פרק 2: הרב יעקב בן ארי - שליח הקיבוצים ויוזם דגל חב"ד, הצמתים של החיים בשליחות.

00:19 דובר 1 אנחנו ממשיכים את השיחה שהייתה בינינו בפעם שעברה, שסיפרת על, אה, על תולדותיך באופן כללי. איך נולדת, איך גדלת, איך הגעת קצת לחב"ד, על, אה, על הרב סופר ובאר שבע וכן הלאה. והיום אמרנו שנתרכז יותר ב-ב-בצמתים, בצמתים של, של השליחות, בצמתים של החיים. איך הגעת לרבי מליובאוויטש? מה התרשמת? מה נראה לך שהרבי רוצה ממך באופן פרטי? אמ, ספר כמה סיפורים על, על השליחות עצמה בקיבוצים, דמויות שפגשת וכן הלאה. אבל בוא נתחיל ב"לחיים", בסדר? נתחיל ב"לחיים".

01:03 דובר 2 לחיים, לחיים. רגע, לא רצית על ההתקרבות חס ושלום?

01:07 דובר 1 מה שאתה רוצה, הכל, כל הדברים שקשורים אליך ולשליחות הם חשובים. וספר על מה שאתה חושב. אני רק ציינתי כמה נקודות חשובות ובאמת יש לך זכות נציין שוב. לחיים, לחיים.

01:21 דובר 2 לחיים וברכה.

01:22 דובר 1 ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.

01:26 דובר 2 אמן. כן.

01:29 דובר 1 יחי אדוננו מורנו ורבינו, מלך המשיח לעולם ועד. לחיים וברכה.

01:32 דובר 2 יחי המלך המשיח לעולם ועד. כן, ללא ספק.

01:36 דובר 1 אנחנו איתך, עם כל זה. ספר.

01:39 דובר 2 תראה, כל העסק הזה התחיל בעצם, כש-- הלוא בגיל צעיר כתבתי שירה והבאתי את קובץ השירים שלי ל-- ערכתי אותם והבאתי אותם לבית הדפוס על מנת שידפיסו אותם. בית הדפוס, תוך כדי שאנחנו מדפיסים את ה, את, את ה-- אסופת השירים הזו, אז, אה, הגיע, אה, יש לי פה את הספר אגב, מעניין. מצאתי אותו אחרי ארבעים שנה.

02:08 דובר 1 תראה לנו.

02:10 דובר 2 כן? אז רגע, אני רגע. לא האמנתי ש... יה. אני לא האמנתי ש-- אני לא האמנתי שיישאר לי עותק מהספר, אבל זה אצלי כבר-

02:32 דובר 1 כן.

02:33 דובר 2 פה.

02:33 דובר 1 נהדר. זה ספר שאתה הוצאת. באיזה גיל?

02:37 דובר 2 כן, אני הוצאתי והתעקשתי שהוא יהיה מושלם, ושהנייר בכלל מושלם. אז עשיתי אותו גם כן ב-ב-בהטבעת זהב. כל מיני דברים שעלו לי הרבה כסף. אבל, אה-

02:48 דובר 1 באיזה גיל? באיזה גיל?

02:50 דובר 2 אה, זה בשמונים ואחת. איפה זה שנה? אלף תשע מאות שמונים. זאת אומרת שהייתי בן עשרים ושתיים. עשרים ושתיים וקצת.

03:02 דובר 1 אוקיי.

03:02 דובר 2 כי נולדתי בסוף חמישים ושבע. אז עשרים ושתיים וקצת. והספר הזה, אתה רואה? הוא כתוב הכל מושלם עם דפי כרומו ו-- לא התקמצנתי על כלום. הייתי בסקוטלנד והבאתי איתי קצת כסף. עבדתי במסעדה של גויים-

03:23 דובר 1 תקרא לנו שיר אחד שנראה לך שמתאים לקרוא אותו כרגע.

03:28 דובר 2 כן. יש, יש שיר שכתבתי, קצר, אמ, שבעצם זה המוטו המרכזי של ה-- שלי, שהוא גרם לי ב-- שהוא בעצם גרם לי לחזור בתשובה. שיר שקראתי לו ככה: אה, "סנה בוער והנה איננו אוכל". מתאים לפרשות של עכשיו. "בשנות ללא מענה, בשנות ללא מענה הטועה ויכל". זאת אומרת, אני בעצם הייתי מין סנה בוער כזה, שכל הזמן נשרף לו הבפנים, אבל הוא לא נשרף. זאת אומרת אני לא-- אני שומר על שליות, שומר על פאסון, מתנהג כמו שצריך, אבל אני בפנים אני נשרף. אני, אני משתוקק לאלוקות. לא ידעתי מה זה אלוקות, לא ידעתי מה זה קדושה, לא ידעתי מכל הדברים האלה.

04:27 דובר 1 בקיבוץ שלכם ב-ב-ב-ב...

04:31 דובר 2 מעיין צבי.

04:32 דובר 1 מעיין צבי, אה, אה, ידעו בכלל שיש קדוש ברוך הוא? זאת אומרת, זה היה מודע ש-

04:37 דובר 2 לא, לא. לא, זה ניצולי שואה, אנשים שסבלו מאוד מהקדוש ברוך הוא, ממה שהוא עשה בשואה, מהדבר הלא מובן הזה, וזה התבטא בכנראה בכל מיני דברים. אז לא, לא היה כמו בכל הקיבוצים.

04:52 דובר 1 הוא לא היה באזור. הוא לא היה באזור.

04:54 דובר 2 הוא לא היה באזור.

04:55 דובר 1 השער לא היה פתוח.

04:57 דובר 2 כן, כן, כן. הם הכניסו את כל החברים שלו, אבל אותו הם היו בברוגז איתו. כתבתי באחד השירים שלי: "אל תרפה, אחי, אל תרפה מטחנות הרוח. תחזקנה ידיך מזקנות ידיי נבולות הכוח. לבש שריון בד, רתום כידון מבד עץ. בלבך הדגלים ופיך האומץ. כרוח נגח מטחנות הידיים. עוד מלא אונם קמח ורגליך המים." זה שיר בעצם די מעניין. כתבתי פה על שירה, על דגלים. אחרי המון שנים עשיתי דגלים, אבל אז לא ידעתי מכל זה וכנראה זה נכתב באיזשהו... נפל לי בראש כל הרעיון הזה.

05:47 דובר 1 עשית את דגלי משיח, כן, דגלי משיח.

05:50 דובר 2 כן, אבל כל הרעיון של השיר הזה היה כמו סאנצ'ו פנצה. איך קראו לו שמה? דון קישוט.

05:55 דובר 1 כן.

05:56 דובר 2 שלא אכפת לו מכלום והוא עקשן. הוא היה מהעקשנים של פעם והוא היה נלחם בטחנות הרוח עם סאנצ'ו פנצה, החבר ה-העוזר שלו וכולי. ואני אומר לו, "אל תרפה, אחי, אל תרפה מטחנות הרוח. תמשיך עם השיגעון שלך. תיאבק בהם." הלוא הוא היה משוגע, נאבק ב-ב-ב-בטחנות שמסתובבות, בשבשבת. "תחזקנה ידיך מזקנות ידיי נבולות הכוח." יעני אתה תמשיך, אני הולך מזדקן, אבל אתה תמשיך. "לבש שריון בד." יעני ה-ה... ת-ת-ת-תיקח בד כמו הבד שאתה נלחם נגדו. "רתום כידון מבד עץ", שזה ענף. מיניה ומיבי, לי שתי ונרגע. כבר העניין הזה כבר העיר לי שמהעץ עצמו עוד הם נאבקים בו. "בלבך הדגלים ופיך האומץ." יעני בלב שלך יש את הדגלים, את בשביל מה? את ה, את ה, את המוטיבים שבשבילם אתה נלחם. ופיך האומץ. אל תתבייש לדבר. כרוח נגח-

06:56 דובר 1 איך זה מתקשר לשליחות? איך זה מתחיל?-

06:59 דובר 2 זהו, כי בשליחות אתה צריך את כל זה. בשליחות אתה צריך את כל הדברים האלה. "כרוח נגח במטחנות הידיים. עוד מלא אונם קמח ורגליך המים." שקמח ומים זה-זה-זה תוצאה. זה עושה משהו. אז כל השליחות זה חתיכת דון קישוט אחת גדולה. לצאת ל-ל-לכל השליחים של הרבי. יוצאים לכל מיני חורים ולכל מיני מקומות בעולם שהם, אה, בעצם, אה, לך תקים עכשיו מוסדות, בתי ספר, גנים, שליחות בעיר שאתה לא יודע אפילו את השפה ואין לך לירה ואיך תתחיל? אני לא מדבר איך תגמור, איך תתחיל? אתה כבר גמרת לפני שהתחלת. איך, איך זה הולך? אז פה יש לך את העניין הזה של, של עקשנות. אז המוטיבים העקשנים האלה כבר אני הערצתי אותם עוד בהיותי בכלל לא דתי. אחרי זה כשכתבתי שמה ש... כתבתי למשל על המשורר. עובד-- המשלתי אותו לעובד אדמה. "עובד אדמה זועקה וגונחת בעיתו", בעת שלו, "המזיע עיתו", הוא מזיע, מוציא את הזמן שלו, "החורש תלמים לזרע הנחת, הלוחם בקציר ומועס בפיתו." יעני תמיד הוא, אני תמיד הייתי טיפוס כזה. יש לי פרויקטים. מתחיל פרויקט, מסיים אותו, מועס בפיתו, הולך לפרויקט הבא. לא, לא, לא נשאר. אני רק ממציא דברים ומתקדם הלאה. ומעניין כל הדברים האלה זה בעצם זה גם בעבודה, זה בחיים, זה הכל אצלי ה, ה, ה, ה, הפרויקטים האלה, האתגרים, לפרוץ את האתגרים ואחרי זה לתת אותם לאחרים שימשיכו עם זה וכולי וכולי. אני העיקר אצלי זה כמו אמרו על ראובן דונין[?] שהיה לו-- הוא היה כמו D9, פורץ את ההר, אבל אחר כך אם הוא עולה על הכביש שבנו שמה אז הוא יהרוס אותו. אז יש משהו אצל הפורצים שתאוות הפריצה יש להם,

08:56 דובר 2 אבל אחרי זה שיתרחקו מהאזור וילכו לפרוץ במקומות אחרים. למה הם הולכים להרוס?

09:00 דובר 3 ללכת לאנשים לעבוד.

09:02 דובר 2 כן. אז, אז פה גם כן יש הרבה גורמים מתונים יותר, מיושבים יותר, מתלהבים, אה, פחות ש, ש, שאני תמיד אוהב להכניס אותם למערכת אחרי שאני פרצתי. תאוות הפריצה נשארה ופרצת. תאוות הפריצה שלי נשארה. אז אני מחפש איפה עוד לא פרצו ושם אני הולך. אבל איפה שכבר פרצתי-

09:23 דובר 3 ספר על פרויקט שעשית.

09:27 דובר 2 תראה, התחלתי עם הקיבוצים וחצקל סופר שקרבתי ליהדות באוניברסיטה הזו, כשהוא ראה את הספר הזה ושאל אותי איך קוראים לו, קראתי לו "באושים ענבי זכרונות", ענבים של זכרונות. אז הוא שאל אותי ואמרתי לו שבאושים זה דברים מסריחים כאלה, ענבים שהסריחו, ואני הפכתי אותם מבאושים לענבים חזרה. תחיית המתים. אז וככה הוא התחיל לדבר איתי וזה. פתאום ראיתי שהוא מבין בשירה, מבין בזה ומבין בזה. מאוד מצא חן בעיניי שדוס מבין בדברים האלה. ואז באיזשהו שלב שהוא כבר התחיל לקרב אותי ושוחחנו המון שיחות, הרבה שעות, התחיל להגיד לי, "תשמע", אמרתי לו, "אני נוסע לחו"ל, לסקוטלנד, למסעדה, איפה שעשיתי קצת כסף וחזרתי והוצאתי לאור את הספר. אני רוצה עוד פעם להתחיל לטייל בחוץ לארץ." אז הוא אומר לי, "תשמע, קח איתך מצווה אחת." אמרתי לו, "מה מצווה? מה אני יודע מה זה מצווה?" הוא אומר, "לא. קח מצווה אחת." "מה?" "לא יודע. תפילין." ואמרתי לו שאני לא יודע מה זה. אז הוא אמר לי, "לך תביא את התפילין שלך." והלכתי, הבאתי את התפילין והוא לימד אותי איך ויצאתי לחו"ל. לפני שיצאתי הוא אמר לי, "תראה, קח לך דבר אחד תמיד ולך איתו כל החיים. כל מה שאתה לוקח. אל תיקח אם אתה לא הולך לקחת אותו עוד. אבל אם אתה רוצה פעם אחת תתחיל בדבר הזה. אם מצא חן בעיניך, לך איתו בקטנה." וזה בעצם היה המוטיב שלי בקיבוצים. המוטיב היה תיתן לאנשים משהו קטן, אבל שיהיה איתם כל החיים. אז כל מה שאני מתעסק עם הקיבוצניקים זה לא הרבה. זה תפוח בדבש, לוח שנה. זה מצה שמורה. זה תעודת יום הולדת מאוד יפה שאני עושה לכל קיבוצניק ואני שולח

11:10 דובר 2 לו מכתב ברכה ואני שולח לו את הפרק תהילים שלו שילווה אותו כל השנה והוא אמור ללכת איתו. הנה יש לי את שלי.

11:20 דובר 3 לכל קיבוצניק אתה שולח מכתב ברכה ליום ההולדת.

11:24 דובר 2 כן, הנה פה.

11:26 דובר 3 מותר לי כאן לציין, יענקל'ה, שאני קיבלתי ממך בזמנו את נוסח מכתב יום ההולדת ואיתו אני משתמש עד היום.

11:36 דובר 2 יפה. אז הנה פה זה הפרק תהילים.

11:39 דובר 3 לא קרוב אליי, לא קרוב כי זה יוצא מטושטש.

11:42 דובר 2 אה, אוקיי.

11:43 דובר 3 הנה. נהדר.

11:44 דובר 2 אז זה, אז זה פרק תהילים. השנה שלי למשל, עכשיו אני, אני כל אחד והשנה שלו. אז זה השנה שלי וכל אחד מקבל בשנה שלו את הפרק. אז הם מקבלים את זה כל קיבוצניק. אז יש שם מצה שמורה, תפוח בדבש, תעודת יום הולדת, פרק תהילים וזה הדברים הקטנים שאני עובד. אבל הכוח של העבודה, של השליחות שלי הוא ב, בהתמדה, בעקשנות, ביציבות, בהתמדה. בדיוק מה שחצקל לקח אותי. זאת אומרת אני ממנו למדתי להעריך את ההתמדה. הוא קרא לזה קורבן התמיד קורבן בבית המקדש, שמתחילים בבוקר, בערב, בבוקר, בערב בלי הפסקה. לא שבת, לא חגים, כלום. מחללים שבת בשביל לעשות אותו והוא אומר לשחוט אותו ולשרוף אותו. עבודות שאסורות בדרך כלל בשבת. אבל הדבר הזה זה מותר. זה אמבולנס. מותר, מותר לו בשבת, מותר לו ביום כיפור, מותר הכל. אז הוא כאילו נתן לי להבין וואו, איזה יופי זה דבר שמתמידים בו כל החיים, אפילו שהוא קצת. אבל הכוח שלו זה כוח ההתמדה שלו. הוא גם אמר לי פעם שהקורבן הזה היה כנגד מיליוני יהודים. קח כבש של חמישים קילו, תחתוך אותו למיליונים. אה כלום. ראש של סיכה זה. אז הוא אומר מה הערך של זה? הערך של זה שזה קורבן תמיד התמידות שלו, וזה כשהתחלתי לעבוד עם הקיבוצים אמרתי וואלק, אני ארתום את הנוסחה הזאת. אני אלך איתם בקטנה עם אנשים בכלל, בקטנה והקטנה הזאת הכוח שלה יהיה שהוא יהיה תמיד.

13:25 דובר 4 מה, מה? יענקל'ה אתה מדבר עכשיו על קיבוצים, על קיבוצניקים ואני מניח שיש אנשים שלא יבינו על מה מדובר כאן. למה? מה אתה רוצה מהם? מה בדיוק אתה רוצה מהקיבוצניקים?

13:35 דובר 2 יפה שאלת.

13:36 דובר 4 חסר להם משהו?

13:38 דובר 2 לא חסר להם כלום. באמת הם חיים להם בגן עדן שלהם, בבני ברק שלהם, בגטו שלהם כמו שכולנו כל אחד חי בגטו שלו וכולי. אבל הם מין חברה סגורה שקבעה לעצמה שהיא איכותית באהבת ישראל, באידיאלים, בהתמסרות, בעבודה, במלאכה, בחריצות, בנאמנות, בשיתוף ב-- וואלק דברים יפים. והם, הם בעצם הם הם לכאורה הם אמרו אנחנו לא צריכים תורה. אני אומר לה בוא תשים מזוזה. כשאני אומר למישהו הוא אומר מה אני צריך את זה? מה זה? מה אני לא מוגן? אני לא זה. אני לא אני. אני פחות טוב ממך. אני לא מבין תפילין וכל בשביל מה צריך את זה? אני לא, לא חסר לי כלום. טוב לי. מה? מה רע לי? אז, אז הם בעצם החבר'ה האלה. אני ראיתי שהיות ויש קיטוב גדול בין עם ישראל בקבוצה הדתית חרדית וכולי לבין הקיבוצניקים, אמרתי אני חייב לשבור את הגדר, לשבור את הגדר. מה אני יכול לעשות עם את הגדרות שלהם? לא. אני אכנס כדוס עם לבוש חרדי, אתהלך בתוך הקיבוץ, ליצור קשר עם אנשי מפתח, אנשים חשובים, אנשים שיש להם איזושהי זיקה ליהדות אבל לא רוצים להיות דתיים, לא רוצים לחזור בתשובה, לא כלום. אבל אני אהיה חבר שלהם. פשוט אני אעריך אותם. אני, אני אראה באמת את הדברים הטובים שלהם ואני אחיה עם זה ואני לא אבקש יותר. אני לא ארצה לא להחזיר אותם בתשובה, לא שום דבר. פשוט אני ארצה להראות להם שאנחנו, אני שמייצג את הדוסים. אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו איתכם. אנחנו איתכם בתשעים אחוז ממה שאפשר לדבר ולעשות וכולי. אנחנו מעריכים אתכם כי אתם בני אדם באמת טובים ובוא נהיה חברים. שמע, יש לנו הרבה נקודות

15:37 דובר 2 משותפות.

15:38 דובר 4 זה הלך לך? זה הולך לך? יש, יש לך קיבוץ כזה?

15:43 דובר 2 זה הולך, כן.

15:44 דובר 4 ספר על איזה קיבוץ שהגעת וזה היה נהדר או משהו כזה.

15:49 דובר 2 תשמע, כשאין לבן אדם דרישות והוא לא בא להחזיר בתשובה והוא לא בא לשנות את הדעות של אנשים, הוא בא לשוחח על דברים ברומו של עולם, על דברים שהם שבן אדם רגיל הוא חושב שאין עליהם תשובה והוא אומר לך תשמע, מה אתה יודע מה? מה צריך את הכשרות הזאת? מה זה נותן או מה זה נותן מזוזה או מה תפילין מה צריך? הוא מתחיל לשאול שאלות כאלה שבאמת יושבות לו על הלב והוא לא מבין למה, למה זה ככה? למה, מה צריך את זה? למה צריך להיות דתי בכלל? למה צריך לשמור את זה ואת זה ואת זה? ואז אתה עונה לו דברים הגיוניים, דברים ש... הוא רק מסתדר לו, הצורת דיבור איך אמרתי, איך הגשתי לו את זה והוא אומר אתה יודע מה? בסדר, תשמע, אני לא דתי, אבל אתה אומר דברים מעניינים. טוב לשמוע, נחמד לשמוע וכולי. וזהו. אתה לא, אתה לא מחפש לעשות משהו עם ההסכמה שלו. אתה לא אומר "אה, הסכמת? יאללה, בוא תניח תפילין, בוא תשמור כשרות, בוא..." אתה לא הולך לעשות-

16:52 דובר 5 רגע'לה, מה היה הקיבוץ הראשון שהגעת אליו?

16:56 דובר 2 תראה, ב-- זה היה לפני פסח ואני לקחתי על עצמי בעצם לעבור קיבוץ קיבוץ ולהביא מצה שמורה, לתת אותה למזכיר שימסור אותה לאב הסדר ושאב הסדר יראה אותה לכל הקיבוץ, שבזמנו זה היה שהיו אוכלים, אה, זאת אומרת היו אוכלים מצות, אבל על שולחן הסדר היה גם לחם. אנשים ישרים. הם לא מתביישים בזה שהם לא דתיים. אוכלים לחם, אוכלים לחם, לא מסתירים אותו, אבל מכבדים. שמים מצות על השולחן. זה פסח. אוכלים גם מצות וגם לחם. מצד הישרות שלהם, הם אומרים תשמע, אנחנו אוכלים לחם, אבל מה, אנחנו מודעים לזה שזה פסח, אז אנחנו גם אוכלים מצות. מי שרוצה לאכול גם וגם, מותר לו. מי שרוצה לאכול רק מצות, שיאכל רק מצות או רק לחם, אבל אנחנו חייבים לשלב בקודקס שלנו את הכל. אז אנחנו עושים גם זה וגם זה. אז אמרו לי-- ועם רמקול ועם הכל. אז אמרו לי תשמע, אנחנו לא שומרים את הפסח, את ליל הסדר כמוכם. אמרתי להם זה לא משנה. הרבי מליובאוויטש רוצה שאנחנו-- שידעו כולם מה זה מצה שמורה ושיש בה הרבה סגולות ואם ממש שמרו עליה שתהיה גלאט כשר מצה, ושסתם ככה על פי קבלה אם אוכלים חתיכה ממנה, אז לפחות כזית, שזה פחות נראה מצה אפילו, אז זה סגולה להרבה דברים טובים, לבריאות, לאמונה ולהרבה דברים טובים. אז שאב הסדר יראה לכולם את המתנה שנתן הרבי מליובאוויטש לכלל אנשי הסדר. זה הכל. זה מה שאני מבקש. יוכלו, לא יוכלו, ירצו, לא. שיראו כולם את המתנה ויראו מהי המתנה. זהו. וככה משנה לשנה, משנה לשנה עד שקרה משהו מעניין, שלאט לאט הם הרגישו שהם, איך אומרים, האויב הוא כבר לא אויב והוא

18:54 דובר 2 רוצה להיות חבר שלהם וכולי. אז הם בתוכם תוכם כנראה אמרו לעצמם "שמע, בוא נעשה שאוכלים רק מצות". לא שמורות, אבל אוכלים רק מצות ליל סדר. מי שרוצה לאכול לחם, אין לנו שום בעיה, שיאכל בבית, אבל בליל הסדר נעשה טקס כמו ש, כמו שצריך. אוכלים, אוכלים רק מצות. וחלק גדול מאוד בקיבוצים עבר לאכילת רק מצות. זאת אומרת ש-- ועכשיו הייתה דרישה ליותר מצות. הבאתי כבר לא קופסה אחת עם שלוש מצות לשמונה מאות איש. התחלתי להביא, אמרתי אני אביא קילו, קילו, חמש עשרה מצות, ישימו על כמה שולחנות איזה חצי מצה, מצה. אחרי זה עברתי לשני קילו, אחרי זה לשלוש קילו לכל סדר ציבורי, חמישים מצות. אחרי זה אמרתי, אתה יודע מה? אני אשאל את הטלפניות שלי ישאלו כמה אנשים יש בסדר. אז נניח יש ארבע מאות, אה, חבר'ה. כל אחד יאכל רבע מצה שזה המצווה, רבע מצה. ארבע מאות חלקי רבע, זאת אומרת צריך מאה מצות. מאה מצות חלקי חמש עשרה בכל קילו, אז צריך איזה בערך שש, שבע קילו של מצות. אז התחלתי להביא בעצם לסדרים, אה, מצות לפי גודל מספר האנשים. רבע מצה לבן אדם. ודאגתי שיחלקו את זה על השולחנות וייתנו לכל אחד לאכול. ולאט לאט זה אנשים התרגלו לזה. הם אוכלים את המרובעות שלהם, אבל כל אחד ככה, מי שבא לו, אז הוא מחזר אחרי המצה העגולה עבודת יד השמורה. וזה, והכל בהיטיב ובנחמדות, בלי לכפות אף אחד, בחינם אין כסף.

20:36 דובר 6 תספר לנו, יש לך שם של איזשהו קיבוץ שהמזכיר או המזכירה לא אכפת להם שתספר את שם הקיבוץ? תספר על איזה קיבוץ באופן אישי.

20:44 דובר 2 שמה?

20:44 דובר 6 אני זוכר שעבדת, שעבדנו ביחד בשיעורים בקיבוצים, הרי עבדנו כמה שנים ביחד. אז היית במעגן, אני חושב. ליד הכנרת, כן? יכול להיות? או במעגן או ב...

20:57 דובר 2 אני נולדתי, איפה? אני נולדתי במעיין צבי.

21:00 דובר 6 איפה שאתה נולדת זה מעיין צבי. אני מדבר איפה שכשהגעת לגיל המצוות והתחלת לעבוד בקיבוצים, אז עבדת בכמה קיבוצים באזור. אתה זוכר איפה שעבדת?

21:12 דובר 2 כן, ב, נכון. עבדתי, הייתי במעגן, קיבוץ מעגן. מסרתי שם, אה, שיעור בפרשת שבוע וכולי בקיבוץ. עבדתי בקיבוץ, אה, בגונן. מסרתי שיעור בגונן.

21:26 דובר 6 בגונן היה לך את הבחורצ'יק, את ביני, ביני מגונן. זוכר את ביני מגונן?

21:32 דובר 2 ביני יעקב, בטח, אח שלי.

21:35 דובר 6 ביני מגונן.

21:35 דובר 2 ביני שיש לו, ביני שיש לו שישה בנים טייסים ויתר הבנות שלו נשואות לטייסים. והנכדים שלו גם כן.

21:44 דובר 6 אני כבר, אני כבר

21:44 דובר 2 גם הנכדים שלו טייסים.

21:46 דובר 6 הטובים לטייס, הטובות לטייסים. עכשיו אבל אם אתה זוכר, ביני שלח דרכך אתרוג לרבי מליובאוויטש.

21:57 דובר 2 נכון.

21:58 דובר 6 הוא נתן לך אתרוגים שהוא גידל ואמר, "קח את זה, תביא את זה לרבי מליובאוויטש".

22:04 דובר 2 נכון.

22:04 דובר 6 עכשיו, אתה הבאת את זה לדוד נחשון. דוד נחשון נסע לרבי מליובאוויטש, הכניס את האתרוגים אל המזכירות של הרבי והנה הוא מקבל טלפון באמצע חג הסוכות. המזכיר של הרבי מתקשר אליו ואומר לו, "הרבי שאל האם האתרוגים מורכבים כי הוא רוצה לברך עליהם". ואז התקשרנו אליך, אתה התקשרת לביני. ביני אמר שהם מורכבים והתשובה הגיעה לרבי. עכשיו, מה היה שם? לא יודע, אבל זה אחד, אחד הדברים, ה, איך אומרים, אחד הדברים ה-ה-- המכוננים שאתה עשית.

22:43 דובר 2 נכון.

22:44 דובר 6 ויכול להיות שביני עד היום זוכר לך את זה לטוב.

22:48 דובר 2 יכול להיות. כן. תראה מה זה, כמעט שכחתי מזה. היה לי גם מקרה מאוד מעניין עם הנחת תפילין. קיבוצניק בדרום הארץ, לא רחוק מאילת. היה לי מזכיר ש-- היה אחד נכד של השל"ה הקדוש.

23:04 דובר 6 איזה קיבוץ? לפחות תגיד את השם של הקיבוץ.

23:07 דובר 2 יות-- יטבתה, יטבתה.

23:08 דובר 6 יטבתה. נו, זה קיבוץ, אה, נהדר.

23:11 דובר 2 עצמון, עצמון הורביץ.

23:13 דובר 6 יפה.

23:14 דובר 2 הוא נפטר, הוא נפטר לפני כמה שנים.

23:16 דובר 6 נו, אז ודאי שהוא...

23:19 דובר 2 עצמון הזה

23:19 דובר 6 מודה לך על מה שעשית בשבילו.

23:22 דובר 2 בקיצור, הוא, הייתי מופיע אצלו כל פעם. היה לו זקן לבן והוא היה בלי כיפה, אבל עם זקן לבן מרשים כזה. והוא תמיד התגאה שהוא נכד של השל"ה הקדוש, של הורביץ, של הרבי שוכר[?]. והייתי מקרב אותו הרבה, הרבה ותפילין הזמינתי להזכיר וכל מיני כאלה דברים, אבל היינו חברות. הוא היה נורא שמח שאני בא ואני שמחתי מאוד לראות אותו. ויום אחד אמרתי לו, "שמע עצמון, אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו מכירים..." לא רציתי להגיד לו, "אתה מזדקן ולך תדע" וזה. אמרתי לו, "עצמון, אולי פעם אחת תן לי מתנה". "מה אתה רוצה עכשיו ממני?" "פעם אחת תפילין. זהו. לא אבקש ממך יותר." חושב, חושב. "מה אני צריך ממך, מה אתה צריך?" "עצמון, פעם אחת תפילין." "אתה יודע מה? בוא נניח פעם אחת תפילין, אוקיי, אבל פעם אחת. הנחתי לו תפילין ואחרי זה צילמתי אותו והלכתי הביתה. נגמר הפסח, שמתי תמונה ב-- על הקיר אצלנו ופתאום הבן שלי בסעודת שבת מסתכל. הוא רואה שמספר הכריכות על היד, במקום שיהיה שבע רק שש. צריך להיות שבע ואחד הולך אל הכף היד. אז הוא אומר לי, "אבא, למה לא שמת לו שבע?" אמרתי לו, "וואו, אתה צודק. בזכותך אני אניח לו עוד פעם תפילין". התקשרתי אליו. יש בעיה. לא שזה בעייתי, אבל אני עשיתי מזה בעייתי בשביל עוד פעם אחת תפילין. אמרתי לו, "תשמע עצמון, היינו צריכים לשים שבע פעמים על היד ושמנו שש". אז הוא אומר לי, "אז מה?" אמרתי לו, "תסתכל בתמונה שנתתי לך בבית". אז הוא מסתכל. "אז מה? אז מה? שש. אז מה? אז זה לא נחשב?" אז ככה עבדתי עליו. אמרתי לו לא, אני אעשה. זה

25:32 דובר 2 לא, זה לא נחשב, אבל זה, אתה יודע, זה לא, לא שלם.

25:36 דובר 7 לא מאה אחוז.

25:38 דובר 2 כן. אז הוא אומר לי, "איי, איי, איי, מה אני, מה אני אעשה איתך? מה אני אעשה איתך?" טוב, כשהגעתי בפעם הבאה אחרי חצי שנה, אמרתי לו, "תשמע, אני אמרתי פעם, אבל..." "טוב, טוב, טוב, שמענו עליך". הוריד את השרוול, שם עוד פעם. אחרי זה, כשסיימנו את הפגישה של חצי שעה, אז אמרתי לו, "עצמון, עוד בקשה אחת אחרונה. מזוזה על הדלת מתנה ממני". "מה פתאום! מזוזה אחת כולה. מה אני מנשק כל הזמן את הקיר? אין לי לענות". אומר לי, "אתה יודע מה? שים מזוזה". שמתי מזוזה. החבר שלו שהיה בהנהלת חשבונות חדר ליד אמר, "מה איתי?" אז גם אצלו שמתי מזוזה. אז הנה דברים שלקח עשרים שנה ויותר, כן, עשרים שנה בשביל שבסופו של דבר זה יצא אל הפועל.

26:38 דובר 7 שמע, זה אלה סיפורים ממש ממש מעוררים. תראה, אנחנו נצא עכשיו-