שליחות כדרך חיים · פרק 38 · 2023-07-31 · 1:15:59
פרק 38: אש השליחות 🔥 | עם חיה וולף, שליחת חב"ד באודסה, אוקראינה
אורח: חיה וולף
תיאור הפרק
איך זה לחזור לגור ולפעול במדינה שבה נאסר אביה בצעירותו? מה עושים בשעה שפורצת מלחמה ותחת אחריותך יש בית יתומים ובית אבות עם מאות יהודים? ואיך, למרות הכל, ממשיכים תמיד קדימה- עד שתושג המטרה? מוזמנות לפודקאסט שליחותי במיוחד, עם חיה וולף, שליחת חב״ד באודסה שבאוקראינה. לתרומות ושותפות לבית חב"ד אודסה של הרב והרבנית וולף: https://www.mishpachaorphanage.org/templates/articlecco_cdo/aid/3423702/jewish/Donate.htm למעקב אחרי התכנים של 'שליחות כדרך חיים': בסטטוס whatsapp https://api.whatsapp.com/send?phone=+972508505770&text=%D7%94%D7%99%D7%99+%D7%90%D7%A9%D7%9E%D7%97+%D7%9C%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A1%D7%98%D7%98%D7%95%D7%A1+%D7%A9%D7%9E%D7%99 למעקב באינסטגרם https://instagram.com/chanimoskovitz?igshid=YmMyMTA2M2Y=
תמלול אוטומטי מהשמע. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:01 דובר 1 איך זה לחזור לגור ולפעול במדינה שבה נאסר אביה בצעירותו? מה עושים בשעה שפורצת מלחמה ותחת אחריותך יש בית יתומים ובית אבות עם מאות יהודים? ואיך למרות הכול ממשיכים תמיד קדימה עד שתושג המטרה? מוזמנות לפודקאסט שליחותי במיוחד עם חיה וולף, שליחת חב"ד באודסה שבאוקראינה. הפרק הוקלט בחסות פנינים נקודה com, יבואנית הפנינים הגדולה בישראל. באתר ובחנות שבמתחם הבורסה תפגשי מבחר עצום ומשגע של תכשיטי פנינים מקוריות ומיוחדות ללא פערי תיווך במחיר. אז אם את רוצה להתפנק בתכשיט האיכותי ביותר במחיר הטוב ביותר, פנינים נקודה com. לפרטים אפס חמש שמונה שבע שש שלוש שש שבע שלוש שש. פתיח ומתחילים. איך להפוך את החיים שלנו לחיי שליחות מלאים במשמעות? כאן חני מוסקוביץ, שליחה בעיר חרקוב, אוקראינה. בפודקאסט הזה אנחנו נפגוש נשים שונות שהביאו את השליחות שלהן במגוון של תחומים ודרכן יעזרו לכל אחת למצוא ולדייק את השליחות שלה בעולם. כי לחיות את החיים שבשבילם נבראנו זה הכי שיש. שליחות כדרך חיים. מתחילים עכשיו. שלום לחיה וולף.
01:25 דובר 2 שלום, שלום חני.
01:27 דובר 1 שליחה מאודסה ובין היתר גם הדודה. חייבים לציין.
01:32 דובר 2 מיד את מציינת בהתחלה.
01:33 דובר 1 כן, כן.
01:34 דובר 2 כל הסודות.
01:35 דובר 1 זה הייחוס שלנו.
01:36 דובר 2 אהא.
01:37 דובר 1 אז אני חושבת שתתחילי דווקא מהמשפחה שממנה את מגיעה, כי יש פה משהו הרבה יותר לא רגיל.
01:46 דובר 2 אני בת למשפחת גרינברג ואני העשירית במשפחה מתוך, בלי עין הרע, שבע עשרה ילדים. ותמיד אני אומרת כשמדברים איתי על משפחות ברוכות ילדים וכמה זה קשה וכמה. אז אני אומרת אם ההורים שלי היו חושבים אחרי תשעה ילדים שזה מספיק, איפה אני הייתי היום?
02:05 דובר 1 רגע, את העשירית.
02:06 דובר 2 אני העשירית. ובאמת האחים כמעט כולם, אמממ, מפוזרים בעולם, פתחו בתי חב"ד, קהילות בכל מקום בעולם בשליחות הרבי מליובאוויטש כמובן.
02:21 דובר 1 תזרקי ככה חמישה מקומות.
02:40 דובר 1 משפחה רגילה אומרים בוא נראה אם מישהו זוכר את השמות ואת גם צריכה לזכור איפה כל אחד גם.
02:44 דובר 2 עזבי שאצלנו לא משתמשים בשמות כי אצלנו זה כולם מנדי ומושקי ומוסי. אז אצלנו זה צריך להיות מנדי אלסקה ומנדי-
02:52 דובר 1 כן.
02:52 דובר 2 סולון ומנדי קליפורניה. וכשיש לנו שני מנדי בשנגחאי אז זה נהיה עוד יותר מסובך.
02:58 דובר 1 מטורף.
02:59 דובר 2 אז כן, ברוך השם זה מאוד כיף לגדול במשפחה כזאתי שיש לך תמיד קבוצת תמיכה וקבוצת ייעוץ, בגלל שבאמת יש לנו ה-הווטסאפ שלנו המשפחתי המורחב הוא עשרים וארבע שבע בגלל שמי שגר בשנגחאי ומי שגר באלסקה זה בדיוק הפרש של עשרים וארבע שעות. זאת אומרת-
03:24 דובר 1 יואו.
03:25 דובר 2 אחד מכניס את השבת כשהשני כבר מוציא אותה. אז אין אצלנו יום ולילה וזה. זאת אומרת תמיד שיש לך שאלה הלכתית. אני זוכרת שבתחילת השליחות שלי הייתה לי שאלה הלכתית מאוד חשובה וזה היה שש בבוקר באוקראינה ואני אומרת לאיזה רב אני מתקשרת בשש בבוקר ערב חג. ואז אני נזכרת שיש לי אח באלסקה.
03:45 דובר 1 יש לך בעצם אח, אח בכל שעון כאילו.
03:47 דובר 2 בדיוק אז אני מתקשרת לגיסתי ואני אומרת לה תשמעי, יש לי שאלה כזאתי וכזאתי והחג מ-מ כאילו מתחיל בשעה מוקדמת. אני חייבת תשובה עכשיו והיא מיד התקשרה לרב בשיקגו ושאלה את אחי והיה-- יש בזה המון המון מעלות, שיש משפחה גדולה ויש כל הזמן שמחות ויש כל הזמן אירועים ויש באמת את הקבוצת תמיכה בפרט בזמנים קשים באירועים מיוחדים.
04:12 דובר 1 כן.
04:14 דובר 2 שמכוח העניין. אה...
04:16 דובר 1 כמו שיש שמחות, אז...
04:17 דובר 2 כן, יש הרבה שמחות ויש גם הרבה אירועים.
04:19 דובר 1 מי היה הראשון שיצא לשליחות?
04:22 דובר 2 אחותי רחל יצאה לשליחות, אה, בטח לפני-
04:25 דובר 1 לפריז?
04:26 דובר 2 קרוב לארבעים שנה. לטקסס.
04:28 דובר 1 ואת חושבת שזה משפיע? כאילו מישהו אחד יוצא-
04:31 דובר 2 מאוד.
04:31 דובר 1 לחץ חברתי.
04:32 דובר 2 זה לא לחץ חברתי, זה הפוך. זה אנחנו-- אני הגעתי אליה בתור בחורה בת חמש עשרה לעזור לה בשליחות. לעזור לה, כן? הרגשתי שאז אני ממלאה את עולמי והיא הייתה-- היא התחילה עם הקמפוס, שליחה בקמפוס, והגענו לחודשי הקיץ. הייתי אצלה ממש חודשיים וראיתי איך מתנהל עם ה-- איך מתנהל בית חב"ד עם צעירים, עם השעות לא שעות שבחורים וסטודנטיות מגיעים לבית חב"ד ב-כמו שעות של סטודנטים וסטודנטיות, ואיך שמקבלים אותם ואיזה סבלנות יש להם. ומצד שני יש גם אנשי קהילה שמגיעים. זאת אומרת-
05:05 דובר 1 כן.
05:06 דובר 2 כל הציבור ומניינים ו-ו-ו-וארוחות חג וארוחות שבת ואירועים. וכשראיתי את זה אמרתי וואו, אני גם רוצה. וכמובן שזה מגיע מהמשפחה, מההורים. אה, ההורים שלי רוסים במקור. מה שמאוד מעניין זה שבאמת נלך קצת קדימה, שאמא שלי ילידת אודסה.
05:26 דובר 1 אה, באמת? לא ידעתי.
05:28 דובר 2 כן. בגיל שלוש הם ברחו במלחמה. מלחמת העולם השנייה.
05:31 דובר 1 רגע, הם דיברו רוסית בבית? את יודעת רוסית?
05:33 דובר 2 הם-- לא, אני לא ידעתי מילה רוסית.
05:34 דובר 1 איזה באסה, חבל.
05:35 דובר 2 כשהם עלו לארץ באלף תשע מאות שישים ושש, שזה סיפור בפני עצמו, אז לא היה רוסית בבית בכלל. הם רצו-- הם סגרו דלת. כל מה שהיה שם-
05:46 דובר 1 זהו, זה היה עם הקשר לא...
05:48 דובר 2 מאוד לא טוב. אבא שלי ישב, אה, בכלא תחת סטלין על יהדות והוא שוחרר כשסטלין מת ב-ב-במשפט חוזר. וכשהם הגיעו לארץ אז הם לא רצו לזכור שום, שום דבר ממה שהיה שם. וגם כשאני בתור בחורה, כשבית רבקה שלחו, שלחו שליחות, אה, אה, מהמכללה לעזור-
06:09 דובר 1 סמסטר של שליחות, כן.
06:10 דובר 2 סמסטר של שליחות שם לעזור בבתי ספר. אז אבא שלי אמר "לא, אין מצב שאת יוצאת לשם". וכשהכרתי את בעלי, לעתיד בעלי, והוא היה שם כבר רב באוקראינה, וזה היה די, נו, די ברור שהם הולכים לבדוק קודם כל את מקום השליחות שמה. אז אבא שלי אמר "קודם כל תשני את התעודת זהות שלך, את שם המשפחה שלך, את הכול, ואת יכולה לנסוע". הוא היה בראש שק.ג.ב.-
06:36 דובר 1 כן.
06:36 דובר 2 ימשיך לעקוב אחרי משפחת גרינברג. מה שהיה נכון, כי באמת אחר כך-- קודם כול אנחנו היינו מצותתים כל הזמן.
06:44 דובר 1 כן, זה...
06:45 דובר 2 וכל הזמן היינו במעקבים. מה שבהתחלה חשבו אנחנו האמריקאים, הישראלים.
06:49 דובר 1 באיזה שנה יצאתם?
06:51 דובר 2 ב-- וואו. זה היה מיד אחרי, אה, בי' תמוז של ה-- י' תמוז ההוא, אחרי מלחמת המפרץ.
06:57 דובר 1 חמישים ושתיים, כן.
07:01 דובר 2 אמ, יצאנו לשליחות ו-ואחר כך רצינו לקבל את תיק המאסר של אבא שלי וביקשנו בקשות, אה, חוזרות ונשנות וקיבלתי אפשרות להסתכל בתיק. לא לקבל את התיק לידיים, לא הוציאו את התיקים. התיק נשמר שבעים שנה במחסני ק.ג.ב.
07:23 דובר 1 וואו.
07:23 דובר 2 עד שבעים שנה הם שומרים את הארכיונים שלהם. מצאו את התיק. זה היה מאוד מרגש ומאוד מאוד, אמ, קשה להסתכל בתיק ואחר כך הייתי צריכה לחתום שאני הבת שלו וראיתי את התיק.
07:36 דובר 1 יכולת לצלם? לא.
07:37 דובר 2 היה אסור לצלם שום דבר.
07:39 דובר 1 אז את היחידה שראית את זה?
07:40 דובר 2 אני ראיתי את זה ממש. אחר כך, אחרי שאבא שלי נפטר, אה, קיבלנו את התיק, צילמנו אותו גם כן בדרכים לא דרכים, ומה שגילינו שם זה היה מטורף, אבל, אה... וחזרנו לשליחות למעשה לאודסה, לאותו בית כנסת שסבא רבא שלי היה שם רב.
08:03 דובר 1 וואי.
08:04 דובר 2 הסבא רבא, הרב זושא פרידמן, היה הרב האחרון באודסה. יש שם הרבה בתי כנסת והבניין הראשון שהממשלה החזירה לקהילה היהודית זה דווקא הבניין הזה.
08:19 דובר 1 הבניין שאתם משתמשים בו.
08:20 דובר 2 באוסיפובה עשרים ואחד-
08:21 דובר 1 כן.
08:22 דובר 2 היה נקרא בית כנסת מלבושי ערומים, של החייטים. זה היה בתקופה שלכל קבוצת, אה, אה, עס-עיסוק היה לו את בית הכנסת שלו והיו המון בתי כנסת שכונתיים כאלה שם באודסה, שהייתה עיר יהודית לגמרי. ודווקא מי נהיה שם רב? מי נבחר לרב? ה-הנין, נין בעצם, בעלי הוא-
08:45 דובר 1 וואו.
08:46 דובר 2 הנין, אנחנו דור, אה, רביעי בסך הכול.
08:49 דובר 1 נכון. יואו.
08:50 דובר 2 זה מה שנקרא תורה מחזרת אחר בעליה. זאת אומרת, סטלין הרג שתי בנים של הסבא זושא פרידמן. אמ, כולם-- היטלר הגיע, הרג שם את כל היהודים, היו צריכים לברוח. בסופו של דבר, מסובב הסיבות הביא אותנו לשם. דווקא את בית הכנסת הזה, דווקא אני ובעלי הגענו לשם. זה היה נורא מרגש ש-שבעצם כשהבת שלי נולדה וקראנו שם באותו בית כנסת, ועלייה לתורה שם נחמה דינ-- נחמליה[?].
09:22 דובר 1 על שם את הסבתא.
09:23 דובר 2 שזה היה שם סבתא.
09:24 דובר 1 וואו.
09:24 דובר 2 שנולדה שם, הבת של זושא פרידמן, שהיא סבתא שלי. אז, אז זה הכול נורא מרגש ובעצם לא ידעתי מילה ברוסית כשהגעתי והתחלנו הכול מאפס. הגענו לשם, למרות שהיא הייתה עיר מאוד יהודית, שבאמת כולם ידעו מה זה מצה ו-ויום כיפור ו-ויזכור. היו מושגים שידעו והכול. והיו אנשים מאוד גאים ביהדות שלהם, אבל הם סחבו על הגב מין תיק כזה כבד מאוד שנקרא יהדות, שהם סבלו על זה.
09:56 דובר 1 את מדברת על הדור היותר מבוגר.
09:57 דובר 2 אני מדברת על הדור המבוגר שידע מה זה להיות יהודי וקראו לו ז'ידי, והם היו צריכים לשנות את המס-- את ה, את התעודות שלהם ואת השמות שלהם בשביל להי-להיטמע ו-ו-ולהיות חלק מהחברה, כי אחרת סבלו או מתו או הוגלו לסיביר כמו שקרה-
10:16 דובר 1 בדיוק לאבא שלך.
10:16 דובר 2 לאבא שלי, למשפחות הדתיות ש-שקידשו את השם.
10:19 דובר 1 מה בעצם מ-מצאו בתיק של המאסר שלו? פשוט את הדברים שהוא היה עושה במחתרת וכל זה?
10:26 דובר 2 אמ, אותם האשימו בריגול.
10:29 דובר 1 איזה מטורף.
10:30 דובר 2 ולחשוב שהוא היה בחור בן שבע עשרה. היום זה מאוד מעניין שלפני כמה חודשים אנחנו קיבלנו את המסמך מרומניה. הם עברו את הגבול והרומנים תפסו אותם והחזירו אותם לרוסים. וכשהם תפסו אותם הם שלחו מידע לרוסים שהם תפסו פה חבורה. זה היה חמישה בחורים. זאת אומרת, אה, אה, שלוש צעירים ומבוגר ו-ו-וילד. אז הם כתבו שם שהם תפסו מהחוליה של הכת של שניאורסון שנלחמת בממשל הקומוניסטי.
11:09 דובר 1 לרבי הריי"צ בעצם.
11:11 דובר 2 לא, זה היה כבר הרבי. 770, הם טענו שהרי 770 זה, זה, אמ, מוקד, זה סניף של, של המוסד או משהו כזה של ארגון שהוא נגד הקומוניזם וזה במסווה, ב-ב-במסווה של, של ישיבה, של מכון ללימוד, אה, רבנות. והם טענו שהבחורים, כמו שהבחורים סיפרו, שהם רוצים ללכת ללמוד, ללמוד בישיבה. בגלל זה הם יצאו את הגבול. אז הם אמרו שהם שליחים של הקונטרה-רבולוציה וכולי. כל אלה שהם נגד, נגד הממשל, ואסרו אותם ל-- וב-- ה-השופט כתב בפסק הדין שזה מפחיד בפני עצמו ש"לצערי, אמ, כבר אין את החוק וכ-- בוטל החוק של עונש מוות-
12:06 דובר 1 וואי.
12:06 דובר 2 ואני נאלץ לתת להם רק עשרים וחמש שנה".
12:08 דובר 1 אמאל'ה.
12:10 דובר 2 ועם, ועם פסק הדין הזה הם הלכו לכלא, הוא ולב קבקה[?] הם הלכו ל-לכלא בידיעה שהם הולכים לגמור שם את החיים. וזה באמת כל פעם שאלנו את האבא שלי, כאילו, איך החזקת מעמד ולמה שמרת שם? הוא השתדל לשמור שבת וכשרות ובשביל מה עשית את זה? זה הרי לא מצוות שהן ייהרג ואל יעבור. אז הוא אמר אני ידעתי שאני לא יוצא מפה. הייתי בטוח שאני לא יוצא מפה. אמרתי אם למות, למות כמו יהודי.
12:38 דובר 1 וואו, אמאל'ה, וכמה שנים בסוף הוא היה שם אצל...?
12:41 דובר 2 כמעט שבע שנים.
12:43 דובר 1 יואו, זה כאילו מהסרטים.
12:46 דובר 2 כן, זה...
12:47 דובר 1 וואי.
12:48 דובר 2 אז אחר כך לשמוע שאנחנו רוצים לחזור לשם, הוא טען שהק.ג.ב. עובד וזה נכון-
12:54 דובר 1 הוא צדק.
12:55 דובר 2 הק.ג.ב. עובד, הוא צדק. השאלה מה עשו, השימוש שעושים ב-במידע הזה. אני חייבת לומר שהיום יש, אה, פתיחות מלאה. אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים בקטע יהודי בכלל בלי שום בעיה. בתי ספר וכל מוסדות החינוך וכל הפעילות הקהילתית ו-ובריתות וחתונות ואירועים, חגים, הכול, הכול, הכול מתקיים ב...
13:21 דובר 1 זה הפוך, זה התהפך באיזשהו מקום. ה... אני חושבת שבכל הערים באוקראינה יש תמיכה מלאה מה...
13:27 דובר 2 נכון, נכון, יש-
13:28 דובר 1 משהו שהוא מאוד בולט ו...
13:31 דובר 2 נכון, לא רק ש-שנותנים את האפשרות לעשות, גם תומכים.
13:36 דובר 1 וואו. אז הגעתם לשם ופשוט התחלתם להקים.
13:41 דובר 2 כן.
13:41 דובר 1 רגע, הוא היה שם כבר לפני, אה, הרב.
13:45 דובר 2 כן, נכון, הוא היה שם כבר בתור בחור. הוא היה שנתיים בחרסון. הוא נסע לשם ושם הם היו בתור בחורים שלוחים שיוצאים לקיץ. ואז הקהל אמר ומה? ומי יהיה פה ראש השנה? אז אמרו טוב, אז נעשה משהו לראש השנה ואחרי החגים, ואחרי ראש השנה ניסע. ואז מה יהיה בשמחת תורה? והם נשארו. וככה נשארו מחודש לחודש במשך שנתיים ואפילו פתחו, אה, גן ילדים ובית ספר. אני הגעתי כבר כשהיה משהו.
14:10 דובר 1 זה מטורף. את אומרת את זה ככה על הדרך. אבל קחי פה שני בחורים עכשיו תגידי להם תפתחו גן ילדים, תפתחו בית ספר, כאילו.
14:15 דובר 2 הם היו בני עשרים ושתיים.
14:17 דובר 1 בלי שפה.
14:18 דובר 2 בלי שפה, ולחשוב שהורים נתנו בהם אמון.
14:22 דובר 1 זה הזוי.
14:22 דובר 2 כאילו זה בית ספר. זה לא לבוא לחג, לעשות פאן וללכת. זה מאוד מעניין. זה, זה היה ממש... את רואה את הכוח של הרבי. זה היה בצורה פלאית ומופלאה. זאת אומרת, זה באמת לא ייאמן שאנשים מבוגרים, אתה לוקח בן אדם, אתה אומר: אתה תהיה המנהל של בית הספר שלי, את תהיי מורה אצלי בבית ספר. מי אתה בכלל? כאילו, על מה אתה מדבר? הוא אומר: אני אתן לכם. כשאנחנו נתנו מאה דולר משכורת בחודש למורה, זה היה כפול ממה שהעירייה נתנה. אז אנשים עשו כנראה חשבון של אוקיי, כמה שיחזיק מעמד, זה לפחות עכשיו, אה...
14:56 דובר 1 שווה.
14:57 דובר 2 שווה, כי באמת הייתה שם אינפלציה מטורפת והמשכורות המקומיות לא היו, לא היה אפשר לחיות מהן. אז, אה, זה היה הדרך שלקחנו את הצוות. אבל הצורה שההורים נתנו אמון והגיעו. כשפתחנו בית ספר באודסה היו שישים ושלושה ילדים.
15:14 דובר 1 וואו.
15:14 דובר 2 כיתות א' ב'. פתחנו מיד כיתות א' ב'.
15:17 דובר 1 היה צימאון.
15:19 דובר 2 נכון.
15:20 דובר 1 אנשים חיכו לזה באיזשהו מקום.
15:22 דובר 2 זה מה שהתחלתי להגיד, שהיה איזשהו מין, אמ, מושג: אני יהודי, אני ז'יד, והם לא ידעו למה אנחנו שנואים. למה קוראים לנו ז'ידי? מה לא טוב בנו? כי כל הנושא היהודי וכל החגים וכל התוכן היהודי לא היה קיים, ולא היה להם כבר ממי לשמוע את זה, כי הדור המבוגר מאוד פחד והפחד...
15:45 דובר 1 מההלשנות של הילדים גם.
15:46 דובר 2 מההלשנות, בדיוק. והדור השני, שכבר התבולל מכוח המציאות, כבר לא ידע להעביר הלאה. אז הנכדים כבר ממש לא ידעו כלום. רק ידעו שהם ז'ידי, והם לא ידעו...
15:59 דובר 1 אבל מה זה אומר? נכון.
16:00 דובר 2 ועוד יותר, אה, היה קשה זה כשהגיע מישה רבינוביץ' למשרד וביקש להתקבל לבית ספר, הוא לא היה יהודי, כי מבחינת ההלכה צריך אמא יהודייה וההתבוללות, בפרט באודסה, הייתה כבר לפני ארבעה דורות.
16:16 דובר 1 וואי, איזה כואב.
16:17 דובר 2 וזה מאוד כואב. בעלי תמיד אמר שהדבר הכי קשה בשליחות זה להגיד לכזה מישה רבינוביץ', "אני לא יכול לקבל את הבת שלך לבית ספר". שהם אומרים, "מה? איגור פטרוב פתאום נהיה יהודי והוא בסדר, אבל אני מישה שהרביצו לי כל הזמן ואני לא החלפתי את השם שלי ולא את שם המשפחה שלי בגלל שאני יהודי והלכתי מכות על זה וחטפתי מכות על זה ולא נכנסתי לאוניברסיטה בגלל זה". זה מאוד קשה. זה מאוד, מאוד קשה. היה לי, אמ, ריאיון לפני כמה זמן עם, אה, אה, ניצולת שואה בת כמעט תשעים, שחקנית במקצוע באודסה, בתיאטרון האודסאי. היא אישה עד היום ככה מלאת מרץ ומתלבשת כמו שחקנית, והיא מספרת דבר שהוא נוראי. היא נולדה בזמן המלחמה. היא אומרת, "אנחנו דור שנולדנו למלחמה וכל החברים שלי הדור שהולך עכשיו למלחמה".
17:18 דובר 1 איי זה... וואי.
17:19 דובר 2 זה כל כך כואב. והיא מספרת את הסיפור שלה. והיא הייתה בת לאב יהודי שמשפחה, שכנים לקחו אותה ושמרו עליה כי היו צריכים. הנאצים באו להרוג גם אותה כי בת לאב יהודי. ואת הסכנות שהמשפחה עברה ושהיא עברה. והיא אומרת, "כשהייתי תינוקת שמרו אותי במזוודה. אחר כך גדלתי, שמרו אותי בתוך ארון. אחר כך גדלתי, שמרו אותי בבדואל, במרתף".
17:50 דובר 1 יואו.
17:50 דובר 2 "שנים". היא אומרת המשפחה, במשפחה שהיא גדלה, כשהיא כבר זוכרת, היא הייתה בערך בת שש, בת שבע, אז היה שם ילד בן שתים עשרה והוא אומר לה, "מה זה העיניים האלה שלך?" והיא לא הבינה מה, מה, לא מבינה למה אותה מחפשים ואותו, ואותו לא. מה ההבדל? והיא אומרת, היא נכנסה לשירותים, למקלחת והיא שטפה חזק, חזק, חזק את העיניים והיא יצאה והיא אומרת, "עכשיו זה בסדר?" הוא אומר לה, "לא, את נשארת אותו דבר".
18:17 דובר 1 וואי.
18:18 דובר 2 ואת אומרת, את האישה הזאת אנחנו היום אומרים לה שהיא לא.
18:23 דובר 1 את לא יהודייה.
18:24 דובר 2 זה נורא, נורא קשה. אני אומרת, מזל ששמעתי את זה רק עכשיו, את הסיפור מן העדות הזאת, כי אם הייתי שומעת את זה לפני עשרים וחמש שנה, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם הילדים של הבית ספר שלנו, שלא קיבלתי.
18:38 דובר 1 זה נורא קשה.
18:38 דובר 2 אני לא קיבלתי.
18:39 דובר 1 את באה, את אומרת להם ההלכה, אבל הם לא יודעים עדיין מה זה ההלכה.
18:42 דובר 2 אבל בשבילנו, נכון, הם לא יודעים בכלל מה זה ההלכה.
18:45 דובר 1 כן, אז את אומרת למה, כאילו?
18:46 דובר 2 אני אומרת, אני עושה בית ספר, בשביל מה אני הגעתי לפה? אני... כמובן שכל דבר שעזרה, כמו שהבעל שם טוב אומר, עזרה גשמית ליהודי היא עזרה גשמית, עזרה רוחנית זו עזרה רוחנית. זה אין קשר בין הדברים. צריך לעזור בגשמיות לכל אחד. שמגיעים ואוכלים אוכל כשר ומגיעים ואפשר להתפלל בתפילה וכל דבר לעצמו, כל מצווה לעצמה היא, היא זכות גדולה לגרום לבן אדם לקיים את המצווה הזאת. ואיך שהרבי אמר, המצווה הזאת כבר תדאג לבן אדם בעצמו להמשך, היא כבר תגרום, מצווה גוררת מצווה.
19:22 דובר 1 כן.
19:23 דובר 2 כשהיה בחדש לוח, שאל את הרבי: מה, מה התועלת בזה שאני מניח תפילין לבן אדם או שאני נותן לו, אה, נותן לו אוכל כשר ועושה איתו ברכה? מה זה נותן? הם נעלמים, הם הולכים. הרבי אמר לו, "אתה אל תדאג, אתה תעשה את שלך. המצווה הזאת תגרום לו..."
19:39 דובר 1 עומדת בפני עצמה גם.
19:39 דובר 2 עומדת בפני עצמה והיא תגרום לו כבר להתקדמות הרוחנית שלו. התפקיד שלנו זה לעשות את היום. אבל כשאתה אומר, ובכל זאת, מה המטרה? איך את רוצה לראות את בוגרי בית הספר שלך? איך את רוצה לראות את בוגר האוניברסיטה? אני רוצה לראות חופה. המלחמה בהתבוללות זה, אני אומרת, ברגע שהם מתחתנים עם יהודים, אני את שלי עשיתי. הלאה זה כבר בונוס. אם הם ימשיכו, אם יעשו ברית לילד שלהם והם ישלחו את הילדים שלהם למוסדות, אה, יהודים, זה, זה, זה כבר רווח נקי. ואם אני, אני אכניס למוסדות שלי ילדים שהם רק לאב יהודי, שלמעשה זה ההלכה, לצערנו זה ההלכה. היהדות הולכת לפי האימא. אז מה? אז הם יתאהבו אצלי, הבנים והבנות יתאהבו ואז אני אבוא. הם יבואו ויגידו: רב, תעשה לנו חופה. ואני אגיד: לא, לא, לא, את זה אני לא יכול לעשות.
20:27 דובר 1 עד החופה.
20:28 דובר 2 אז מה עשיתי בזה? והקושי הזה זה התמודדויות שיש כל הזמן בשליחות. כל שליח מתמודד עם אלף ואחד דברים שכל היום הם צריכים לקבל את ההחלטות האלה ולפעמים זה, זה, זה קורע את הלב.
20:42 דובר 1 נו, ששש... זה לקרוע משפחות בעצם.
20:47 דובר 2 זו שאלה מאוד חזקה. מה את ממליצה לזוג שהוא יהודי והיא גויה או הפוך? אז את לא יכולה להמליץ להתגרש. מצד שני...
20:58 דובר 1 כשיש כבר ילדים גם אקסטרה.
21:00 דובר 2 יש כבר ילדים. מצד שני, את גם לא יכולה להתחיל לשכנע לעשות גיור. כי, כי כן, כי גיור אמיתי הוא גיור שצריך להגיע מצד הבן אדם, הגוי שרוצה להתגייר. כי הרי לא סתם אומרים גר שמתגייר. גר שמתגייר זה מישהו שיש לו נשמה. זה, זה אחד מהדברים המורכבים בשליחות.
21:19 דובר 1 אני חושבת שזאת אחת הסיבות, אני מנחשת, שהקמתם את האוניברסיטה.
21:23 דובר 2 נכון.
21:24 דובר 1 בואי נעשה שנייה זה. יש לכם בעצם גן ילדים, בית ספר.
21:28 דובר 2 נכון.
21:29 דובר 1 אוניברסיטה שאליה מגיעים נערים ונערות יהודיים מכל אוקראינה.
21:33 דובר 2 נכון.
21:34 דובר 1 מכל אוקראינה. והמון חתונות שיצאו משם.
21:36 דובר 2 כן.
21:37 דובר 1 ו-
21:37 דובר 2 בית יתומים.
21:38 דובר 1 בית יתומים.
21:39 דובר 2 בית אבות, ויש לנו את כל המסגרת הקהילתית ומרכז תרבות.
21:44 דובר 1 מהלידה ועד הקבר.
21:46 דובר 2 כן. וחנות כשרה ומסעדה כשרה. וזאת אומרת, יש לנו בהחלט את כל המעטפת שכל ילד יהודי, כל בן אדם יהודי, יוכל לבחור להחליט אם הוא רוצה להמשיך לחיות כמו יהודי באודסה או שהוא רוצה לנסוע לעלות לארץ או לנסוע למקום אחר. אנחנו נותנים את האפשרות. זאת אומרת, לא רק שאנחנו מלמדים את הבן אדם מה זה להיות יהודי ואיך להיות יהודי, אנחנו גם נותנים לו את האפשרות לעשות את זה בצורה מכובדת וכיפית ויפה ושמחה. אז באמת השתדלנו ואנחנו ממשיכים להשתדל, בגלל שזה דבר שלא נגמר ותמיד יש לאן להשתפר ולאן להמשיך. אבל באמת הקטע של האוניברסיטה זה היה כשהתחלנו, התחלנו עם גן ילדים ובית ספר יסודי ותיכון, ובמקביל בית כנסת וכולל ושיעורי תורה, וכל הזמן הרי הכסף הוא לא...
22:40 דובר 1 כל הזמן לבחור.
22:41 דובר 2 זה כל הזמן לבחור.
22:42 דובר 1 את העדיפות.
22:43 דובר 2 אני אומרת, אנחנו ממש הגענו בהתחלה עם, עם מעט מאוד כסף. דיברנו על חמשת אלפים דולר הוצאות בחודש, נגיד. ואת אומרת, חמשת אלפים דולר זה או תרופה מצילת חיים, טיפול מציל חיים למבוגר שעכשיו מגיע לבקש עזרה, או משכורת של שלושה ארבעה חודשים לכל הצוות של הגן והבית ספר היסודי.
23:03 דובר 1 וואי, במושגים של אז זה פשוט.
23:05 דובר 2 ואת, ואתה אומר, ומה חשוב ממה? אז באמת באודסה זה היה יותר קל לבחור, כי היה שם עוד הרבה ארגונים יהודיים אחרים, שאמרנו אוקיי, הם יטפלו במבוגרים, אנחנו נלך לדור הבא, הדור הצעיר. אנחנו רוצים לבנות את הדור הבא של היהודי-- של היהדות באודסה, באוקראינה, לעזור, להצמיח אותם ולשנות, לשנות להם את הדרך חיים, את הדרך חשיבה. כי גם עם ישראל שיצא ממצרים, הוא הלך ארבעים שנה במדבר. לא סתם הקדוש ברוך הוא לא הכניס אותם ישר לארץ ישראל.
23:35 דובר 1 נכון.
23:36 דובר 2 כי מעבדות לחירות צריך לשנות הרבה דברים בראש.
23:40 דובר 1 לקחת אנשים שהדבר הראשון שהם יודעים זה שהם יהודים. הם אפילו לא יודעים מה זה אומר.
23:45 דובר 2 לגמרי.
23:45 דובר 1 חוגגים את כל החגים הנוצריים, ולא בגלל שזה נוצרי אפילו, כי זה פשוט כי זה מה שיש. זה מה ש...
23:50 דובר 2 נכון. ובאמת הגיעו אלינו המון משפחות שהאבא הוא לא יהודי, וסיפרה לי תלמידה אחת משהו שצמרר אותי, שבהתחלה אפילו לא הבנתי את זה. היא אומרת, "בבית עשינו דיון אם אנחנו חוגגים פסח או פסחא. ואז אבא אמר, אם אתם חוגגים פסח, אז חוגגים גם פסחא. אם הולכים לבית כנסת בפסח, אז אתם כולם מגיעים איתי לשם בפסחא." אני שואלת אותה, "ומה עשיתם?" היא אומרת, "אז החלטנו שאנחנו לא חוגגים כלום". וואו. הסבירה לי למה היא לא הגיעה לבית כנסת ולסדר פסח. ואמרתי, איזה מזל שהיא לא שאלה אותי, כי אם היא הייתה שואלת אותי מה נכון לעשות, אני לא יודעת. מה, מה מציעים בכזה, ב-ב- וואו, בכזה מצב? בטח לא ללכת לשם ולחגוג את הפסחא. מצד שני זה התנאי. אז היא גם לא הגיעה והיא גם לא קנתה מצות והם גם לא הכניסו את הפסח בבית. זה סיטואציות כל כך קשות שאנשים נחשפים אליהם שם, שאנחנו לא מודעים לזה. אנחנו נולדנו בארץ בחממה. משפחה, אני נולדתי במשפחה חב"דית, משפחה של רב ושליחה. זה היה, אמ, הבית שלנו. זה ארוחת בוקר, צהריים וערב שלנו. אבא שלי נסע כל שנה לרבי לחודש החגים, כל שנה לקח איתו ילד שהרבי יראה אותו, שהרבי יברך אותו. זאת אומרת, זה היה ברור שאנחנו אחרי החתונה נצא לשליחות, השאלה רק לאן. אז אצלי הייתה בחירה יותר קלה, בגלל שבעלי במילא כבר היה באוקראינה ובמילא כבר ניהל קהילה, אז זה היה הכי טבעי. אמר לי, "בואי נבדוק לחודש, תחליטי". זה היה ברור שיצאנו ו- כמו אנשי שיווק כאלה ש- כן, קצת תנסה ו... נכון, אבל אז באמת חשבתי מה ההבדל בין טקסס, שהייתי אצל אחותי, או
25:42 דובר 2 אצל אחי שגר באל פאסו, ומה ההבדל בין, אה, אנשים בחרסון או באודסה? כאילו- נכון. פה יהודים שלא כל כך יודעים מה, איך, ושם יהודים שלא כל כך יודעים מה, איך. למרות שיש הבדל גדול. זאת אומרת, בארצות הברית לא היו יהודים שלא עשו ברית, לא היו יהודים שלא ידעו דברים בסיסיים. את מגיעה לאוקראינה ואת עושה פעם ראשונה הכנסת ספר תורה. אנשים בכלל לא מבינים מה את רוצה מהם. כן. ואז היה ממש הכל חדש, ובאמת היה נס שהיה כבוד לחוצניקים, ובלי רוסית ועם ידיים ורגליים, אה, הצלחנו להסביר דברים מאוד, אה, עמוקים ובסיסיים. ואחר כך גם כשלמדנו את השפה, כל הזמן היו שגיאות ב-ב- לא יודעת אם אפשר ללמוד רוסית טוטאל בלי שגיאות. אפשר, כמו שאפשר ללמוד עברית, כנראה שאפשר ללמוד גם רוסית, אבל, אה, לא היה לנו זמן אפילו לקחת שיעורים פרטיים ולא היה עם מי ללמוד בהתחלה. משימה בפני עצמה. אבל זה באמת שאני לימדתי עברית בכיתות בבית ספר. זה מה שבעצם לימד אותי את הרוסית, בגלל שהם היו ילדים מאוד סבלניים. אני אומרת, לא יודעת, אני בתור תלמידה לא הייתי כזאתי נדיבה למורה שלי שלא ידעה עברית. גם המבוגרים, תחשבי, הם מקשיבים לשיעורים. נכון. כי ש-ש-שליחים בתחילת דרכם. היה צימאון. הם ממש מכבדים, כאילו. היה צימאון. סבלנות וכבוד ש- כן, כן. פה בארץ זה לא היה עובד. לא היה עובד. כן, זה-זה-זה ברכה של הרבי. בכלל אי אפשר להבין איך כל ההצלחה המטורפת הזאתי שהייתה באוקראינה, ועדיין למרות המלחמה והתהפוכות, אבל, אה, באמת הייתה הצלחה של למעלה מדרך הטבע. ממש. בתי ספר של מאות תלמידים וקהילות גדולות ומניינים ו- אימפריה. כל המוסדות. ממש. זה באמת,
27:26 דובר 2 אה, דבר שאין לו, אין לו שני בעולם. ממש. תגידי, האוניברסיטה זה ממש מקבלים תואר של המדינה רשמי? בוודאי. אנחנו, יש לנו, אה, חוזים עם שבע אוניברסיטאות בעיר, באוקראינה בכלל, שבעצם המרצים שלהם מגיעים אלינו לאוניברסיטה שלנו ומלמדים את הקורסים שהם נותנים באוניברסיטה שלהם. הם מגיעים בעצם ללמד אצלנו, ואז מה שקורה זה שהתל-- הסטודנט שלנו נמצא כל הזמן במסגרת, אה, יהודית עם חברים וחברות יהודים. פנימייה והכול. כן, כמובן, פנימייה-- בניין לבנים ובניין לבנות. והם, הסטודנטים, קודם כול בגלל שזה קבוצות קטנות, אז הם חייבים לדעת. הם חייבים, אה, אה, ללמוד, בגלל שכשמרצה יושב עם חמישה תלמידים ומישהו לא מבין, הוא לא יכול לעבור הלאה. כן. או שאם מישהו לא, לא בעניין, ה-ה-הסטודנט גם לא יכול להיות לא, לא בעניין. אז, אז זה מאוד מעניין שבאמת צריכים ללמוד והם מוציאים תארים והם מקבלים את התעודה, הם מקבלים את התעודה של האוניברסיטה המקורית בגלל שהם רשומים למעשה באוניברסיטה המקורית, ה-ה-הבייס. אצלנו זה סניף. כן, סניף שלהם. כן, ולמעשה אנחנו משלמים פעמיים. אנחנו משלמים פעם אחת את הקונטרקט, את ה-, את החוזה שהתלמיד לומד באוניברסיטה, ופעם שנייה אנחנו משלמים לכל מורה שמגיע ומלמד כי הוא מלמד שעה נוספת בשבילנו. וואו. אז באמת ההוצאות הן הוצאות גדולות, אבל התוצאה היא באמת, אה... זה לא, זה באמת- זה אף פעם לא משביע רצון, אבל זה באמת נחמד. לא, רגע, זה נתן פתרון לכל אוקראינה בעצם. נכון, בגלל ש... הילדים מגיל אפס נמצאים איתנו בקשר ואחר כך בזמן הכי קריטי, בגיל שבע עשרה הם יוצאים לעולם. אה, אחד התלמידים שלנו אומר לי, "חיה, מה את חושבת? כשאני יושב עם ארבעים סטודנטיות בכיתה, על מה
29:24 דובר 2 אני חושב?" וזה לאט לאט הכניס לנו את ה-, את המודעות שאנחנו לא יכולים ככה להפקיר את התלמידים שלנו. למה גידלנו אותם כל כך הרבה שנים? מטומטם. מגיל שנה, מהמעון עד גיל שבע עשרה, כשהם מסיימים את כיתה י"א באוקראינה, הם נמצאים עם מעטפת וחגים יהודיים ותפילות וברכות ו-וכל המושגים ושיעור היסטוריה יהודית ומסורת ותורה. והוא הולך ל-לאן? אנחנו זורקים אותו ל-למים ונותנים לו להתמודד בקטע הכי קריטי. ממש. ואז פתחנו את האוניברסיטה, שהיא באמת, אה, מוסד מאוד, מאוד חשוב שהוא עובד כיום גם. אנחנו לא ביטלנו אותו, לא סגרנו אותו למרות שהצטמצם מספר התלמידים כי הרבה סטודנטים, אה, עזבו עכשיו בעקבות המלחמה ובפרט הבחורים שחייבים גיוס ופחדו להישאר, ואנחנו ממשיכים עם זה. את סופרת קצת כמה זוגות נגיד יצאו משם? אנחנו לא סופרים זוגות, אבל אנחנו- יפה. עשינו קיר של, אה, תמונות מהחופות שנעשו ב-באודסה. אה, יש למעלה מחמישים זוגות ש... יואו. יש עוד תמונות שחסרות לנו. זה פשוט מדהים. כן. תגידי, הבית יתומים, ממה הוא-- איך הוא התחיל? זה מוסד ש- לא, את יודעת, לא כל אחד קם בבוקר ומקים בית יתומים. לא, לא חלמנו שאנחנו צריכים להקים דבר כזה. זה פשוט יום אחד מגיעה סבתא עם נכד ונכדה בני שש ושמונה והיא נכנסת לבעלי למשרד ואומרת, "רב, תיקח את הילדים". הוא שואל אותה, "מה את מתכוונת?" היא אומרת, "בלילה רצחו את הבת שלי, את האימא שלהם, ליד הבית בשביל טבעת נישואין שעולה שלושים דולר". אמאל'ה. אז הוא אומר לה, "טוב, אני אתן לך עכשיו", מוציא מהכיס מאה דולר. "קחי, תקני להם מה שאת צריכה". אז היא אומרת, "לא, זה לא יעזור לי, אני לא יכולה. אני
31:17 דובר 2 בשש בבוקר הולכת לבזאר. אני, יש לי שם, אה, בוטקה, יש לי שם את הדוכן שלי. אני צריכה למכור". חוץ מזה שהיא גרה בדירת קומונלני קוורטירה, שזה- חדר, מה שנקרא. דירת חדר עם, אה, מטבח מרכזי ועם שירותים מרכזיים ובכלל השירותים שם היו בחצר. זאת אומרת, בכלל לא תנאים לגדל עוד שני ילדים. ו-ואז אנחנו מתחילים לשאול, "רגע, ומי המשפחה שיכולה לעזור? דודים, משהו?" אין, היא הייתה בת יחידה שלה. הסבתא הזאת, בעלה נפטר כבר, אין לה אחים ואחיות. זאת אומרת, אין אף אחד קרוב משפחה שיכול לקחת ולעזור. אז, אה, זה מה שבעלי אומר, "את יודעת מה? תיקחי את הכסף הזה ושיהיה לך אוכל ובגדים, מה שצריך. תבואי בראשון לספטמבר". זה היה באמצע אוגוסט. ואז הוא מתקשר אליי ואומר לי, "תשמעי, צריך לעשות משהו, אחרת הם מגיעים הביתה בראשון לספטמבר". וולקאם, שני ילדים חדשים. ואז מתחילים לבדוק האם יש צורך בדבר הזה ומה זה נקרא בית יתומים. והתחלנו ל-לגלגל את התהליך והיינו צריכים לקחת אולי, אה, חמש עשרה עובדים בשביל זה, בשביל שיהיה הכול רשמי, גם מנהל וגם אחות וגם רופאה וגם פסיכולוג וגם מנקה וגם בייביסיטר ו-ולשכור דירה. זאת אומרת, צריך לבנות מערכת שלמה ובמקביל אנחנו בודקים האם יש איזה צורך. ובראשון לספטמבר פתחנו את בית היתומים עם שבע ילדים. וואו. איך הגיעו פתאום עוד חמישה? הגיעו, אה, מישהי ששמעה אומרת, "אוי כן, אני לקחתי ילד כזה כי השכנה נפטרה וזה היה נכד שלה ולא היה אף אחד בעולם". יואו. "ואני יודעת שהוא ילד יהודי", והיא מביאה את המסמכים ומוכיחה יהדות. ואז מגיע מישהו ושוב זה לא היה רק באודסה. מיד פרסמנו את זה בכל דרום אוקראינה, ניקולאייב
33:07 דובר 2 וחרסון. ואת פתאום שומעת עוד סבתא שמגדלת ילד, עוד שכנה שאספה ילד. וכמובן בדקנו מסמכים, בגלל שאת לא יכולה לעזור לכל-- לכולם. וככה התחלנו את זה עם שבע ילדים. וואו. וזה עלה, איך ששמעו זה התפתח והתפתח, והיום יש בניין לבנים ובניין לבנות. באמת, כשהגיעה המלחמה, אחד הנושאים הכי קריטיים: מה עושים עם הילדים? היה ברור שצריכים-- אם, אם צריכים להתפנות אז צריכים לפנות אותם, ואין לנו בכלל מסמכים שלהם. זאת אומרת- מסמכים בירוקרטיים של, את מתכוונת דרכונים. אין דרכונים, זה דבר ראשון, וגם התעודות לידה לא, לא כולם אצלנו, כי יש כאלה יש להם נגיד סבתא, שהסבתא היא האפוטרופוס הרשמית והילד נמצא אצלנו פשוט לעזור לסבתא לגדל את הנכד הזה, והיא מגיעה לבקר אותו פעם בחודשיים או פעם בחצי שנה, או שאנחנו שולחים אותו אפילו פעם בשנה לשבוע לסבתא. אין לנו מסמכים, יש לנו פתק שהסבתא מבקשת שאנחנו נחנך את הילד שלה כמו בייביסיטינג, כמו פנימייה. איך אני יכולה להעביר גבול? אפילו אם אין להם דרכונים ויכלו להעביר בלי דרכונים, אבל אין להם בכלל מסמכים. יואו. ועכשיו להתחיל לחפש את כל האנשים בכאוס הזה של המלחמה, זה בכלל לא היה שייך. בסוף יצאנו, הוצאנו אותם. איך? איך? זה היה, אה, מבצע, פשוט, אה, לא יודעת אפילו איך להגדיר אותו. כמה הייתם שם נפשות? הוצאנו בהתחלה שתי אוטובוסים, מאה עשרים אנשים, שזה היה ילדים וצוות עובדים, אמ, והעבירו לנו את הגבולות. וזה היה כבר ב-- אחרי שבוע של הלחימה, והודיעו שיאשרו לילדים לצאת רק עם תעודות לידה. זאת אומרת, לא צריכים דרכונים ולא צריכים אישור מההורים לעבור גבול. באופן כללי או רק לכם? באופן כללי. כששמענו שיצא החוק הזה
35:10 דובר 2 בבוקר, אמ, בבוקר-- בצהריים הודיעו שהחוק הזה נכנס לתוקף, שלא צריכים לא אישור מההורים ורק תעודות לידה. לא משנה איזה מסמך אחר, רק תעודה מזהה יתנו לילדים לעבור. ב-- למחרת בשש בבוקר האוטובוסים יצאו לדרך. יואו. ידעתם לאן אתם יוצאים? לא ידענו שום דבר. ידענו שאנחנו יוצאים לכיוון ברלין, ואנחנו ביקשנו מהרב טייכטל, מהשליח, שיעזור לנו, והוא אמר שהוא ינסה לסדר שמה איזושהי אכסניה, איזשהו בית מלון, משהו, אה, לקבל אותנו. ו... ויצאנו לדרך. ואנחנו אפילו לא הצטרפנו. שלחנו את הבן שלנו, מנדי ומושקי הצדיקה עם התינוק הקטן שלהם. שלחנו אותם בראש הקבוצה. ה-- הם אפילו כשאמרנו להם, אתם יודעים, מתארגנים וזה, מחר בבוקר אתם יוצאים איתם. אז הם אומרים: מה הקשר שלנו, מה אנחנו נעשה איתם, מה התפקיד שלנו? אז אני זוכרת שבעלי אמר לו להחזיר אותם בשלום בחזרה לאודסה. יואו. אמ, אה, הם עברו את הגבולות. אחרי שהם עברו שתי גבולות וראינו שבאמת מה שסיכמנו אחר כך, זאת אומרת לעבור את הגבול של אוקראינה-מולדובה, זה עוד היה איכשהו הסכם בין הרשויות, בין אוקראינה למולדובה, שהיא ממש מדינת גבול. נכון. אבל הלאה, להמשיך לגרמניה, זה צריך לעבור את רומניה והונגריה ולהיכנס לאהה לאיחוד האירופאי, שזה באמת היו צריכים להפעיל קשרים מגרמניה, וזה היה מסע שאי אפשר לתאר אותו בכלל במילים, של שלושה ימים. חוץ מבירוקרטי, בעצם הייתם גם צריכים ליצור קשר עם כל הסבתות וכל אלה כדי לעדכן שאתם עוזבים. לא יצרנו קשר עם אף אחד. פשוט. קמנו ועזבנו. מי שלא יצר קשר מעצמו בעצם זה כבר אה- ואף אחד לא חיפש את הילדים או הנכדים שלו. אף אחד לא ביקש. אוי. אף אחד לא ביקש אה למצוא
37:04 דובר 2 פתרון אחר, או אף אחד לא בא ואמר: אני עוזב לארץ, אני רוצה לקחת את הילד שלי. הפוך. הם שמחו שאנחנו- לקחו אותם, שמרו עליהם. כן, הם שמחו שאנחנו לקחנו אותם. אה, אחרי שראינו שהם עברו שתי גבולות, אז החלטנו שאנחנו אה נציע לעוד ילדים מהבית ספר ומהגן שרוצים לצאת איתי באופן אישי, שהם יכולים לצאת איתי, ואמהות חד הוריות, אם אמהות גם רוצות לצאת אנחנו נוציא אמהות וילדים. אמרנו, כמה כבר ירצו לצאת? ניתן את האפשרות הזו. הרי אנחנו צריכים לשכור מלון. צריכים לשכור מקום. אה, לקחנו שם צוות של מורים ושל מטפלות. אז ניקח עוד כמה ילדים, נטפל גם בהם. נעזור פה לעוד כמה משפחות. אה, אמרנו שלמחרת אנחנו נצא. תוך עשרים וארבע שעות נרשמו מאה שמונים אנשים. אמאל'ה. את מגיעה בבוקר, את אומרת: טוב, נרשמו ליתר ביטחון, כשיגיע השלב שצריכים להוציא את הילדים או נשים שצריכות לעזוב את הבעלים שלהם זה כבר זה, זה לא- בוא נראה מי יבוא. כן. ואת מגיעה בשש בבוקר, כשבחמש בבוקר נגמר העוצר, בשש בבוקר הרחבה ליד בית יתומים פשוט מלאה. וואי. ואני מסתכלת, ואת יודעת שאין מסמכים לאף אחד, אין שום דבר מסודר, ואני אומרת לבעלי: אין סיכוי שאני יוצאת איתם לבד. אתה מגיע איתי. וזה היה גם החלטה מאוד, מאוד קשה, בגלל שכאילו אם אנחנו יוצאים, מה אנחנו משדרים לשאר הקהילה? שמה, שצריכים לעזוב, שיוצאים והכל נסגר. ואת באמת לא יודעת מה קורה כי- מה היה המצב אז באודסה בכלל? אני לא זוכרת. אה, היו שבע אוניות מול חופי אודסה, וזה היה אחרי נאום נוסף של פוטין שדיבר על אודסה, העיר הבאה. זאת אומרת, זה היה רק שאלה של זמן
38:58 דובר 2 מתי נכנסים לאודסה. לא מדברת על זה שטילים ופיצוצים היו כל הזמן ואזעקות. כן. לא נפלו טילים בתוך העיר, חוץ משדה התעופה ובקצה העיר לא נפלו בתוך העיר. גם מאגר נפט ממש בקצה העיר גם כן הושמד והיו שריפות והכול. אבל היה פחד. היה הכאוס המטורף שאת רואה כבר טנקים מול הבית כנסת בחרקוב והשיירה המטורפת שהגיעה לקייב וחרסון כבושה כבר. נכון. אנחנו יצאנו שחרסון כבר הייתה כבושה, שזה מרחק של פחות משלוש שעות מאיתנו. וניקולאייב הייתה מופגזת ללא הפסקה. אז זאת אומרת, למה תחכי? וכולם יוצאים, יוצאים ואת שומעת ארבע מיליון עזבו את המדינה, חמש מיליון עזבו את המדינה, כל יום זה עלה במאות אלפים. זה כאילו, והחלטנו, בגלל זה החלטנו שאנחנו יוצאים ומוציאים גם את ה-, את המשפחות החד-הוריות האלה, וגם היה סיפורים בגבולות, גם היה. אז בעצם מגיעה עם תעודת לידה אוקראינית. מי שמכיר תעודת לידה אוקראינית, אין שם תמונה, הכול כתוב באוקראינית. בכתב יד גם. בכתב יד. עכשיו את עוברת את הגבול ואני עומדת בגבול של רומניה, הונגריה, והם קוראים לי שאני אקריא להם את השם ושאני אקריא להם את התאריך לידה, בגלל שגם התאריך לידה הוא ב-- הוא ב-- הוא, הוא לא במספרים, הוא בשמות, שמות החודשים באוקראינית. שזה שונה. וואי, נכון. ויכולתי לכתוב-- יכולתי להגיד שזה מישה רבינוביץ שנולד ב-כ"ט, ב-ב-בעשרים ותשע ב-בינואר. אז כאילו יכולתי להגיד מה שאני רוצה והם פשוט מילאו במחשב שלהם. זה ה-- זה היה ניסים. אי אפשר-- אין, אין דרך אחרת להסביר איך זה שבאמת בגבולות הסכימו להעביר אותנו ועל המילה שלי הם, הם פשוט ל-לקחו את כל המסמכים ביחד מאוטובוס אחד, מאוטובוס שני, מאוטובוס שלישי. לקחו פשוט
41:01 דובר 2 את כל המסמכים ואני עומדת ליד ומקריאה להם. אלה שהיה להם דרכונים, מעטים מאוד, אז כתוב שם באנגלית והם העתיקו את האותיות. אבל אלה שהיה להם רק תעודות לידה והיו כאלה עשרות. חוץ מזה שהיו לנו את המשפחות, מי שמכיר קצת את המשפחות, את המשפחות הרוסיות, אז יש שלוש שמות משפחה במשפחה אחת. האם נשארה על השם, ה-ה-השם נעורים שלה מהבית. הגבר הוא בשם משפחה שלו. הילדים לפעמים נתנו להם את השם משפחה אפילו של הסבתא, או שאחד מהילדים בשם משפחה של האבא ואחד הילדים עם שם משפחה של האימא. ואנשים שואלים, מה זה, זה משפחה? ואת צריכ-- את אומרת שמשפחה ומאמינים לך שזה משפחה כי את אמרת. הם לא מתחילים לבדוק עכשיו, אין לנו שום מסמכים איתנו להוכיח שהם משפחה. זה באמת היה מסע מאוד קשה. אני זוכרת שהנהגים שהגיעו לקחת אותנו, אנחנו יצאנו ביום שישי בבוקר, אז שבת עשינו במולדובה, בכפר נופש, שם השלוחים הצדיקים דאגו לנו. וחיכינו לאוטובוסים שיחזרו מברלין, ממי שלקח את הילדים, ויקחו אותנו. ובאמצע הנסיעה, אז אני זוכרת עוד פעם ביקשנו לעצור. בעצם אנחנו היינו אמורים לעצור פעם בארבע שעות, אבל היו אצלי נשים בהריון, נשים עם תינוקות בני חודשיים. היה לנו תינוק הכי קטן, היה טוביה, בן חמישה שבועות. יליד בית יתומים. וואו. יליד בית יתומים. ופשוט כל שעה וחצי, שעתיים היינו צריכים לעצור. נהיה רע לאישה אחת, אחרת התעלפה. זה היה נשים שהשאירו את הבעלים שלהם, שהשאירו הכול, את האימהות המבוגרות שלהם, וכולם היו כל כך בלחץ וכל כך בפאניקה. אני זוכרת את הנהג אומר לי, "אתם יותר גרועים מהילדים". "הילדים הודענו שאנחנו עוצרים בעוד ארבע שעות וכולם הסתדרו. כולם התאפקו, כולם היה
42:53 דובר 2 זה, היה שקט באוטובוס. ואתם כל שעה וחצי אנחנו עוצרים. מתי נגיע לברלין?" שזה גם הלחץ והדאגה והאי-ודאות הזה שאף אחד לא יודע מה יהיה. האימהות היו-- הילדים יצאו לטיול. האימהות הבינו את המצב. הילדים יצאו לטיול שנתי. כן. בפרט שמנדי האלוף ומושקי אמרו להם, "תיקחו את זה, אנחנו עכשיו יוצאים לטיול באירופה". אנרגיה. נוסעים באירופה, שרים שירים, עשו את זה ככה ב-בכיף, שזה אליפות. כמובן שיש שם גם סטודנטים שהבינו יותר את המצב, אבל כולם היו כל-- מ-מאוד מכונסים בעצמם. היה שקט, היה כאילו אתם עוברים עכשיו גבול. היה גבול אחד שהם חיכו שש שעות. אנחנו אפילו את זה לא, לא חיכינו ולמרות זאת נסענו המון זמן וזו הייתה נסיעה מאוד קשה, מאוד קשה. ואת מגיעה לשם לגרמניה, באמת הקהילה חיבקה אותנו ועזרו לנו וקיבלנו מכתבים מארצות הברית ומכל מיני מקומות ומתנות ותרומות. באמת שכל העם היהודי התגייס, שזה לא יישכח לעולם. באמת העם היהודי פחד שזה יהיה מה שקרה במלחמת העולם השנייה, שלא ידעו ולא שמעו ולא חשבו ולא עזרו, והקהילות אמרו איך עשינו דבר כזה? הושמדה כל-- שש מיליון יהודים שאולי יכולנו להציל רבים מהם. ובאמת עכשיו כל הזמן דאגו לנו לאוטובוסים, דאגו לאוכל, דאגו ממש. הייתה דאגה מאוד, מאוד כנה ו-ו-ובאמת עזרו. אבל כמו כל דבר, כמה זמן אפשר? ואנחנו היינו על זמן שאול. חשבנו שאנחנו מגיעים לשבועיים עד חודש מקסימום, וזה מתארך ומתארך ומתארך ומגיע כבר חצי שנה. ובא למלון, אומר, "מצטער, לא על זה דיברנו. זה כבר תשע חודשים".
44:31 דובר 3 תחילת שנה חדשה זה...
44:32 דובר 2 ומתחיל-- וראשון לספטמבר מתקרב ו-ומה את עושה? והאמ...
44:38 דובר 3 כמה אנשים אתם שם? בעצם כל הילדים והמבוגרים.
44:40 דובר 2 היינו יותר משלוש מאות אנשים.
44:42 דובר 3 יואו.
44:43 דובר 2 שבוקר, צהריים וערב, חגים, שבתות, ימי הולדת. עשינו שם בריתות. מיד אחרי שבוע היו ה-- הגיעו אימהות וביקשו ברית לילדים שלהם.
44:53 דובר 3 אמאל'ה.
44:54 דובר 2 זאת אומרת, היו שם דברים נפלאים ודברים שנעשו, וכל כך התחברנו וכל כך, אה, אה, אימהות שמבית ספר שבקושי הכירו אותנו. באותו בית ספר יש שתי אימהות ש...
45:06 דובר 3 כן.
45:06 דובר 2 היו עסוקות עם העבודה שלהן, עם ה...
45:08 דובר 3 זה הזוי, והן פתאום גרות איתך.
45:12 דובר 2 עשרים וארבע שבע.
45:13 דובר 3 מטורף.
45:13 דובר 2 גרים ביחד, שיש לזה המון מעלות, אבל בשלב מסוים זה כבר נהיה מאוד מעיק, וניסינו לעשות כמה שאפשר את זה בקלות ובקלילות ובאופטימיות, וכולם בקשר כל הזמן עם אודסה כי הכול נשאר מאחורה. זה לא שתוכננה נסיעה וסגרו ומכרו. כל אחד יכול לקחת איתו תיק של עשר קילו.
45:34 דובר 3 כן.
45:35 דובר 2 וכל אחד היה צריך לעשות בחירה מה הוא יכול, וגם ככה באוטובוס לא היה אפשר לזוז, כי נסענו באוטובוסים. כמה את יכולה לקחת איתך? במשך הזמן כמובן שאנשים התחילו להוציא מהבית שלהם דברים וביקשו מהשכנה וביקשו מבני משפחה שנשארו, ואנשים התחילו להביא למלון עוד דברים ועוד דברים שנשכחו, ואחר כך יצאנו בחורף ומגיע הקיץ והילדים גדלים ואת צריכה בגדים ואת צריכה בגדי שבת ואת צריכה בגדי חול, וזה כל כך מורכב וזה כל כך, אה... ואת צריכה טיפולי שיניים ואת צריכה חיסונים לילדים.
46:10 דובר 3 זהו, איך, איך גרמניה קיבלה אתכם בירוקרטית?
46:12 דובר 2 מאוד יפה. הגרמנים-
46:14 דובר 3 כאילו פליטים בעצם.
46:14 דובר 2 אני חייבת לומר שקיבלו אותנו כפליטים, אבל עזרו לנו. אנחנו היינו בלי מסמכים והם נתנו לכולם מעמד פליט והם נתנו לכולם ביטוח רפואי, ואת כל הילדים הם עשו חיסונים אפילו עוד לפני שהיה לנו ביטוח רפואי.
46:28 דובר 3 וואו.
46:29 דובר 2 שזה באמת מדהים, מדהים, מדהים. אני, אני חייבת לציין את זה. אפילו ישראל לא הייתה מוכנה לקבל אותנו בכאלה תנאים.
46:37 דובר 3 וואו.
46:39 דובר 2 זו הייתה תקופה מאוד קשה, וזהו, אחרי שנה ראינו שזה פשוט, אה, בלתי אפשרי. זה כנראה מלחמת התשה. אנחנו מתפללים כל יום שהיא תסתיים, אבל, אה, זה לא נראה. לא נראה כל כך. אבל, אה...
46:53 דובר 3 חזרתם לאודסה.
46:54 דובר 2 חזרנו. ואת יודעת מה שהיה מפתיע? אני הייתי בטוחה שלילדים מהבית יתומים זה יהיה הכי פחות קשה, בגלל שפנימייה פה, פנימייה שם, מה זה משנה? והפוך, ב-ב-בברלין היו תנאים הרבה יותר טובים לילדים. היו כל שני ילדים בחדר במלון עם שירותים ומקלחת פרטית שלהם. כאילו חשבנו שהם-- והיינו במלון, חצי שנה היינו במלון על אגם, נוף משגע, אוויר משגע, אבל הם רצו הביתה. הם רצו לפנימייה שהם ישנים שם חמש, שש ילדים בחדר, מקלחות ציבוריות, מה שנקרא, בסוף המסדרון.
47:28 דובר 3 כן, הייתי שם.
47:29 דובר 2 רצו, רצו הביתה.
47:31 דובר 3 וואו.
47:32 דובר 2 זה היה מאוד מרגש לראות איך שהם חזרו לחדרים שלהם, למיטות שלהם. זה היה קורע לב.
47:38 דובר 3 שזה ה-, זה הבית שלהם בעצם.
47:40 דובר 2 זה הבית שלהם.
47:42 דובר 3 ואיך זה נראה עכשיו בזמן, אה, מלחמה?
47:46 דובר 2 ברוך השם, ברוך השם. קודם כל אודסה היא באמת, אה... אי אפשר להגיד כל אוקראינה מרגישה אותו דבר את המלחמה. זה אי אפשר להגיד את זה. יש דברים שהם כמובן, הכלכלה קרסה בכל אוקראינה, אנשים איבדו את העבודה שלהם, אה, בפרט אודסה שחיה על תיירות. לא מדברת על מה שהיא הפסידה בקורונה, אז עכשיו המלחמה שזה ממש, אה...
48:07 דובר 3 בואי נתמקד בטרגדיה אחת.
48:10 דובר 2 כן, אז אנשים איבדו את העבודה שלהם. המצב הכלכלי הוא, הוא נוראי, אבל מבחינת הטילים, מבחינת הפחד, החששות, אודסה לא-- די מתנהלת, די מתנהלת כ-כ-כעיר רגילה.
48:24 דובר 3 יכול להיות שאם לא זה, אז לא יכולתם בעצם לחזור. הייתם צריכים לחשוב על משהו אחר.
48:28 דובר 2 בקיץ כששאלנו את ראש העיר ושאלנו את אנשי הצבא אם אנחנו יכולים להחזיר את הילדים, אז הם אמרו לנו, אה... הם לא רצו לקחת על זה אחריות. אחר כך בפברואר כבר לא שאלנו אותם, אבל באמת כבר למדנו אופליין. פתחנו את-- במקביל שהיינו בגרמניה, הקהילה שנשארה באודסה נפתחה כרגיל. הגנים כבר בקיץ, ביוני כבר פתחנו את הגנים, עשינו מקלט, הכשרנו מקלט ופתחנו גן.
48:54 דובר 3 אז בעצם הילדים הצטרפו באמצע הסמסטר השני.
48:57 דובר 2 אמרתי אם ילדים יכולים ללמוד בגן ובבית ספר באודסה, אז למה צריך להשאיר את אלה שבגרמניה שם? אם אפשר להתנהג ויש לנו הסעות ויש אוכל ויש מערך ויש מורים ויש צוות ואנשים פה מתנהלים, אנשים יוצאים לעבודה, אז למה הם צריכים להישאר שם? אנחנו, אני ובעלי היינו כל הזמן על הקו שזה היה מאוד לא פשוט, כי גם אין שדה תעופה עכשיו באוקראינה.
49:18 דובר 3 כמה שעות אתם מהגבול? ממולדובה?
49:21 דובר 2 אנחנו קרוב מאוד לגבול. אנחנו שעה מהגבול.
49:23 דובר 3 אה, יואו.
49:24 דובר 2 אנחנו מאוד קרוב לגבול. רק בגבול שלפעמים את עומדת שעות-
49:28 דובר 3 כן.
49:28 דובר 2 ומחכה לעבור את הגבול. אחר כך עוד שעתיים עד שדה תעופה. אבל היו תקופות שלא היו טיסות גם במולדובה כי פחדו שהאוקראינים מגיעים לשם, אז הצטרכנו לנסוע עד רומניה, שזה פחות כיף, אבל עושים מה שצריך לעשות כמו בש-- שליחות כמו בשליחות.
49:43 דובר 3 כן.
49:44 דובר 2 אז אם נקלענו למצב הזה אז אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר. אז זהו, אז חזרנו באמת. שנה למלחמה היינו בחזרה באודסה וממשיכים, ממשיכים עם מה שיש. מאוד מפתיע שהרבה יהודים חדשים הצטרפו לקהילה. אנשים שגרו באודסה כל השנים שלהם. ושאלתי כמה, כאילו, איפה הייתם? אולי חשבתי אולי גרים בקצה העיר. אולי הם לא יודעים שיש קהילה.
50:05 דובר 3 זה גם מלחמה, כואב הקטע.
50:08 דובר 2 אז לא היינו צריכים. היה לנו הכל בסדר, לא היינו צריכים עזרה, היה לנו את החברים שלנו, היה לנו את העבודה שלנו. אמרתי ומה עכשיו? אמרנו עכשיו מלחמה. עכשיו אנחנו רוצים-- היו כאלה שאמרו אנחנו רוצים להיות רשומים ברשימות הקהילה, שידעו שאנחנו קיימים, שאם חלילה משהו שידעו שיש פה עוד משפחה יהודית. אחרים אמרו עכשיו חסר לנו החום כי עכשיו אנחנו-- היו כאלה שה-שהגיעו פשוט בגלל עזרה הומניטרית ש...
50:35 דובר 3 פתאום צריכים.
50:36 דובר 2 שפתאום צריכים. אנחנו כל חודש, כל חודש מחלקים שבע מאות-- שבעת אלפים, שבעת אלפים ארגזי-
50:43 דובר 3 וואו.
50:43 דובר 2 מזון לשבעת אלפים משפחות. זה מטורף. ה-ה-המאגר של המסמכים של המשפחות שהיו אצלנו גדל, גדל בקרוב לאלף איש.
51:00 דובר 3 וואו.
51:01 דובר 2 שלא ידענו על הקיום שלהם בכלל.
51:03 דובר 3 שבמלחמות קודמות אנשים רצו להסתיר את יהדותם ועכשיו זה הפוך.
51:07 דובר 2 כן, בגלל שבאמת הקהילות היהודיות מאוד מאוד עוזרות מהעולם, זה חייבים לציין את זה.
51:11 דובר 3 ממש.
51:11 דובר 2 זה ממש האחדות והאכפתיות. יש את הקהילה של הרוסים שעזרו להוציא גברים מהמדינה. יש את JRNU, ארגון שהוקם במיוחד של חב"ד, שעוזר באוכל ובחבילות מזון ובפעילות עם ילדים, שזה כל כך חשוב, כי עכשיו גם התרומות-- כל הזמן חיינו על תרומות, חיינו על תרומות מקומיות של אנשי עסקים מאודסה ותרומות מהעולם. עכשיו אין אנשי עסקים באודסה, אין אנשים שמרוויחים. ה-הסכומים שמגיעים מתוך אודסה זה, זה מזערי, זה, זה, זה מצחיק. הכל מגיע מבחוץ ולהחזיק את כל המוסדות האלה, אפילו עכשיו, נכון שאולי שישים אחוז מהקהילה שלנו התפזרה בעולם, בארץ, באירופה, בארצות הברית, אבל יש אנשים חדשים והבית ספר עובד. נכון שאין עכשיו כבר עשרים ילדים בכל כיתה, אבל יש-
52:06 דובר 3 אבל יש כיתה, אז יש מורה ויש הוצאות.
52:09 דובר 2 בדיוק, ויש הסעות. אז נכון, היו לנו שתים עשרה מסלולים של הסעות, יש שש מסלולים וזה שש מסלולים, והדלק מתייקר והחיים שם התייקרו כי הכל מתייקר, כי עכשיו כל מה שמגיע לאודסה זה לא מגיע כבר מהים, זה מגיע במשאיות, הדלק מגיע במשאיות, כבר לא באופן... זה, זה הכל, הכל הכל התייקר. אבל צריך לעשות את זה, ובפרט עכשיו, כשה-- כל-- לפני כל חג. אני זוכרת את הפורים הראשון, כאילו בעלי ליווה אותנו ומיד באמצע הדרך הוא אפילו כבר חזר בחזרה לקהילה. כשהוא ראה שהמסמכים עוברים אז את ה, את הגבול האחרון כבר עברתי לבד עם הזה, כי ראינו שכששני גבולות עברנו אז, אז כבר לא דאגנו.
52:49 דובר 3 וואו, פורים עוד הייתם שם.
52:51 דובר 2 לא. אנחנו יצאנו, אבל בעלי חזר כבר לפורים בחזרה.
52:55 דובר 3 אה.
52:55 דובר 2 ואני זוכרת שאני ככה בטלפון מארגנת את ה, את האירוע. מה, מה עושים בפורים? רוצים לחגוג מצד אחד, מצד שני זה מלחמה, זה כאוס, זה, זה פחדים, זה עוד לא ידעו איך להתנהל בכלל. ואני זוכרת שאמרתי: בוא נפתח שולחן לשבעים איש. ואז בשבת לפני פורים בעלי אומר: נראה לי שבעים איש היה שבת רק בבית כנסת, אז אולי לפורים נעשה יותר. ואז אני מודיעה למטבח: בוא נפתח למאה עשרים איש. ואחר כך העלינו את זה למאה חמישים איש. בפועל הגיעו למעלה ממאתיים אנשים.
53:28 דובר 3 יואו.
53:29 דובר 2 בית הכנסת היה מלא. מאתיים אנשים. מי, מי דמיין את זה בכלל? וזה היו אנשים שלראשונה הגיעו לבית כנסת. אנשים שהיו מגיעים לעיתים מאוד רחוקות לבית כנסת. את יודעת, אנשים של יום כיפור?
53:42 דובר 3 כן.
53:43 דובר 2 פתאום הגיעו בפורים לבית כנסת. ואז אותו דבר היה בפסח. היה עוצר משעה שש בערב, שבע בערב, עד חמש לפנות בוקר. ואת אומרת: איך נחגוג את ליל הסדר? אז לקחנו מלון והצענו לאנשים לבוא לחגוג איתנו את כל החג, ואת ליל הסדר כמובן בתוך. וחשבנו יהיה מלון לשמונים איש. היו מאה שמונים איש במלון הזה במשך כל ימי החג. במקביל הגיע הבן שלנו, תמים, עם חבר ועשו שם סדר לאנשים. סדר מוקדם לפני שנכנס החג עשינו את הסדר, כי הם היו צריכים כבר בשבע להיות בבית. אנשים רצו להרגיש את החג. הם רצו לשתות את הארבע כוסות ולאכול את המצה ואת המרור. מרור כבר היה מספיק מרור, אבל-
54:27 דובר 3 כן.
54:27 דובר 2 הם רצו להרגיש את זה כי, כי הם כבר שלושים שנה חוגגים את הסדר ביחד עם הקהילה. אז באמת כל-- כ-- היינו חייבים להמשיך את כל הפעילות, והפעילות, העזרה ההומניטרית מאוד, מאוד גדלה בתקופות האלה, וזה היה, אה, ממש אוויר לנשימה לאנשים. גם ה, גם החום ו-ו-וזה שהם הגיעו והם קיבלו חיוך ויחס, ובחורים שליחים הגיעו כבר בקיץ, ובכל חלוקת מזון עשינו הנחת תפילין והצענו נרות שבת לנשים. ה, היחס הזה, הדיבור עם כל אחד ואחד, זה באמת משהו שהם היו צמאים לו וזה היה מאוד חשוב. אנחנו עוזרים עם תרופות, אנחנו-- כל מה שהיה אפשר, להוציא ילדים לקמפים מחוץ לאוקראינה וקמפים בתוך אוקראינה, ועשינו קייטנה יומית. אפילו בתוך הכאוס הזה אמרתי: בוא נעשה גם קייטנה יומית. ואז מסתכלים עליי המנהלת, הצוות של המורים: מאיפה נפלת לי? הם אומרים כאילו אולי בברלין קצת השתבש משהו. אני אומרת להם: לא, זה אפשרי, זה ריאלי. ולקחתי מישהי ו-- מהקהילה שהיא מארגנת את ה, את התוכניות של יום א'. והיא אומרת: אוקיי, אם את רוצה אני אעשה את זה, אז בואי נעשה את זה משהו קטן, רק עשרה ימים, לא שלושה שבועות כמו תמיד. ואמרתי: כל מספר ילדים שיהיה אנחנו עושים את הקייטנה הזאתי. וזה היה מדהים שנרשמו עשרים וחמישה ילדים שסמכו על זה ש-
55:52 דובר 3 וואו.
55:52 דובר 2 ועשינו את זה דווקא בבניין של הגן, כי שם היה לנו כבר מקלט מוכן. ואחר כך אמרתי: אנחנו פותחים את בית הספר. קיבלנו אישור. עמ-- העירייה אמרה שנכין מקלט שיהיה לפחות איזשהו, איזשהו מקלט והם יאשרו אותו, כי באמת הם גם רצו שיהיה קצת יותר נורמליזציה בעיר, שיהיה את בתי הספר שנפתחים. ואז המנהלת שואלת: איזה כיתות נפתח? לפי מה נפתח כיתות? אמרתי: יש תלמיד אחד, אנחנו פותחים כיתה. היא אומרת לי, "תלמיד אחד? תלמיד אחד, כיתה שלמה עם כל המקצועות?" אמרתי: כן, אין מה לדבר. תלמיד אחד, אנחנו פותחים. ואנשים כל כך שמחו, כי, כי כבר כל כך הילדים רצו לצאת. ממרץ, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי, כל-
56:34 דובר 4 חצי שנה כמעט.
56:35 דובר 2 חצי שנה שילדים ישבו בבית. אנחנו המשכנו כל הזמן עם הזום, כל הזמן. ביום של המלחמה, בעשרים וחמש לפברואר, אנחנו ישבנו בזום, כאילו אנחנו כל הזמן לא הפסקנו אפילו לשעה אחת. ו... אבל כולם כבר רצו להיפגש ורצו לצאת. אז היו באמת הורים שעוד פחדו, אבל לאט לאט כולם התחילו, כל מי שהיה בעיר, והתחילו אנשים לחזור. אנשים הבינו שאנחנו פותחים את בית הספר. בית הספר באמת עובד, אז הם חזרו לעיר.
57:03 דובר 4 היו אנשים שהתייעצו איתכם אם לחזור או לא לחזור. מה אתם אומרים?
57:07 דובר 2 כל הזמן. כל הזמן.
57:09 דובר 4 יכולתם לקחת אחריות, ככה להגיד לאנשים...
57:12 דובר 2 אף פעם לא אמרנו לאנשים מה לעשות.
57:13 דובר 4 זהו, זה מאוד-
57:14 דובר 2 אבל אנחנו אמרנו מה שאנחנו עושים.
57:16 דובר 4 אנחנו עושים ככה, זה המצב.
57:18 דובר 2 זה המצב. אתם מחליטים מה שאתם רוצים. אנחנו פה בעיר, אנחנו פתחנו את בית הספר, אנחנו פתחנו את הגן. יש לנו מקלט פה, יש לנו מקלט שם, יש לנו מים ואוכל בכל מוסד, שאם לא יהיה מצב כמו שהיה מצב שיומיים לא היה אפשרות לנסוע ברכבים ולהעביר את האוכל. יש לנו הרי מטבח מרכזי, שכאילו הכנו את הכל, הכנו מחסנים של אוכל, אבל לא חשבנו שאנחנו צריכים לפזר את זה במוסדות, ואז פתאום מגיעים יומיים שאסור לנסוע.
57:47 דובר 4 יואו.
57:47 דובר 2 ואת אומרת, ואיך נאכיל? יש לנו בית אבות עם אנשים מבוגרים, ניצולי שואה שמאושפזים אצלנו, וצריך להאכיל אותם ואין לנו שם מטבח. זה אוכל שתמיד העברנו. ואז את מתחילה לחשוב מה את עושה, ואז את לוקחת אמבולנס שמותר לו לנסוע, ואת מתחילה לבקש אישורים ולדבר עם המשטרה כי את צריכה להאכיל אותם. והפנימייה שנמצאת בבניין אחר. זאת אומרת, כל הזמן חשבנו שאנחנו כבר מוכנים. חשבנו שקנינו שקי שינה וזה יהיה מספיק למקלט. זה לא מספיק למקלט. צריך גם אוורור כמו שצריך. והיינו בטוחים, אה, שכבר הכנו את הכל וקנינו כמה מנורות חירום, ופתאום את בשביתה ואין לך חשמל ואת צריכה גנרטור. ולא גנרטור אחד כמו שהיה לפני המלחמה, כי אמרנו, הנה, קנינו גנרטור, אבל אחר כך את קולטת שיש לך שבע בניינים פעילים. את צריכה שבע גנרטורים.
58:37 דובר 4 שכל גנרטור עולה הו...
58:40 דובר 2 כל גנרטור עולה, וגם בכל מקום את צריכה לפי כוח חשמל אחר. כי במקום ששמנו גנרטור חלש והיה הרבה חשמל, אז זה לא עזר לנו כלום. המטבחים לא הצליחו להפעיל את עצמם כי, כי פתאום אנחנו קולטים שגנרטור של שבע קילוואט זה לא, לא עוזר לנו. מצד שני, כששמנו בבניין קטן של שמונים קילוואט שקנינו, אז כשכיבו את המטבח אז הכל כבה. אז גם המחשבים של המזכירה כבו כי הוא צריך כוח מינימלי בשביל להתחיל לעבוד, והכוח המינימלי הזה לא היה לנו בבניין כי רק עם המטבח. כשהמטבח מפסיק לעבוד אחר הצוהריים, אז הכל כבה.
59:21 דובר 4 זה כאילו להתמודד עם בעיות שאת לא ידעת אפילו שקיימות.
59:23 דובר 2 נכון. וכמה שחשבנו שהנה עכשיו אנחנו מוכנים, עכשיו התארגנו כמו שצריך, וכל פעם יש הפתעה חדשה. היה חורף לא קל, היה חורף לא קל עם ניתוקי החשמל. לא היה חימום, לא היה מים חמים, לא היה בכלל מים. זאת אומרת, היה ש-ש-שנה, שנה ושלושה חודשים כבר, זו תקופה לא פשוטה בכלל. אנשים חושבים שהם רואים מה שהם רואים בפייסבוק, שאנחנו משתדלים לפרסם ולעשות, לעשות טוב על הלב לכולם ובאמת להודות. כי באמת כל עזרה, כל גנרטור שקנינו, קנינו אותו בתרומות של ארגונים ושל, של אנשים פרטיים שבאמת צדיקים שנתנו את האפשרות הזאתי. גם לגור ב-ב-בברלין שנה עם כל כך הרבה אנשים זה מיליוני, מיליוני דולרים, שכמובן נאספו מכל העולם, שזה באמת, אה, כבוד גדול לעם היהודי. כשאת שומעת את זה מהאנשים מהעיר, מה, מהממשל, איך שהם מעריכים את הקהילות היהודיות, איך שהן תומכות. יש הרבה ארגוני צדקה בעולם וגם בכלל לאוקראינה, מדינות שלמות מעבירות, אה, עזרה הומניטרית והכול. אבל כמו שהקהילות היהודיות תמכו, אין לזה, אין לזה אח ורע. ואף אחד לא רואה את המאחורי הקלעים. את מעלה תמונות מליל הסדר נגיד, אף אחד לא חולם איזה בעיות היית צריכה לפתור בשביל להגיע לשולחנות האלה. ממש אפילו כלים חד־פעמי כבר לא היה לך איפה לקנות בכמויות. יואו. הכול נסגר. לא היה ייבוא של דברים, כאילו המוצרים הכי בסיסיים שאת צריכה, את התפוח אדמה והבצל לא היה לך איפה ל... איפה, איפה לרכוש אותו. מטורף. כי היו... כי, כי באודסה יש המון דברים שהיו... הגיעו מחרסון. ה-ה-החקלאות, רוב הירקות והפירות הגיעו למשל מחרסון. חרסון הייתה כבושה אצל הרוסים, לא הגיעה משם תוצרת, ומקייב לא יכלו להביא כי הדרכים היו מסוכנות.
1:01:18 דובר 2 והיו צריכים הכל לחשב מסלול מחדש. לא אנחנו רק, כל הספקים, כל ה... כל הממשל, העירייה. זה היה ב-ב-במשתבים ב-ב-ב-בקנה מידה ארצי, עולמי. מטורף. כאילו עברה קורונה, חשבתם שעברתם את ההכי, אה, זהו, חוזרים לאט לאט לחיים. זהו, כי, כי השנה שלפני המלחמה, זאת אומרת השנה שבה התחילה המלחמה, הקורונה כבר זהו, גססה. כש... את יודעת, האנשים הראשונים שיצאו, ביקשו במולדובה בדיקות קורונה? עד שהם התייאשו, הם הבינו שזה הולך להיות מיליונים. דרך אגב, בארץ... כשראו את התור, כשראו את התור. בארץ היו בדיקות קורונה בכניסה. כן, כן. נורא. כן, תחשבי. אבל כשהם ראו את התורים של אנשים שחמישה ימים עמדו בתור, ראו שהם לא, לא יכולים להתמודד, לא עם הבדיקות קורונה אפילו במקום, לא עם הכסף שלאנשים לא היה איתם. ומה הם, הם, הם נשארו עם קבוצות של אנשים, עם מאות ואלפי אנשים בלי בדיקות קורונה, בלי אפשרות לשלם על בדיקות קורונה, בלי זמן לעשות את זה, ואז פתחו את השערים. אז נגמרה הקורונה. המלחמה החליפה את הקורונה. כן. ממש. וואו. אבל זה ככה אנחנו, אנחנו שלוחים של הרבי ואנחנו נמצאים במקום שאנחנו צריכים להיות בו, והקדוש ברוך הוא מזמן לנו הזדמנויות, וכשקורה מה שקורה אז אנחנו לא בוחרים את המקרה, אנחנו בוחרים את ההתייחסות אליה. אנחנו בוחרים את ההתנהגות. אז אנחנו צריכים לבחור מה... כל מה, מה שבראש שלנו זה מה הרבי היה רוצה. אם הרבי היה איתנו עכשיו, איך הוא היה מורה לנו לפעול? ואני חושבת שבכל מקרה הרבי היה רוצה שאנחנו נדאג ליהודי הפשוט באשר הוא, לתת לו את האפשרות. אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה, אנחנו לא מתערבים במלחמה, אנחנו אין לנו שום דעה בעניין.
1:03:05 דובר 2 הזה. כמובן שאנחנו מתפללים לשלום המלכות, כמו שכל יהודי צריך להתפלל לשלום המלכות, אה, במקום שהוא חי בו. אבל הסיטואציה היא סיטואציה מאוד קשה שאנחנו לא יכולים בכלל, אה, להשפיע עליה בשום דרך. כן. אז הדרך היחידה היא פשוט לעזור לאנשים. עכשיו זה בכלל שלום היהודים. הרבה אנשים פה בארץ מדברים על המלחמה באוקראינה, אם בכלל מדברים, כן, אבל כן ינצחו, לא ינצחו האוקראינים. שנייה, יש שם כמויות של יהודים שנמצאות עכשיו... כן, כן. תחת אש, וזה, זה לא... הרבה שואלים למה לא עזבתם? למה לא עזבו? לאן הם יעזבו? ולמה שהם יעזבו? יש להם את הבתים שלהם, יש להם את קרובי המשפחה שלהם, יש את ה, את ה, את היקרים שלהם שקבורים שם באדמה. מה זאת אומרת למה הם לא עזבו? אנשים שחושבים שעוד אפשר להציל את העסקים שלהם, אנשים שעוד יש להם תקווה, אנשים שלא, לא רואים את עצמם במקום אחר. זה כל מה שיש להם. אני רואה, אני רואה עכשיו, אחרי שנה ושלושה חודשים, את המשפחות שעזבו כי פחדו, כי, כי נלחצו, אמ, מ-מ-מכל... כל אחד מהסיבה שלו. כל אחד הנפש שלו, כל אחד רמת ה... מצד אחד תגידי מרמת הביטחון בהשם או מרמת הביטחון בעצמו, ברמת הפסיכולוגיה האישית שלו. והגיעו לפה, ובאמת בהתחלה הייתה עזרה גדולה גם של המדינה, גם של, אה, כל האנשים. אבל לאט לאט אנשים חוזרים לשגרה וכבר אין כוח לשמוע ו... ברור. ותסתדרו ותתארגנו ומספיק קיבלתם. ואני שומעת מאוד מאוד נשים שהיו נשים משכילות, נשים משכילות, מה זה היו? הן נשים משכילות, נשים שיש להן עסקים משלהן באודסה הפכו להיות פה מטפלות, והגברים הולכים בחמש בבוקר למפעלים ומקפלים קרטונים ו-ועושים את
1:04:58 דובר 2 העבודות הכי פשוטות ומקבלים משכורת מינימום, ומזה הם צריכים עכשיו לשכור דירות. בשנה הראשונה הממשלה, המדינה מימנה ועזרה ב-בשכירות הדירה. עברה שנה. וזהו. וכבר, וכבר עברה השנה הזאתי והם צריכים לעשות את זה בעצמם. והם משפחות עם ילדים וכל אחד פה יודע מה רמת החיים בארץ וכמה יוקר המחיה, והם צריכים להתמודד עם זה עכשיו לבד, והרבה שואלים את השאלה אולי לחזור, אולי צריך לחזור? שם יש דירה, שם דירה מרוהטת מאובזרת. וחזרו. ויש הרבה שחזרו. יש הרבה שחזרו. אבל תראי, במספרים הכלליים, אה, רוב מי שעזב לא חזר. תשע מיליון אנשים עזבו את אוקראינה. לא, אבל זה מכל המדינה. מכל המדינה. אודסה... כי אני באמת, את מדברת ואני אומרת לעצמי כאילו וואו, אני גם הייתי חוזרת, את מבינה? זאת אומרת, אם המצב הביטחוני סביר, לא יודעת. גם באודסה. זה מה שעולה לי בראש. כן, לכן אני אומרת תשע מיליון זה מכל אוקראינה. נכון, נכון. גם באודסה, אה, ברחו הרבה. הרבה באמת חזרו. אבל, אה, תראי, ב... אני רואה במוסדות שלנו, הבית ספר שלנו, גן הילדים שלנו, שישים אחוז מהתלמידים לא חזרו. אז נכון שיש לנו תלמידים חדשים שהגיעו מניקולאייב וחרסון וקצת ממאריופול, קצת מג', מ-מזפוריז'יה, מ-מ-מערי הספר, מהגבול. שאלה התרחקו בעצם. שבעצם רצו להתרחק מהגבול, אבל לא רצו לעזוב את אוקראינה ו-ורצו להיות בבית. להתקרב לגבול השני. כן, אבל זה לא מה שהיה. כן. זה בכלל לא, לא ב, לא בהשוואה. כן, אבל אני מאוד יכולה להבין את מי שחזרה. זה... כן, אני אומרת שאני ראיתי את ה... אנשים ברחו, אבל אתה לא יודע מה מחכה לך בצד השני. ואז פתאום כשעוברים כמה חודשים ורואים ש... אתה ב,
1:06:46 דובר 2 אתה בסוף אתה בוחר את הקושי שאתה רוצה להתמודד איתו. נכון. לא קל בשום מקום. ומי שאומרת אוי אתם גיבורים וזה, ואז היא אומרת לעצמה גם אנחנו גיבורים, גם אנחנו פה מתמודדים והיא צודקת במאה אחוז. לגמרי. זה ממש כל יום התמודדות. אז באמת אם יש פה מישהו ששומע עכשיו ויש לו שכן, שכנה, פליטים, היום לא קוראים לזה אפילו פליטים. בדיוק. קוראים להם עולים, אבל זה לא נכון. הם לא בחרו, הם לא בחרו, הם גם פליטים. אז תזמינו לסעודת שבת, תביאו משהו, ת-תתייחסו, תנסו ל-לעזור במה שאפשר. לפעמים מילה טובה... לגמרי. זה עזרה מאוד, מאוד גדולה. קודם כל ההבנה שיש פה מישהו שבאמת צריך עזרה, זה לא כי טוב, הוא כבר הגיע לפני שנה ומשהו. להבין את זה ואז לראות מה ש, מה שבאמת אפשר לעזור. כן. לא כל הילדים השתלבו במוסדות. יש הרבה גירושין, משפחות התפרקו. אמ, באמת כל משפחה זה מסע אישי שלה. לא פשוט. ממש. בואי נלך לקראת סיום. אני חייבת רגע לחזור למה שסיפרת שהיית, אה, בת חמש עשרה אצל אחותך. כן. אז אני כשהייתי בערך בת שמונה עשרה אני הייתי אצלכם בפסח. וואו. שמונה עשרה? כן. ובדיוק מה שאת סיפרת אני הרגשתי. אני זוכרת שהיינו שם בליל הסדר הגדול באולם. כן. ואמרתי וואו, איזה מטורף זה. והיו שם באזור החמש מאות איש, יכול להיות? משהו כזה. שולחנות עגולים כאלה. אנחנו היינו שם בצד על הבמה. כי לא היה מקום, דחפו אותנו לבמה. אנחנו היינו הנספחים ככה ואמרתי וואו, אני, אני חייבת גם. כאילו זה, זה מטורף. וזה ממש אחד הדברים שהיו לי בראש שאמרתי אני, אני יום אחד אצא לשליחות. בכלל, אודסה זה
1:08:27 דובר 2 אימפריה. אני הייתי כמה וכמה פעמים. כן, אני לא פגשתי אותך, היה עכשיו שתבינו. הייתי שם בתור בחורה ואחר כך היינו- כזוג הגעתם אחר כך. ברכבת, לא סתם ארבע עשרה שעות לבר מצווה, בת מצווה וכאלה. וזה פשוט אימפריה. ואני חושבת שאחד הדברים שהכי בולטים אצלכם זה קודם כל מה שאמרת מקודם על ה-- שרציתם לפתוח את בית הספר בחזרה ואמרת אפילו אם יש ילד אחד אני פותחת. זה כל הזמן, לא משנה מה קורה, אנחנו עושים, אנחנו רואים איך כן אפשר לעשות. לא איך לא. הרבה פעמים העולם אומר טוב, עכשיו מצב כזה, אז בוא נראה. נפתח בית ספר? לא. כי ככה וככה וככה ואתם, אתם רואים את הכן. איך אנחנו כן נעשה, איך כן נצליח, איך כן נפתח. למרות ולמרות ולמרות וגם את האש הזאת של שלושים שנה. כן. זה מדהים. באמת באים לאודסה ומרגישים איזושהי חיות כזאת ומרץ של זוג צעיר. אני רוצה להגיד לך שלפני יומיים הגעתי פה לחתונה של אחותי, אזימוב, שהיא חיתנה פה את הבן שלה עם השלוחים גוטליב מניקולאיב. אז הרגשנו יחוטים עם שני הצדדים. כן. כי- משפחת השלוחים. משפחת השלוחים וגם שכנים שלנו. כן. זה היה בסך הכול שעתיים נסיעה מאודסה. ושם פגשתי את השליחה, הגברת מטוסוב מטולוז מצרפת, שהיא הדודה של אזימוב. ואני שואלת אותה מתי הגעת? והיא אומרת לי היום בצהריים. אני אומרת לה היום בצהריים הגעת ואת מגיעה לחתונה. למה לא הרשית לעצמך להגיע אתמול? היא אומרת לי אי אפשר. אני אומרת לה מה זאת אומרת אי אפשר? באיזה גיל כבר אפשר? בת כמה היא? אני לא יודעת בת כמה היא, אבל אני אומרת לה תראי, אני, אני כל
1:10:09 דובר 2 הזמן אומרת הנה עוד מעט אני מעבירה את זה לילדים ו-ו-וזהו. ואז אני יכולה כבר, כבר אפשר. אני רואה אותך, את לא נותנת תקווה. אין פנסיה. אז אין, אין פנסיה בשליחות ואין דבר כזה שאי אפשר. ואם צריך אז צריך. היא אומרת איך יכולתי לעזוב? שבוע שעבר גם הייתי פה ב-ב-בחתונה של בעלי תשובה שלהם שהם היו חייבים להגיע. והיא אומרת כן, הבת שלי מנהלת את בית הספר והיא עושה הכל והיא המנהלת הרשמית והכל. אבל היא בדיוק הייתה חולה שבוע. ומה זאת אומרת? הייתי חייבת להיות בבית ספר. אומרת לה אבל מתי זה נגמר כבר? שאת לא חייבת. לא נגמר. אז זה, זה כמו שאנחנו אומרים שכשאנחנו יוצאים לשליחות אנחנו מבקשים את הברכה של הרבי, מקבלים את הברכה של הרבי. אז one way ticket. אנחנו מקבלים כרטיס לצד אחד ואנחנו נמצאים בשליחות שלנו. ואת יודעת, את אומרת רק המלחמה יכולה לעשות. רק קטסטרופה כזאת יכולה להחזיר אנשים. וגם השלוחים, כמו שאת אומרת, לא יצאו מרצון וכל הזמן מנסים לחזור. אבל יש ערים שאי אפשר לחזור, שיש שם קרבות. זה ממש, זה ממש גבול. זה ממש קרבות יומיומיים, שעה שעה. חזית. זה חזית לגמרי. אז אנחנו ברוך השם נמצאים בעיר כזאת שאפשר לחזור אליה ואפשר לחיות בה פחות או יותר. את יודעת, יש אנשים שאומרים מה עוד אין לכם טיסות מאוקראינה? למה אין טיסות מאוקראינה? יש מאוקראינה, מלחמה. טיסות של טילים. כן, זה, זה לא פשוט. אז ככה זה. הרבי נותן כוחות ואנחנו יודעים שאנחנו בשליחות של הרבי וזה מה שמקים אותנו כל בוקר מחדש לעשייה חדשה, לעשייה מבורכת שאתה עושה טוב לבן אדם, זה עושה לך טוב ו-וזה התפילה
1:11:56 דובר 2 שלנו, שאנחנו באמת נוכל כל הזמן לעשות את הדברים הטובים ולעזור לאחרים ולהיות שם איפה שהם צריכים. וזהו. אנחנו רק צריכים להתפלל שמשיח יבוא כי זה באמת- אמן, די. מיצינו. אי אפשר לגמרי. יש לך באמת טיפ? האמת שכל מה שאמרת עכשיו אפשר להרכיב אותו לטיפ אבל בסוף, בסופו של דבר לכל אחת יש את השליחות שלה. מאה אחוז. ממקום העבודה שלה, עם האנשים שאיתם היא נמצאת. בהחלט. איך באמת להשאיר את האש הזאתי לא להישחק? לא-- די, כולם נשחקים כבר, כולם מתחת ל... איך את אחרי שנים של עשייה כאילו שאתמול יצאת? אני חושבת, אני בהחלט, אה, בעד להביא זוגות צעירים ועכשיו הילדים שלנו מתחתנים ואנחנו-- כל ילד שמתחתן אנחנו מתעלפים ולא רוצים ומבקשים שיבוא להיות איתנו. ובאמת מנדי חזר לשליחות והגיע עם מושקי מהממת, שהם מגיעים ועושים דברים פשוט נפלאים. ואני כל הזמן אומרת שמה שאנחנו עושים הם עושים פי מאה יותר טוב, כי הם-- זה, זה, זה דור שגדל בשליחות, ב-בשפה שהיא שפת אם שלהם. מצחיק לי שפת אם, שאני לא דוברת השפה הזאתי- כן. אבל זו שפה שאיתם גדלו- אימא אדמה. שאיתם גדלו ב-במקביל עברית ורוסית זה במקביל ולפעמים לומדים אפילו אוקראינית מצוין ו-והם יודעים את המנטליות של האנשים. והם גדלו בסביבה הזאתי ששיעור תורה ש-שמנדי מוסר פי אלף יותר מעניין ואטרקטיבי ממה שאני מוסרת. ויסלח לי בעלי, זה מה שבעלי- אבל יש לך, אה, כל המניות שלך. לא נכון, אני לא, לא לוקחת מניות. אני שמחה בהצלחה שלהם ואני גאה בו וב-ובילדים שלי ואני, אני רוצה שהם יבואו כולם, כי באמת מה שהם יכולים לעשות זה הרבה יותר מה והרבה יותר גדול והרבה יותר, אה,
1:13:46 דובר 2 חזק. אז אני מאמינה בדור צעיר שמגיע עם רעיונות חדשים ועם אנרגיה חדשה והכול. אבל אני אומרת עוד פעם, זה ברכה של הרבי, ואת יודעת, כל זמן שאת חדורת מטרה, אני עושה מה שצריך לעשות. בדיוק. כמו בכל דבר. לא תמיד את עושה את הדברים שאת אוהבת. את עושה את הדברים שאת צריכה, אז את משתדלת לעשות אותם בחיות ובשמחה. כמובן שיש את הדברים שאת יותר מתחברת אליהם, את עושה אותם יותר טוב. יש דברים שאת עושה אותם אולי קצת פחות טוב, אבל את עושה אותם, ואני שמחה בכל דבר שאני עושה. אני אומרת עוד פעם, יש את הדברים שאני מאוד לא אוהבת לעשות ואני עושה כי, כי זה מה שצריך לעשות. חלק מהשליחות. כן. כן. לזכור למה יצאת. לגמרי. זה... תשמעי, אנחנו נמצאים רק בגלל הכוחות של הרבי ורק בגלל שהרבי שלח אותנו. הרבי השאיר לנו צוואה לעזור לכל יהודי. קודם כול לספר לו שהוא יהודי, אחר כך לספר לו מה זה אומר להיות יהודי, אחר כך לעזור לו לבחור בדרך הנכונה ולבחור להיות יהודי ולקיים את המצוות ולקיים את אורח החיים היהודי. זה מה שאנחנו עושים. וואו. טוב. חיה וולף, שליחה לאודסה. כן. שיהיה לכם המשך... בהצלחה בהמשך הדרך. אתם חוזרים אוטוטו? כן, בעזרת השם, לקראת שבוע. שתהיה נסיעה טובה ובטוחה ותשמרו על עצמכם. תודה רבה. תודה רבה לך, חני, שיהיה לך בהצלחה, ובאמת השליחות שלך במדיה הזאת היא כל כך חשובה, כי באמת יש קהל עצום של, אה, של נשים, של, אה, בנות שלא מכירות את עולם השליחות ולא מכירות בכלל את ה... את סגנון החיים הזה ו... לגמרי. את יודעת? והן לגמרי נהנות. אני מאוד מקווה.
1:15:26 דובר 2 תודה רבה, ביי. שבוע טוב.