ממנו. בכך ראה ברוך את הכוח המחזיק את היהדות. אבות מלמדים את בניהם, יהודי אחד מלמד את השני, אף אחד אינו נשאר בחוץ. ברוך גם התעניין בתולדות חייו של זבולון בנימין, ומה שלא הצליח לדעת ממנו בעצמו נודע לו מפי אליעזר ראובן. זבולון בנימין נולד וחונך בכפר בין הגויים. אביו עסק במלאכות בזויות וקשות ביותר, בין השאר בסחר סוסים. תוך כדי כך רכש לו האבא ידע וניסיון בבהמות ובמחלותיהן, ואיכרים וגם פריצים היו מזמינים אותו לרפא את בהמותיהם החולות. זבולון בנימין בעצמו עד גיל בר מצווה לא למד אפילו אות אחת. כאשר אביו נפטר לא יכול היה לומר אפילו קדיש. יחד עם זה, זבולון קיבל מאביו את היכולת לרפא בהמות וסוסים חולים. כאשר התחתן, התיישב בקצה העיר והיה לשכנו של אליעזר ראובן. אליעזר ראובן עצמו התחיל לקרב אותו ליהדות ועורר בו את התשוקה להיות יהודי כראוי. בהשפעתו של אליעזר ראובן נעשה זבולון בנימין ליהודי דתי, למרות שהיה עם הארץ גדול. בשבתות ובימים טובים היה עומד בבית המדרש עטוף בטליתו מעל לראשו ומזיל דמעות, וכך נהג לאחר שכבר למד לקרוא מפי מלמד ששכר לעצמו. לפני כן היה מתפלל בעזרתו של אותו מלמד ביחידות בביתו. אליעזר ראובן הנפח היה מתפאר בתלמידו זה, שכן רק תודות לאותו נפח שב זבולון בנימין לחיק

03:17 עם ישראל, אחרת היה זבולון בנימין נשאר בין הגויים או שהיה נופל בין יהודים שהיו לועגים לו ולבורותו והיו מרחיקים אותו מהיהדות. אמנם אליעזר ראובן רכש את לב זבולון בנימין באהבה והיה מתייחס אליו כאל בן מפונק. זבולון בנימין עצמו ראה את אליעזר ראובן כמורה וכחבר גם יחד. זבולון בנימין עצמו הרבה במתן צדקה וגילה חיבה וכבוד לבני תורה. הוא וגם אשתו יחד הזמינו כתיבת ספרי תורה והכנסתם לבית הכנסת. הם גם הכניסו לביתם שלושה ילדים יתומים על מנת לגדלם. את ילדיו שלו מסר ביד טובי המלמדים, והם אכן גדלו לבני תורה. ברוך בעצמו, שעקב אחרי הדברים, המשיך להיות עוזרו של אליעזר ראובן. במשך התקופה הזו ראה ברוך את אליעזר ראובן לא רק כמעביד, כי אם גם מבחינה מסוימת כמדריך. הוא למד הרבה מן הנפח הפשוט. והנה חלף לו החורף וחג הפסח התקרב. אליעזר ראובן פנה לברוך והזמין אותו לחגוג על שולחנו את החג. הוא אמר לו: "תראה, כל השנה יכולת להסתדר מבלי לסעוד אצלי בבית, אבל בפסח קשה לעשות זאת, ולכן אתה מוזמן לעשות את סעודת הפסח בביתי". ברוך הסכים בתנאי שאליעזר ראובן יקבל תשלום עבור הסעודה, אבל הנפח סירב בתוקף. "איך אוכל לקחת כסף מנער עני?" אמנם ברוך הסביר לו שיש לו עיקרון ליהנות אך ורק מיגיעה כפיו. הוא הסביר זאת תוך השתדלות שלא לעורר רושם שהוא אכן יותר מאדם פשוט. יחד עם זאת, אליעזר ראובן ראה שאין לו עסק עם בור ועם ארץ, אבל ההחלטתיות שבדבריו של ברוך שכנעה את אליעזר ראובן להסכים. לברוך הייתה אז הזדמנות לראות איך מתכונן הנפח הפשוט לקראת חג הפסח. הדבר הזה השאיר עליו רושם גדול. ברוך ראה שוב שגם יהודי פשוט

06:00 יכול להיות יהודי נלבב. שלושה ימים לפני חג הפסח הניח אליעזר ראובן את עבודתו בנפחייה והתמסר לעבודה בבית להכנתו לכבוד החג. גויים שבאו לבית המלאכה להזמין תיקונים ופרזולים הושבו ריקם, למרות שהיו עשויים להכניס בתמורה סכומים נכבדים. אליעזר ראובן טרח והסביר להם שמתקרב החג ולכן אינו יכול לשרתם כעת. כאשר ברוך התבונן מן הצד בכל זה, חש הערכה גדלה והולכת כלפי בעל מלאכה זה, המותר על רווחים כשרים ביותר, למרות שמצבו הכלכלי רחוק מלהיות מזהיר. אבל עכשיו אליעזר ראובן הקריב את הכל למען משימה שאותה ראה כדחופה ביותר לדאוג שהבית יוכשר ויסודר כראוי לכבוד חג הפסח. בהכנות האלה לחג לא רצה אליעזר ראובן לסמוך על אף אחד. הוא העדיף לטפל בכל באופן אישי. את כל כלי הבית הוציא החוצה, רחץ ושיפשף, אוורר ואיבק את הבית עצמו, סיד וניקה באופן יסודי את לבני התנור, עקר והכניס במקומם לבנים חדשים. שום פינה בבית לא נותרה מבלי שתעבור לפי הצורך ניקוי, שפשוף או הגהלה. בערב החג הלך אליעזר ראובן לבית המרחץ וכאשר חזר לבש בגדי חג והלך לבית הכנסת. כאשר חזר עם ברוך הבית על הסדר היה הבית עם פנים חדשות. החג האיר מכל הפינות. הקדושה הורגשה באוויר. אליעזר ראובן, אשתו, בנותיו ובנו היחיד, שהיה בגילו של ברוך, נראו שונים לגמרי. הנשמה היתרה קרנה מהעיניים. בשעת אמירת ההגדה התכבד ברוך להסביר אותה לבני הבית. ברוך עשה זאת בחפץ לב, כיוון שידוע שאין צורך בלמדנות מיוחדת בשביל להסביר את ההגדה. כל המסובים ישבו בפיות פתוחים ושתו בצמא את דבריו של ברוך. מעיניו של אליעזר ראובן זלגו דמעות. לא היה ברור אם היו אלה דמעות של שמחה על החג או דמעות על כך שבנו שלו

08:41 היה אז במצב כזה שבקושי ידע פרשה בחומש. את בנו מסר אליעזר ראובן למלמד טוב, והדבר עלה לו בהרבה כסף. אבל לצערו היו לבנו כישרונות מצומצמים והוא לא ראה תועלת בלימודו. צערו של אליעזר ראובן היה גדול כיוון שהוא רצה בבן למדן. אבל מה הוא יכול לעשות? חג הפסח ההוא לא נשכח על ידי ברוך, ושנה לאחר מכן לקראת הפסח, הופיע ברוך שוב בביתו של אליעזר ראובן. ברוך היה אז כבר במקום אחר, אבל נסע במיוחד לדובר מיסל[?] כדי לחגוג את הפסח אצל אליעזר ראובן. מובן שגם אז לא היה זה בחינם. אליעזר ראובן, שידע על מנהגו של ברוך, קיבל ממנו תשלום עבור הסעודה מבלי שיתווכח על כך. בביתו של אליעזר ראובן הרגיש עצמו ברוך כמו בבית. הוא ספג לתוכו תמימות יהודית ויראת שמיים לבבית. לעולם לא שכח את היושר... ואת הנאמנות של הנפח הפשוט הזה. ולכן, לאור כל זאת, אין פלא איפוא שעכשיו בליאזנא, לאחר שרבי אברהם הגנן, שהיה הראשון שנוכח בלמדנותו של ברוך, הזמין אותו לחגוג את הפסח אצלו, החליט ברוך שוב לחגוג את הפסח בדובר מיסל[?], בביתו של אליעזר ראובן. מייד עם בואו לדובר מיסל[?] עשה ברוך את דרכו אל הנפחייה. אליעזר ראובן עמד חגור סינור עור ופטיש בידו ליד הסדן. בנו שמואל נחום החזיק בצבת חתיכת מתכת לוהטת על גבי הסדן, והנפח הכה עליה בכל כוחו. כמו בעבר, אמר תוך כדי עבודה תהילים בעל פה. רק נראה ברוך בבית המלאכה, הניח אליעזר ראובן את פטישו והכריז, "ראה נא, שמואל נחום, איזה אורח יקר הופיע!" הנפח מיהר לרחוץ את ידיו והושיט לברוך שלום עליכם רחב ולבבי. מייד גילה לפניו את לבבו בדברו אליו כאל בן, ואמר לו,

11:24 "מן הבנות יש לי ברוך השם הרבה נחת. השאתי אותן ללמדנים ובניתי עבורם בית בו הם יושבים ועוסקים בתורה. רק משמואל נחום אין לי נחת. אני קיוויתי שהוא יגדל להיות למדן, אבל כנראה שאין לו את הכישרונות לכך." אליעזר ראובן סיפר לברוך איך הוא ניסה את כל האמצעים כדי ששמואל נחום יצליח בלימודיו. הוא התייעץ על כך עם רב העיר, והרב אמר לו שמוטב ששמואל נחום יהיה בעל מלאכה. "בתחילה", סיפר לברוך, "לא רציתי בכך, אבל לא יכולתי לעשות אחרת. הכנסתי את שמואל נחום לנפחייה שלי, דבר שהוא ודאי טוב יותר מאשר לתת אותו לבעל מלאכה זר". ברוך ניחם את אליעזר ראובן ואמר לו שהעיסוק במלאכת כפיים איננו פחות ערך, שהרי גם בעל מלאכה יכול להיות יהודי ירא שמיים, עסוק במצוות ובעל מידות טובות, והוכחה נאמנה לכך מאליעזר ראובן עצמו. יחד עם זאת, חיבת התורה של אליעזר ראובן הייתה גדולה מאוד. הוא היה מאושר הרבה יותר אילו בנו היה גודל להיות למדן.