המפתח להצלחה בחינוך - הרב נפתלי רוט שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 הנושא שלנו זה המפתח להצלחה בחינוך. וכדי שנוכל להגיע למפתח הנכון, אנחנו צריכים, אה, להבהיר לעצמנו שלושה דברים שאותם אנחנו לומדים מהווייז, מה-GPS. הבעל שם טוב לימד אותנו שצריך ללמוד מכל דבר הוראה בעבודת השם. הווייז נותן לנו הוראה בעבודת החינוך ויש לו הרבה דברים יפים ונחמדים. אני מקשיב לו כל יום. אבל שלושה דברים מרכזיים: אחד, כדי להצליח אני צריך לדעת מה היעד. אם לא יודע את היעד, לא יודע אם אני אצליח. לדעת מה, לאן אני רוצה להגיע, ואז אני אחפש את המפתח להצלחה. אז להגדיר בצורה ברורה ומדויקת מה היעד. הדבר השני שהווייז, אה, מלמד אותנו זה אורך רוח, סבלנות ועקביות. מי שנסע פעם עם רכב הקשיב לווייז, הוא לא נותן לך מנוחה, אבל בצורה מאוד נעימה עד שתגיע ליעד. מתחיל לנסוע ואומר לך: עוד שלוש מאות מטר פנה ימינה. ממשיכים לנסוע. נותן לך לו"ז כל הזמן לזכור אנחנו נוסעים ליעד, ובסבלנות. זה הדבר השני. אם אין לנו את זה לא נגיע. הדבר השלישי והחשוב מאוד: טעית? אל תרים ידיים. אנחנו מחשבים מסלול מחדש. אם יש לנו את שלושת הדברים האלה, לפחות אני יודע לקראת מה אני שואף להגיע, ולכן השאלה היא באמת מה היעד שלנו בחינוך, להצלחה בחינוך? יהיו כאלה שיאמרו ואומרים שההצלחה בחינוך זה ילד שהוא ממושמע, צייתן. כל מה שאומרים לו הוא מבצע. הוא לא שואל למה, הוא לא שואל מדוע, ועושה את כל המטלות שמטילים עליו. והשאלה שאנחנו שואלים: האם באמת זה היעד של ההצלחה בחינוך? יכול להיות שיהיו ילדים כאלה באמת שימשיכו עם הדרך, אבל השאלה תהיה האם הוא הפנים את זה? האם הוא שמח לעשות את זה? האם הוא רוצה

02:43 דובר 2 לעשות את זה או שכפו עליו? אז יש איתנו הסיפור, המשל המפורסם, אבל אולי הסיפור שממנו אנחנו לומדים זה הסיפור של הדוב המרקד. לא יודע אם הקהל שמע על הדוב, דוב מרקד, אבל אצלנו בישיבה בעלי המוסר היו תמיד משתמשים איתו. הדוב המרקד זה ה-ה-המומחים הצליחו לאלף את הדוב, כשמשמיעים מוזיקה הוא מתחיל לרקוד. אז זו ההצלחה הכי גדולה, שזה היעד שלהם, שהדוב ירקוד. אבל איך הם באמת הצליחו לאלף אותם שירקדו? אז הם עשו דבר פשוט. כשהם היו עוד קטנים, גורים, היו מפזרים על הרצפה גחלים רותחות, שורפות, וברגע שהם עמדו על הגחלים מה קרה? זה שרף להם רגליים, אז הם התחילו לרקוד. תוך כדי הריקוד הזה, מתוך הכאב, השמיעו מוזיקה פעם, פעמיים, שלוש. והם גדלו, הדובים האלה, כשהם רק שמעו את המוזיקה, נבהלו ונזכרו בגחלים, אפילו שהגחלים כבר לא היו תחת רגליהם, אבל הם התחילו לרקוד מתוך כאב ופחד. אז השאלה אם שואלים האם באמת, אה, זו הצלחה? שהוא עושה, הוא רוקד, הוא עושה מה שמצווים עליו, אבל זה מתוך איזושהי כפייה ואילוף. ולכן כדי להגיע באמת ליעד הנכון אז אנחנו גם בספק. אנחנו לא יודעים אם הוא יעשה את זה מרצון או לא. אז אנחנו, אה, חייבים לראות מה באמת היעד שאנחנו בטוחים שנגיע להצלחה בחינוך. וכאן באה תורת ישראל ונותנת לנו הגדרה ברורה ומדויקת מה זה ההצלחה בחינוך, מה היעד הסופי. כולנו מכירים את הפסוק של שלמה המלך, החכם מכל אדם: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". שני חלקים בפסוק הזה. שלמה המלך אומר לנו דבר ראשון, איך? חנוך לנער על פי דרכו. כל ילד לפי האופי שלו, כנגד ארבעה בנים.

05:14 דובר 2 עוד מעט בפסח. חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול, ולכל אחד לפי דרכו מה שהוא יכול. יש אחד שיש לו מוטיבציה אבל אין לו יכולת. יש אדם שיש לו יכולת, אין לו מוטיבציה. אז הדבר הראשון זה האיך. היעד: גם כי יזקין לא יסור ממנה. לא שהוא צייתן, אלא ההפך הנכון. אברהם אבינו כשהוא רצה לדעת משהו שאל את הקדוש ברוך הוא: "האף תספה צדיק עם רשע?" משה רבנו שאל: "למה הרעותה לעם הזה?" ירמיהו שאל את הקדוש ברוך הוא: "מדוע דרך רשעים צלחה?" זה אומר שאדרבה, ילד צריך לשאול ולרצות לדעת ולהבין. וכאן אנחנו מחלקים את זה לשני חלקים. יש לשמוע, זה דבר חשוב, אבל יש רוצה לשמוע. היעד בחינוך זה לא שהוא שומע, אלא שהוא רוצה לשמוע. שהוא שמח לשמוע. הוא עושה את זה מתוך חיות ושמחה. איך אני יודע? גם כי יזקין, כשהוא לא נמצא על יד המורה, כשהוא לא נמצא על יד האבא, כשהוא לא נמצא על יד הרב, ושם הוא מקיים את ה-, את מה שמחנכים אותו, זו ההוכחה שהגענו אל היעד, וזה אומר מתי רואים את זה? גם כי יזקין. אפילו שנים רבות אחרי החינוך עדיין הוא ממשיך בכיוון. זו ההוכחה שבאמת זה היעד הנכון להצלחה. והרבי מפנה אותנו גם למשנה הראשונה בפרקי אבות. "עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה". כבר במשנה הראשונה אומרים לנו שפרקי אבות הוא ספר החינוך של עם ישראל. כשאתה בא לחנך תזכור: לא "תאספו את הילדים בכיתה" כתוב במשנה, ולא "השמיעו לתלמידים" כתוב, "העמידו תלמידים הרבה". העמידו זה פירוש שלא יתנדנד ושירצה, יעשה את זה ברצון ובעמידה נכונה ובהמשך הנכון. וכאן אנחנו מגיעים

07:29 דובר 2 לשאלה איך באמת מגיעים לזה? איך-- לפחות אנחנו עכשיו יודעים את היעד. היעד הוא גם כי יזקין לא יסור ממנו, שירצה וישמח לעשות את זה מעצמו, שיפנים את הדברים. אז עיון במשנתו החינוכית של הרבי פותח לנו את העיניים ואומר לנו מהי הדרך, מה המפתח להצלחה בחינוך. ואני משתמש במילה מפתח ונמנע מלהגיד כללים. כי יש סיפור של הרב אלכסנדר בן נון, המפקח במוסדות חב"ד בשנים הקודמות, אה, היה ביחידות אצל הרבי והגיש לרבי דף עם רשימה: עשרה כללים יפים בחינוך. הרבי עיין בדף ואמר לרב אלכסנדר, "מאוד חסר פה כלל אחד: שבחינוך אין כלל." זה אומר שוב, כפי שאמרנו קודם, תלוי הילד, תלוי הסיטואציה. והוי דן את כל האדם לכף זכות. כל החלק הזה. לכן אנחנו נשתמש במילה מפתח. המפתח הכוונה כיוון, מה הכיוון להגיע נכון אל הילד? אז הרבי לוקח, לוקח אותנו אל האמרה בקי"ט בלוח היום יום המפורסם והידוע, ושם יש את ההכרזה של הרבי הרש"ב שאמר שכשם שחובה על כל אדם להניח תפילין כל יום, כך צריך להשקיע חצי שעה מחשבה על חינוך הילדים ולעשות כל מה שביכולתו ויותר מכפי יכולתו שהילד ירצה וישמח לעשות את מה שמדריכים אותו. זה התוכן של האמרה ויש בה שלושה חלקים. חלק ראשון שאומרים לנו שחינוך כמו תפי-- החובה הוא כמו מצוות תפילין. זה חלק אחד. החלק השני שצריך להשקיע חצי שעה מחשבה כל יום בחינוך הילדים. החלק השלישי לעשות כפי יכולתו ויותר מכפי יכולתו. וכאן אנחנו צריכים להבין מה, מה, מה, מהם הדברים, מה הדברים שמונחים בדברים של ההכרזה של הרבי הרש"ב. אז דבר ראשון אנחנו צריכים להבין למה בחר הרבי הרש"ב את ההשוואה של תפילין לחינוך. יש בה

10:06 דובר 2 יש תרי"ג מצוות ויש מצוות שגם נשים חייבות בהן. מחנכות. הכי חשוב יום כיפור ועוד שמירת שבת. ונגיד כמו שמירת שבת ככה. אם רוצים להראות את החומרה, את החשיבות. אז למה דווקא מצוות תפילין? שאלה שנייה, מה כבר אפשר לעשות בחצי שעה מחשבה ביום? אנחנו כהורים ובוודאי כמחנכים. אם היינו משקיעים חצי שעה מחשבה בחינוך, אוי ואבוי, מי יודע איזה תלמידים היינו מוציאים מתחת ידינו. אנחנו משקיעים עשרים וארבע שעות מחשבה על הילדים שלנו וכל מה שאנחנו משקיעים גם בפרנסה, בעבודה, הכל זה בשביל הילדים. מה כבר אפשר לעשות בחצי שעה? והשאלה השלישית, הרבי הרש"ב דורש מאיתנו לעשות כפי יכולתנו, אבל יותר מכפי יכולתנו. מה אפשר לעשות? מי יכול לעשות משהו שיותר מכפי היכולת? אז בשלושה דברים האלה שנבין אותם אנחנו נראה בדיוק את המפתח שאנחנו מדברים עליו. הקשר בין תפילין לחינוך. אנחנו רואים את זה כבר בתפילה כל יום בקריאת שמע. המצווה שמע ישראל, ייחוד השם, אהבת השם. מייד אחרי אהבת השם יש מצווה, ושיננתם לבניך. שם נמצא החינוך ואחרי זה מגיע וקשרתם לאות על ידיך. מכל תרי"ג מצוות, בייחוד השם, אהבת השם, חינוך הילדים, הביאו מצווה של וקשרתם, של תפילין, ולא מצווה אחרת. ולמה? ודאי שיש איזה קשר, אחרת אי אפשר להבין. ומה הקשר? תפילין זו המצווה היחידה שיש לה שני חלקים, של יד מול הלב, של ראש מול המוח. בחינוך זה שתי מצוות, שני חלקים. בכל מצווה יש או עשייה ביד או מחשבה בראש.

12:15 דובר 2 אין את השילוב של שני הדברים יחד. בתפילין באה התורה ואומרת לנו שבחינוך הילדים אנחנו חייבים לשלב בין המוח ובין הלב. כלומר הרגש, להיות רגשיים ל-ל-לילד, למצב שלו, ל-להבין אותו ולעודד אותו. זה הצד הרגשי, ומצד שני, מצד המוח, השכל, להפעיל מה מותר, מה אסור. ולכן אם אנחנו נלך רק עם המוח, יצא לנו ילד קשה, ורק לפי השכל ובלי רגש לא עובד. אם נלך רק עם הרגש יצא לנו ילד מפונק. ולכן באה התורה ואומרת לנו שכשם שחובה להניח תפילין כל יום ויש את השילוב של הלב והמוח, כך כשאתה מחנך את הילד, זכור לב ומוח, רגש ומוח משולבים. אז עכשיו אנחנו מבינים את הקשר. ויש עוד סיבה למה מצוות תפילין, כי באמת היא המצווה היחידה שהוקשה לכל התורה כולה, כפי שחז"ל אומרים. השאלה השנייה הייתה מה אפשר כבר לעשות בחצי שעה מחשבה ליום? האמת היא, אם הרבי היה אומר חצי שעה לדבר על חינוך, זה באמת חצי שעה לא מספיקה בשום פנים ואופן. הרבי אומר תמשיכו לחנך, אבל תנו חצי שעה ביום מחשבה. כאן ההדגש על מחשבה. עשרים וארבע שעות לפעמים אנחנו עושים דברים טובים, אבל לא מספיק במחשבה. מה אפשר כבר לחשוב? אז בא הרבי הקודם בכללי החינוך וההדרכה ואומר לנו: החצי שעה מחשבה זה הביקורת העצמית. תבקר את עצמך. אנחנו כבני אדם, כל אחד מאוד לא אוהב לקבל ביקורת. אומרים לו ביקורת אז הוא תמיד על כל פשעים התייחס לעבר והוא מתנצל ומיישר ומתרץ. יש אבל רגע ששם הוא יכול להיות ניטרלי. אף אחד לא שואל אותו. הוא לא מדווח לאף אחד, רק לעצמו. חצי שעה מחשבה, במחשבה תחשוב לעצמך את האמת. עשית, דיברת עם

14:40 דובר 2 הילדים בכיוון הזה. השיעור שהכנת היה מתאים לילדים או לא מתאים לילדים? לעצמך. חצי שעה מחשבה כל אחד יכול, הוא לא משוחד, הוא לא, הוא לא, הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. רק חצי שעה יחשוב ביום, ה-- זה במשפט קצר ביקורת עצמית. הביקורת העצמית, אדם מוכן לעשות את זה ואפשר שיעשה אותה. זה בחצי שעה מחשבה. השאלה מה כבר אפשר לחשוב בחצי שעה? עוד מעט נראה, רק נענה על החלק הש-שלישי. החלק השלישי אומר לנו לעשות יותר מכפי יכולתו. הכוונה ב-ב-יותר מכפי יכולתו, הסביר הרבי, הרבי הקודם, והרבי חוזר על זה בכמה מקרים. היה סיפור שכשהרבי הקודם הגיע לארצות הברית לפני-- בפעם הראשונה לביקור, אז הייתה שם קהילה חב"דית, בית כנסת חב"ד בניהולו של הרב ג'ייקובסון, האבא, ואז הוא ניצל את ההזדמנות, הביא את הבעלי בתים, את הגבאים להיכנס, להציג אותם בפני הרבי הריי"צ. כאשר יצאו אז הוא נשאר, הרב ג'ייקובסון, והרבי הריי"צ שאל אותו, "למה נראים לנו הבעלי בתים בצורה כזאת? זה לא, לא מתאים לנו". אז הרב ג'ייקובסון אמר, "מה אני יכול לעשות? זה המצב". אמר לו הרבי הריי"צ, "אני במקום מושבי ודאי לא יודע מה להגיד לך מה לעשות. אבל דבר אחד כן, שיהיה אכפת לך". זה נקרא יותר מכפי יכולתו. והרבי אמר לו, אם יהיה אכפת לך הם ייראו אחרת. והרבי משלים את זה בפעם בעניין אחר. סיפור על החפץ חיים, שהחפץ חיים פעם שלח משלחת כדי לבטל איזושהי גזירה בשלטון. אז הוא שלח משלחת של רבנים והם חזרו ואמרו לחפץ חיים, לצערנו לא הצלחנו. שאל החפץ חיים: "ומישהו התעלף?" זה הפשט יותר מכפי יכולתו. אם אנחנו נשקיע ויהיה אכפת לנו, אז

16:52 דובר 2 אנחנו נפתור גם את הבעיות הקשות. מה המשותף לשלושת החלקים האלה? פה טמון יסוד היסודות של ההצלחה בחינוך. אנחנו רואים. אני רוצה להגיד לכם מהניסיון האישי. כשפונים אליי, אליי וליועצים בשאלות חינוכיות, והם הורים, מחנכים, ואומרים אנחנו משקיעים כל כך הרבה וזה לא עובד. כמה פעמים אנחנו שומעים את המשפט? סליחה. אנחנו שומעים את המשפט מאבא, מאמא, אפילו ממחנך. אלף פעמים כבר אמרתי לו לא לעשות את זה. השקעתי, נתתי וזה לא מצליח. אז. אז מה השאלה שאנחנו שומעים? מה עושים לילד שמתחצף? ומה עושים לילד שמדבר לא יפה? מה עושים עם ילד שמשקר? הרשימה ארוכה מאוד וכאן בא הרבי בלוח היום יום, במה שאמרנו, ואומר לנו: הורים יקרים, מחנכים יקרים, אתם שואלים את השאלה הלא נכונה ולכן אתם מקבלים תשובה לא, אין לכם תשובה טובה, ואתם אלף פעמים יכולים לשאול את השאלה כי אתם שואלים את השאלה הלא נכונה. אין לשאול מה לעשות לילד? מאיפה שידע. השאלה, אנחנו צריכים לנסח את השאלה הפוך. מה אני צריך לעשות כדי שהילד ירצה וישמח לקיים את מה שמחנכים אותו? זה מופיע במשפט הראשון. מה אני צריך לעשות? לתת את הלב ואת המוח? לא. מה לעשות לילד? תפילה וחינוך הולכים יחד. כשאתה שואל את עצמך מה אני צריך לעשות בשביל שירצה להתפלל? מה שאני צריך לעשות שהוא ירצה להתפלל, אז אני אהיה הדוגמה החיה של השיעבוד של הלב והמוח. איך צריכה להיראות תפילה? החצי שעה מחשבה, רק בחצי שעה הזאת, רק תשאל שאלה אחת. לא תשאל מה אני אעשה לילד הזה שהיום איחר? אל תשאל בחצי שעה, את זה אתה עושה במילא כל היום. אל תשאל מה אני אעשה שלא הקשיב בשיעור היום? מה

19:25 דובר 2 לעשות שהכיתה היום לא הייתה איתי בשיעור? ועוד מה לעשות לילד שהתחצף? תשאל את עצמך בחצי שעה רק שאלה אחת: מה אני צריך לעשות לאותו ילד שלא הקשיב לשיעור? אני אכין את עצמי שיעור יותר טוב. אני אקרא לו אליי. אני אדבר עם ההורים ושיעורים פרטיים. אני אחפש מה לעשות כדי שהוא יצליח. אז אין ספק, דבר אחד, אם יש לי תשובה מה טוב ומה נעים. אין לי תשובה, לא קלקלתי. כי אם אני שואל מה לעשות אני עלול לקלקל. אבל אם נשאל את עצמי מה? וברוב המקרים אנחנו מגלים שאנחנו, אם אנחנו שואלים מה אני צריך לעשות? אנחנו הדוגמה החיה. זה הדבר. אני פעם שמעתי, כשאני מדבר על דוגמה חיה, יש, יש דוגמה אישית ויש דוגמה חיה. דוגמה אישית זה שאבא בנוכחות הילד לא עושה דברים שלא צריך לעשות, אבל שלא בנוכחותו, אין ברירה, הוא בן אדם. דוגמה חיה זה לא שבנוכחות, שלא בנוכחות, תמיד חי ועושה את הדבר הנכון. יש סיפור של מורה, אם זה היה ביום האם או במצוות כיבוד אב ואם לימדו בכיתה. המורה ביקשה מהילדות בגיל כיתה ג' שכל אחת תכתוב שלושה דברים טובים על אמא. שלושה דברים על אמא. נו, אז ילדות לקחו פתק נייר וכל אחת, כל אחת מהבנות התלמידות ישבו וכתבו. אמא מבשלת לנו, אמא מכבסת לנו, אמא מטיילת איתנו, מבשלת וכן הלאה. ילדה אחת כתבה משהו שונה מהשגרה. כתבה: אמא שלי תמיד שמחה. דבר שני, אמא שלי תמיד מוותרת, והאמא שלי יש לה המון סבלנות. המורה ראתה את הדבר הזה. זה מאוד מצא חן בעיניה. מיד ניסתה ליצור קשר עם אמא ומספרת לה: תראי איזו בת, איך מה שאת מצליחה

21:39 דובר 2 להקרין על הבת שלך. אז אמא שואלת: מה? אז המורה אומרת לה את שלושת הדברים. אז האמא אומרת לה: סליחה, זו טעות. ודאי לא הבת שלי. כן, טעות. את יודעת, אמא אחרת. אני סבלנית, מוותרת, שמחה. איפה היא ראתה את זה? אומרים לילדה ושואלים: אמרת שאמא מאוד שמחה. איפה ראית שאמא מאוד שמחה? אז היא אומרת: מה זאת אומרת? כל פעם כשהיא עומדת במטבח או מבשלת היא שרה. אז היא ראתה שהאמא שמחה. אז אמא שרה, ובאמת באותו רגע שימחה את עצמה, אבל לא עשתה את זה בשביל משהו. זה נקרא דוגמה חיה. ואחר כך שאלה אותה: איך את יודעת שאמא מוותרת? כי תמיד היא אומרת, כשאנחנו מבקשים משהו: תשאלו את אבא. ואמא מוותרת ונותנת לאבא לעשות את זה. וסבלנות? שאמא תמיד מחכה לאבא שיבוא לארוחת ערב. אז זה הבנתי רק בחצי שעה, המחשבה הזאת: מה אני צריך לעשות? אחד הדברים הבולטים זה באמת הדוגמה החיה שאנחנו נותנים. דבר השלישי, שאלנו: אז מה? מראש, ומה אני צריך לעשות? זה בהקפדה במה שיותר לפי יכולתי. זה שוב מה אני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: מה אני עוד יכול לעשות? אני רוצה שהילד ימשיך וירצה וישמח לעשות את הדברים. ולכן, אם ניקח לסיכום את הדברים, המפתח, ואנחנו מדברים, מהו המפתח שיוביל בהחלט להצלחה? זה כשאנחנו תמיד נשאל את השאלה הנכונה, ולשאול חייבים לשאול. לא כמו שיש. יש את הבדיחה הידועה והמפורסמת שהאבא הלך עם הילד, והילד שאל את אבא כל מיני שאלות: למה צבע השמיים כחול? ולמה השולחן בצבע חום? ולמה לגמל יש גיבנת? ולמה רוכבים על אופניים על שתי רגליים? ואז האבא לכל שאלה אמר

24:03 דובר 2 לו: אני לא יודע. אז הילד אמר: אבא, אני מבקש סליחה שאני מטריד אותך בשאלות. אז אבא אמר: חס ושלום, אם לא תשאל לא תדע. אז זו אמנם בדיחה, אבל אחד הדברים היסודיים שאנחנו צריכים לעודד ילדים זה לדאוג שהם תמיד ישאלו. ככל שישאלו יותר זה כמו שפעם... שוב, יש איזה סיפור מפורסם על אדם שמאוד מאוד הצליח להגיע לגאונות גדולה, ושאלו אותו: איך הגעת לזה? אומר: בזכות אמא שלי. אמא שלך לא מחנכת, לא? איך, איך? אז הוא אומר: כל החברים שלי מגיעים הביתה, אמא שלהם שואלת אותם: איך היה היום בחדר? מה למדתם? אמא שלי שאלה אותי כל פעם שאלה אחרת. הייתה שואלת אותי: איזו שאלה טובה שאלת היום בכיתה? ומאז ידעתי שאני צריך לשאול שאלות, וכששאלתי רציתי לקבל תשובה, וכך הגעתי לרמה שאתם שואלים אותי לאן הגעתי. אז אם נלך בכיוון הזה הגענו להצלחה. ולסיים רק במילה אחת. זה, קוראים לזה, אני קורא לזה מלט. ומלט זה ראשי תיבות: מילה טובה. זה אומר, יכול להיות בניין פאר ומפואר, כולו זהב ואבנים יקרות, אבל אם לא חיברת אותם עם מלט אתה לא יכול לשכון בו. חינוך של הילדים תלוי הרבה, בעיקר הייתי אומר יסוד היסודות, בעידוד שניתן לילדים על כל דבר טוב שהם עושים. לעודד, לעודד, לעודד זה מלשון עוד. ועל ידי כך אנחנו... איך אנחנו אומרים בתפילה? ״וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך״. אל תקרי בניך אלא בוניך. על ידי המילה הטובה אנחנו בונים את הילד. יהי רצון שנזכה לראות פרי ופירות פירות מהתלמידים שלנו, ואיתם יחד נצא לקראת משיח צדקנו.