פרק 7 : משה יצחק והנסיך פרדיננד

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפור של תולדות החסי-- תולדות החסידות, כאשר אנחנו מספרים על מהר"ל מפראג שחותנו כידוע לנו, אביה של אשתו של המהר"ל, פרל, חותנו נקרא שמואל רייך, היה אדם עשיר מאוד והוא היה ראש הקהילה בפראג. ואז המלך פרדיננד, שבינתיים מושפע מה, אה, קתולים והשנאה שלהם ליהודים מודיע ליהודים שבתוך שנתיים הם צריכים לעזוב את כל המדינות שבשלטונו. שמואל רייך התייעץ עם, אה, חתנו המהר"ל לגבי האפשרות לשחד כמה פקידים גבוהים בממלכה כדי לבטל את הגזרה הזו, אבל מהר"ל מתנגד לשוחד הזה. אנחנו ממשיכים. שמואל רייך התייעץ בעניין זה עם חתנו מהר"ל. מהר"ל התנגד לכך, הוא סבר שיהיה זה מסוכן ליהודים להשיג-- להשיג את זכויותיהם באמצעות שוחד אויביהם. והנה באותו זמן הזדמן הנסיך פרדיננד, בנו של המלך פרדיננד הראשון, שהיה ארכידוכס של בוהמיה, לביקור אצל ארכידוכס אחר, ארכידוכס יוחנן ממורביה. שני דוכסים אלה היו שוחרי אסטרונומיה ומתמטיקה. תוך כדי שיחה הגיעו לדיון בבעיה מתמטית חשובה שאותה התאמצו לפתור. אמנם לא הצליחו בכך, גם מלומדים אחרים שהתבקשו להציע פתרון לבעיה המתמטית לא הצליחו. שני הארכידוכסים התערבו ביניהם. מי שיצליח לפתור את הבעיה ראשון יהיה האדון הרוחני של השני והשני יהיה לו עבד מוסרי. הם קבעו לעצמם זמן של חצי שנה. הנסיך פרדיננד חזר לארמונו בפראג. הוא אסף את גדולי המלומדים שבסביבתו, סיפר להם על הבעיה המתמטית. אמנם לדאבונו לא הצליח אף אחד מהם למצוא לה פתרון, וכך עברו חודש, חודשיים, שלושה, ארבעה, חמישה חודשים ובידיו של הנסיך אין עדיין פתרון לבעיה. לאותו נסיך פרדיננד היו בנוסף לאחוזותיו גם אחוזות שקיבל בירושה מארכידוכס אחר שהיה חסר בנים, שנתן לו את האחוזות כירושה. אחוזות אלו כללו מבצרים, עיירות, כפרים, טחנות קמח, בתי

03:17 אריגה, בתי מרזח ועוד. המנהל של כל האחוזות האלה היה דווקא יהודי מפראג ושמו משה יצחק, משה יצחק סובל. משה יצחק סובל היה חשוב מאוד בעיני בעליו, בעליה הקודמים של האחוזות, ומאוחר יותר גם בעיני יורשו, הנסיך פרדיננד, בנו של המלך פרדיננד הראשון. והנה לאחר ההתערבות עם הארכידוכס ממורביה הזדמן לנסיך פרדיננד לבקר באחוזות האלה, ותוך כדי כך כמובן נפגש עם מנהל האחוזות משה יצחק סובל. המנהל היהודי הרגיש שהנסיך מודאג ממשהו והוא ביקש מהנסיך לדעת מהי סיבת הדאגה. הנסיך גילה לו את מה שמעיק ליבו. הבעיה המתמטית הבלתי פתורה. אמר לו משה יצחק סובל אני מבין כי פנית אל מלומדים שונים, אבל לא אל מלומדים יהודים. הנסיך פרץ בצחוק. וכי מה יודעים יהודים בעניינים כאלה? אמר בנימה של לעג. יהודים מסוגלים רק להתענות ולהתאבל על חורבן בית מקדשם ולצפות לגאולה בדרך ניסית. וממתי ידועים להם ענייני מדע? משה יצחק, שהכיר את הנסיך מנעוריו, אמר לו יש לך הנחות כוזבות בקשר ליהודים, והאשמה לכך היא במחנך שלך שהיה שונא ישראל. הוא סיפר לך על היהודים סיפורי בדים וכזבים. אין ספק שאנחנו מתאבלים. על חורבן בית המקדש. אנחנו גם עורכים תיקון חצות. אנחנו מאמינים שגאולתנו תבוא בקרוב בעזרת השם. אין לזה שום משמעות לגבי העובדה שיש בינינו מלומדים רבים ומשכילים גדולים. אם אתה רוצה להיפגש עם מלומד גדול באמת, עליך להכיר את אישיותו של רבה של פראג. אין חוכמה בעולם שבה אין לו ידע. אמר הנסיך אם אתה משוכנע כי רבה של פראג מסוגל לפתור בשבילי את הבעיה המתמטית, הבא אותו אליי. אבל מבקש אני ממך כי הדבר ייעשה בשתיקה, כך שאיש לא ידע מכך, כי תהיה זאת חרפה בשבילי אם

06:18 יוודע כי נזקקתי לעזרתם של בני עם שפל ובור לצורך פתרון בעיה מדעית. את הדברים האלה השמיע הנסיך בשלווה ואפילו בנימה ידידותית. הוא לא הרגיש שבכך הוא פוגע בבן שיחו היהודי. אבל משה יצחק אכן נעלב עד עומק נשמתו ולא נשאר חייב תשובה לנסיך. אדוני אמר לולא לולא ידעתי כי הנך אדם ישר ונבון ובעל לב טוב ומידות טובות, הייתי אומר שאתה חורץ את דינם של בני אדם מבלי להכירם, וגם ללא כל שמץ של ידע או היגיון או הוכחות. הדבר הזה גרוע שבעתיים כשמדובר לא באנשים יחידים, כי אם בעם שלם. כיצד אתה מסוגל להביע דעה על יהודים בשעה שאתה בכלל לא מכיר אותם ואתה לא יודע דבר על חייהם ועל תורתם? מדברת מגרונך השנאה של הכמרים וחבריהם השונאים את עם ישראל. השנאה הזאת אין לה שום בסיס מלבד קנאה, משום שהפחות בישראל יודע יותר טוב מטובי כמריך. משה יצחק התחיל להסביר לארכידוכס, לנסיך, שהוא הולך שולל אחרי הכמרים שאינם יכולים לסלוח ליהודים על שהם שומרים אמונים לתורתם, וגם עומדים ברמה שכלית ומוסרית גבוהה הרבה יותר מהם. ושאל את הנסיך מדוע תראה ביהודים עם שפל בשעה שהם מוכנים לעסוק בכל עבודת פרך כדי להשתכר לפת לחמה? ומדוע תסתכל עליהם כעל בורים בשעה שהם מקדישים זמנם ללימוד התורה ועבודת השם? מי כמו היהודים אוהב עמל ועבודה מצד אחד ומי מבלה כמוהם את שבתותיו וחגיו בצורה רוחנית ונעלית כזו?" עכשיו התפרץ הנסיך בטענות כלפי היהודים, כאילו להוכיח שהוא אכן צודק. "היהודים הם אנשי בצע, הם אוהבים כסף וכולם עשירים מאוד". משה יצחק הסביר לנסיך כי בין היהודים נמצאים עניים יותר מאשר בקרב עם אחר. ההבדל הוא בכך שהיהודי העני

08:55 ביותר חי בחשבון, לא מבזבז את מה שיש לו, הוא חוסך ליום מחר ולכן אינו גווע מרעב. מה גם שיש תמיד יהודים העוזרים לאחיהם ולעומת זאת הגויים מבזבזים את כל כספם לשכרות והוללות ותמיד מחפשים עוד כסף. בהזדמנות זו אמר משה יצחק לנסיך דברים כנגד העובדה התמוהה שיהודים בעלי מלאכה ומסחר זעיר החייבים לעמול קשה לפרנסתם, חייבים בתשלום מיסים גבוהים. המשיך משה יצחק לומר לנסיך, "האשמותיך המוטעות על היהודים אין להן כל בסיס". הוא אמר זאת כשדמעות נראות בעיניו. הנסיך הרכין את ראשו. הוא היה מזועזע מכל אשר שמע. משה יצחק ניצל את הדממה והמשיך בטענותיו. "שים לב", אמר לנסיך, "לגודל הטרגדיה שלנו. לא די בכך שהוגלינו מארצנו, נגזר עלינו לנדוד ממדינה למדינה, ובכל מקום ומקום עלינו להקריב את כל כוחנו עבור אחרים, למלאות אוצרות נוכרים, ובכל עת גוזלים אותנו, את שארית רכושנו ומגרשים אותנו כאילו היינו פושעים. והנה עכשיו עומדים אנו לפני הגזרה לעזוב את בוהמיה, מורביה ושלזיה, מקומות בהם חיינו מאות שנים והעשרנו את יושביהם. ויחד עם זאת אנו לא מתלוננים כלפי אלה שגוזרים עלינו גזרות. אנו מתלוננים כלפי עצמנו על העונש הקשה שאבינו שבשמיים מעניש אותנו משום שאנחנו לא שמים לב לשוב אל השם באמת ובתמים. וכפי שהעיד בנו נביאינו הראשון משה רבנו ואחריו כל הנביאים בשם הקדוש ברוך הוא". המשיך משה יצחק ואמר, "האמן לי אדוני, כי לא אני ולא שאר אחיי דואגים לפרוסת לחמנו. חכמי התלמוד אמרו מאן דיהיב חיים יהיב מזוני. מי שנותן חיים, הוא נותן גם את הפרנסה. את אותה פרוסת לחם זעומה שאנו אוכלים במדינה זו בחסדי השם יתברך, נאכל בעזרת השם גם במדינה אחרת. אבל למה מגרשים עם חרוץ? הרי הלב

11:55 מתפלץ על עיוות הדין באופן גס ואכזרי כזה". הנסיך ישב נדהם. כעבור זמן מה אמר, "זה כשלושים שנה שאני מכיר אותך. מעולם לא שמעתי ממך ביטויים חריפים כאלה." אמר משה יצחק, "אחרי שהתקבלה הוראת המלך בדבר גירוש היהודים, החלטתי שבהזדמנות הראשונה שאפגש איתך, עליי לפקוח את עיניך על מצבם המוסרים, המוסרי של עמיתיך וגם על מצבו המוסרי של הכומר המתיימר בקדושתו ובאהבתו אליך, אבל שבע תועבות בליבו. חמישים שנה עבדתי באחוזת אדוני הנסיך הגדול והישר באדם שקירב אותי ואת אחיי היהודים, ולא פעם ושתיים הגן על כולנו להציל אותנו ואת נשינו ואת ילדינו מיד הזו, הי-היזואיטים שואפי הדם. חמישים שנה אלה מחייבות אותי לעשות את כל אשר ביכולתי כדי להציל את טוהר עדינות ליבך מלהתגעל במי הרפש של העדה הרעה, עדת האצילים והנסיכים שנלכדו בפח הנוכלים. ובדבריי האמורים," אמר משה יצחק, "מילאתי את חובתי המוסרית כלפי אדוני הנסיך הגדול, רב התשבוחות, וגם כלפיך, אדוני, תיבדל לחיים טובים. רק עכשיו נגולה מעל ליבי אבן מעמסה המעיקה על ליבי זה כחמש עשרה שנה, מאז היותך לאיש בן עשרים שנה, מחשש שמגם אתה, אדוני תם הלב, תילכד חלילה בפח. ועכשיו רווח לי. ואתה אדוני, צלח ורוכב על דבר אמת ויאזרחה כל עולם."