פרק 6 : המהר"ל ומשפחתו

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפורים על תולדות והתפתחות החסידות, כאשר אנחנו עוסקים כרגע במשפחתו של מהר"ל מפראג, אחת הדמויות המרכזיות ביותר בתולדות החסידות, בגלל סיבה שהוא היה הסבא של הסבא של הסבא של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. בסיפור הזה אנחנו גם נתוודע לכמה דמויות של גויים שיש להם מקום בסיפור. כרגע אנחנו נמצאים במצב שיש מלחמה בין פראג לבין שליט שכן, ואנחנו נמצאים במצב שבו משפחתו של מהר"ל, אה, מקבלת את כלכלתה דווקא מחנות מזון קטנה שמנהלת אשתו של המהר"ל, פרל. אשתו הלמדנית של מהר"ל מפראג, פרל, פרנסה מחנות המזון שלה בפראג לא רק את משפחתה שלה, כי אם גם את אביה, רבי שמואל רייך, אותו עשיר שהתרושש וגם את כל משפחתו. כמובן הפרנסה הייתה בצמצום, אבל הם הודו להשם על חסדו איתם שאינם צריכים למתנת בשר ודם. כפי שסופר, פרצה באותה עת מלחמה בבוהמיה. מלחמה זו התקרבה לאיטה לעיר פראג. יום אחד, כאשר הקרבות כבר התלקחו ליד שערי העיר, נכנס לחנותה של פרל חייל מזוין שניכר עליו כי הוא בא היישר משדה הקרב. החייל הזמין מצרכי מזון רבים, הטעין אותם על המרכבה שבה הגיע, וכאשר הסתיימה הקנייה ופרל הגישה לו חשבון, אמר החייל שאין לו כסף והוא ישלם במועד מאוחר יותר. פרל הסבירה לו שאין לה כל אפשרות לתת כעת בהקפה סחורה בכמות כזו. החנות, שהייתה דלה בלאו הכי, התרוקנה עכשיו לגמרי, ואם לא תקבל את התמורה הרי שעליה ועל כל משפחתה פשוט לרעוב, שכן אין לה פרוטה בבית. היא גם לא תוכל לרכוש סחורה חדשה מכיוון שבימים האלה לא תקבל שום דבר בהקפה. דבריה של פרל הרשימו את החייל, ולאחר מחשבה הוציא מחבילתו בגד מרוקם

03:03 ואמר, "קחי את זה לערבון ליומיים שלושה, אז אבוא ואפדה אותו במלוא הכסף. אם לא אגיע במועד הנקוב, את רשאית לקחת את הבגד לעצמך." נו, לפרל לא הייתה ברירה. החייל הסתלק מן המקום והבגד נשאר אצלה. עברו ימים מספר. החייל לא הופיע. פרל סיפרה את המאורע לבעלה מהר"ל וביקשה את עצתו מה עליה לעשות. אמר לה מהר"ל, "בזמן מלחמה נוהגים הקצינים לתפור בבגדיהם יהלומים ואבני חן. כדאי לבדוק אם אין בבגד זה משהו מן הדברים האמורים." פרל לקחה את הבגד ופרמה אותו, ומיד התברר לה שאכן היו תפורים בו יהלומים ואבני חן, אוצר גדול. כאשר עברו ימים מספר נוספים ולא נמצאו כל עקבות לקצין, כאשר איש מבין אנשי הצבא המוכרים לא יודע כל רמז לזהותו, הבינו בני המשפחה כי מן השמיים נשלח להם אוצר. חותנו של מהר"ל, רבי שמואל רייך, אותו עשיר לשעבר שחי בשנים האחרונות מפדיון חנותה של בתו, החל עתה שוב לשלוח ידיו במסחר וראה ברכה במעשי ידיו. בינתיים הסתיימה המלחמה ורבי שמואל זכה במכרז ממשלתי לבנייה קבלנית של הבניינים והמבצרים שלה בעיר ובסביבתה שנהרסו במהלך המלחמה. רבי שמואל התעשר שוב. חותנו של מהר"ל, רבי שמואל, חילק צדקה ביד רחבה והוא עמד שוב בראשות קהילת פראג. מהר"ל היה יכול עכשיו ללמוד תורה ללא דאגה, וגם לפרל נותר פנאי רב יותר ללימודיה. נוסף לכך היה לה שיעור קבוע עם בעלה בהלכה ומקורותיה, במוסר ובחקירה. היא העידה על עצמה כי בכל יום למדה חמש שעות לפחות. מאוחר יותר, כאשר שמו של מהר"ל התפרסם בעולם והחלו להגיע אליו שאלות מקהילות שונות, הייתה פרל קוראת לפניו את השאלות וכותבת מפיו את התשובות לשאלות אלה. היא סידרה והכינה לדפוס את עשרים וארבעת חיבוריו

05:56 הנודעים. גם מסופר כי בשמונה מקומות לפחות בחיבוריו של מהר"ל הצליחה פרל למצוא אי דיוקים בלשון מאמרי חז"ל או דברי רש"י או התוספות שצוטטו בהם. מהר"ל העריך מאוד את אשתו ואמר עליה את הפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". פרל ילדה למהר"ל בן אחד ושלוש בנות. הבן בצלאל והבנות רחל, תילה[?] וריאלינס[?]. הבן בצלאל היה ילד פיקח מאוד והצטיין בכשרונות נדירים. במיוחד אהב להרביץ תורה. היה לו כישרון מיוחד באמירת שיעור לפני תלמידים. בישיבה של פראג היה אז ראש הישיבה רבי אפרים, שכתב את הספר הלילות אפרים[?]. בצלאל כאשר גדל עבר לעיר קלן ופתח שם ישיבה. הישיבה הזו רווחה לעצמה מיד פרסום רב ומשכה אליה מספר גדול של תלמידים. לבצלאל היו שני בנים, מנחם ושמואל, ובת אחת בשם ליפט[?]. מנחם הבכור נפטר בילדותו. הבן השני, שמואל, חונן בכשרונות מבורכים. יחד עם זה לא היה לו חשק רב ללימודים. הוא הצטיין בכתב יד יפה ובכישרון אומנותי לציור ולעבודות יד, ובמיוחד למלאכת יד במתכות שונות כגון זהב, כסף ונחושת. כאשר היה מנחם בגיל שש עשרה שנה והוא למד בישיבה של אבא שלו בעיר קלן, הוא כתב על קלף ספר תורה קטנצ'יק. אורכו של הספר תורה היה שנים עשר סנטימטר ורוחבו פחות משמונה סנטימטר. הכתב היה ברור וטעם את ההלכה. בדרך כלל כדי לקרוא בו נזקקו לזכוכית מגדלת. סליחה, אנחנו מדברים על הבן שמואל, לא על הבן מנחם. שמואל התקין לספר התורה הזה עצי חיים זעירים שהיו עשויים מעשה אומן, והיו חרוטים עליהם הפסוקים הבאים "וזאת התורה אשר שם משה עץ חיים היא דרכיה דרכי נועם" וכו'. "אורך ימים מימינה והשם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר תורה ציווה לנו

09:18 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". שמואל התקין לספר התורה הזה גם יד מותאמת לגודלו. על היד הזה הוא חרט פסוקים אחרים וציור של קריעת ים סוף. הוא גם יצק כתר לספר התורה. על הכתר היה ציור של מעמד קבלת התורה בהר סיני, וגם עשה ארון קודש זעיר משנהב שהיה מקורי לספר התורה הזה. על הדופן המערבית של ארון הקודש חרט ציור של בית המקדש, על הדופן הדרומי ציור של מזבח הנחושת, על הדופן הצפוני השולחן ולחם הפנים ועל שתי הדלתות הזעירות ממזרח חרט את הארון והלוחות מבחוץ ואת המנורה ומזבח הזהב מבפנים. שמואל הצעיר לא הסתפק בכך, כי גם לקח אבן שיש גדולה גדולה יותר מקוטרו של הארון, חצב בה חלל שבו ניתן להכניס את ארון הקודש הזעיר עשוי השנהב. בחלקה העליון של האבן שמעל החלל צייר כפורת ועל הדפנות החיצוניות של ארון השיש חצב ציורי גלות, חורבן בית המקדש, יציאת בני ישראל לגלות, הריגת חנה ושבעת בניה על קידוש השם, סמל היהודי הנודד תרמילו על כתפיו, מקל נדודיו בידו ובזרועותיו ספר תורה. כל העבודה הגדולה הזאת נמשכה שלוש שנים, והוא עשה זאת דווקא רק בזמנו הפנוי מסדרי לימודי הישיבה. כאשר היה שמואל בן תשע עשרה שנה, שידך אותו אביו עם בתו של מנהיג יהודי ובעל צדקה מפורסם באשכנז בשם מרדכי זלצהיים. החתונה התקיימה בפראג אצל סבו של החתן מהר"ל כמובן, שהיה אז בן שמונים ושלוש שנים. שמואל העניק את יצירתו האומנותית הגדולה, ספר התורה וארונותיו כמתנה לסבו מהר"ל, שנהנה מאוד מכך והשתעשע הרבה ביצירה האומנותית. בצלאל, אביו של שמואל, נפטר בעיר קלן ושמואל עבר לגור בפראג. בקלן התפרנס שמואל ממסחר בזהב, כסף ויהלומים, ובמיוחד התפרנס בהרכבת אבני חן ותכשיטים

12:15 ועשיית תכשיטים בצורה אומנותית, ולכן גם בפראג המשיך במסחר זה ובמלאכה זו. בין השאר עסק בחריטת ציורים על מתכות בגוונים שונים וכך התעשר עושר רב. ועכשיו נחזור אחורנית בשנים. באותה זמ-- באותו זמן שבא נוד-- שבו נודע שמו של מהר"ל בפראג וגם במרחקים על גדלותו גם בתורה וגם בעבודת השם, הגיע חותנו רבי שמואל רייך למעמד רם ונכבד אצל השלטונות בפראג. בפראג מלך אז פרדיננד הראשון ושמואל רייך מצא אצלו חן בשכלו הישר ובכישרונותיו הגדולים. גדלותו של שמואל רייך עוררה קנאה ושנאה גדולה מצד רבים מאנשי החצר שלא יכלו לסבול את העובדה שיהודי הגיע למעמד כה גבוה. הם התחילו לנהל נגדו הלשנות ועלילות ותככים שונים. אמנם מעמדו של שמואל בחצר המלוכה נשאר יציב. עכשיו נספר קצת על המלך פרדיננד. פרדיננד הראשון היה קתולי אדוק. הדבר הזה לא הפריע לידידותו עם שמואל רייך, חותנו של מהר"ל. הוא היה גם ידידותי כלפי יהודים אחרים, אבל לאט לאט הגיע הזמן ומוחו של המלך פרדיננד התחיל להיות מורעל בשנאה ליהודים. בשנת שט"ז התחילו הקתולים ברומא לפי פקודת האפיפיור לשרוף בפומבי את התלמוד וספרי קודש אחרים. האינקוויזיציה בספרד התחילה להרעיד בקול ורוחה התפשטה מרומא על פני העולם הקתולי הרחב, וכך הגיעה רוח האינקוויזיציה אל חצרו של פרדיננד בפראג. קתולים פנאטיים פתחו במסע שיסוי נגד היהודים, ופרדיננד המלך נתן את עצמו להשפעת רוח הדברים. ואז בשנת שי"ז הזמין אליו המלך את מנהיגי יהדות פראג והודיע להם שלקראת השנה הבאה הוא לא יחדש את כתב החסות שיש להם בממלכה, ולכן יצטרכו כל היהודים לעזוב את בוהמיה, את מורביה ואת שלזיה, אותן ארצות שהיו נתונות תחת שליטתו של פרדיננד המלך. שמואל רייך, שמזימת שונאי ישראל נודעה

15:21 לו מראש, חשב בהתחלה לשחד כמה מאנשי החצר. הוא ידע היטב אילו טיפוסים ניתנים לשיחוד, והיה מוכן לתת את כל רכושו כדי להציל את היהודים מגירוש.