פרק 10 : המלך פריננד והיהודים

00:01 אנו ממשיכים בסיפור המעניין והמרתק על המלך פרדיננד ויחסו אל היהודים, בפרט היהודים שבפראג. למרות התנגדות פרדיננד המלך לדרישה לגרש את היהודים ממלכותו, ולמרות ששני הנסיכים, גם פרדיננד וגם מקסימיליאן, יצאו בגלוי להגנת היהודים, עמד ראש הכנסייה על כך שתתקבל גזירת הגירוש. הוא הסביר את עמדתו בדעתו הנחרצת של האפיפיור, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה מאוד. המניע שלו להחלטת הגירוש היה לא רק הרצון להשיג רכוש יהודי, כי אם גם כדי לצוד נפשות יהודיות. לפי חשבונו תביא הגזרה להמרת דת המונית מיהדות לנצרות. המלך פרדיננד היה חסר ישע. כך גם בניו, שראו את עצמם במצב של חוסר אונים באשר לאפשרות לבטל את גזירת הגירוש. המאמצים שלהם יתרכזו אפוא בשאלה על הזמן שייועמד לרשות היהודים עד לגירושם מן הארץ. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה כי המועד להשלמת ביצוע הגזרה הוא שנתיים ימים, שבסיומן לא יישאר יהודי אחד במדינה. לדרישת הכמרים אף הוחלט כי במשך הזמן הזה יחויבו היהודים לבוא לבתי הכנסיות הנוצריים כדי להאזין לנאומי הכמרים. צעד זה היה אמור להוות הכשרת היהודים לשמד. מייד הועבר הצו החדש לידיעת ראשי הקהילות. היהודים קיבלו בכאב גדול יותר את הגזרה לבוא לבתי הכנסיות ולשמוע את דברי הכמרים מאשר את הגזרה שתוך שנתיים ימים עליהם לעזוב את בוהמיה, מורביה ושלזיה, הארצות שעליהן מלך פרדיננד הראשון. כאשר קיבל ראש קהילת פראג את צו הגירוש, מיהר מיד לביתו של מהר"ל. יחד עם כך הוצג גם החוק המחייב כל יהודי פראג לבוא ביום ראשון הקרוב אל הכנסיות כדי להאזין לנאומי הכמרים. מהר"ל הורה לקרוא בדחיפות לאספה כללית של כל הגברים, הנשים והילדים למחרת בבוקר. והנה לאחר המניין הראשון תהיה אספה בחצר בית הכנסת. צעירים נשלחו לעבור על פני

03:11 כל בתי העיר ולמסור בשם הרב מהר"ל ששום יהודי, איש, אישה וילד לא ייעדר מהאספה הזו. אף אחד לא ידע במה מדובר. אמנם כל אחד הבין שיש כאן עניין רציני, שכן מעולם לא נקראה אספה כזו בפראג. במשך הלילה הוקמה בחצר בימה, וגם דבר זה שימש אות לרצינות העניין. הקהל, שהחל לנהור למקום בשעות הבוקר המוקדמות, חש פחד סמוי מן המתרחש. מייד כאשר המניין הראשון סיים את תפילתו, יצאו מבית הכנסת המהר"ל עטוף טלית ועטור בתפילין כאשר בידו ספר תורה. לאחריו ר' מרדכי מייזל, ראש הקהל גם הוא עטוף טלית ועטור תפילין, וספר תורה בידו. לאחריהם יצאו בזה אחר זה שאר רבני העיר וראשי הישיבות, כולם בטלית ותפילין ולכל אחד ספר תורה, וכולם התייצבו על הבמה. על הציבור הרב נפלו אימה ופחד שהם תוהים למשמעות המחזה. לפתע נשמע קולו של מהר"ל כשהוא קורא בדבקות רבה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. הוא פרץ בבכי ואיתו כל העומדים על הבמה. הציבור כולו חש כי מדובר כאן באסון. מהר"ל פנה אל הציבור ואמר הקשיבו יהודים, בקריאת שמע ישראל יצאו אבותינו להילחם ביוונים שרצו להעביר את חוקי רצון הקדוש ברוך הוא ולטמא את בית המקדש וניצחו אותם. בקריאת שמע ישראל השליכו יהודים עצמם באש שונאיהם וקידשו את השם. ידליק נא אפוא הפסוק שמע ישראל גם עכשיו את אש מסירות הנפש בלבבותינו שלנו, וייתן לנו את הכוח לעמוד בכל הניסיונות. המהר"ל המשיך ואמר. העם שאנו חיים בקרבו הוא ידידותי לנו, וכך גם המלך והשרים. אבל לצערנו מהווים הכמרים אויבים נוראים לנו. הם הם אשר מעזים להתמודד עם בני אברהם, יצחק ויעקב. עכשיו הקריא מהר"ל את צוו המלכותי של המלך בדבר החובה על היהודים לבוא לכנסיות

06:13 כדי להאזין לנאומי הכמרים, ושאיש ממנהיגי היהודים לא יהין למנוע זאת. שוב פרץ הציבור בבכיה רב שלח וגבר והגיע עד לב השמיים. נשים וקשישים התעלפו והתמוגגו מדמעות. כעבור זמן קצר קרא מהר"ל לשקט. שוב נשמע קולו. הבה אמר נחדול מבכי במקום גילויי חולשה נפגין כולנו נער וזקן, אנשים ונשים תוקף ועוז, ובכך נקדש שם שמיים. הבה נשבע כאן כולנו עם ספרי התורה, כי איש מאיתנו לא ילך לשמוע נאום של כומר, ואם יגררו אותנו בכוח אל הכנסייה, נאטום את אוזנינו. האם אינכם מוכנים לקבל עליכם את השבועה? אנו נשבעים, אנו נשבעים! קראו כולם פה אחד בקול גדול. אנו נשבעים בחיינו ובחיי ילדינו כי לעולם לא נקשיב לדברי הכמרים בענייני אמונה. המהר"ל ציווה לחזור מילה במילה אחרי החזן שהכריז שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וה' הוא האלוקים. תקעו בשופרות הכוהנים עלו לדוכן ובנשיאת כפיים ברכו את הנאספים. כאשר הסתיימה האסיפה פנו מהר"ל ושאר הרבנים וראשי הציבור בעצומה אל המלך, שבה הם דורשים לבטל את גזירת ההאזנה לכמרים. בעצומה נאמר כי היהודים נשבעו לשמור אמונים ליהדותם, ומשמעות הדבר אפוא כי המשך קיום הגזירה עלול להביא לטרגדיה, שכן היהודים ייאלצו להקריב את נפשם. המהר"ל, בליווי ראשי הקהל, ביקר את הנסיך פרדיננד וביקש ממנו לעצור בעד חוצפתם של הכמרים, שכבר החלו לחדור לרחובות היהודים ולהסית נגד אמונתם, דבר שהביא להתנגשויות. במקרים אלה נעזרו היהודים דווקא על ידי שכניהם הגויים, שלא היו יכולים לסבול את היחס המחפיר של הכמרים ליהודים. לא אחת גורשו הכמרים בכוח מן הרחובות היהודים. הכמרים נהרו לנצל מקרים כאלה לעלילות נגד היהודים, אבל תמיד נמצאו שכנים גויים שהעידו לטובת היהודים והביאו למאסר המסיתים, וכך

09:13 נמשכו המאורעות המסעירים יום יום. הכמרים, שציפו להעברת יהודים רבים על דתם, אוכזבו מרה כאשר מאמציהם הממושכים לא הביאו שום הישג. הגזירה לבוא אל הכנסיות לא קוימה כלל, והיהודים שנגררו אל הכנסייה על ידי גברתנים שנשכרו על ידי הכמרים, אטמו את אוזניהם ולא שמעו מילה מדברי הכמרים. הכמרים ניסו בכל הדרכים להראות את הצלחתם ברוב עמל ובסכומי עתק. עלה בידם אחרי זמן רב ללכוד ברשתם שלושה יהודים. שניים מהם היו מטורפים ידועים ברחוב היהודי מזה שנים רבות. השלישי היה שיכור כרוני שהתגלגל תמיד שתוי ברחובות. הכמרים נוכחו לדעת שאין להם כל סיכוי להצליח להביא את היהודים לידי שמד. לא בטובות ולא ברעות. היהודים כולם נשארו איתנים באמונתם למרות כל המאמצים של הכמרים, והם נואשו מתקוותם. שלושה חודשים לפני המועד שנקבע לגירוש היהודים מממלכתו של פרדיננד עם תום שנתיים הימים, בא ראש הכנסייה אל המלך והזכיר לו את הבטחתו לגרש את היהודים. מצבו של אוצר המלוכה היה אז גרוע בהרבה מבעבר. המלך ידע היטב כי אם אמנם יגורשו היהודים מן המדינה, יחריף בעוד יותר המשבר הכספי. ההכנסות מן המיסים יפחתו כמעט לגמרי. מצד שני, הרגיש המלך שאין לו ברירה ועליו לקיים את הבטחתו. הוא היה שרוי אפוא במבוכה גדולה. בניו, הנסיכים פרדיננד ומקסימיליאן, יעצו לו שאחד המנהיגים היהודים ייסע אל האפיפיור ברומא וישתדל אצלו שיתיר למלך את הנדר שנכפה עליו על ידי הקרדינל לבצע את הגירוש. השליחות הוטלה על רבי מרדכי מייזל מפראג. אז כבר היה האפיפיור פיוס הרביעי, שירש את כיסאו של פאבל הרביעי, והוא היה ידידותי ליהודים יותר מקודמו. כאשר התקבל ר' מייזל, רב מרדכי מייזל אצל האפיפיור ושוחח איתו, עשה רושם טוב עליו, והאפיפיור הסכים להעניק למלך של

11:54 בוהמיה ומורביה את ההתרה הדרושה על מנת שלא לבצע את גירוש היהודים. כאשר הגיע רב מרדכי לפראג וכתב ההתרה בידו, הייתה השמחה אצל היהודים גדולה עד מאוד. המלך העביר את הטיפול בנושא לידי בנו מקסימיליאן, ובשנת שכ"ג, בוטלה הגזרה כליל. בשנת שס"א, כלומר כארבעים שנה יותר מאוחר... כן, ארבעים שנה יותר מאוחר, נפטר רבי מרדכי מייזל, ראש קהילת פראג, ובמקומו מונה כראש הקהל רבי שמואל, נכדו של מהר"ל. המהר"ל עצמו נפטר ביום ח"י אלול בשנת שס"ט, בגיל תשעים ושבע שנים. כלומר שמונה שנים לאחר מינויו של נכדו שמואל לראשות הקהילה. מהר"ל הזמין בבית העלמין של פראג שלושה קברים אחד עבורו, אחד עבור אשתו פרל הלמדנית ואחד עבור בנו יחידו רבי בצלאל. אמנם מכיוון שרבי בצלאל נפטר בעיר קלן, שם כיהן כראש ישיבה ושם הובא גם לקבורה, ייעד מהר"ל את הקבר השלישי לנכדו רב שמואל. עברו שנים ולרב שמואל מלאו שבעים ותשע שנה והוא חש בחולשתו הגוברת. שמואל הזמין אליו את גבאי החברה קדישא והזכיר לגבאי כי הקבר השלישי שליד קברו של סבו מהר"ל מיועד עבורו. הגבאי אמר לו שיש כאן בעיה חמורה. השטח הפנוי שם מצומצם ביותר ואי אפשר לכרות שם קבר. התברר כי במשך השנים, בעקבות לחצים של נכבדים שונים שרצו להיקבר סמוך לקברו של מהר"ל, התמלא השטח כולו בקברים רבים שניכרו בצפיפות גדולה ולאט לאט, כמבלי משים, נגסו מאחוזת הקבר של משפחת מהר"ל, עד שהשטח הפנוי הפך להיות קטן ביותר. רב שמואל אמר אני עומד על זכותי להיקבר במקום ההוא. הוא נתן לגבאי עצה ללכת אל קברו של סבו הקדוש ולהזכיר לו שהוא בעצמו הועיד את החלקה הסמוכה לקבורה לקבורת נכדו. בוודאי, אמר שמואל, יקיים

15:06 סבי את הבטחתו. ואכן, כאשר נפטר רב שמואל בשנת תט"ו, קוימה העצה הזו ולאחר מכן התרחבה מעליה חלקת הקרקע שעליה דובר, כך שנוצר מקום מרווח לקריאת קבר עבור נכדו של מהר"ל רבי שמואל. לרבי שמואל היה בן שאת שמו קראו על שם זקנו יהודה לייב, כלומר על שם המהר"ל. נכד זה חונן בכישרונות גדולים והיה ללמדן גדול. באותה תקופה התיישב בפראג רבי אליהו בעל שם מוורמייזא. שמו של רבי אליהו בעל שם מוורמייזא התפרסם עוד בחייו של המהר"ל, ולאחר שנים רבות של הרבצת תורה בישיבותיו בוורמייזא ולאחר מכן בחלם שבפולין, שמישיבות אלה יצאו מאות תלמידים, העביר רבי אליהו בעל שם את ישיבתו לפראג. בישיבה הזו למדו גם את תורת הנגלה וגם את תורת הנסתר. רבי שמואל, נכדו של מהר"ל, שהיה עשיר גדול, סייע בסכומים גדולים מכספו להחזקת הישיבה הזו המיוחדת במינה. כאשר הגיע לפראג הוסיף הבעל שם מוורמייזא לישיבתו מחלקה חדשה שהייתה מכינה לנערים צעירים, שלא כבוורמייזא וחלם שבהם היו ישיבותיו מיועדות לאברכים בלבד, הייתה הישיבה הזו מיועדת גם לבחורים צעירים. ולמכינה הזו שלח רבי שמואל את בנו יהודה לייב, ואכן יהודה לייב עשה חיל בלימודיו. כאשר נפטר רבי שמואל, כפי שאמרנו, היה רבי אליהו בעל שם מוורמייזא בן מאה ושמונה שנים. וכאשר התעורר הצורך ללכת אל קברו של מהר"ל ולהזכיר לצדיק את עניין אחוזת הקבר שהועיד לנכדו, היה זה רבי אליהו בעל שם שלח למשימה זו עשרה מתלמידיו, וגם הוא עצמו השתתף בהלוויה ונשא בה הספד. רבי יהודה לייב, נכדו של מהר"ל, ירש מאביו רבי שמואל רכוש גדול. חברי הקהילה בחרו את רבי יהודה לייב לראש הקהל במקום אביו, אבל הוא דחה את ההצעה ואמר שאין לו את

17:57 השלמות הראויה לתפקיד נכבד זה. גם סבל היה מנת חלקו של רבי יהודה לייב. אשתו הראשונה נפטרה והשאירה לו ילדים קטנים. אישה נוספת שנשא נפטרה עליו גם היא כשנה אחרי פטירת אביו, וגם כאן נשארו ילדים קטנים. רבי אליהו בעל שם, הגאון והמקובל, קרא אליו לפני פטירתו את תלמידו רבי יהודה לייב ואמר לו כי הוא רואה לו עתיד טוב בעיר פוזנה ובירך אותו באריכות ימים. כעבור שלוש שנים הציעו ליהודה לייב שידוך עם בתו של רבי חיים מפוזנה, שהיה למדן גדול ועשיר גדול. שמה היה שרה. בשנת ת"ח, בהיותו בן חמישים ושש שנה, עבר יהודה לייב לגור בפוזנה, וכעבור שבע שנים בשנת תכ"ז נולד להם בנם רבי משה, מי שיותר מאוחר היה אבי סבו של רבי שניאור זלמן בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד.