מבוא להלכות מליחה - הרב שלמה גלעדי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 נושא השיעור היום הוא שיעור פתיחה להלכות מליחה. הואיל והמליחה באה להכשיר את הבשר מאיסור הדם שבו, לכן רצוי שאקדים בקצרה את איסורי הדם לסוגיו השונים מן התורה ודרבנן. איסור הדם מן התורה שווה הן בבשר הבהמות והן בבשר העופות. בניגוד לבשר וחלב, שמה קיימא לן להלכה שמן התורה אסור בשר וחלב רק בשר בהמות. אבל בשר עופות וחלב אסור רק מדרבנן. מה שאין כן איסור דם. אין הבדל בין דם הבהמות ובין דם העופות, וזה פסוק מפורש בתורה: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם, לעוף ולבהמה". איסור הדם כולל לא רק את הדם של הבהמות והעופות הטהורות, אלא גם את הדם של העופות והבהמות הטמאים. דהיינו, שמלבד שבשרם אסור, אלא גם דמם אסור באיסור מיוחד כמו כל דם של בהמות ועופות טהורים. דם השרצים. שרצים השורצים על הארץ או שרצי המים, דמם לא אסור מן התורה. אלא הדם שלהם אסור משום שהוא תמצית גופם, אבל אין איסור מיוחד על דמם. דם האדם. דם שפורש מן האדם אינו אסור מן התורה, רק מדרבנן משום מראית העין, כי זה נראה כמו דם. דם הביצים. דם הביצים זה תלוי. תרנגולות שגדלות יחד עם תרנגול זכר. אם הדם נמצא על החלמון, החלק הצהוב שבביצה, זה מראה שכבר העוף התחיל-- האפרוח התחיל להתרקם, ולכן כל הביצה אסורה. לא רק מקום הדם. אם הדם נמצא על החלבון, החלק הלבן שבביצה, אין זה עדיין ריקום אפרוח, ולכן רק הדם ומקומו אסור. שאר הביצה מותרת, אבל חכמים אסרו את זה מדרבנן משום מראית עין. הרמ"א פוסק שגם דם שנמצא על החלבון, החלק הלבן, אוסרים את כל הביצה משום שקשה להבחין תמיד אם הדם לא נגע בחלמון, החלק

04:29 דובר 2 הצהוב, או לא, ואם הוא נגע, אם הוא גם נגע בחלמון, אז זה כבר ריקום אפרוח וכל הביצה אסורה. לכן הוא אוסר תמיד את כל הביצה. זורקים את כל הביצה. כל זה זה בדם ביצים שגדלו עם תרנגול זכר. אבל תרנגולות שלא גדלו עם תרנגול זכר ובכל זאת הן מטילות ביצים על ידי חום הקרקע. בלשון הגמרא זה נקרא ספנא מארעא. דמם מן התורה מותר, כיוון שביצים כאלה לא יכול להתרקם בהם אפרוח. בכל זאת חכמים אסרו משום מראית עין. ולכן מן הדין די בזריקת הדם בלבד וכל הביצה מותרת. פוסקים האחרונים כמו בעל האגרות משה ובעל היביע אומר פסקו שבימינו, הואיל וביצה אחת היא זה לא דבר יקר וזול מאוד, לכן עדיף להשליך את כל הביצה. מכל מקום, ביצה קשה, אין צורך לפתוח ולבדוק את מקום הדם ולזרוק, אלא אפשר לאכול את הביצה כשהיא שלמה ללא בדיקה. וזכיתי לראות מעשה רב את הרבי בליל הסדר שאכל את הביצה ללא פתיחתה וללא בדיקתה. דם דגים. מן הדין מותר לגמרי. רק כאשר הוא מתכנס בכלי לבד אסרו אותו חכמים מדרבנן משום מראית עין. עד כאן דיברנו בקצרה בהלכות דם לסוגיו השונים. מכיוון אבל שהלכות מליחה עוסקות רק בהכשרת דם של בהמות טהורות ועופות טהורים, לכן נתמקד בדיני הדם של הבהמות והעופות הטהורים. באיסור הדם של הבהמות והעופות הטהורים ישנם כמה סוגי דם ודרגות שונות של איסורים וחיובים. דם הנפש, דם הנקרא דם הנפש זהו הדם שנפש הבעל חי תלוי בו. דהיינו שכאשר הוא מקלח הבעל חי מפסיק לחיות. בדרך כלל כאשר שוחטים בהמה או עוף מקלח במקום השחיטה הרבה דם. שלב ראשון זהו דם הנפש. זהו הדם שהנפש תלויה בו. הדם הזה

08:12 דובר 2 אסור מן התורה לא רק בלאו, אלא גם חייבים עליו כרת. דם. אחרי השחיטה דם שרואים שהוא כנוס בחלל האיברים של הבהמה או העוף, כגון הדם הכנוס בחלל הלב. הוא איננו דם הנפש, כי הוא נשאר כנוס בחלל הלב גם אחרי שהבעל חי כבר לא חי, אבל כיוון שהוא כנוס הוא גם כן אסור מן התורה, אבל איסורו רק בלאו, חייבים עליו מלקות, אבל לא כרת. גם הדם שהוא לא כנוס בתוך החללים של הבעל חי, אלא הדם שהיה בלוע באיברים בבשר, אבל הוא מטפטף אחרי השחיטה ופורש מן הבשר והוא מטפטף. הוא נקרא בלשון ההלכה דם התמצית. דם שמתמצה מאליו, פורש מאליו. הדם הזה גם כן אסור מן התורה ואיסורו בלאו, חייבים עליו מלקות, אבל לא כרת. דם האיברים. דם שנמצא בתוך תאי הבשר, שהוא בלוע בתוך הבשר, לא טיפטף בעת השחיטה, אבל הוא פרש מן הבשר אחרי השחיטה על ידי דוחק הסכין וכדומה, גם כן אסור מן התורה, איסורו בלאו ללא כרת. מה קורה עם דם האיברים שלא פרש בכלל? נשאר בלוע בתוך תאי הבשר. לדעת רוב הראשונים, הדם הבלוע ולא פרש מן הבשר, נשאר בתוך הבשר מותר ובכלל לא אסור לא מן התורה ולא מדרבנן. ולכן לפי דעתם, דעת רוב הראשונים, מותר לקחת בשר חי, לשטוף אותו מן הדם שפרש שנמצא על פניו ולאכול אותו חי. כיוון שדם האיברים שלא פרש לגמרי הוא מותר. למה הוא מותר? כיוון שכל עוד שהוא לא פרש הוא עדיין לא מקבל שם דם. הוא עדיין חלק מן הבשר. במושג החסידי שאפשר להלביש כאן הוא שמתי הדם מקבל את איסורו ששורה עליו שלוש קליפות הטמאות לגמרי? רק כשהוא פורש

11:40 דובר 2 נעשה

11:40 דובר 3 פאר זיך

11:42 דובר 2 נעשה נפרד מן ההיתר ממקורו, אבל כל עוד שהוא במקורו הוא איננו מציאות עצמאית. לא שורה עליו שלוש קליפות הטמאות לגמרי והוא מותר. לכן לפי דעתם מותר לאכול בשר חי. הרמב"ם אבל כתב: "הרוצה לאכול בשר חי מולח יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל". לפי הרמב"ם, הרמב"ם אוסר לאכול בשר חי. מה טעמו? נחלקו בזה מהר"י בן חביב והכסף משנה. מהר"י בן חביב אומר שגם הרמב"ם מודה שדם כל עוד שלא פרש מן הבשר, אין שמו דם והוא מותר. למה בכל זאת הרמב"ם אסר לאכול בשר חי? פשוט מפני שכאשר האדם לועס, נוגס בבשר בשיניו, באותו זמן עלול הדם לפרוש החוצה והוא יבלע אותו, יאכל אותו, וכיוון שהוא פרש החוצה הוא כבר קיבל שם דם ונאסר. לכן מצד הפרקטיקה הרמב"ם אסר לאכול בשר חי, ולכן לפי בעל מהר"י בן חביב, אם אדם ייקח חתיכת בשר ולא ילעס אותה בשיניו אלא יבלע אותה, מותר גם להרמב"ם. למה? כי הדם שנמצא בתוך תאי הבשר אין שמו דם ועדיין לא אסור ומותר. בעל הכסף משנה בפירושו על הרמב"ם מפרש אחרת. הוא אומר שלדעת הרמב"ם גם כן הוא מסכים עם העיקרון שדם שלא פרש אין שמו דם והוא מותר, אבל הוא סובר שדם שראוי לפרוש על ידי מליחה, על ידי מלח, הוא כאילו כבר פרש. ולכן לפי הכסף משנה לדעת הרמב"ם גם אסור לקחת חתיכת בשר חי ולבלוע, מכיוון שנמצא בתוכו גם דם שהיה ראוי לפרוש על ידי מליחה, ודם כזה לפי הרמב"ם זה כאילו הוא כבר פרש ואסור. איזה דם מותר לפי הרמב"ם? זהו דם שגם על ידי המליחה הוא לא יפרוש, רק על ידי בישול. כיוון, אה, דם כזה

14:48 דובר 2 כיוון שהוא לא ראוי לפרוש, אי אפשר להוציא אותו על ידי המליחה. דם כזה גם הרמב"ם מסכים שהוא מותר ואיננו אסור לא מן התורה ולא מדרבנן. דעת הרמב"ם היא, כפי שאמרנו, היא דעת יחיד, שאסור לאכול בשר חי, אה, או בגלל שעל ידי כסיסת השיניים יפרוש הדם, או בגלל שזה דם שראוי לפרוש על ידי מליחה ולכן הוא אסור. אבל אני ראיתי בספרו של הרב קאפח בפירושו על הרמב"ם, שם הוא מביא תשובה של אחד הראשונים שחי עוד לפני הרמב"ם. קוראים לו רבי יצחק ברבי שמואל הספרדי, והוא שמה כותב גם כן שאסור לאכול בשר חי ללא שמלחו אותו, מכיוון שגם הדם שעדיין לא פרש אבל ראוי לפרוש הוא אסור. מה הדין של דם שלא פרש החוצה אבל זז בתוך הבשר ממקום, מנקודה לנקודה? בלשון הגמרא, זה דם שפרש מהאי גיסא להאי גיסא, מצד אחד לצד השני אבל לא יצא החוצה. הגמרא בחולין דף קי"ב, הגמרא אומרת שם ככה: "אמר רב נחמן אמר שמואל, כיכר שחתך עליה בשר אסור לאכלה". הכיכר נאסרה באכילה. משמע אבל הבשר מותר. באיזה מקרה מדובר שם ומה הבעיה? תוספות והרא"ש מפרשים שם שמדובר בבשר שהוא נצלה, אבל לא נצלה כל צורכו. ולכן הבשר הזה עדיין יש בו דם והבשר כבר רך, ולכן כשהוא חותך אותו על כיכר פורש דם והכיכר בולעת ולכן הכיכר אסורה. אבל הבשר עצמו מותר. למה? כיוון שהוא לא פרש החוצה. זה דם שלא פרש. לכן מותר לאכול את הבשר אף על פי שבוודאי על ידי לחץ החיתוך הדם זז ממקומו, פרש מהאי גיסא להאי גיסא. בכל זאת זה נקרא לא פרש. כל עוד שהוא לא פרש החוצה לתוך הכיכר

18:12 דובר 2 הוא מותר. הרשב"א אבל שמה חולק על התוספות והרא"ש ואומר שמדובר בבשר שנצלה כל צורכו. לא נשאר בו בכלל דם אסור, רק מיץ בשר. חמר בשר זה נקרא בלשון הגמרא. בכל זאת, אם הוא חותך אותו על כיכר אסור לאכול את הכיכר מפני מראית העין, כי אנשים רואים שהכיכר אדומה, מלאה דם. הם לא יודעים שזה כבר ד-- זה לא דם, זה חמר בשר, אבל הבשר מותר. לא שייך שם מראית העין כי רואים שהוא צלוי. אבל אם-- אבל באמת אם הוא חתך בשר שלא נצלה כל צורכו, עדיין יש בו דם, אז לא רק הכיכר אסורה אלא גם הבשר אסור בגלל שהדם אז על ידי לחץ הסכין הוא פורש מ-- מהאי גיסא להאי גיסא אף על פי שלא יצא החוצה. מה הדין של דם שכבר התבשל או נמלח ופרש אחרי הבישול, אחרי המליחה? האם הדם הזה אסור מן התורה או רק מדרבנן? יש בזה מחלוקת ראשונים. דעת רש"י, התורה כשאסרה דם, ואם הוא דם הנפש אפילו חייבה עליו כרת, זה לאו דווקא דם חי, אלא אפילו דם מבושל או דם מלוח, כי מלוח הוא גם כן כמו מבושל. כי יש לנו, הגמרא אומרת, מליח הרי הוא כרותח. הוא כבר מש-- למרות שהוא משתנה, אף על פי כן הוא עדיין דם ואסור מן התורה כל איסורי התורה. הרמב"ם כותב שהדם הזה שהתבשל או נמלח הוא אסור מן התורה, אבל בלי כרת. מה שהתורה אסרה כרת זה רק דם חי. הרשב"א בשם בעל העיטור אומר אסור מן התורה, אבל לא לאו. אין עליו חיוב מלקות. רק כמו איסור של חצי שיעור. איסור לאו, איסור בעלמא, אבל, אבל בלי מלקות. תוספות והרא"ש

21:10 דובר 2 סוברים שמה שהתורה אסרה אכילת דם זה רק דם חי. אבל דם שהתבשל או דם שכבר נמלח כראוי, דם מליח מה שנקרא, הוא אסור רק מדרבנן. צריך אבל להדגיש שדם שנפלט על ידי כבישה בלי מלח אלא במים צוננים, לכל הדעות הוא אסור מן התורה. ככה כותב הפרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה. אף על פי שקיימא לן כבוש כמבושל, כבוש כמבושל אין פירושו שהדם הנפלט מתבשל. הוא לא מתבשל, הוא לא משתנה, הוא נשאר חי. רק לכבישה יש כוח של פליטה ובליעה כמו בישול. אבל אין שינוי. הדם הוא חי. כיוון שהדם הוא חי, לכל הדעות הוא אסור מן התורה. עכשיו נדון בשאלה נוספת. כל חיוב המליחה, או במילים אחרות כל דיני מליחה, הם באו להכשיר איסור מן התורה? ולכן המליחה היא דאורייתא, חובת המליחה היא דאורייתא, או לא? המליחה לא באה להכשיר איסור מן התורה, אה, איסור דאורייתא, אלא רק איסור דרבנן, ולכן כל דיני המליחה הם רק להסיר איסור מדרבנן. ולכן כל דיני המליחה הם רק מדרבנן. הפרי מגדים בהקדמתו להלכות מליחה תולה את השאלה הזאת במחלוקת הקודמת שדיברנו. הראשונים שסוברים שגם דם אחרי בישולו או דם אחרי שנמלח, שהבשר נמלח כדין, הוא עדיין אסור מן התורה. הרי ברור לנו, אם התורה התירה לנו לאכול בשר מבושל, הרי שהיא בוודאי אמרה לנו מהי הדרך להכשיר את הבשר מן הדם האסור. ואחת הדרכים היא על ידי מליחה. ואף על פי שבשום מקום בתורה לא מצאנו שהתורה תכתוב שהמלח מוציא את הדם. אמנם בתורה כתוב ״וכל קרבנך במלח תמלח״, אבל שם זה לא בשביל להכשיר את הבשר לאכילה. לזה כותב בעל ערוגת הבושם שכנראה שהכשרת הבשר על ידי מליחה נמסרה למשה רבנו בעל פה בסיני, ומשה מסרה לעם ישראל.

24:43 דובר 2 כמו שיש לנו הרבה הלכות שהן הלכה למשה מסיני. קבלה ממשה רבנו איש מפי איש, ומשה קיבל הכל מסיני. אבל לראשונים שאומרים כמו התוספות והרא״ש, שמותר מן התורה לאכול בשר מבושל או בשר שנמלח, לכן מזה שהתורה התירה לנו לאכול בשר מבושל זה לא אומר שהיא מסרה לנו איך להוציא את הדם על ידי מליחה. לא. התורה התירה לבשל בשר עם דמו. מה שהתורה אסרה את הדם זה רק דם חי. אבל דם אחרי בישול הוא מותר ולכן מותר לבשל בלי מליחה מן התורה. כל העניין של הכשרת הבשר על ידי מליחה זה רק מדרבנן, כיוון שהחכמים אסרו גם דם מבושל. וחכמים בדקו ומצאו מדעתם שמלח מפריש את הדם מן הבשר. זה לא קבלה למשה מסיני. ככה כותב בעל החינוך. עכשיו נדון בשאלה נוספת. בין אם המליחה, המלח מוציא את הדם שזו קבלה למשה מסיני, ובין אם זו רק, אם זה רק מדעת חכמים, שהחכמים בדקו וראו שהמלח מוציא את הדם. נשאלת השאלה איך המלח מוציא את הדם? ואני אסביר את השאלה. יש לנו גמרא מסכת חולין: ״אמר שמואל, כבוש כמבושל, מליח כרותח״. כפי שאמרנו קודם, כבישת מאכל בצונן עשרים וארבע שעות, אז זה כאילו מבושל. דהיינו לעניין הבלעה והפלטה. מליח, אבל אם לקחו איסור ומלחו אותו ושמו אותו יחד עם היתר, מליח כרותח. איזה כרותח? כרותח של צלי. זה לא כמו המבושל. וקיימא לן להלכה בהלכות תערובות בסימן ק״ה ש״מליח כרותח״ זה רק הוא מבליע ומפליט כדי קליפה. הוא לא פועל על כל שכבות הבשר, ולכן אם לקחו בשר היתר ומלחו אותו עם

27:53 דובר 2 בשר איסור, בשר ההיתר ייאסר רק כדי קליפה. קולפים אותו והשאר מותר. ולכן נשאלת השאלה איך פה על ידי מלח אנחנו אומרים שכל הדם יוצא מכל השכבות של הבשר? הרי מליח כרותח זה רק כדי קליפה ולא יותר. ולכן חוזרת השאלה איך המלח מוציא את כל הדם? מבאר הפרי מגדים בהקדמתו להלכות מליחה שלמלח יש שתי תכונות. תכונה אחת שזה מליח כרותח. וזה, הוא מרכך, מתסיס את הבשר, אבל זה רק כדי קליפה. למלח יש עוד תכונה, הוא שואב את הדם. הוא כמו משאבה, ולכן מצד מליח כרותח זה רק כדי קליפה. אבל מצד התכונה השנייה הוא שואב את כל הדם, גם מכל השכבות של הבשר. הוא מתעבה, הוא הופך להיות צמיגי, הוא נקרש ואז אין כוח במלח לשאוב אותו. דם פליטה זהו דם שהוא בלוע בתוך תאי הבשר, בתוך תאי האיברים. אותו הוא דם דליל, ודם שעדיין לא הפך להיות עבה, קרוש, צמיגי. אותו הדם יכול לשאוב, וכשהוא שואב אותו החוצה, כל עוד שהדם הזה לא נח בפני עצמו הוא עדיין נקרא דם פליטה, ולכן כל מה שהמלח מכשיר את הבשר מדם זה רק על דם פליטה ולא על דם בעין. על דם פליטה נאמרו בו בגמרא, בשולחן ערוך, פוסקים, עוד כמה תכונות ייחודיות. על דם הפליטה אנחנו אומרים איידי דטריד למיפלט לא בלע. יכול להיות שאדם ימלח שתי חתיכות אחת ליד השנייה, וכל עוד הדם בתהליך פליטה הוא לא נבלע. אותו דבר. תכונה נוספת, כבולעו כך פולטו. יכול להיות שדם פליטה ייבלע בחתיכה השנייה, אבל כמו שהוא נבלע ככה הוא יצא, כבולעו כך פולטו. תכונה שלישית שנאמרה על דם פליטה, דם משרק שריק. הדם, התכונה שלו בגלל שמנוניותו

31:32 דובר 2 הוא מחליק ויוצא ולא נבלע. כל שלוש התכונות האלה: איידי דטריד למיפלט לא בלע, או דם כבולעו כך פולטו, או דם משרק שריק. זה נאמר רק על דם פליטה, לא על דם בעין. דם שהתכנס והוא נמצא בפני עצמו, נפרד בפני עצמו, הוא דם עבה, דם שנקרש הופך להיות צמיגי, ולא אומרים בו את כל התכונות האלה, אלא טבעו להיות נסרך כמו כל שאר הנוזלים שיש בתוך המאכלים. שאלה נוספת, האם המליחה מוציאה באמת את כל הדם מכל שכבות הבשר, גם השכבה הפנימית ביותר, או לא? גם בזה נחלקו הפוסקים. דעת הרמב"ם שהמליחה כשיעור היא אמנם מוציאה את רוב הדם, אבל היא לא מוציאה את כל הדם. הדם שנמצא בשכבה הפנימית של החתיכה לא יוצא על ידי מליחה, ולכן הרמב"ם מצריך שלפני שמבשלים את הבשר במים צוננים או במים פושרים ולאט לאט מחממים אותו עד שהבשר יתבשל — זה לא טוב, כי אז על ידי הבישול, חום הבישול, גם הדם שנשאר בשכבה הפנימית יפרוש והוא ייאסר ויאסור את הבשר. ולכן הרמב"ם מצריך לקחת את הבשר אחרי המליחה ולהרתיח מים רותחים ולהכניס אותו ישר למים רותחים, ואז חום המים הרותחים חולט. זה נקרא חליטה. הוא חולט את הדם עם הבשר, ואז הדם כבר לא יפרוש לבדו, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מן הבשר, ואז אפילו על ידי הבישול הוא כבר לא יפרוש לבדו ולכן הבשר לא ייאסר. גם הר"ן בבית הכביט[?] מסכים עם הרמב"ם שהמליחה לא מוציאה את כל הדם, אלא בשכבה הפנימית נשאר קצת דם. אף על פי כן הוא לא מצריך חליטה במים רותחים, אלא הוא סובר שמכיוון שהדם נמצא רק בשכבה הפנימית, גם אם יכניסו את הבשר

34:47 דובר 2 לתוך סיר עם מים וירתיחו אותו לאט לאט, כשהמים יגיעו לחום, כל עוד שהמים אין היד סולדת בהם הם לא מפליטים. כשהם יגיעו לחום שהיד סולדת בהם הם כבר מייד חולטים את הדם לפני שהוא פורש, ולכן גם בבישול רגיל תיווצר החליטה. אבל ולכן נפקא מינה בין הר"ן לרמב"ם. לפי הרמב"ם חתיכה שמלחו אותה גדולה, אסור אחריה, אחרי שמלחו אותה, לחתוך אותה לחתיכות קטנות, למנות קטנות, מפני שאם חותכים אותה למנות קטנות, עכשיו השכבה הפנימית הופכת להיות חיצונית ויש בה דם. וזה הרי ברגע ש... ברגע שיבשלו, אפילו... וגם לא תעזור חליטה, כי פה מכיוון שהדם הוא חיצוני הוא לא ייחלט, הוא מתפרש לפני שהוא ייחלט, יפרוש וייבלע, וייבלע בבשר עוד לפני החליטה. לכן אסור לחתוך בשר אחרי מליחה למנות קטנות. זה גם הר"ן מסכים שאסור לחתוך, מפני שאז הבישול לא, לא יחלוט. כיוון שהדם הוא בחוץ, בשכבה החיצונית, הוא ייפלט וייבלע עוד לפני שיחלוט. עוד דבר, לפי הרמב"ם אי אפשר לקחת את הבשר אחרי המליחה ולכתוש אותו, לטחון אותו, לעשות קציצות או נקניק, כיוון שאז הדם שנמצא בתוך, בתוך השכבה הפנימית של הבשר פרש החוצה והוא אוסר את הבשר. זה גם הר"ן מסכים. אבל לפי הר"ן, אם אדם חתך חתיכת בשר גדולה אחרי המליחה, יש עכשיו בשר חיצוני? תעזור מליחה. ימלח והדם, והדם יצא. אותו דבר גם לפי הרמב"ם, אם חתך חתיכת, חתיכה גדולה אחרי מליחה צריך למלוח שנית. לדעת רוב הראשונים, הם חולקים הן על הרמב"ם והן על הר"ן. הם סוברים שהמליחה מוציאה את כל הדם גם מהשכבה הפנימית. הבשר אחרי המליחה הוא נקי מדם לגמרי, ומה שרואים נוזלים אדומים יוצאים זה לא דם, זה מוהל בשר. לכן

38:20 דובר 2 בימינו אלה שעושים — טוחנים בשר, עושים קציצות או עושים נקניק, או אלה שחותכים את הבשר בבית אחרי שקונים אותו והוא מוכשר. בדרך כלל מכשירים בבתי החרושת של בשר וגם של עופות חתיכות גדולות, עופות כמעט שלמים, ובבית חותכים אותם לפני הבישול למנות יותר קטנות. לפי הרמב"ם הדבר הזה הוא אסור, גם לפי הר"ן. מה שאנחנו נוהגים כך זה מפני שדעת רוב הראשונים שהמליחה מוציאה את כל הדם לגמרי.