הלכות אבלות - הרב שלמה גולדפרב שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ככלל, כשמדובר בהלכות, מה שמכונה הלכות שמחות בלשון סגי נהור, הלכות אבלות, כמו שמופיע בשם הרשמי, יש בזה דבר והיפוכו. תשובה מפורסמת מהרב דבורקין, הרב זלמן שמעון דבורקין היה רבה של שכונת קראון הייטס, רבה של בית הכנסת ליובאוויטש של 770, והוא כותב דבר כזה: "הנה הלימוד בהלכות אבלות, רחמנא ליצלן, מקובל בכל תפוצות ישראל שמי שיש לו הורים אינו לומדם משום אל יפתח וכולי", לא לפתוח פה לשטן. שאדם שלא מתעסק בזה, אדם שברוך השם, ההורים שלו, הקרובים שלו, כולם בחיים, בדרך כלל לא לומד את ההלכות הללו, הלכות אבלות, לפני שחס וחלילה הוא צריך באמת להתעסק בזה. "רק", ממשיך הרב וכותב, "בקהילה שצריך להשיב לשואליו בנידון זה, וזה רק בלימוד הלכה למעשה". אז מצד אחד אנחנו מוצאים שאנחנו לא לומדים את ההלכות האלה. זה הלכות שלא מתעסקים בהן. זה מצד אחד. מצד שני, תשובה מדהימה מהרבי לרב גבריאל צינר. הרב גבריאל צינר הוא יהודי תלמיד חכם, יש לו בית כנסת מפורסם מאוד בשכונת בורו פארק בברוקלין. כתב הרבה מאוד ספרים, סדרה שלמה שנקראת "נטעי גבריאל". הוא מלקט את הפוסקים, את ההלכות לגבי כל מיני דברים. סדרה ידועה, ארוכה, מאוד, מאוד מכובדת. וכאשר הוא רצה לכתוב ספר בתוך הסדרה של הלכה למעשה על הלכות אבלות, האמת בסוף יצאו שני ספרים, הוא מאוד חשש האם באמת כותבים ספר על עניינים כאלה. כתב לרבי, וכשהוא כתב לרבי, הרבי ענה לו תשובה מדהימה. הרבי אומר לו, "בעיר זו בפרט", כלומר הוא מדבר על ניו יורק, אבל התשובה הזאת ודאי רלוונטית לכל דבר ודבר. "הרי זה כולל לאפרושי מאיסורא ממש". הרבי אומר לו, ההלכות הללו, נכון מצד אחד אנחנו לא רוצים

02:40 דובר 2 להתעסק בזה ורק מי שחלילה צריך להתעסק בזה מתעסק בזה, אבל הרבי כותב לו, "זה לאפרושי מאיסורא ממש ובפרט אם יעתיקנו לאנגלית". הרבי אומר זה לא רק לכתוב את זה, אבל לכתוב ולהעתיק ולפרסם את זה, כי מה לעשות, עד שנגיע בעזרת השם תכף ומיד לייעוד של העניין שבעזרת השם "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", את העניין הזה שכבר לא יהיה את העניין של היפך החיים, עד לאותו זמן זה דבר שחיים איתו, זה דבר שמתעסקים איתו. זה דבר שכל יהודי וכל יהודייה לאחר מאה ועשרים, זה הפרק הבא. אז מילא אם בן אדם חי בתוך קהילה ויש שמה מו"צים ויש שמה רבנים, יש שמה דיינים ויש שם מורה הוראה, אז הוא לא צריך להתעסק בזה. אבל לגבי הנקודה הזאת הספציפית, אז הייתי רוצה לשתף סיפור מעניין שמאוד, מאוד רלוונטי לנו לחסידים, חסידי חב"ד, רבנים, שלוחים. הסיפור הוא על הט"ז. הט"ז, רבי דוד הלוי סגל, כתב את הספר "טורי זהב", והט"ז מספר סיפור כזה. הט"ז היה רבה הראשי של קרקוב. קרקוב הייתה עיר גדולה, עיר מפורסמת מלאה ברבנים, מלאה בגאונים, ויום אחד הט"ז במהלך אחד ממסעותיו הגיע לאיזו עיירה קטנה. שם בעיירה הזאת היה רב, רב נחמד, חביב, אבל הט"ז קלט שהוא לא כזה תלמיד חכם גדול, וניגש אליו הט"ז, ולא בציניות. שאל אותו: האם אתה רוצה להחליף איתי תפקיד? האם תרצה שנתחלף? שאל אותו הרב: מה פירוש נתחלף? אומר לו: אתה תהפוך להיות הרב של קרקוב ואני אהפוך להיות הרב של העיירה הקטנה. אז הרב בהתחלה חשב שהוא צוחק עליו. תלמידים של הט"ז אמרו לו: מה, מה זה הדבר הזה? הסביר להם הט"ז. ושוב ברצינות אמר: אני

04:40 דובר 2 אסביר לכם. פה בעיירה הקטנה הזאתי רב אחד צריך לדעת את כל התורה כולה, כי יש רק סמכות אחת. יש רב אחד בלבד. הרב הזה צריך לדעת כל התורה כולה. הוא צריך לדעת את ההלכות של ברית מילה ואת ההלכות של פדיון הבן, והוא צריך לדעת לקרוא בתורה, והוא צריך לדעת לחתן זוגות ולכתוב כתובות, והוא צריך גם לדעת גיטין, והוא צריך לדעת גם הלכות עגונות, והוא צריך לדעת את ההלכות גם של אבלות וגם של כל דבר אחר. צריך לדעת עירובין והוא צריך לדעת מקוואות. רב שנמצא רב בודד בעיר או בעיירה הוא באמת צריך לדעת הכל. אומר: אצלנו בקרקוב אמנם אני נחשב הרב הראשי, אבל בקרקוב אם צריך מומחה לגיטין יש מאתיים מומחים לגיטין. אם צריך מומחה לעירובין יש שלוש מאות מומחים לעירובין. צריך מומחה לאבלות? יש חברה קדישא מסודרת מאוד שיודעת אבלות. אנחנו באיזשהו מקום, ככה אומר לו הט"ז, כשאנחנו נותנים בעיירה קטנה לרב אחד, אנחנו, אה, נותנים על רב כתפיים צרות כל כך, נותנים לו כל כך הרבה תפקידים וכל כך הרבה אחריות. אני חושב שהדבר הנכון זה שהוא יהיה הרב בקרקוב עם כל כך הרבה עוזרים ותלמידי חכמים. לעומת זאת, שאם אני אהיה פה הרב, אני פחות או יותר אשלוט בכל המצבים. זה היה הסיפור עם הט"ז. אבל למען האמת, כל אחד מאיתנו שזוכים, כל אחד מאיתנו שזכה להיות בדור השביעי יודע שאין סתם יהודי שומר תורה ומצוות. אין סתם יהודי שהוא חסיד חב"ד, אין סתם שליח, אין סתם רב, כל אחד צריך להתעסק בהכל. בסוף ככה הרבי חינך אותנו שכל אחד מאיתנו שחי בבניין, ברחוב, בשכונה, בעיר, הוא הופך להיות הסמכות. השכן שמגיע ושואל

06:18 דובר 2 אותך שאלה, הוא לא מבין שאתה לא כזה מומחה גדול בדיני עגונות. הוא לא מבין שאתה לא זה שיודע כרגע לכתוב גיטין, אבל הוא מצפה מאיתנו לפחות לדעת ידיעה כללית שנוכל לכוון אותו לדברים הנכונים, שנוכל להסביר לו, שנוכל לחבר אותו לרבנים, לסמכויות, כי בסוף אנחנו הופכים להיות סוג של דמות רבנית כזאת או אחרת. הלכה אחת ואחת שמדבר בשליח. שליח, ידוע שהמשפט הגדול של בתי חב"ד שהרבי היה מאוד מרוצה זה הכתובת לכל עניין יהודי. בסוף בן אדם מגיע לבית חב"ד, הוא לא רק מגיע להניח תפילין, ודאי הוא מגיע להניח תפילין, הוא מגיע לקבוע מזוזות. כן, לפעמים יהיה מצב, והמצב הזה יהיה שמישהו לא עלינו בדיני אבלות יבוא וישאל שאלה, ומבחינתו הרב, השליח, החסיד חב"ד, הוא אמור להיות הסמכות. הוא אמור לדעת את הכל גם לענייני אבלות, גם לענייני דברים שבדרך כלל אנחנו פחות אוהבים להתעסק באותם הדברים, ולכן מן הראוי שיהיה לנו איזשהו הסבר כללי שנדע. אנחנו לא נפסוק הלכות, ודאי לא הלכות כשדברים משתנים בכל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים, אבל נשתדל לפחות לתת תמונת מצב כללית, ככה שאם מישהו יבוא וישאל אותנו או אם חס וחלילה נצטרך להתעסק בזה, לפחות נדע תמונת מצב כללית, לפחות נדע שזה קיים. נדע את המסגרת. אחר כך לגבי פרטים תמיד אפשר להתקשר לרב, לפוסק, למורה ההלכה, לחברא קדישא. כל דבר ודבר אפשר להתעסק ולשאול. לפחות שתהיה ידיעה כללית. בעזרת השם הדברים האלה שעליהם אנחנו מדברים יהיה רק מבחינת הלכות תאורטיות, להלכה ולא למעשה. בטח ובטח שתכף ומיד נזכה את העניין הזה, כמו שהתחלנו ואמרנו, רוח הטומאה אעביר מן הארץ, את העניין הזה של ומחה ה' אלוקים דמעה מעל

08:12 דובר 2 כל פנים בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן. בכלל בהלכות אבלות יש הרבה מאוד הלכות. חלק מהם זה הלכות מהלכות הגמרא. כלומר, מגיע עוד מקור מהגמרא, מגיע משולחן ערוך הלכות ממש ברורות, כמו לדוגמה העניין של קריעה, כמו ההלכות של ישיבת שבעה, הלכות אנינות. זה ממש הלכות ברורות, כמו שאמרנו, עוד מהלכות שבגמרא וגם בהמשך הלכות שמופיעות בשולחן ערוך. יחד עם זאת, דווקא בהלכות אבלות יותר מכל דבר אחר יש בהלכות אבלות המון המון המון מנהגים. זה כבר לא מנהגים בין אשכנזים לספרדים, זה לא מנהגים בין ליטאים לחסידים. לפעמים המנהג עצמו יהיה מנהג בין קהילה אחת לאחרת. יכול לפעמים להיות מנהג בין משפחה אחת לאחרת. ההבדל במנהגים הוא כמעט בלתי נתפס. הוא כמעט לא נתפס, כמה השינוי הוא מן הקצה לקצה. לדוגמה, דוגמה קטנה: יש שנהגו בעיקר אצל הספרדים, חלק מהמקובלים, שכל פעם שבאים לבקר בבית האבל תמיד יש כיבוד. נוהגים להגיד ברכות, נקרא גם אצל החסידים תיקון שמתקנים את הנשמה, את הנשמה, אומרים ברכות, מעלים את הנשמה למעלה על ידי אמירת ברכות. יש מנהג כזה, מנהג מאוד מאוד גדול אצל חלק מעדות המזרח ואפילו חלק גדול מהמקובלים והחסידים. לעומת זאת, מנהג האשכנזים הוא שלא אוכלים שום דבר בבית האבל. לא רק שלא אוכלים בבית האבל, אבל אפילו אוכל שנלקח מבית האבל לא אוכלים אותו, שזה איזשהו סוג של סימן של היפך הברכה. עד כדי כך המנהג. איך רואים מנהג כזה, שמצד אחד בחלק מהקהילות אוכלים ושותים ורק מברכים כל הזמן ורק אוכלים כל הזמן לעילוי הנשמה, ולעומת זאת בקהילות מסוימות לא אוכלים שום דבר ואפילו אוכל שנלקח מבית האבל, אפילו אותו אנחנו לא נאכל ולא נשתמש

10:20 דובר 2 בו. זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה, אצל חלק גדול שוב, בעיקר אצל הספרדים, בלילה האחרון של השבעה או בלילה האחרון של השלושים אנחנו עושים, נוהגים אצל הספרדים לעשות סעודה, ממש סעודה שלמה. שוב, כנראה על בסיס אותו עניין של אותו תיקון ועליית הנשמה. ככה נהגו אצל הספרדים. אצל האשכנזים ממש לא. כן, אצל החסידים נהגו ביום האחרון להוציא קצת מזונות, אולי איזה חתיכת הרינג, להגיד לחיים, זה כן, אבל ודאי לא סעודה. שוב מנהגים מן הקצה אל הקצה. אז מה אנחנו אמורים לעשות? מה אנחנו אמורים לנהוג בתור חסידים? חסידי חב"ד ברוך השם יש לנו דברים מאוד מאוד מסודרים, מאוד מאוד מאורגנים, והמנהגים הם די, הם די ברורים. אפילו הרבה דברים נמצאים בדפוס, הרבה בכתב. ודאי שהרבנים המקומיים מכירים את המנהגים, אבל למרות שיש לנו ברמה הפרטית, ברמה הפרטית אני מתכוון בבית הכנסת, בקהילה, במשפחה, מנהגים מסודרים, יחד עם זאת, הרבה מאוד פעמים שזה דבר ששונה מכל מנהג חב"די אחר. הרבה מאוד פעמים כאשר בן אדם מתעסק בעניינים האלה של אבלות, של קבורה, הוא לא רק מתעסק בתוך הקהילה שלו, אלא הרבה מאוד פעמים החברא קדישא היא לא חברא קדישא חסידית, היא לא חברא קדישא חב"דית. יותר מזה, גם אם יש חברא קדישא חב"דית, לפעמים החברא קדישא, כשהיא נמצאת בעיר אחת, נוהגת כמו המנהגים של אותה עיר לעומת עיר אחרת. אני אתן לזה סיבה. הסיבה היא, מופיעה בספר מעבר יבוק. מעבר יבוק זה ספר מאוד מאוד יסודי ובסיסי לגבי ההלכות, המנהגים וההנהגות שנוהגים בתקופה לא עלינו של אבלות. מופיע שם, זה אפילו נפסק להלכה, שלא משנים בין הנפטרים. כלומר, כשיש מנהג מסוים שאותו נהגו בבית העלמין דרך אותה חברה

12:21 דובר 2 קדישא, לא משנים בין הנפטרים ולא משנים ממנהג המקום. זה דבר שמאוד, מאוד, מאוד מקפידים עליו בחברה קדישא ותלוי לפי המקומות. כלומר לא דומה חברה קדישא, אפילו חברה קדישא המכונה חסידים שנמצאת לדוגמה בקראון הייטס שנמצאת בברוקלין, לעומת חברה קדישא שנמצאת בצפת עיר הקודש, בירושלים עיר הקודש או בכל אחת מהערים השונות. כל חברה קדישא יש לה את המנהגים ואפילו אנחנו בתור חסידים, חסידי חב"ד שמאוד מקפידים על המנהגים, אם מגיעים לחברה קדישא, מגיעים לבית עלמין מסוים שבו יש מנהג מסוים, אנחנו נוהגים לפי המנהג ההוא. מאיפה אנחנו יודעים את זה? אני זכיתי אישית לשמוע את זה והרבה זכו לשמוע את זה מהרב לייבל גרונר. הרב לייבל גרונר, מזכירו האישי של הרבי שנים רבות, כאשר אמו נפטרה, אמא שלו נפטרה ואמא שלו נקברה בהר הזיתים בירושלים, ולפני שהוא יצא להלוויה הוא שאל, לפני שהוא יצא ל-ל-לארץ אה ללוויה, הוא שאל את הרבי מה הם בדיוק המנהגים המדויקים שבהם הוא צריך להקפיד, מה, מה לעשות, מה חשוב מאוד לעשות, והרבי ענה לו, "זאלסט פאלגן די חברה קדישא", תקשיב ותעקוב ותקשיב ו-ו-ותעשה בדיוק מה שהחברה קדישא. "זאלסט פאלגן די חברה קדישא", תעשה מה שחברה קדישא. חברה קדישא ירושלים זה חברה קדישא שיש להם מנהגים מאות רבות של שנים, מנהגים שמאוד, מאוד ייחודיים לירושלים. יש להם מנהג מסוים לדוגמה אצל גברים שעושים הקפות סביב הנפטר לפני הקבורה. יש להם המון המון המון מנהגים. כל המנהגים האלה הרבי אמר, "זאלסט פאלגן די חברה קדישא", תקשיב ותעקוב אחרי מה שאומרים לך החברה קדישא המקומית. מזה אפשר ללמוד שאם יש מנהג מסוים בחברה קדישא מסוימת, המנהג שנוגע שוב לא למה שאומרים, בעיקר לדרך הקבורה, לצורת הקבורה,

14:19 דובר 2 למקום הקבורה, כל מיני דברים כאלה, צריך להקשיב לחברה קדישא ולא לשנות, כולל העובדה, כמו שאמרנו, שיש חברות קדישא שיכולות להיות חברה קדישא חסידים, חברה קדישא חב"ד, אבל יש הבדל בין מנהג כזה למנהג כזה. מנהג צפת לא דומה למנהג ירושלים, מנהג פתח תקווה לא דומה למנהג תל אביב ויש לכל אחד ואחד מסורת של עשרות, לפעמים אפילו מאות שנים, מקשיבים לחברה קדישא. אחת הדוגמאות לזה אה זה בזמן הקבורה. ידוע שבחוץ לארץ, חוץ לארץ בכלל ובקראון הייטס בפרט, המנהג הוא שקוברים את הנפטר, אה נפטר איש, קוברים אותו עטוף בטלית, קוברים אותו עטוף בטלית. רצוי הטלית שבה הוא התפלל עוד בימי חייו ועוטפים אותו בטלית והקבורה מתבצעת כשהוא עטוף בטלית. הטלית עצמה פוסלים אותה כיוון שכתוב "במתים חפשי" והוא לא, לא נקבר עם מצווה, פוסלים את הטלית בצורה כזאת או אחרת וכל יהודי זוכה להיקבר בטלית. לעומת זאת, ככה באמת עושים, כמו שאמרנו, בחברה קדישא בקראון הייטס, ככה, ככה נהגו לקבור. אני זוכר שהייתי אברך בכולל אה אה בקראון הייטס, אז שמה האברכים היו נוהגים להתנדב, היו אה היו מבקשים מהאברכים לבוא ולהתנדב בחברה קדישא. באמת במשך אותה תקופה שלמדתי יצא לי כמה פעמים אה אה להיות שמה ו-אה אה להשתתף אה קצת בקבורות וללמוד קצת מהמנהגים ש-אה של החברה קדישא ש-של אגודת חסידי חב"ד בקראון הייטס. שמה נוהגים, אדרבה, נוהגים לקבור בטלית ואדרבה, כאשר יש מישהו שנפטר, מישהו מהחברה קדישא פונה למשפחה ושואל, "האם יש לכם טלית שאיתה תרצו לקבור את ה-- את הנפטר?" טלית, ויש כאלה שנהגו טלית של שבת, טלית של חג, טלית של יום חול, כל אחד ב-ב-בטלית שהם מעדיפים. אם לא, יש טליתות

16:14 דובר 2 אה אה ישנות שהם קוברים איתם, זה מנהג. מה הטעם לזה? הטעם לזה הוא מאוד מעניין. על פי קבלה, הרי ידוע שיש דבר שנקרא מזיקים שנמצאים בבחינה של המקיף, אור מקיף, והאור המקיף. העניין של הטלית, בעיקר טלית גדול, הוא עניין שלו זה לסמא את עיני המזיקים והעניין הזה שמקיפים אותו במצווה זה אמור לסייע לנפטר ובעיקר לנשמה שלו, שהיא תהיה מוקפת במצווה ובעזרת השם ינוח על משכבו ממש בשלום. לעומת זאת, בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, ממש לא קוברים בטלית. מוציאים את הנפטר מחדר הטהרה עטוף בטלית. כל זמן של הלוויה, של ההליכה, של אמירת המזמורים הוא עטוף בטלית ולפני שמורידים את הנפטר לתוך הקבר, לתוך חלקת הקבורה, מסירים את הטלית. מדוע מסירים את הטלית? הסיבה לזה, אמרנו שכל העניין זה שיהיה עטוף במצווה, בחינת אור מקיף לסמא עיני החיצונים. לעומת זאת, כאשר יש לנו את עפר הארץ, עפר ארץ הקודש, "וכיפר אדמתו עמו", אין זכות גדולה יותר מאשר להיות עטוף בעפר של ארץ הקודש. אין צורך בטלית. הפוך, הטלית אפילו מורידה מהערך של להיות מוקף במקיף של עפר ארץ הקודש, ולכן בארץ ישראל בכלל, כמו שאמרנו בירושלים בפרט, לא קוברים בטלית, מובילים בטלית ומסירים את הטלית לפני הקבורה, ואותו נפטר זוכה להיות עטוף במצווה של עפר ארץ הקודש. ככה זה רק דוגמה אחת לשינוי במנהגים. לכן יבוא יהודי ויגיד, ויבואו לירושלים, לא, לא, אנחנו רוצים להיקבר דווקא בטלית. מנהג חב"ד. תשמע, מנהג חב"ד זה להקשיב למה שהחברה קדישא אומרים. זה מנהג חב"ד, מנהג חב"ד. אין מנהג חב"ד יותר מאשר מה שהרבי אמר למזכיר שלו האישי, לרב גרונר, כמו שאמרנו. מנהג חב"ד זה להקשיב למה שהחברה קדישא אומרים. אם אומרים

18:25 דובר 2 לך שהמנהג פה זה לקבור בלי טלית, אז קוברים בלי טלית. היה לי בכפר ורדים, והרבה פעמים יש סיפורים כאלה, שיהודי לדוגמה יש לו טלית שקיבל אותה בירושה או שהתפלל בה ומאוד מאוד רוצה להיקבר עם הטלית. אפשר לקחת טלית, כיוון שאנחנו לא רוצים לשנות במנהגים. אפשר לשים את הטלית בצידו של אותו יהודי, עדיף אפילו מחוץ לגולל, מחוץ למבנה הקבר. אפשר לשים לידו את הטלית, אפשר לשים מתחתיו את הטלית. יש כל מיני דרכים. צריך על כל דבר כזה לשאול רב, כי שוב אנחנו לא רוצים לשנות בין הנפטרים חלילה. אפשר לשים את הטלית אבל לא לעטוף אותו, כי זה שינוי מהמנהג. שואלים מה זה מנהג חב"ד? מנהג חב"ד זה להקשיב למה שהחברה קדישא אומרים. בטח שזו חברה קדישא עם מסורת. בטח חברה קדישא עם מנהגים. זה רק שתי דוגמאות. אז אם כן, סיכמנו בינתיים את העניין שבעניינים של אבלות יש הרבה, הרבה, הרבה מאוד מנהגים, הרבה מאוד הלכות, גם כן הרבה מאוד מנהגים. צריך להפריד. אם מגיע מישהו אומר אין מנהג לעשות קריעה, אז אתה מחייך אליו ככה בהבנה ואומר: אין דבר כזה, אין מנהג לעשות קריעה. אנחנו עושים קריעה כי ככה זה מופיע מדינא דגמרא. מסכת מועד קטן, מבוסס אפילו על דברי נביאים לגבי דוד המלך, שהמקור שלנו של קריעה מגיע מדוד המלך. המקור לקריעה מגיע מספר יחזקאל. אז אין דבר כזה אנחנו לא נוהגים לעשות קריעה. קריעה זה הלכה. לעומת זאת, כמו שאמרנו, האם להוציא הרינג או להוציא סעודה? האם עושים סעודה בסוף השבעה או במהלך השבעה? האם קוברים עם טלית, בלי טלית? זה כבר עניין של מנהגים, ובדברים האלה צריך לשאול. עוד טיפ אחד מאוד

19:59 דובר 2 מאוד חשוב לגבי הרעיון. שוב, כשאנחנו מתעסקים עם משפחות, מתעסקים עם אנשים, הרבה מאוד פעמים יש מנהגים משפחתיים. המנהגים המשפחתיים אצל הרבה מאוד אנשים זה מנהגים שהם ממש נוגעים להם בנפש, נוגעים בהם בנפש. אם זה מנהג חב"ד, אתה שואל ועושה מה שהרב החב"די, אה, אה, בטח אם הוא בעל סמכות ומבין בזה, זה מה שאנחנו, אה, נוהגים לעשות. אבל אם זו משפחה שהיא לא משפחה עם מנהגים חב"דיים אלא כל מיני מנהגים כאלה ואחרים, טיפ טוב, כדאי תמיד לשאול את אנשי המשפחה מי אצלכם מבין עניין במנהגים. הרבה מאוד פעמים יש שם איזה סבא זקן, איזה דוד זקן שהוא מבין במנהגים. כדאי מאוד מאוד לשמוע לאותו, אה, לאותו דוד או לאותו סבא לגבי המנהגים, כי המשפחות עלולות מאוד מאוד להיפגע. זה מביא אותן למצב שממש מרגישים, ממש מרגישים שסוג של לא אמרנו להם את האמת. אני אתן לזה דוגמה. אני זוכר לפני הרבה מאוד שנים היה לנו בכפר ורדים יהודי ממשפחה מאוד מאוד מאוד מסורתית, ואותו יהודי נפטר ב... הוא נפטר לילה לפני ליל בדיקת חמץ. כן? אם בדיקת חמץ זה אור לי"ד, אז הוא נפטר באור לי"ג. נפטר באור לי"ג באמצע הלילה. הלוויה הייתה ב... אה, אה, אה, בי"ג, הייתה בי"ג. עכשיו בואו נזכור שבמוצאי... בליל י"ג, במוצאי י"ג אור לי"ד יש בדיקת חמץ. לא רק שיש בדיקת חמץ, אבל למוחרת בערב פסח קמים כבר משבעה. אנחנו יודעים שהשבעה מסתיימת בכניסת יום טוב, בפסח מסתיימת השבעה בחצות היום. כלומר, יצא מצב שהלוויה הייתה בערך בשעה שתיים־שלוש בצהריים. הגיעו הביתה, הגיעו הביתה, ישבו שבעה ליל בדיקת חמץ. למוחרת כבר קמים מהשבעה. יש להם שבעה מאוד,

21:54 דובר 2 מאוד קצרה. בא אליי אחד מהאחים ואמר לי, "כבוד הרב, אני רוצה לשאול אותך שאלה מאוד, מאוד, מאוד חשובה. מתי אנחנו צריכים לעשות את הסעודה?" צריך להבין, אצל חלק מיהודים, בטח יהדות עדות המזרח, הסעודה זה חלק מהכבוד לנפטר. עכשיו, מה צדדי השאלה? את הסעודה הרי אנחנו תמיד עושים בלילה האחרון של השבעה. בלילה האחרון של השבעה, בעצם הלילה הזה הוא הלילה הראשון של השבעה, אבל הוא גם הלילה האחרון כי קמים מחר מהשבעה. מצד שני זה קצת מוזר לעשות בלילה האחרון של השבעה. אז בכנות לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי מה לענות. התקשרתי ללשכה של הרב הראשי לישראל הספרדי דאז, הרב שלמה עמאר שליט"א. התקשרתי ללשכה וביקשתי מאחד העוזרים שהכרתי בזמנו, אמרתי לו, "תעשה טובה, תיכנס לרב, תשאל אותו." עכשיו, הוא לא רק הרב הראשי לישראל הספרדי, הוא גם מגיע ממרוקו, הוא, הוא, הוא יוצא מרוקו וגם יש ספר שכתב אותו אחד מגדולי תלמידיו, נקרא חן וחסד על כל המנהגים, המנהגים דווקא הספרדים. אמרתי תשאל את הרב מה נוהגים לעשות בכזה מצב. חזר אליי ממש תוך כמה דקות, אמר לי, "הרב אמר שבמצב כזה שבו הלוויה הסתיימה והם רק יושבים שבעה יום אחד לא עושים את הסעודה בלילה הראשון, שזה בעצם הלילה האחרון, אלא נוהגים לעשות את הסעודה באמצע חול המועד כשמסתיימים שבעה ימים מאז הפטירה." כלומר, אמנם לא יושבים שבעה, אבל היום השביעי לטובת העניין, לטובת הסעודה, אנחנו נוהגים לעשות אותו מתי? דווקא אור ליום השביעי, כאילו שהם היו יושבים שבעה, כאילו שהם לא היו קמים בערב, בערב פסח. חזרתי אליהם הביתה באותו בוקר ואמרתי להם, "תקשיבו," עוד לפני הלוויה. "תקשיבו חברים, דיברתי עם לשכת הרב עמאר,

23:36 דובר 2 הרב הראשי לישראל, יוצא מרוקו. ככה המנהג הוא שאנחנו את הש-- את סוף השבעה אנחנו לא נעשה היום בתחילת השבעה, כן? אלא אנחנו נחכה שבוע, בחול המועד אנחנו נעשה סעודה גדולה לכבודו, לכבודו של הנפטר." ככה אמרתי להם. אמרו לי תודה רבה, תודה רבה. כשהגעתי אחרי הלוויה קלטתי בעיניים שמסתכלים עליי בעין נורא נורא ביקורתית, נורא לא שמחה. קראתי לאחד האחים בצד, אמרתי לו, "תגיד לי מה, מה הסיפור? למה אתה ככה מסתכל עליי בעין, אה, ביקורתית?" הוא אומר לי, "כבוד הרב, אתה כמעט הכשלת אותנו." אני הכשלתי אתכם? שאלתם אותי שאלה, התקשרתי לאותו רב הכי גבוה. אני הכשלתי אתכם? במה אני הכשלתי אתכם? הוא אומר, "שאלנו את דוד שלנו. דוד שלנו הוא ראש החברה קדישא באיזו עיר מאוד מאוד מפורסמת. זה, זה, זה אפילו לא דוד, זה דוד זקן, כן, זה אח של סבא שלהם, יהודי מאוד מבוגר, ואמר לנו בקביעות כזאתי עושים את הסעודה בלילה האחרון של מתי שאתם יושבים שבעה. כלומר היום בלילה. עכשיו שימו לב מה היה. היה מצב כזה שבו חזרנו מהלוויה בשלוש ארבע בצהריים, בשש בערב היה מנחה ערבית וישבו לסעודה. ישבו לסעודה. ככה הם נוהגים. עכשיו אני לא אומר שמישהו אחד צודק מול מישהו אחר. זה לא שהרב אמר מול הדוד הזקן. הרב פסק לפי מה שהוא מכיר, לפי מה שהם נהגו, לפי המנהג המשפחתי שלו או לפי מנהג ה-- אה, אה, אה, אה, היהדות ה-ה-היוצאת מרוקו ככה פסק והדוד הזקן שלהם אמר להם מה, מה ככה עושים. מאז למדתי שבדברים מסוימים, שוב במנהגים לא בהלכות, בהלכות אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד ברורים. יכול להיות הבדל בין אשכנזים לספרדים בהלכות צריך להיות

25:09 דובר 2 מאוד מאוד מאוד מאוד ברור, אבל במנהגים תשאל תמיד יש לכם איזה דוד? יש לכם איזה סבא? הוא יכול להיות במנהגים ואפשר לסמוך על הדודים ועל הסבים ואפילו על הסבתות אפשר לסמוך, כי הרבה פעמים יודעים לשמר את ה-- את ההלכות. מנהג נשים צדקניות ומנהג נשים זקנות מופיע הרבה מאוד פעמים שזה הלכה למעשה. מכירים את זה הרבה בשולחן ערוך, כי אל תיטוש תורת אימך. זה לגבי העניין הזה של מנהגים מול הלכות. אז במנהגים אפשר לשאול את הסבתא, אפשר לשאול את הסבא, אפשר לשאול את הדודים. זה לגבי מנהגים, לגבי הלכות שואלים את הרב. אז אם כן, כמו שאנחנו מסכמים ואומרים יש הלכות, יש מנהגים. תמיד חשוב ונכון לשאול רב שמתעסק בזה. אף אחד לא ממש מתכונן חס וחלילה לעניינים האלה, אבל זה בעצם הרעיון של המנהג מול ההלכה. בהלכה צריך לשאול רב פוסק הלכה בפועל. מנהגים אם זה מנהגים מקומיים, שואלים את החברה קדישא המקומית. הם תמיד יגידו לנו מה, מה המנהג לעשות בחברה קדישא ולעומת זאת לגבי מנהגים ספציפיים משפחתיים, שואלים נציג משפחתי שזוכר. אם הוא לא זוכר אפשר להגיד לו, אבל תמיד כדאי את הדברים של המנהגים המשפחתיים. אישית, מ-- ככה קצת עיון עולה שאחת הסיבות שדווקא באבלות יש כל כך הרבה מנהגים יושב כנראה על אחד משני, אה, משתי הסיבות. סיבה אחת. סיבה אחת. כל משפחה, כל משפחה שלא עלינו חווה, אה, מצב כזה, כל אחד מתמודדים עם זה אחרת. לא דומה הדרך שבה יתמודדו מבחינה משפחתית, מבחינה קהילתית, הרעיון של אבלות, אם זה מבחינת סעודות, אם זה ביחד. יש כאלה שנהגו לאכול. הגמרא עצמה אומרת, הגמרא עצמה אומרת שנהגו בכתובות שנהגו אחרי כל לוויה

27:09 דובר 2 לתת לכל אבל עשר כוסות יין. למה עשר כוסות יין? תנו שכר, תנו יין ל-ל-לאובד ותנו שכר לאובד ויין למרי נפש. היו רוצים קצת לטשטש את האבלים, היו נותנים להם לשתות עשר כוסות יין. כלומר, בזמנו של רבן גמליאל או לפני רבן גמליאל היו נוהגים להשקות אותם עשר כוסות יין כל אחד מהאבלים. כנראה זה הדרך שבה התמודדו עם ה-- עם הכאב ועם האובדן. הגמרא שם מספרת שאחרי שרבן גמליאל נתן את התקנה המיוחדת שנדבר עליה בעזרת השם בהמשך, אז נהגו להוסיף עוד שלוש כוסות יין ואז התחילו להשתכר, אז הפסיקו עם היין לגמרי. מעניין שבעשר כוסות יין לא השתכרו רק בשלוש עשרה התחילו להשתכר. על כל פנים, רואים שזה היה הדרך שבה היו נוהגים להתמודד. אז כנראה שהעניין של אבלות ספציפית הוא עניין של הרבה מאוד מנהגים שכל משפחה, כל קהילה, כל חברה אימצה מנהגים להתמודד עם אותו אובדן ועם אותו ועם אותו כאב. זה סיבה אחת. סיבה שנייה. בדיני אבלות אנשים יושבים ביחד, מדברים שבוע שלם, יושבים בשבעה, כל אחד מספר זיכרונות, כל אחד מספר רעיונות, כל אחד מאמץ. וכנראה שדווקא מתוך כל ההלכות, דווקא ההלכה שבה זכו, זכו לקבל כל כך הרבה מנהגים, בירורי מנהגים, דיבורים, אנשים באים לנחם אבלים. על מה מדברים? מדברים על הלכות אבלות, מדברים על מנהגי אבלות, כל אחד מדבר, כל אחד מתעסק ולכן דווקא בדבר הזה יש כל כך כל כך הרבה עניינים ש-אה אה שהתפתחו עם הזמן של מנהגים מיוחדים. עכשיו נתחיל להגיד קצת את העניין, נתחיל להגיד קצת את העניינים הפרקטיים המעשיים. אה מה קורה כשרחמנא ליצלן מגיעים למצב כזה שבו צריך להתחיל אבלות. כאשר מדובר ביהודי או יהודייה שנמצאים

29:10 דובר 2 ברגעים האחרונים של חייהם. למען האמת, אי אפשר אף פעם באמת לדעת מה הם הרגעים האחרונים של בן אדם. אי אפשר לדעת. זה מדהים כמה שהעולם שלנו הוא עולם כל כך מפותח. יודעים להגיע לירח, יודעים לראות כוכבים, יודעים לבנות דברים ומחשבים. אבל תשאל כל רופא, כל פרופסור, מה הרגע המדויק של אדם שהולך חלילה להיפטר מן העולם? אף אחד לא יודע. יודעים בערך, יכולים לשער, לא יודעים. על כל פנים, יש אבל סוג של אינדיקציות מסוימות שבהן אנחנו יכולים להבין שמגיעים לקראת הסוף. רצוי וראוי להגיד עם הנפטר את העניינים של הווידוי. להגיד את העניינים של הווידוי. הווידוי מופיע, אם חס וחלילה צריך, הווידוי מופיע, אה, אפשר למצוא את זה בסידור תורה אור. זה מופיע בכמה וכמה מקומות. בבתי רפואה, מרכזים רפואיים, השם ישמור, יש בכל מיני מחלקות אפילו את הדף ככה מוכן בלמינציה, מוכן להגיד את ה... את הווידוי. והווידוי הזה, הנפטר אמור להגיד אותו כל זמן שהוא יכול עוד לדבר, להגיד וידוי, להתפלל לקדוש ברוך הוא, להתוודות על מה ש... מה שהוא עשה. נראה, יגיד פחות או יותר, "מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי שרפואתי בידיך, מיתתי בידיך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי, שעוויתי, שפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים". זה נוסח מסוים, כמו שאמרנו זה מופיע. אם הוא לא יכול אז אומר ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיהיה שלום מלוכתי. יש כל מיני נוסחאות. למען האמת זה מאוד מאוד מאוד לא קל לגשת לאדם, לגשת להגיע ולהגיד לו, "תשמע, נראה שהגיע הזמן להגיד וידוי". דבר

31:02 דובר 2 לא פשוט מצד אחד. מצד שני, יש הרבה מאוד יהודים יראי שמיים ושלמים שדווקא מעוניינים, אה, אה, אה, אה, עד הרגע האחרון להיות ביכולת לדבר ולהגיד. שוב, זה צריך לשאול רב בצורה מאוד מאוד מאוד מאוד זהירה האם אנחנו באמת... זה הזמן לגשת. הרבה פעמים הכוחות נפש שאדם צריך להתמודד במחלה שלו, לבוא ולגשת אליו ולהגיד לו, "תשמע, נראה לי שהגיע הזמן להגיד וידוי" יכול לגרום למצב מאוד מאוד לא טוב, לא פיזית, לא רוחנית ואפילו לא נפשית, אה, ולכן צריך טוב טוב להתייעץ עם רב. האם באמת זה העניין לבוא ולגשת לבן אדם ולהגיד לו, "תשמע, בוא ביחד, אני רוצה לחזק אותך, בוא נאמר ביחד וידוי"? זה לא תמיד רעיון טוב. מצד שני, זה דבר נכון לאנשים מסוימים. בדבר הזה חשוב ונכון לשאול רב, ובואו נכיר שיש מושג שנקרא וידוי. אחרי העניין של וידוי, אם אה חלילה מתחילים, מבינים שזה כבר הרגעים האחרונים, הרופאים אומרים, האחיות, יש אנשים מנוסים שאומרים את הדבר עצמו. יש תפילות מסוימות שנוהגים להגיד בשעת יציאת הנשמה. רצוי שיהיה מניין, אם אפשר שיהיה מניין, דבר גדול מאוד שיהיה מניין, אבל שוב, זה לא בדיוק ה... אם בן אדם הוא חצי בהכרה, חצי לא בהכרה, פתאום הוא שומע שעושים עניין להגיד פסוקים לטובת יציאת נשמתו. לא... רוב האנשים לא ממש מעריכים את המחווה הזאת ולכן, אה, כדאי מאוד, כדאי מאוד להיות בדברים האלה בעיקר, בעיקר חכם. בעיקר חכם. נכון, חשוב מאוד להגיד פסוקים ולהגיד דברים, אבל אנחנו רוצים גם לחזק נפשית את אותו אדם שנמצא במצב לא, לא, לא ממש מצב טוב, ולכן יש פסוקים מסוימים שאומרים, נוהגים לומר, אה, חלק משיר המעלות, אומרים אדון עולם

32:38 דובר 2 אנא בכוח ועל כן נקווה. יש הרבה מאוד דברים, שוב במצב כזה שואלים רב. שואלים רב מה הם בדיוק הפסוקים שאמורים להגיד בשעת פטירתו של האדם, בשעה שהוא נפטר, שייפרד מן העולם תוך כדי, אה, אה, אמירת או לפחות תוך כדי שמיעה של פסוקים, פסוקים של ייחוד, שמע ישראל ה' אלוקינו, כל מיני פסוקים שנוהגים לומר. שוב, מאוד מאוד קשה למצוא את הנקודה האמיתית, את הזמן הנכון, אבל אם יש מישהו לידו, בהחלט ראוי ונכון, אה, אה, לומר את אותם פסוקים שמופיעים, נמצאים בדפוס. אה, אפשר לקבל דף כזה שיש עליו את הפסוקים האלה ואז אנחנו אומרים אותם. לפני שניכנס לשלב של הפטירה, אני רוצה לגעת בשתי נקודות מאוד מאוד מאוד חשובות, שהרבה מאוד פעמים קרובי משפחה שנמצאים ליד אהוב או אהובה שנמצאים ברגעים האחרונים צריכים להתמודד עם שתיים מהשאלות הקשות והמסובכות ביותר בכלל בהלכות פסיקה. על מי זה נופל? זה נופל על מישהו שמעולם לא חשב על זה ומעולם לא התעסק בזה, ופתאום הוא צריך להתמודד עם שתי שאלות קשות שאני רוצה להעלות אותן. כמובן שלא נוכל כרגע לתת תשובה חד משמעית, אבל בואו נכיר את השאלות. שאלה אחת. שאלה אחת זה לגבי הארכת חיים. לגבי הארכת חיים, האם אנחנו מאריכים באופן מלאכותי חיים של אדם שהולך להיפטר מן העולם? מצד אחד, בוודאי שכל רגע ורגע שאדם חי, בוודאי שכל יכולת לחסוך ולתת לבן אדם עוד דקה אחת בעולם הזה לעשות את התפקיד שלו בעולם הזה אין לזה מחיר. הרבי כותב על זה שאפילו כהן גדול, כהן לא אמור בכלל להיטמא, כהן גדול מפסיק ממלאכתו בעצם יום כיפור מתוך קודש הקודשים והולך להציל יהודי או יהודייה אפילו לרגע אחד.

34:42 דובר 2 זה הערך הכל כך גדול של פיקוח נפש. אז אם יש לנו יכולת להאריך חיים של אדם אפילו לרגע אחד, אין לזה מחיר. בוודאי שאנחנו נשתדל. זה מצד אחד. ולכן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. נצייר לעצמנו, זה יכול להיות שבת, זה יכול להיות יום כיפור, זה יכול להיות חגים, זה יכול להיות כהן, זה יכול להיות לוי, זה יכול להיות בכל מצב, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. זה מצד אחד, ולכן להציל חיים ולכן לשמור על חיים זה בוודאי בוודאי מצווה גדולה. זה מצד אחד. מצד שני, לפעמים לא עלינו יש מצב כזה שבו הרופאים, ושוב חשוב מאוד שזה יהיה רופא שהוא רופא ירא שמיים, שהוא רופא שבאמת אנחנו יכולים לסמוך עליו, הרופא אומר שאין מה לעשות. אפשר לחבר לכל מיני מכשירים ואפשר לנסות להאריך בצורה מלאכותית, אבל אין הרבה מה לעשות. עוד פעם, זו אחת מהשאלות הכל כך כל כך מסובכות, כל כך קשות. צריך להתייעץ ולשאול. יש היום הרבה מאוד ארגונים, קווים, לפחות ארגון אחד זה ארגון פוע"ה. ארגון פוע"ה שמתעסק הרבה מאוד בפרייה ורבייה על פי ההלכה, אבל יש להם גם כן מחלקה שמתעסקת בדיוק בדברים האלה של שמירת חיים, של כבוד החיים. באיזה שלב עושים מה? כי האנשים נמצאים ממש בחוסר אונים לפעמים ולא יודעים מה לעשות. האם מצד אחד אנחנו, אה, אה, אה, ננסה לשמור על החיים, או שבאמת אין פה באמת יכולת, אה, אה, להציל חיים? זה רק לחבר לכל מיני מכשירים מלאכותיים, כל מיני כל מיני תרופות כאלה ואחרות. בזמנו הסוגיה הזאת הגיעה לפתחנו ואז, אה, התקשרתי לשאול את באמת גדול הדור ב-ב-בסוגיות האלה, שכל כך הרבה הוא

36:22 דובר 2 עוזר ל-לרבנים, אם זה בצבא, אם זה בחיים הרגילים, אם זה שלוחים בכל העולם, רבנים בכל העולם, נקרא הרב יעקב רוז'ה. הרב רוז'ה שליט"א, שהשם יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. הוא פשוט עוזר בכל זמן, בכל שעה, ב-ב-לכל מקום בצורה בלתי רגילה. אולי בהמשך קצת ניתן עוד כמה דוגמאות, והוא כל הזמן זמין. הוא יושב ראש רבני זק"א, והוא הרב של חברה קדישא תל אביב והרב של, אה, המכון לרפואה משפטית באבו כביר, והוא גם יועץ הרב הראשי לצה"ל לענייני זיהוי וקבורה. באמת ידיו רב לו בכל כך הרבה דברים, אה, עם ידע מאוד מאוד נרחב. ואני זוכר שהיה, היה כמה פעמים אצלנו בכפר ורדים, כמה פעמים כאלה סוגיות. התקשרנו לשאול אותו והוא אמר לי על בסיס הרבה מאוד פוסקים, בין היתר הרב וואזנר עליו השלום ועוד כל מיני, אה, הרב זילברשטיין שייבדל לחיים טובים וארוכים. הרבה מאוד פוסקים שבדבר הזה יש כמה כללים. אם הרופאים אומרים שבאמת א-א-אין סיכוי, ודאי שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, אבל בסוף יש שלב מסוים שהרופאים אומרים, "א-א-אין הרבה מאוד מה, מה שאנחנו יכולים לעשות". בדברים האלה מוכרחים לשמור על שלושה דברים. דבר אחד, צריך לדאוג שלאותו חולה, חולה במצב קשה מאוד, חייב לדאוג שיש לו חמצן. חייב לדאוג שיש לו חמצן. לספק לו חמצן כמה שצריך. חובה לדאוג שיהיה לו שתייה ותהיה לו אכילה. אבל בדרך כלל במצב הזה לא יכול ממש לאכול. בדרך כלל זה אכילה דרך נוזלים, אבל חובה לדאוג שיהיה לו אכילה, יהיה לו חמצן ויהיה לו משככי כאבים. אין חובה, שוב בעיק-- רק אחרי שרופא ירא שמיים אומר לנו את זה,

38:03 דובר 2 אין חובה להאריך את חייו באופן מלאכותי, לחבר אותו לכל מיני מכשירים, לכל מיני דברים כאלה ואחרים, אבל כן חובה לשמור על חמצן, לשמור על אוכל ושתייה ולשמור על משככי כאבים שלא יסבול. אבל שוב, מאוד, מאוד, מאוד תלוי. זה הכלל ככלל, ואידך זיל גמור. ומתוך הכלל הזה צריך להפיק עוד הרבה מאוד לקחים ולהסיק מסקנות, ואין מצב אחד שדומה למצב אחר. אבל כל זמן ששומרים על חמצן, על אכילה ושתייה ועל משככי כאבים, אנחנו את שלנו עשינו. אם חס וחלילה אנחנו מונעים ביודעים אוכל, שתייה, חמצן, הדבר הזה משול ממש לרצח. ממש רצח אדם. אי אפשר, אי אפשר למנוע מבן אדם לאכול ולשתות. אי אפשר גם אם המצב קשה, ואי אפשר למנוע מבן אדם חמצן, חס וחלילה. זה צריך לתת ל-ל-ל-לכל, לכל אדם חולה. אבל את כל ההארכה המלאכותית עם מכשירים, עם תרופות, צריך להתייעץ על זה עם רופא. אבל ודאי שאם מניעה, אה, אה, אם מניעה, זה ודאי התפקיד שלנו לתת מה שאפשר לתת, ואת כל ה-- שאר הדברים להתייעץ עם רופא ירא שמיים, כמובן בשילוב עם רב. נקודה שנייה שהרבה מאוד פעמים תקרה בעיקר במרכזים רפואיים, והשם ישמור, לפעמים במצבים טראגיים, ניגשים הרופאים ל-למשפחה ואומרים, "תקשיבו, יש לא עלינו מוות מוחי". לא אכנס רגע לכל הפרטים. איזה חלק של המוח, אה, נקרא מוות מוחי? האם זה המוח? האם זה גזע המוח? מה, מה, מה בדיוק הבדיקות שלהם? ואז מציעים לנו הרופאים, יכולים להציע למשפחה, "אולי אתם מעוניינים בתרומת איברים?" סוגיה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד מורכבת, אבל שוב היא עלולה לבוא לפתחו של מישהו, לכן אנחנו נזכיר אותה. ודאי לא נעסוק בזה. מה זה עניין של תרומת איברים? נקדים

39:52 דובר 2 ונאמר, יש איברים מסוימים שבהם מסירים את האיבר מהנפטר ומשתילים אותו לאדם חי, וזה מאוד ממש יכול להציל את ה... ממש יכול להציל את ה... את החיים שלו. לדוגמה, קרנית של העין אפשר להשתיל, וזה גורם לבן אדם ל-להיות מסוגל לראות. דבר, אה, דבר נפלא. ולפי רוב רובם של הפוסקים, ודאי אם זה נעשה בליווי של רב, לא רק שזה מותר, זה אפילו מצווה גדולה לגרום ליהודי לחזור ולראות. מה, מה, מה רע? הפוך, זה אפילו דבר נפלא וטוב. יש איברים מסוימים שהאיברים האלה אפשר להסיר אותם רק כאשר הגוף עדיין חי, רק כאשר עדיין הגוף חי, והדבר הזה נקרא בלשון מאוד פשוטה רצח, ואי אפשר להציל נפש מפני נפש. לכן אנחנו לא נבוא וחס וחלילה נסיים חיים של מישהו על מנת להציל חיים של מישהו אחר. רק מה? יש מצב שהוא מצב ביניים. מה זה המצב ביניים? לפעמים יש שלב מסוים, ושוב אנחנו לא ניכנס לפרטים. שלב מסוים הזה נקרא מוות מוחי. זה אומר שבעצם הגוף עדיין, זה נראה שהוא נושם. הלב עדיין פועם, אבל לא בגלל זה, לא נקרא נשימה עצמונית. הוא לא נושם מעצמו, אלא על ידי כל מיני תרופות וכל מיני מכשירים. אם זה לגבי הלב, אם זה לגבי הנשימה, אם זה כל מיני פרמטרים מסוימים, אבל באמת באמת אותו אדם המוח שלו לא חי. שוב, לא ניכנס רגע לאיזה חלק, יש פה מחלוקת גדולה בפוסקים. לא ניכנס לעניין הזה. שורה תחתונה, ייתכן מצב כזה שבו האדם, לא עלינו, שוכב, נראה שהוא חי, אבל באמת לפי הרבה מאוד פרמטרים אותו אדם איננו חי. מה היא התקנה, אה, אה, בארץ? התקנה בארץ, ושוב רק בהתייעצות עם

41:39 דובר 2 רב פוסק הלכות בסדר גודל גדול מאוד מאוד. התקנה בארץ אומרת שאם עברו שבעים ושתיים דקות, מופיע אפילו בתקנות של משרד הבריאות בארץ, שאם עברו שבעים ושתיים שעות, שבעים ושתיים שעות שהבן אדם נמצא במצב הזה, ויש שלושה רופאים, רופאים לא תלויים, זה לא רופאים מהמחלקה, ויש אפילו אומרים לא, אפילו לא רופאים מאותו מרכז רפואי, אלא דווקא ממרכז רפואי אחר. יש בעיה של נאמנות כי חלק מהמרכזים הרפואיים וחלק מהמחלקות מתוגמלים לפי כמה תרומת איברים הם הצליחו להביא. לכן צריך דווקא רופאים לא קשורים, רופאים לא מהמחלקה, אולי אפילו לא מאותו מרכז רפואי. אם אנחנו הצלחנו להביא את אה, אה, אה, שלושה רופאים כאלה אחרי שבעים ושתיים שעות, על הבסיס הזה אפשר ללכת ולהגיש שאלה הלכתית ולשאול את הרב לגבי תרומה של איברים מסוימים בתנאים מסוימים עם פיקוח מסוים, ואדרבה, אפשר אפילו להציל הרבה הרבה מאוד אנשים מישראל. שוב אני אומר את זה בהרבה מאוד הסתייגויות. אפשר. זוכר, היה לנו פעם מצב כזה של, השם ישמור, מישהו מתאונה היה במצב כזה, שכב ימים רבים, אה, אה, ללא חיות, מחובר לכל מיני מכשירים. אה, התקשרנו אז לרב רוז'ה. שלושה, שלושה רופאים. זה היה יותר משבעים ושתיים שעות, ואותו נער זכה להציל שבעה אנשים באיברים שלו. שבעה אנשים. הניתוח עצמו היה בפיקוח, של, בפיקוח הרב רוז'ה, שלח מישהו לפקח על כל הניתוח שזה יהיה באמת כדת וכדין, והצליחו. כמה שאני זוכר, הצליחו את הקרניות להשתיל ואת הריאה ואת הלב ואת הכליות. זה היה באמת. זה היה. זה היה באמת גם קידוש השם שזכו. זכה אותו, אותו נער שנהרג בתאונה להציל ממש שבעה אנשים, להציל להם את החיים בצורה כזאתי. אבל

43:43 דובר 2 זה לא ככה הולך בשליפה של בואו, אין סיכוי, בואו נתרום את האיברים, כי כמו שאמרנו, מצד אחד דבר, אה, אה, דבר גדול מאוד נפלא להציל חיים של יהודים. מצד שני אנחנו לא רוצים להיכנס למצב כזה של חס וחלילה פשוט רצח. ידוע שגוסס, אדם שהוא גוסס, אומר לנו הרמב"ם שגוסס זה כמו נר כזה שהולך להיכבה, וכל נגיעה בו יכולה לגרום לעצור. עד כדי כך שאפילו כשאדם נמצא ברגעים האחרונים לא נוגעים באותו נפטר. אה, יש דיון לגבי אם להחזיר את היד לתוך המיטה. עד כדי כך לא לגעת בנפטר בגלל העניין הזה של גסיסה. זה כמו נר. אנחנו לא רוצים לגעת בו. מצד אחד לא רוצים לגעת בו, מצד שני הולכים ומתרימים את האיברים שלו. צריך למצוא את דרך האמצע. דרך האמצע, כמו שאמרנו, שלושה רופאים לא תלויים אחרי שבעים ושתיים שעות, בהתייעצות עם רב, אה, יש מקום להתיר את זה, אבל לא ככה באופן גורף. אז אם כן, נגענו בשתי הנקודות האלה. נקודה אחת זה הנקודה, כמו שאמרנו, לגבי הארכת חיים. הארכת חיים, אה, אה, הסברנו את העניין, ונקודה שנייה זה לגבי תרומת איברים. באיזה מצב אנחנו נתרום את האיברים? דיני אנינות. מה זה דיני אנינות? כל אדם שנפטר לו, לא עלינו, אחד משבעת הקרובים, אחד משבעת הקרובים זה אביו, אמו, בן, בת, אח, אחות או בן או בת זוגתו, כן, בעל או אישה. מצב כזה, מרגע הפטירה ועד הקבורה, הוא נקרא אונן. אונן הוא נמצא במצב של אנינות. מה התפיסה של אנינות? תפיסה של אנינות אומרת שבזמן שאדם כל כך טרוד, זה הרי אחריות שלו, זה התפקיד שלו להביא את הקרוב או קרובת משפחה שלו לקבורה

45:40 דובר 2 בזמן שהוא כל כך טרוד, התורה הסירה ממנו כל אחריות אחרת, רק שידאג להביא את אותו קרוב משפחה לקבר ישראל. אין לו שום אחריות אחרת, לא להתפלל ולא לומר ברכות ולא שום דבר אחר, אך ורק להביא את אותו קרוב משפחה לקבר ישראל. זו התפיסה של אנינות. זה פעם אחת. פעם שנייה, אנינות זה גם סוג של כבוד ודרך ארץ. אם יבוא בן אדם ויגיד, בסדר, אני, אני אסתדר, בינתיים אני רוצה להתפלל. זה נראה חוסר כבוד, במיוחד אם מדובר על אביו ועל אימו. יש לך משהו שיותר חשוב לך מאשר להתעסק בקבורה של ההורים? אין דבר יותר חשוב. עד כדי כך שאם אדם אונן רוצה, רוצה לעשות מצווה, לא מאפשרים לו. לא מאפשרים לעשות את המצווה היות וזה חוסר דרך ארץ, חוסר כיבוד הורים לעניין. אז א', כי הוא טרוד, וב', בגלל חוסר כבוד. מעבר לזה שאונן פטור מכל המצוות, כל מצוות לא תעשה הוא חייב. הוא לא יכול לאכול חס וחלילה לא כשר, והוא לא יכול חס וחלילה להסתכל איפה שהוא לא צריך להסתכל ולשמוע מה שהוא לא צריך לשמוע. הוא חייב בכל מצוות לא תעשה אבל פטור מכל מצוות עשה. כל דבר של לקום ולעשות הוא פטור, ולכן אונן פטור. לא רק פטור, אסור אפילו. תפילין, ברכות, תפילות, ברכת המזון, כל הדברים האלה אונן פטור ולא עושה אותם. אדם אוכל והוא אוכל בלי לומר ברכה. אדם לא מתפלל שחרית, מנחה, ערבית, לא מניח תפילין. גם אם חלילה האנינות נמשכת. לפעמים אנינות זה רק כמה שעות, לפעמים, עוד רגע נראה, לפעמים האנינות יכולה לקחת אפילו יום, יומיים. בכל הזמן הזה אונן לא עושה את כל המצוות עשה.

47:37 דובר 2 אבל אנינות זה אך ורק במצב כזה שבו האונן יכול לקבור. כלומר, יש אפשרות לקבור, ובזמן שהוא יכול לקבור הוא מתחיל להתפלל שחרית. זה לא מתאים. הוא הולך להניח תפילין. זה לא מתאים. אבל אם יש מצב שבו הוא לא יכול לקבור, לדוגמה שבת. שבת הוא לא יכול לקבור. זה לא שהוא כרגע מתפלל שחרית במקום להתעסק בקבורה של אביו ואמו. פשוט אי אפשר בשבת לקבור. אין קבורה בשבת, אין קבורה ביום טוב. מצב כזה שבו אי אפשר מצד ההלכה לקבור, מצב כזה אין אנינות, אין אנינות, לכן אין אנינות בשבת ואין אנינות בחג. יש סוגיה מעניינת, רק נזכיר אותה. סוגיה מעניינת לגבי קבורה בחג. ידוע שביום טוב ראשון אין קבורה. אפשר לקבור על ידי גוי, אבל לא, לא קוברים ביום טוב ראשון ככלל. יום טוב שני כן קוברים. אין בין יום טוב ראשון ליום טוב שני אלא עניין של קבורה. מותר לקבור ביום טוב שני. בחוץ לארץ ששומרים יום טוב שני יש חברות קדישא. דווקא חברא קדישא של קראון הייטס, של ליובאוויטש, לא עושים את זה. אבל יש, יש חברא קדישא, כמה וכמה דרך אגב, שקוברים ביום טוב, יום טוב שני, על ידי קבורה על ידי יהודים. מנסים כמה שיותר לערב בזה גויים, אבל את הקבורה עצמה עושים אותה דווקא, עושים אותה דווקא יהודים וכל דבר ועניין. יום טוב שני הוא כמו יום חול לעניין, לעניין קבורה. בארץ זה כמעט לא רלוונטי למעט מתי? ביום שני של ראש השנה. יום שני של ראש השנה יש חברות קדישא בארץ שנוהגים ביום טוב שני של ראש השנה כן לקבור. יש בירושלים חברא קדישא, יש להם מערכת שלמה, איך הם מיידעים אחד

49:17 דובר 2 את השני בחג, איך הולכים דווקא את כל הדרך ברגל. יש חברא קדישא חסידים בחיפה שקוברים ביום טוב שני של ראש השנה. מצב כזה יכול להיות מצב מאוד מאוד מעניין. לדוגמה, יש אדם ואותו אדם נפטר לו קרוב משפחה, נפטר לו אותו קרוב משפחה, והופס, נכנס ראש השנה. הוא לא הספיק עדיין לקבור לפני החג. אם היה נקבר לפני החג היה מונע את כל השבעה, אבל נפטר לפני ראש השנה והוא לא הספיק לקבור אותו לפני החג, והוא הבעל תוקע. הוא הבעל תקיעה. ביום טוב ראשון של ראש השנה מותר לו לתקוע בשופר. אה, אבל אונן פטור מכל המצוות. לא משנה, כיוון שהוא כרגע הוא לא אונן כי אי אפשר לקבור ביום טוב ראשון של ראש השנה. אז במצב כזה מותר לו להיות הבעל תוקע של כל הבית כנסת ולהוציא אותם ידי חובה. בכלל, עדיף להשתמט מזה בגלל כל מיני סיבות, אבל אם אין מישהו אחר כמוהו הוא יכול להיות הבעל תוקע. מה קורה לגבי יום טוב שני? סיפור. יום טוב שני הרי כן אפשר לקבור, כן אפשר לקבור. אז פה זה תלוי מאוד לגבי המנהג המקומי. אם זה לדוגמה ירושלים, שבירושלים קוברים ביום טוב שני של ראש השנה, אז הוא לא יכול להיות בעל תוקע. הוא לא יכול להיות תוקע כיוון שהוא מקבל את דיני האנינות עליו. אם זה בחיפה, כמו שאמרנו, אני אישית חיפה אני יודע, יש חברא קדישא של סערט ויז'ניץ ששמה קוברים ביום טוב שני. סיפר לי ראש החברא קדישא שמה שבכניסה, בכניסה ל-ל-לבית מדרש של האדמו"ר מסערט ויז'ניץ חונה תמיד אמבולנס. יש איזה גוי שהוא נמצא זמין לקריאות והוא אומר שלא כל שנה,

50:50 דובר 2 אבל יש שנים שבהם ביום טוב שני הם קוברים, הם קוברים, אה אה הם קוברים ביום טוב שני של ראש השנה. עכשיו אם ביום טוב שני של ראש השנה אפשר לקבור, יוצא שיש גם דיני אנינות. יש גם דיני אנינות, לכן צריך מאוד להיזהר בזה. לגבי ראש, לגבי ראש השנה יש כל מיני, כל מיני אה נפקא מינות. יום טוב שני בחוץ לארץ, לגבי ליל הסדר, כל מיני דינים כאלה. על כל פנים, אונן הוא פטור מכל המצוות כולם בגלל שני ה... אה אה שני הטעמים שאותם אנחנו הבאנו. מעבר לעובדה שהוא פטור מכל המצוות כולם, אונן, באותו רגע שהחלה האנינות, נכנסים אליו גם חלק מדיני אבלות. לא כאבל אלא כאונן. לדוגמה, אין רחיצה, אין תספורת, אין קיצוץ ציפורניים, הוא לא לומד תורה. אבל גם כן כל השבוע לא לומד תורה. גם אונן לא לומד אה אה דברי, לא לומד דברי תורה. ויש עוד יתרון אחד, או יתרון, עוד תוספת, שאונן אה גם כן עושה אותו, שהוא אסור בבשר ויין. אבל אוכל בשר ויין. יש כאלה שנהגו לא לאכול בשר ולא לשתות יין. יש מנהגים כאלה. יש מנהג לדוגמה של יהודי מרוקו שכל השלושים לא אוכלים בשר ולא שותים יין. כנראה זה מבוסס על זה שאין שמחה אלא בבשר ויין בזמן של אנינות. זה לא זמן של, זמן של אבל, זה לא זמן של שמחה. יש כאלה במנהגי מרוקו שאפילו בשבת לא אוכלים בשר ולא שותים יין במהלך החודש של האבלות. ככה ראיתי. שוב, זה מנהגים, אבל מבחינת העניין אבל מותר בשר ומותר לו יין. מותר בשר ומותר יין. למען האמת, יהודי גרוזיה ויהודי תימן נהגו כל היום במהלך השבעה, אתה רואה כל

52:27 דובר 2 היום שתיים שלוש ארוחות ביום, בשר ויין כל הזמן, בשר ויין, בשר ויין. ככה נהגו גרוזיה, אה יהודי גרוזיה ויהודי... היום זה נקרא גיאורגיה, גיאורגיה, ו-אה ו-ותימן. אבל על כל פנים אה, אה, אה אבל ודאי לכולי עלמא מדינא, ש-ש-שוב הלכה לא מנהג, אונן אסור בבשר ויין. כנראה כי בשר ויין זה דבר כזה שאדם עושה אותו ככה אה, אה, אה במתינות, ואדם אונן, אתה צריך לאכול תאכל, אבל תתקדם הלאה ב-ב-בתפקידים של מה שאתה אמור לעשות היום. לעומת זאת, כמו שאמרנו, אה אבל יכול לאכול בשר ולשתות יין, אלא אם כן הוא נהג אחרת. אבל אונן אסור בבשר ויין, אז הוא גם אסור בכל הדברים שאבל אסור בהם, שזה תספורת, שזה רחיצה, אה שזה העניין של ציפורניים. אה כמובן כובד ראש. אונן חייב ב-ב-בכובד ראש. אין בשר ואין יין ואין שום מצוות. הוא חייב להיות מאוד, מאוד ממוקד בדבר מאוד ספציפי: להביא את הקרוב משפחה, אחד משבעת הקרובים, להביא אותו לקבורה כמה שיותר מהר ומכובד. מה כן מותר לאונן לעשות חוץ מאשר מצוות לא תעשה? אז דבר ראשון, אונן נוטל ידיים לפני אכילת לחם. הוא נוטל ידיים לפני אכילת לחם. כל הדברים כי נטילת ידיים לפני אכילת לחם זה להסיר את ה... להסיר את הטומאה. כן אפשר להסיר טומאה, אבל לא עם ברכה. כלומר יוצא מצב שהאונן מגיע, נוטל ידיים, נוטל ידיים, ניגש לאכול לחם, לא מברך לא על הלחם, לא על הלחם ולא על נטילת ידיים, אבל הוא כן נוטל ידיים. אה אונן הולך עם טלית קטן. למה הוא הולך עם טלית קטן? כי הוא הולך עם זה. זה לא משהו אקטיבי, לא משהו שעושה אותו. לכן

54:00 דובר 2 הוא הולך עם אה, הוא הולך עם אה, הוא הולך עם ציצית, וגם אונן הולך עם נעליים רגילות, שלא כמו אבל שהולך בלי נעליים. אז אם כן יוצא שאבל אוכל בשר, שותה יין, אונן לא, ויוצא שאבל הולך בלי נעליים והאונן כן הולך עם נעליים כי הוא צריך לצאת לדרך ולהתעסק בכל הדברים כולם. אבל מצד תספורת אה, אה כל הדברים האלה, רחיצה אה, אונן לא עושה. אה נטילת ידיים הוא עושה. אה דבר מאוד מעניין ככה מופיע בפוסקים, שאם אדם יודע שמישהו אה הולכים לבשר לו שהקרוב שלו נפטר, עד שהוא לא, עד שלא בישרו לו, עד שלא אמרו לו, הוא לא נכנס לא לאנינות ולא לאבלות. צריך לבשר לו. יש כזה טיפ שמופיע בפוסקים שאם הולכים לבשר למישהו, השם ישמור, אז כדאי להגיד לו תקשיב, המצב קשה. לא להגיד לו עדיין שנפטר. המצב קשה, לך תתקלח, לך תתקלח. כי יכול מאוד להיות שזו תהיה המקלחת האחרונה שלו עד מי יודע עד מתי. לך תתקלח, אחר כך אנחנו ניסע לבקר אותו. אחרי שהוא יוצא מהמקלחת אז מספרים לו את הבשורה, אבל לפחות הוא התקלח, כי לפעמים זה פשוט חסד. לעשות חסד עם בן אדם, בטח בתקופת הקיץ אה מקלחת זה מאוד משמעותי, ולכן ככה יש ככה כזה דבר שמופיע שכדאי להגיד, כי עד שלא אמרו לו שבאמת הוא אבל, הוא לא אבל. עד שהוא לא יודע הוא לא אבל. עד שלא אמרו לו שהוא אונן הוא לא אונן. לכן אומרים לך תתקלח, נראה לי שהמצב קשה, כדאי שתתקלח. אחרי שהוא יוצא מהמקלחת אז השם ישמור, אפשר אה, אה, אה לספר. אה עוד דבר מאוד מעניין שאומרים, אומרים קריאת שמע

55:27 דובר 2 שעל המיטה או לפחות פרשה ראשונה. קריאת שמע שעל המיטה, פרשה ראשונה, לא אומרים אותה מצד אונן, לא אומר אותה מצד מצווה של להגיד קריאת שמע, אלא הוא אומר אותה מצד שמירה מן המזיקים. כל דבר שהוא מבחינה של שמירה מן המזיקים, זה אנחנו כן אומרים אותה, אבל את העניין של אבל לא קריאת שמע מצד המצווה. יש נוהגים, וככה באמת מנהג חב"ד, מנהג חב"ד, וככה הרבי נהג, ככה הרבי נהג, לומר קדישים לפני הקבורה. כלומר, אותו אונן, אם יש לו זמן והוא יכול, מגיע לבית הכנסת, הוא לא מתפלל, לא מניח תפילין, אבל אגב הוא גם לא נספר למניין כי הוא לא חייב, לא נספר למניין אלא אם כן זה שבת, שאז אין אנינות, אבל הוא כן אומר קדישים. ככה, ככה אה, אה, אה, הרבי, אה, אה, נהג, ככה רואים את זה בסוג של, אה, אה, אה, מנהג חב"ד, שאם במיוחד אם יש מישהו כבר מתעסק בקבורה, אנחנו נדבר על זה עוד רגע, אה, אה, כן אומרים את הקדישים. אומרים קדישים, לא מתפללים, אבל רק אומרים את הקדישים. נקודה אחת מאוד מאוד חשובה, ופה זה באמת תלוי במחלוקת הפוסקים ולא כל כך ברור לנו מהי המסקנה. אה, שוב כדאי לשאול רב, אני, אני אסביר. הרי מה הסיפור של האונן? למה האונן לא יכול, אה, אה, לעשות מצוות? אונן לא יכול לעשות מצוות כי האונן צריך למסור, להתעסק בקבורה, לכן הוא עוסק במצווה, פטור מן המצווה. זה העניין. מה קורה לגבי אונן, שאותו אונן מסר את הקבורה למישהו? הוא מסר את זה לחברה קדישא. הוא מסר, ברגע שהאונן סיים עם כל הניירת, ברגע שהאונן החליט איפה תהיה הקבורה, החליט

57:05 דובר 2 את השעה, החליט את המקום, הוציא כבר את השלטים, מאותו רגע אין לו מה לעשות. באמת, אין לו הרבה מה לעשות. אולי לקבל החלטה כזאת או אחרת, אבל אין לו באמת משהו להתעסק בו. זה נקרא מסר אותו לכתפים. מסר אותו לאלה שסוחבים על הכתפיים את הנפטר, הוא מסר אותו ובאותו רגע לכאורה האונן סיים את התפקיד שלו. אין לו עניין. יש הרבה מהפוסקים סוברים שלמרות שהוא מסר אותו לכתפים עדיין דיני אנינות חלים עליו, וככה רוב הפוסקים אומרים. דבר מאוד מעניין שאצל הרבי, הרבי בשנת תשכ"ה, שנת תשכ"ה, ו' תשרי, אמא של הרבי הסתלקה לבית עולמה בשבת אחרי צהריים, ממש עם עלות המנחה, ככה הרבי ביקש לכתוב עליה על המצבה, עם עלות המנחה, אה, הסתלקה אמא של הרבי. הרבי נסע איתה לפני ההסתלקות, נסע איתה באמבולנס בשבת לבית הרפואה, ואז התרחשה ההסתלקות, היא נפטרה. מוצאי שבת הגיעו כמה חסידים, בעיקר מהחברה קדישא, הגיעו לחדר איפה שהייתה אמא של... אמא של הרבי. הרבי הסתכל על הנציגים של החברה קדישא ואמר להם, "אתם ממונים מטעמי להתעסק בכל ענייני הקבורה, בכל ענייני הלוויה", ואז הרבי ביקש ממישהו מנחה וערבית והיה מניין למנחה, הרבי ביקש סידור, מנחה וערבית, והיה מניין ערבית במסדרון. כלומר, לא בחדר איפה שהיא הייתה, אלא במסדרון, והרבי התפלל ערבית במניין, במניין באותו מוצאי שבת, והסיבה הייתה כי הרבי אמר לכתפים, אמר לחברה קדישא, "אתם מתעסקים בכל הדברים". באותו רגע, אה, הרבי, אה, באותו רגע הרבי כביכול הסיר את העניין, את האחריות של הקבורה ממנו והרבי התפלל. זה העובדה. האם זו הנהגה שמתאימה, אה, אה, אה, רק לרבי? האם זו הנהגה לכולם? השאלה היא כמה החברה קדישא באמת מעורבים,

58:56 דובר 2 כמה החלטות צריכות להתבצע תוך כדי. באמת בדברים האלה כדאי מאוד מאוד מאוד לשאול רב. אני יודע, היה פעם יהודי, יהודי מאוד מאוד יקר שנפטר. הוא נפטר בחוץ לארץ ורצו להעביר אותו לקבורה. הבנים נסעו במיוחד לחוץ לארץ להתעסק בכל הניירת. יצא מצב שבין יום פטירתו עד הקבורה לקחו כמה ימים. היו כמה ימים והבנים התעסקו בכל ה... בכל ההתעסקות במקום קבורה ורישיונות וטיסה והעברות. היה הרבה מאוד עבודה. כמובן באותם ימים הבנים לא, לא הניחו תפילין ולא התפללו ואז הם עלו למטוס. הקבורה הייתה אמורה להתבצע בארץ. הם עלו למטוס, באותה תקופה במטוסים עוד לא היה אינטרנט ועוד לא היה טלפונים ויצא מצב שבזמן שהם היו במטוס לא היה להם כבר מה לעשות. כלומר בזמן של הטיסה, אין, הייתה טיסה ארוכה של הרבה מאוד שעות ובזמן הטיסה לא הייתה יכולת להשפיע על איזו החלטה, לא הייתה יכולת לדבר עם אף אחד, היו מנותקים ואז פסק להם הרב, פסק להם הרב שבאותו זמן של הטיסה הם מחויבים בהנחת תפילין, מחויבים בתפילה. למה? כי באותו רגע זה כמו שבת. שבת, כיוון שאי אפשר להתעסק בקבורה, אין אנינות, כיוון שבזמן הטיסה אין אפשרות, אז בזמן הטיסה הם חייבים להניח תפילין, להגיד כל הברכות וכיוצא בזה. היום כנראה המצב הוא קצת שונה, כיוון שהיום גם בטיסה אפשר לנהל את כל העולם, העולם. אפשר לנהל מתוך המטוס עם, עם אינטרנט ועם שיחות טלפון, אז לכאורה היום המצב יהיה שונה ממה שהיה אז המצב. אבל שוב, אם יש מצב כזה שבו אי אפשר להתעסק בשום דרך של קבורה, אפשר באותו זמן, צריך לשאול רב. יש מקום להתיר לעשות מצוות, אבל שוב גם לעשות יותר

1:00:32 דובר 2 מדי מצוות. זה סוג של חוסר כבוד לאביו, לאימו, לכל המשפחה, ולכן כל דבר כזה כדאי להתעסק שעה לפני שבת. בכל מקרה, אין אנינות כיוון שאי אפשר לקבור, אין אנינות, אין אנינות ואיזה אנינות. אין. אין אנינות בפרהסיה כמו שאין אבלות בפרהסיה. נדבר על זה בדיני אבלות, כמו שאין אבלות בפרהסיה, ככה אין אנינות בפרהסיה שעה לפני שבת, בדיוק כמו אבל שעה ורבע לפני שבת. אז זה יהיה מה שמאוד מאוד חשוב. זה העניין שאחרי הלוויה, אחרי הלוויה, אחרי הלוויה, האונן אמור להשלים את כל הדברים שבהם הוא הפסיד, ויכול עדיין להשלים. לדוגמה לגבי תפילה, אם הוא יכול עדיין להתפלל, שיתפלל. לדוגמה היה אונן בבוקר, היה בבוקר ראש חודש, שחרית, מוסף. אז עבר הזמן שחרית, הוא לא יכול להתפלל. אם הלוויה הייתה אחרי הצוהריים, הוא לא יכול להתפלל שחרית אחרי צהריים, אבל מוסף אפשר להתפלל כל היום כולו, לכן מוסף הוא יהיה חייב להתפלל, מנחה הוא יהיה חייב להתפלל, תפילין. אנחנו נדבר על תפילין יותר מאוחר. האם מניחים תפילין או לא ביום הראשון? אבל על כל פנים ברכות השחר. יש ברכות מסוימות שאומרים אותם במשך כל היום כולו. יש לדוגמה אם היה, הוא חזר מהבית, הוא חזר, הוא חזר הביתה בליל, בליל, במוצאי שבת היה זמן להבדלה. ופתאום במקום לעשות הבדלה, פתאום נודע לו שהיה איזה סיפור וקרוב משפחה שלו נפטר, וקרוב משפחה נפטר אחרי שהוא כבר התחייב בהבדלה, הוא חייב לעשות הבדלה. הבדלה עושים עד יום, עד יום שלישי עושים הבדלה, ולכן במצב כזה הוא צריך לעשות הבדלה. אז הוא חוזר הביתה. כל דבר שהוא יכול להשלים אחורה, אם זה הבדלה, אם היה מחויב בהבדלה, אם הוא נפטר בשבת,

1:02:13 דובר 2 הוא כבר לא היה מחויב בהבדלה ברגע שנכנס, ברגע שיצא שבת. אבל אם הוא במצב כזה שבו הוא יכול עדיין להתפלל שחרית, יכול להתפלל עדיין מנחה, יכול להתפלל מוסף, יכול להגיד חלק מברכות השחר, כל הדברים האלה הוא צריך וחובה עליו להשלים בסוף, בסוף האנינות, כלומר אחרי הלוויה כאשר הוא חוזר הביתה. מה לגבי זמן הלוויה? לא עלינו. אדם נפטר. השיגו כבר את כל הרישיונות, כל האישורים, ושואלים מתי זמן הלוויה. הכלל הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. הכלל הוא שהלוויה כמה שיותר מהר. בירושלים נהגו לומר שאם אדם היה יודע איזה עוגמת נפש יש בין זמן הפטירה לבין זמן הקבורה, היה אדם שם, ככה היו אומרים פתגם בירושלים, היה אדם שם את מיטתו סמוך לחלקת הקבר, שברגע שהוא נפטר, אופס, ישר ישימו אותו בתוך חלקת הקבר. משתדלים כמה שיותר מהר, כמה שיותר מהר לקבור. זה הכלל. הכלל הוא קבורה כמה שיותר מהר. אם זה ביום, אם זה בלילה, אם נפטר ביום שישי רצוי לפני שבת, אם אפשר לפני שבת להגיע למנוחה לפני שבת זה זכות מאוד מאוד גדולה. מי שנפטר בערב שבת וזכה אפילו לבוא ולהיקבר לפני שבת, באמת זכות מאוד מאוד גדולה. ויותר מזה, אם אפשר לפני שקיעה עוד יותר טוב. כלומר שיום הפטירה ויום הקבורה זה לפני השקיעה. ודאי שזה דבר ראוי ונכון להשתדל לפני שקיעה. ידוע שכל העניין של להלין זה להיכנס ללילה או לעבור את הלילה, להלין את הנפטר. אז הכי טוב זה קבורה כמה שיותר מהר, וכמו שאמרנו אפילו לפני השקיעה לפני שבת אם אפשר. אבל בפועל, בפועל לא תמיד אפשר לקבור מיד מכל מיני סיבות. א. בגלל החוקים של המקום. לדוגמה בארצות

1:04:11 דובר 2 הברית אחרי ארבע בצהריים אי אפשר לקבור. זה הכלל. יש דבר שנקרא יוניון. זה הסתדרות מאוד חזק. לא מוכנים לפתוח את בית העלמין אחרי ארבע בצהריים. נדיר מאוד שיצליחו. זה חוקים, חוקים מאוד מאוד מסובכים שהם לא מוכנים לקבור אחרי הארבע בצהריים. לכן אם נפטר יהודי בארצות הברית, בעיקר בניו יורק, נפטר אחרי שעה מסוימת, הקבורה לא תהיה עד למחרת. לא יעזור שום דבר. ככה זה יהיה. זה, זה החוק. אה בארץ ברוך השם הדברים הרבה יותר פשוטים במובן הזה. הדברים הרבה יותר פשוטים מבחינת העובדה שהרבה מאוד חברות קדישא, לא כולן, אבל הרבה מאוד חברות קדישא יסכימו לקבור גם בערב, בערב, אפילו בלילה. בירושלים קוברים כל הזמן, עשרים וארבע שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. אה אה הם ישתדלו מאוד מאוד לקבור. אה אנחנו ברוך השם זכינו בכפר ורדים לפעול שמי שרוצה להיקבר בלילה נקבר בלילה. יש לנו מערכת, אה קודם כל מערכת מתנדבים נפלאה וגם מערכת תאורה. זה יוצא. יוצא לפעמים שבן אדם נפטר, מבקשים מהמשפחה, מבקשים מאנשים ויכולים לקבור בלילה, ורוב, הרבה מהחברות קדישא יסכימו לקבור בלילה. בהחלט מבקשים, רואים שמשפחה שומרת תורה ומצוות שאכפת לה, הרבה מאוד פעמים קוברים בלילה. העניין הוא שלא תמיד זה מסתדר מכמה טעמים. טעם ראשון, כתוב שמפני כבודו מותר להלין את הנפטר, מפני כבודו מותר להלין את הנפטר. מה זה כבודו? אחד מהכיבודים היותר גדולים זה שצאצאיו יהיו, צאצאיו יהיו סמוכים למיטתו. יש כאלה שניסו להגיד רק הבנים שיגידו, שהם חייבים בקדיש. יש כאלה שאומרים הבנים והבנות. על כל פנים צאצאיו יהיו סמוכים למיטתו בזמן ה-- אה אה אה בזמן הלוויה, בטח אם זה לאמירת קדיש, הבנים אומרים קדיש. בטח אם זה

1:05:52 דובר 2 נכדים, אם זה נינים, אין זכות יותר גדולה מאשר אדם משאיר בעולם הזה, הוא משאיר אחריו שם ושארית, צאצאים, ילדים, ולכן לכבודו, על מנת שילדיו, שוב, יש אומרים דווקא בניו, יש אומרים שכל בן... שכל צאצאיו יגיעו, גם אם זה לוקח עוד כמה שעות, זה יכול לקחת אפילו יותר מכמה שעות על מנת שהבנים יגיעו, אנחנו מחכים לקבורה של בן אדם, וזה עצמו נקרא כבודו. זה נקרא כבודו של נפטר. דבר שני, לפעמים הנפטר, הייתה לו בקשה מיוחדת להיקבר במקום מסוים. אם לדוגמה הוא נפטר בחוץ לארץ והוא מבקש לבוא ולהיקבר דווקא בארץ ישראל, בטח ובטח אם יש לו כבר חלקה, שהוא מחייו קנה את החלקה, והחלקה הזאת היא סמוכה לחלקת משפחתו, חלקת אבותיו, בוודאי שכן. אז מחכים. אבל אדם נפטר בחוץ לארץ, מה, סתם לקבור אותו? העיקר לפני השקיעה, בלי משפחה, בלי קדיש, בלי מניין, לא ליד חלקת אבותיו. הרי זה, זה, זה ממש ביזוי גדול. לכן אם זה לכבודו, לכבודו שיהיו שם צאצאים, להביא אותו לחלקת אבותיו, להביא אותו לקבורה יותר מכובדת, לפעמים יכול להיות אדם מכובד מאוד, יכול להיות, יכול להיות אדם שהוא רב, שהוא רב של קהילה, אדם שהשפיע על הרבה מאוד אנשים, וזה שיגיעו אנשים, הרבה אנשים ללוויה, תהיה דווקא כבוד בשבילו. ויותר מזה, שבלוויה עצמה ידברו דברי התעוררות שיגרמו להרבה מאוד אנשים להמשיך ולהתחזק בדברים שאותו אדם לימד או ניסה להשפיע, ודאי שדבר כזה לכבודו. במצב כזה שואלים כמובן רב, לכל דבר ודבר שואלים רב, אבל במצב כזה דוחים את הלוויה. אז רצוי כמה שיותר מהר, רצוי בו ביום. אם לא, אנחנו משתדלים, אה, אה, יכולים לדחות בשביל כבודו או שיבואו יותר

1:07:41 דובר 2 אנשים ללוויה או שיהיו צאצאיו, זה ודאי כבודו. נקודה אחת מאוד מאוד חשובה רק לגבי זמן הלוויה. לפעמים בלוויה, דילמה מאוד גדולה בתור מי שלפעמים צריך להחליט את ההחלטות האלה, לפעמים בן אדם נפטר, רוצים לדאוג להביא אותו לקבורה, רוצים לדאוג להביא אותו לקבורה לפני שבת, כמו שאמרנו זו זכות גדולה שאדם ייקבר, שאדם ייקבר לפני שבת. זכות מאוד מאוד גדולה שאדם ייקבר לפני שבת. מצד שני, אם אנחנו נביא אותו לקבורה לפני שבת, זה יכול לגרום לחילול שבת מאוד גדול. החוכמה מאוד קטנה לקבור בן אדם חצי שעה לפני שבת, אבל האנשים שבאים לא כולם שומרי שבת, ואז בגלל שאנחנו קבענו לוויה חצי שעה לפני שבת לכבודו של הנפטר, כי רצינו לקבור אותו מוקדם, יצא שהרבה מאוד אנשים חיללו שבת בגלל הסיפור הזה. אסור בשום פנים ואופן. יש חברות קדישא מסוימות שעד שעה מסוימת, ומהשעה הזאת ויותר לא מסכימים בשום פנים ואופן, אה, לקבור. אצלנו נהוג, אצלנו נהוג שכל זמן שיכול אדם להגיע עד לאזור מרכז הארץ, מכפר ורדים למרכז הארץ בערך שעתיים וחצי, שלוש שעות, אם אדם יכול להספיק להגיע לקבורה, אה, אה, אה, אפשר להביא את, את הנפטר לקבורה ועדיין המלווים יספיקו לחזור לאזור מרכז הארץ, במצב כזה אנחנו נתיר קבורה גם אם היא תהיה קצת יותר מאוחרת, אה, ככה, אם זה בקיץ אפשר ככה אחרי צהריים עד ארבע, אה, לעשות לוויה. אפשר, אם יודעים שזה יהיה מספיק זמן גם ל... ל... ל... לסיים את הלוויה וגם שהאנשים הממוצעים יוכלו להגיע לביתם לפני שבת, לא בשנייה האחרונה, אלא יוכלו להגיע ברוגע. יש פעם, ניסו פעם להגיד שצריך כפול זמן מהזמן. כלומר אם לנסוע לוקח שעתיים אז לסיים

1:09:21 דובר 2 את הלוויה ארבע שעות לפני כניסת שבת. אה, תלוי בשעות, תלוי במקום, תלוי גם בסוג האנשים, אבל ודאי שלבוא ולעשות לוויה ברגע האחרון ולגרום חס ושלום, חס וחלילה, לחילול שבת, לא זה לכבודו של הנפטר. כבודו של הנפטר זה שהמשפחה תהיה, כבודו של הנפטר זה שיהיו הרבה אנשים שילוו, כבודו של הנפטר זה שהרבה אנשים יתחזקו ויתעוררו בזכות זה, אבל כבודו של הנפטר זה לא לקבור אותו דווקא לפני שבת וחס וחלילה לגרום לחילול שבת. כוהנים. כולנו יודעים שכוהנים לא נטמאים, לא נטמאים לנפטרים. מה זה להיטמא לנפטר? להיטמא לנפטר המשמעות היא שאדם נמצא או בארבע אמות של נפטר, או תחת קורת גג או ליד קבר. כל הדברים האלה, כהן לא נטמא למתים. מתי כהן נטמא? לא רק שהוא נטמא, אלא מצווה עליו להיטמא, זה דווקא אותם שבעה קרובים: אביו, אימו, בן, בת, אח, אחות או בן או בת זוג, בת זוג אצל כהן. כוהנים נטמאים במצב כזה, לא רק שנטמאים, מצווה עליהם להיטמא כמו שמצווה לאונן לדאוג לקבורה של אותו קרוב משפחה, גם הכהן, אה, גם הכהן מצווה עליו להיטמא לנפטר, אבל זה אך ורק בזמן הלוויה או עד זמן הלוויה, עד הקבורה. לכן, לכן חשוב מאוד מאוד ליידע את החברא קדישא. אם מדובר במשפחה של כוהנים, חשוב מאוד ליידע את החברא קדישא ל... ל... לקבור ולדאוג לחלקה שנקראת חלקת הכוהנים. בכל בית עלמין יש חלקה כזאת, אמורה להיות חלקה כזאת של כוהנים, כשהרעיון של החלקת כוהנים זה שזה מדובר על השורה החיצונית ביותר. יש בתי עלמין שבהם זה שורה חיצונית, יש בתי עלמין שזה הכי קרוב לגדר ואז הכהן יכול לבוא, והסיבה היא כיוון שאותם כוהנים ירצו לבוא

1:11:33 דובר 2 ולבקר, ירצו לבקר בחלקת הקבר, הם או בני משפחתם ירצו לבקר בחלקת הקבר, אסור להם להיות בקבר, אסור להם לעבור דרך קברים אחרים. בלוויה מותר, אבל בזמנים אחרים יהיה להם אסור, ולכן דואגים לבקש ולהודיע לחברא קדישא שמדובר בכהן, או אפילו אם זה אשת כהן, כיוון שהבנים רוצים לבוא לבקר, והחברא קדישא ידאגו לחלקה ייעודית ומיוחדת לאותם הכוהנים שיוכלו, אה, להגיע ו, אה, אה, ולבקר יותר מאוחר באותה חלקת קבר. כל הסיפור הזה שכהן לא מיטמא למתים זה דווקא, זה דווקא בנפטר רגיל, קרוב משפחה או נפטר שמכירים. אם מדובר במת מצווה, מת מצווה יכול להיות לא עלינו אדם שאין מי שיקבור לו-- אין מי שיקבור אותו, אין מי שיתעסק בקבורתו. ראינו את זה הרבה בצבא, שבצבא, השם ישמור, יש חיילים שנהרגים והיחיד שנמצא שמה הוא יכול להיות הוא כהן. היחיד שיידע להתעסק בזה הוא הכהן, היחיד שמוכן להתעסק בזה הוא הכהן, ולכן במצב של מת מצווה מותר ואפילו מצווה גדולה לאותו כהן לבוא ולהיטמא, לבוא ולהיטמא כל זמן שאין מישהו אחר. ברגע שמגיע מישהו אחר אז ודאי, אה, אה, הוא צריך להתרחק. הכהן יכול רק לקרוב משפחה בזמן הלוויה ורק למת מצווה. אנחנו מגיעים לחלק שנקרא החלק של הטהרה. את הטהרה, הטהרה עצמה היא באמת עניין של החברה קדישא. מה קורה בחדר טהרה? זה עניין של החברה קדישא. למען האמת, גם אם מישהו ישאל אותם אסור להם לספר. יש שבועה של אנשי החברה קדישא, או יש כאלה שלא משביעים אלא רק מדברים על זה, מתחייבים על זה, לא מספרים לעולם מה קורה בחדר טהרה. מה שבחדר טהרה נשאר בחדר טהרה בין אותם מתנדבים ואותם מתעסקים, כשכל חברה קדישא יש

1:13:34 דובר 2 להם את המנהגים המאוד מאוד ייחודיים של אותה חברה קדישא. יש סוגי טהרה מסוימים, יש סדר מסוים בטהרה, יש סדר בהלבשה. כל הדברים האלה בידיהם של החברה קדישא. אין הרבה גם מה להתערב להם בזה, כי מה שהם נהגו לעשות ככה הם נוהגים לעשות. בזמן של הטהרה לא נכנסים פנימה, לא התלמידים ולא הצאצאים, אלא אך ורק חברי או חברות, אם זה מדובר ב-ב-בטהרה של אישה, החברה, אה, ה-ה-ה-החברה קדישא. יש חברה קדישא שישאלו לפני כן האם, אה, יש לכם טלית, כמו שדיברנו על הטלית בהתחלה, טלית מיוחדת של הנפטר, אז אפשר, אה, אה, להביא להם את ה-- אה, את אותה, את אותה טלית. כאשר יש חברות קדישא שבהם נוהגים שאם זה כהן, אם הנפטר הוא כהן אז מלבישים עליו, אה, כפפות לבנות על היד כיוון שהוא היה מברך ברכת כהנים, מלבישים כפפות לבנות, אה, על היד ואז ישאלו האם הוא כהן או לא כהן. לפעמים החברה קדישא ישאלו את המשפחה מה השם המלא של הנפטר או של הנפטרת ושמות הוריו בשביל כל מיני תפילות שנוהגים לומר אותם תוך כדי, אה, תוך כדי הטהרה. אבל כמו שאמרנו, זה פחות או יותר מה שישאלו. האם טלית, האם כפפות לכהן והאם, אה, אה, ומה היו השמות. יש עניין, עניין חשוב ל-לקבור דווקא בתכריכי פשתן פשוטים. הגמרא מספרת בכתובות שבעבר היו נוהגים לקבור בכל מיני בגדים מאוד מאוד מאוד מפוארים, בכל מיני ארונות מאוד מפוארים, ואז בא רבן גמליאל ורבן גמליאל תיקן תקנה. התקנה היא, הוא ביקש על עצמו, היה נשיא ישראל, לא היה חסר לו כסף, בטח לא כבוד ולא מעמד. הוא ביקש שהוא ייקבר דווקא בתכריכי פשתן פשוטים ביותר, וברגע שראו

1:15:30 דובר 2 שאצל רבן גמליאל הוא הוריד את הסטנדרט וכולם מאז בעם ישראל אין הבדל, כולם נקברים באותו סוג, אה, באותו סוג תכריכים, אבל גם בשוויון יש שווה יותר ושווה קצת יותר, ויש שני סוגי, אה, תכריכים. יש תכריכי כותנה, תכריך כותנה זה די דומה לפשתן מכותנה, זה צריך להיות דווקא חומר מתכלה, דווקא מכותנה תכריכים פשוטים ולפעמים יש חברות קדישא שיציעו למשפחה, יציעו למשפחה תמורת תשלום כמובן, אה, תוספת שיהיה תכריכי פשתן. זה לא אמורה להיות תוספת גדולה מאוד, תוספת ענק, תכריכי פשתן ויש כאלה שנהגו להדר דווקא בתכריכי פשתן. אז אם זה בקשה וזה סכום כסף קטן, יש עניין כמו תקנתו המקורית של הרבן גמליאל, אבל לעומת זאת גם התכריכים הפשוטים הם תכריכים כשרים למהדרין. תכריכים ככלל נתפרים על ידי נשים מאוד מיוחדות בשיטה מאוד מיוחדת ותכריכים סטנדרטיים, יש גודל אחד לכולם, יש, אה, אה, צורה אחת כמו שאמרנו ההבדל היחיד שיכול להיות שלפעמים ישאלו את המשפחה זה האם תכריכי פשתן או לא, המחיר הוא לא הבדל גדול. יש חברות קדישא, אה, ולשבחם ייאמר, אה, שבהם כל התכריכים נמצאים באותו סטנדרט פשתן כבר מראש ככה עושים. לגבי תשלומים זה פחות עניין הלכתי, אבל עניין מאוד מאוד מעשי. יש כלל, אני מדבר כרגע על הכלל בישראל, בכל מקום בעולם זה הולך בצורה אחרת. מאוד חשוב שאם כן יש תשלום, הרבי מאוד מאוד הקפיד שישלמו את זה עוד לפני הקבורה. לא חייב, הרבי אמר שזה עושה נחת רוח לנשמה. ידוע שהרבי, אה, אה, אה, גם אצל, אה, אמא של הרבי בשנת תשכ"ה וגם אצל, אה, אה, הרבנית, אה, בשנת תשמ"ח. הרבי הקפיד לפני כן לשלם מראש לחברה קדישא עוד לפני הקבורה, והרבי

1:17:20 דובר 2 אמר, זה עושה נחת רוח גדולה לנשמה. לא חייב להקפיד בזה, אבל אם מישהו יכול, בהחלט יכול. כאשר יש לציין שבארץ, בארץ אני מדבר על הכלל בארץ, בעולם זה תלוי מאוד מאוד במדינה ובמקום ובחוקים. בארץ יש חוק, חוק קבורה בחינם של ביטוח לאומי. כל אדם שחי בארץ שילם ביטוח לאומי, גם אם הוא לא שילם, אה, הוא זכאי לקבורה בחינם. רק מה? צריך כמה הדגשות לגבי הדבר הזה, בחינם. דבר ראשון, יש בתי עלמין שבהם יש סוגי קבורה שונים. אם זה קבורה בקרקע, יש היום כל מיני בתי עלמין שקוברים בקיר, אה, קבורה בקומות, קבורה בקיר, אם זה בכוכים, אם זה קבורת מכפלה, יש כל מיני שיטות קבורה. אם זה חברה קדישא הלכתית, אם היא מאושרת, יש גם שיטה הלכתית שמתירה את זה. לא נכנס כרגע לדיונים ההלכתיים. האם זה קבורה כזאת, קבורה כזאת. יש קבורות לכל אחד מסוגי הקבורות. אם זה חברה קדישא הלכתית עם רב מלווה, יש להם היתר. האם זה מהודר? זה אני לא אמרתי. יש בזה שיטות שונות. הרב רוז'ה, על כל פנים, אה, צריך לבדוק שהם איתו בקשר או עם רב כזה או אחר, אה, מתיר סוגי קבורה. אם זה קבורת מכפלה, ודאי שמותר אם זה קבורה בקרקע. גם קבורה בכוכים, במצבים, אה, רבים או ברוב המצבים, היא תהיה קבורה כשרה. יש בתי עלמין, בעיקר בתי עלמין מאוד מאוד גדולים, אם זה בערים הגדולות בחיפה, תל אביב, ירושלים, שבהם הקבורה בחינם, זאת אומרת אין בעיה בחינם, אבל רק בקבורה הפחות מהודרת, כלומר בכוכים או בקבורת מכפלה. יש מקומות שבהם זה נקרא בית עלמין סגור. בית עלמין סגור אומר שבית

1:19:04 דובר 2 עלמין שקברו בו יותר מתשעים אחוז מהקיבולת שלו, העשר אחוז הנוספים מותר לגבות כסף. החברה קדישא יכולה לגבות כסף, כי הכסף הזה משמש בשביל פיתוח בית העלמין. הרי מה שקורה ברוב בתי העלמין, ברוב בתי העלמין, אמ, הכסף שנכנס מהקבורה מביטוח לאומי הוא נועד גם לפיתוח ולתחזוקה של בית העלמין. ברגע שבית עלמין מלא שמונים תשעים אחוז, אין כבר הכנסות רגילות, לכן הם מוצאים, הם, הם, הם מחייבים סכום כסף, אה, לא קטן בשביל פיתוח, אה, בית העלמין, בשביל פיתוח בית העלמין. ולכן אם זה, אה, התעסקות, אה, עם משפחה, משפחה שלנו או אנשים שאנחנו מסביב, זה הכלל: קבורה תמיד תהיה בחינם, אלא אם כן זה קבורה בכוכים והמשפחה בוחרת קבורה בקרקע, שזה יעלה כסף, או קבורה, אה, או קבורה בבית עלמין סגור, שאז המשפחה תצטרך לשלם כסף ולפעמים לא מעט כסף. כלומר, אם יבוא אליך מקורב או יבוא, אה, יבוא קרוב משפחה, יגיד: "מה, חייבו אותי בהרבה כסף? חוק קבורה, אה, בחינם?" תגיד לו: "אין בעיה, בחינם, מסכים, אבל בחינם זה בתנאים של ביטוח לאומי ולא בתנאים שאתה החלטת". כלומר, אתה לא יכול לבחור להיקבר בחלקת הנביאים בהר הזיתים למעלה ולבקש שזה יהיה בחינם, כי זה לא דומה לקבורה אחרת. כל מקום, מקום לפי עניינו, אבל זה הכלל. ככלל, קבורה בחינם לפי מה שהחברה קדישא מספקים באותו מקום. אם זה כפר קטן, מושב, עיירה, רוב הסיכויים שזאת תהיה קבורת קרקע רגילה, כי יש שם את היכולת לקבור בקבורת קרקע רגילה. והתוספת הנוספת שהחברה קדישא עלולים להטיל, כמו שאמרנו, זה או על התכריכים, תכריכי פשתן, לפעמים על הגברה יוכלו לחייב, לפעמים, אה, אם ירצו שהרכב של החברה קדישא יעבור

1:20:48 דובר 2 בכמה תחנות, על זה יחייבו. אבל ככלל, אם רוצים קבורה המכונה סטנדרטית, שזה בית עלמין רגיל, לא בית עלמין סגור, אם זה קבורה, מה שהחברה קדישא נותנים, אם מדובר על, אה, על התכריכים הפשוטים ולא הפ... פשתן... ולא תכריכי פשתן, זאת תהיה קבורה בחינם. כל התוספות האחרות, משפחה רוצה שהרכב של החברה קדישא יעבור בחמש עשרה תחנות, כל מקום להגיד קדיש, אז זה יעלה כסף. רוצים הגברה? עלול לעלות כסף. רוצים קבורה בחלקה מאוד ייחודית בבית עלמין סגור? זה יעלה כסף, אבל אחרת זה לא אמור, אה, לעלות. אחרת זה לא אמור לעלות כסף. אחרי שסיימו עם הטהרה, סיימו את הטהרה, יש נוהגים שנכנסים הבנים. יש כאלה שנכנסים גם הבנות. שוב, תלוי מאוד מאוד במנהגים. כעיקרון נכנסים. יש שתי סיבות למה נכנסים. סיבה אחת, פשוט מבחינה חוקית. אם העבירו את הנפטר ממקום למקום, חשוב ונכון וראוי שמישהו מבני המשפחה הקרובה, כלומר קרבה ראשונה, יראה ויזהה שאכן הנפטר או הנפטרת הם אכן זה שעליו אנחנו מדברים ומתכננים לקבור. השם ישמור, יש, לא פעם, לא פעם. יש, מה לעשות, רוב הנפטרים לא מדווחים מיוזמתם איך קוראים להם, ויש לא פעם ולא פעמיים, לא הרבה, אבל זה קורה, שמתבלבלים בין הנקברים, מתבלבלים בין, בין הנקברים, ואז מכניסים, אפילו בתי עלמין קטנים, מכניסים איזשהו נפטר. לפעמים באמבולנס יש שני נפטרים, אמורים להגיע אחד לבית עלמין אחד, אחד לבית עלמין שני, ולפעמים מכניסים בטעות, מתבלבלים, וזו עוגמת נפש לא רגילה. לא, לא רגילה. אה, אה, אה, פשוט קשה מאוד לדבר על זה. עד כדי כך. ולכן מבחינה חוקית מכניסים פנימה קרוב משפחה, עדיף מדרגה ראשונה, שיזהה את

1:22:42 דובר 2 הנפטר או הנפטרת, לומר כן, זה הוא. יש חברות קדישא שאפילו מחתימים על טופס, טופס ספציפי שאומר: כן, זה אכן הנפטר או הנפטרת, שמישהו מקרוב משפחה חותם על זה בשביל לדעת שבאמת זה היה הדבר הנכון. גם מבחינה נפשית זה דבר נכון לעשות אותו. אני פעם הייתי פעם ב, אה, אה, משרדי הרבנות הצבאית בפיקוד צפון, ונכנס מישהו וביקש לראות את תיק הקבורה של אבא שלו. אבא שלו נהרג במלחמת יום כיפור, ארבעים שנה קודם. הוא אמר, "אני רוצה לדעת מי היה זה שזיהה את אבא שלי ויכול להעיד לי שאבא שלי אכן נהרג ואכן נקבר באותו מקום שסיפרו". עד כדי כך. לפעמים מבחינה נפשית אדם צריך לדעת שבאמת הפינה הזאת נסגרה. צריך לדעת שגם בן אדם עשר, חמש עשרה, עשרים שנה אחרי הלוויה יוכל לחזור למשרד של החברה קדישא ולהגיד, "הנה, אני יודע שהדבר הזה באמת מישהו חתום על זה שאכן מי שנפטר." לכן דבר ראשון, להיכנס לחדר ו-אה, אה, להסתכל ולזהות, זה דבר אחד שצריך לעשות, פשוט מבחינה חוקית וגם מבחינה נפשית, מבחינה אמיתית, שמישהו נכנס ומזהה, זה דבר ראשון. דבר שני, יש מנהגים מסוימים שבהם נהוג שהבן או-- בדרך כלל זה הבן. הבן שם חול על גבי העיניים. בדרך כלל זה בן עם אבא. עם אמא פחות נהגו, אלא שבירושלים נהגו גם שהבנים נכנסים ומניחים קצת חול. או יש כאלה לפעמים בלעטלעך, כאלה חתיכות חרס, על גבי העין של הנפטר או הנפטרת. ויש כאלה שנוהגים, שוב זה החברה קדישא לפי המנהגים שלהם, יש כאלה שנוהגים לומר "ויוסף ישית ידו על עיניך", יש כאלה שנוהגים לומר "עפר אתה ולעפר תשוב". שוב, כל אחד והמנהגים שלו,

1:24:25 דובר 2 אין בזה איזה מנהג ספציפי. זה מנהג של החברה קדישא להניח חול או להניח חתיכת חרס על העיניים, לומר את הפסוק, יש כאלה שנוהגים ככה. בחברה קדישא של אגודת חסידי חב"ד בקראון הייטס לא נוהגים את הדבר הזה, גם לא נוהגים זיהוי. למען האמת, אחת הסיבות, כיוון שזה הכל בתוך שכונה, כולם פחות או יותר מכירים את כולם, ולכן, אה, אה, אה, לא תמיד-- בכלל המשפחה בחברה קדישא של, כמו שאמרתי, של אגודת חסידי חב"ד בקראון הייטס, המשפחה לא רואה את הנפטר בכלל. אין זיהוי ואין הנחת, אה, אה, אה, חול או, אה, בלעטלעך או חרס. זה עושים את זה החברה קדישא. הם עושים את זה, אומרים את הכל, אומרים את כל, את כל, את כל הפסוקים. הבנים נכנסים אך ורק, אך ורק לקשירה של הגרטל, של האבנט, אחד מהבגדים שמלבישים, מלבישים את הנפטר, אז מלבישים אותו ב, אה, מלבישים אותו ב, אה, במכנסיים, מלבישים אותו בכותונת, מלבישים אותו בקיטל, במעיל עליון, מלבישים במצנפת, זה כיסוי על הפנים, וקושרים גרטל. קושרים גרטל על גבי הנפטר, והגרטל הזה יש לו סוג של קשירה של שלוש עשרה ליפופים כאלה, וככה נהגו, לפחות בקראון הייטס, נהגו להכניס פנימה את הבנים, והם אלה שעושים את הקשירה האחרונה לפי הוראות של החברה קדישא. שוב, זה מאוד מאוד תלוי במנהגים, יש כאלה שבהם, אה, נוהגים זיהוי, יש כאלה שנוהגים לשים את החול, יש כאלה שנוהגים, אה, לקשור את הגרטל. על כל פנים, זה החלק שבו המשפחה, אה, נכנסת לפני צאת הלוויה. על גבי הנפטר, אם זה איש נוהגים לשים את הטלית כמו שדיברנו בהתחלה, ויש נוהגים גם, אה, להלביש את הנפטר בקיטל. קיטל

1:26:23 דובר 2 של יום כיפור הוא בעצם בגד של נפטרים, זה חלק מהתכריכים. יש כאלה חברות קדישא ששאלו, כמו ששאלו לגבי הטלית, שאלו אם יש לו קיטל שהוא היה מתפלל איתו ביום כיפור והאם תרצו לקבור אותו עם הקיטל. אם המשפחה תגיד שכן, אז הנפטר ייקבר בקיטל, בקיטל שלו. יש מקום, יש מקומות שבהם נהגו, יש מקומות שבהם נהגו שלפני יציאת הלוויה שוברים חרס, שוברים חרס, פשוט לוקחים איזה צלחת, פוף, שוברים אותה, אומרים "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". אה, אה, עניין של קליפות, עניין של כל מיני, אה, קטרוגים, נהגו לשבור ממש לפני היציאה. שוב, תלוי מאוד מאוד במנהגים. זה מנהג של חברה קדישא, זה לא מנהג חב"ד או לא, זה המנהג של החברה קדישא, ודבר חשוב מאוד, מאוד, מאוד זה בקשת מחילה. מבקשים מחילה. בכלל נהגו לבקש הרבה מאוד פעמים מחילה, גם כשהנפטר נפטר ומעבירים אותו, אה, מעבירים אותו לאלונקה, כשמעבירים אותו לחדר טהרה לפני יציאה של לוויה מבקשים מחילה. מבקשים מחילה מהנפטר, דבר חשוב מאוד, כל הזמן מבקשים מחילה, אם זה המשפחה, אם זה החברים, אם זה הקרובים, אנחנו מבקשים סליחה ומחילה. נקודה אחרונה לפני צאת הלוויה, והדבר הזה אני דילגתי עליו ואני אדבר עליו עכשיו. אחרי הפטירה, אנחנו דיברנו על הפטירה, להסיר את הצינוריות ולהסיר את ה, להסיר את המחטים ולהסיר את כל הדם. דיברנו על הרבה מאוד, אה, פרטים. אם הנפטר לא ישר מועבר לחדר הטהרה לחברה קדישא, שמים את הנפטר על גבי הרצפה. שמים את הנפטר על גבי הרצפה, אה, מבקשים מחילה, ואחרי שהרופא בדק ואחרי שהסירו את כל הצינוריות מעבירים את הנפטר על גבי הרצפה עם הרגליים לכיוון הדלת. ככה נהוג לעשות,

1:28:15 דובר 2 עם הרגליים לכיוון הדלת ולמראשות, למראשות של הנפטר, אה, מדליקים, אה, חמישה נרות, חמישה נרות נשמה, מדליקים חמש, אה, חמישה נרות, ומתחת לנפטר שמים קצת קש. שמים קצת קש. דוגמה שאצל ה-ה-הרבי הקודם רצו להעביר את הרבי הקודם על הרצפה, חיפשו קש, הרבנית הצדקנית אמרה, "מאיפה אני אביא קש?" הרבי אמר, "יש את המטאטא, פשוט תסירו קצת, תעשו קצת קש." שמים קש בין הנפטר לבין הרצפה עם חמישה נרות, וכל הזמן הזה הנפטר הוא מכוסה. כמובן ה-ה-ה-ה, אה, אה, הנפטר מכוסה, כתוב "חרפת עמו יסיר". לא מסתכלים על הפנים של הנפטר גם בגלל עניין של שכחה, גם בגלל עניין של חוסר כבוד. חלק מהנפטרים זה לא מכובד, אה, אה, להסתכל, וגם העניין הזה, כמו שאמרנו, מצד דרך ארץ מכסים את הנפטר, שמים אותו על גבי הרצפה עם חמישה נרות עד שבאים החברה קדישא ומובילים את הנפטר לאיפה שהם לוקחים עם כל ההתעסקות. אבל הנפטר נמצא, וכאמור כל פעם שמעבירים, כל פעם שנוגעים, כל פעם שמתעסקים מבקשים סליחה ומחילה, כולל לפני תחילת הלוויה שהמשפחה נכנסת פנימה, מבקשת סליחה. לא צריך ל-ל-לגלות את הפנים, לא צריך לגלות את הנפטר. פשוט ליד ה-ה-האלונקה, ליד הארון מבקשים סליחה ומחילה. דבר חשוב מאוד. כעיקרון, מדין הגמרא, כל אדם שנמצא ליד פטירתו של אדם, ליד פטירתו של אדם שנפטר, צריך באותו רגע לקרוע. ככה זה מדין הגמרא. כמו ספר תורה שנקרע, צריך לקרוע-- אה, ספר תורה שנשרף צריך לקרוע, גם כאשר הנשמה יוצאת מהגוף כל אחד שנמצא מסביב צריך לקרוע. למרות שככה זה מדינא, בפועל לא נאס-- לא נהגו ככה, והסיבה היא בגלל שמה שיקרה, הרי אם לדוגמה מדובר ברופא מחלקה פנימית יוצא לו לראות בערך,

1:30:10 דובר 2 מחלקות גדולות, פעמיים ביום מישהו נפטר, הוא צריך לחתום חוזה של אחוזים בחנות, אה, בחנות או במפעל של חולצות? מה, פעמיים ביום לקרוע חולצה? לקרוע חליפה הם צריכים לפעמים. האחיות מה, כל פעם יקרעו את הבגדים? זה לא, לא ככה עובד ככה. ולכן בשביל שאנשים לא יברחו מהחדר בשעה שהנפטר צריך אותם ממש ברגעים האחרונים, אז לא נהגו ככה. לא נהגו לעשות קריעה בשעת פטירתו של האדם. יש עוד סיבה. אנשים לא תמיד יודעים את ההלכות של קריעה. גם אם זה קרוב משפחה שצריך לעשות קריעה מדינא, הוא לא תמיד יודע. הוא לא יודע בדיוק אם זה בעמידה, בישיבה, איזה אורך, מי צריך לקרוע עבורו, האם הוא קורע בעצמו, ולכן נהגו בפועל, ככה כולם נוהגים, שקריעה עושים בזמן הלוויה. רוב המנהגים, ככה מנהג חב"ד, זה שאת הקריעה עושים לפני צאת הלוויה. כלומר מוציאים החוצה את הנפטר, את האלונקה, את המיטה, ואז יש חימום הלב ככה, יש ככה התרגשות גדולה, עצב גדול, אז עושים את הקריעה בזמן הזה. גם אז יש אנשים שיכולים לכוון ולהגיד איך לעשות את זה. אם מישהו כן עשה קריעה לפני כן, נניח הוא שמע בשורה, עשה קריעה, הוא לא עושה עוד פעם קריעה. קריעה עושים פעם אחת. זה מצד העניין של קריעה. אז קריעה מעיקר הדין עושים בשעת שמיעת הבשורה הלא טובה או מי שעומד שם, בפועל נהגו לעשות את הקריעה מתי? דווקא בלוויה עצמה, בתחילת הלוויה, כאשר חלק מהספרדים נהגו לעשות את הקריעה בסוף הלוויה. לכן יש כאלה חברות קדישא, בטח שהם מנוהלים על ידי יהודים מעדות המזרח, שיעשו את הקריעה דווקא בסוף הלוויה. אין בזה הבדל ככה או ככה. על כל פנים, מנהגנו וככה

1:31:54 דובר 2 רוב מנהג העדות, אשכנז ואפילו חלק גדול מיהודי מרוקו וצפון אפריקה, לעשות את ה-את ה-את הקריעה בתחילת, בתחילת הלוויה, כמו שאמרנו, כאשר מוציאים את ה-- כאשר מוציאים את ה-את הנפטר. הקריעה מתבצעת בעמידה, כלומר מי שקורעים עבורו עומד. הקריעה עצמה, מי שמתחיל את הקריעה זה איש של החברה קדישא, איש לאיש ואישה לאישה, בכלי, זה מספריים או סכין, מתחילים לעשות את הקריעה. זה הנציג של החברה קדישא מתחיל לעשות את הקריעה והאבל מחזיק את שני הקצוות של הקריעה, מברך ברכה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, דיין האמת", הוא מקבל על עצמו את הדין והוא קורע לפחות טפח. טפח זה בידיו זה לפחות ארבע אצבעות, הוא קורע טפח. אז אם כן, אה, נעמד האבל, מגיע נציג חברה קדישא, קורע קצת, האבל מחזיק, מברך דיין האמת וקורע לפחות טפח. אצל הרבי, כשהרבנית הסתלקה, אה, הרבי נכנס, הרבי ביקש להיכנס לחדר איפה שהרבנית הייתה בתוך, אה, אה, אה, בתוך הבית. הרבי נעמד, היה שמה כמה דקות ולפני שיצאה הלוויה, לפני שהוציאו החוצה את המיטה, נכנסו נציגים של החברה קדישא ושם הרבי עשה את ה-- שם הרבי עשה את הקריעה. כאשר מדובר על צאצאים, צאצאים זה בנים ובנות על אבא או על אמא. צאצאים קורעים את כל הבגדים. כל הבגדים אומר שאם אדם יש לו חליפה, אם יש לו חולצה, ככה מנהגנו, קורע גם את החליפה וגם את החולצה. לא צריך לקרוע סוודר כי סוודר זה לא בגד, אלא זה בגד בשביל חימום. לא צריך לקרוע את הגופייה כי זה נקרא בגד זיעה. זה לא ממש בגד, זה רק לספוג את הזיעה ולא צריך לקרוע את ה-- ולא צריך לקרוע את

1:33:53 דובר 2 הטלית קטן, את הציצית, כי זה בגד של מצווה, זה לא בגד להנאה, אבל את ה-- את החליפה, מי שלובש חליפה, את החולצה קורעים. לגבי מעיל יש בזה מחלוקת. הכי טוב שלא ילבש את המעיל בשעת מעשה ואז הוא לא יצטרך. האם מעיל באמת זה בגד עליון או האם מעיל זה רק נועד לחמם? אז לכן עדיף לא להיות עם המעיל באותו הזמן של הקריעה. על כל פנים, אבל את החליפה ואת החולצה קורעים, את כל הבגדים. כאשר מדובר על קרובים אחרים, אז אין צורך לקרוע את כל הבגדים אלא רק את הבגד העליון. זה הבדל אחד, שעל אביו ואמו קורע את כל הבגדים עד שמגלה את ליבו. שוב, למעט גופייה, למעט ציצית, למעט בגד שהוא נועד לחימום כמו סוודר, אבל הוא קורע את כל הבגדים עד שיגלה את ליבו. לעומת זאת, שאר הקרובים הוא רק קורע את הבגד העליון. על אביו ועל אמו קורע בצד שמאל סמוך ללב, ולעומת זאת, על שאר הקרובים קורע בצד ימין, קורע בצד ימין. יש גם עוד נפקא מינה לגבי האם מותר לשלול, האם מותר לתפור את זה אחרי האבלות. על כל פנים, היום זה קצת פחות רלוונטי כי רוב האנשים את הבגד של הקריעה זורקים, לא מחפשים לתפור אותו. יש גם כן הבדל בין אביו ואמו לבין שאר קרובים. על כל פנים, נישאר בזה שאביו ואמו זה כל הבגדים, אה, אה, שאר קרובים רק בגד עליון, אביו ואמו זה בצד שמאל ושאר קרובים זה דווקא, אה, בצד ימין. אם בטעות עשו קריעה לא על הצד הנכון, הם מרוב התרגשות לא תמיד יודעים, לא תמיד מבינים, עדיין יצאו בזה ידי חובת קריעה, אבל לכתחילה

1:35:27 דובר 2 זה הדין של, אה, זה הדין של ה-- זה הדין של הקריעה. זה לגבי דין קריעה. הבגד של הקריעה, לובשים אותו עד לסוף השבעה. לכן כדאי, אם אדם בבסיס ההכנות, כל מה שאפשר להכין, אבל הוא מגיע ללוויה שיגיע עם, עם בגד שהוא יכול לקרוע אותו ולא את הבגד, אה, הכי מפואר. הייתי עכשיו ממש לפני כמה ימים הייתי באיזו לוויה שאחד מהבנים הגיע לבוש חגיגי, שהוא רוצה לכבד את אבא שלו, להגיע חגיגי. כשבאו לעשות לו קריעה הוא קצת נחרד שאת הבגד החגיגי הולכים לקרוע לו, כן? זה לא, לא כזה חכם. לכן עם בגד כזה כדאי להגיע, להגיע עם בגד שמתאים, שראוי ל, אה, אה, לקריעה וזה בגד שאותו הוא הולך ללבוש למשך כל השבעה ועדיף אחר כך לזרוק אותו. למרות שמעיקר הדין אפשר, אה, לתפור אותו. תלוי אם זה אביו ואמו או שאר קרובים. על כל פנים, את הבגד הזה, אה, כדאי, נכון ורצוי, אה, אה, אה, אה, להשליך אותו אחר כך. שוב, לא, לא צריך, מעיקר הדין אפשר, אפשר בטח בגד לשאר קרובים, אפשר על אביו ואמו רק תפירה לא מדויקת. על כל פנים אנחנו לא מתעסקים בזה. אם מדובר, אה, סוגיה שלמה לגבי קבורה בחול המועד, הרי בחול המועד אין לנו אבלות, אין אבלות בחג. האבלות, אם קברו לפני החג אז זמן קצר ונגמר, לא צריך בכלל להתאבל. אם זה בתוך החג אז דוחים את האבלות, מתחילים את האבלות רק אחרי החג. בחול המועד כן עושים קריעה, ככה נהגו לעשות, אבל מיד אחרי הלוויה מחליפים אותה וממשיכים בשגרה של החג. יש כאלה אורתודוקסים ספרדים שנהגו לא לעשות קריעה בחול המועד אלא רק אחרי חול המועד

1:37:00 דובר 2 לפני תחילת האבלות. על כל פנים, ככה או ככה יש מנהגים. קריעה עושים אותה לפני תחילת האבלות, אלא אם כן מישהו עשה אותה כשהוא שמע את הבשורה הלא טובה, ואז את אותה קריעה הוא, אה, אה, אה, הוא לא צריך יותר לברך "ברוך דיין האמת" ולא לעשות עוד פעם קריעה, קריעה עושים אך ורק פעם אחת. לגבי הלוויה, אחרי שהתחלנו עם הקריעה מתחילים בלוויה. אני רוצה לומר דבר כזה לגבי לוויה. בארץ הקודש, בארץ ישראל נהגו לקבור, אה, לא בארון. קוברים ישר, "וכיפר אדמתו עמו", הנפטר עטוף בתכריכים על גבי מיטה, על גבי אלונקה, ואה, ככה מובילים אותו לקבר עטוף בטלית כמו שאמרנו. אם זה איש, מגיע לקבר, מורידים לתוך הקבר. בתוך הקבר עצמו יש מבנה שנקרא מבנה הקבר, בתוך ה-- בתוך הבור יש מבנה הקבר שהוא בנוי מלבנים. שמים את הנפטר ישר על האדמה, מכסים את זה בלבנים, מלמעלה יש פלטות כאלה ועל זה מכסים את שאר העפר. זה נקרא מבנה הקבר, אה, אה, שככה נהגו לקבור בארץ ישראל. יש כמה יוצאים מן הכלל בארץ ישראל, אחר כך אנחנו נדבר לגבי חוץ לארץ. אחד מהיוצאים מן הכלל בארץ ישראל זה חיילים. חיילים, אה, אה, שנהרגו נהגו לקבור אותם בתוך ארון. נהגו לקבור אותם בתוך ארון. יש ארון קבורה מיוחד שפותח על ידי הרבנות הצבאית הראשית. אה, עושים בהם חורים בצורה מאוד מאוד מסוימת, וככה נהגו לקבור, כי לא רצו לחלק בין סוגי ה-- בין סוגי ה-ה-ה-החללים. לצערנו לא כל החללים נמצאים במצב כזה שאפשר לקבור אותם בצורה רגילה בתוך אלונקה, ולכן ממש עם התייסדות הצבא והרבנות הצבאית, הרב גורן ככה ישב, כתב תשובה שלמה. אה, אה, אה

1:38:46 דובר 2 חלק מהתשובה הוא כתב בהתייעצות עם הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, ו, אה, קוברים בצבא קוברים. אה, מה לגבי מה שדיברנו בהתחלה, שלא משנים בין נפטרים? לכן יש חלקות צבאיות מיוחדות. ברגע שיש חלקה צבאית, יש לו דין של בית עלמין בפני עצמו, בדרך כלל במרחק משאר הקברים. בית עלמין צבאי, יש את המנהגים המיוחדים של בתי העלמין הצבאיים, ולכן שמה קוברים, אה, אה, כמו שאמרנו, כי לא רוצים לחלק, אה, בין כל מיני סוגים של חללים כאלה, חיילים כאלה, קוברים אותם. זה דרך אחת שזה יוצא מן הכלל. הרגיל שקוברים בלי. יש בתי עלמין, בעיקר בתי עלמין שהתייסדו לא על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות, כל מיני בתי עלמין של קיבוצים, של מושבים, שבהם למשפחות מאוד מאוד חשוב. אם זה בית עלמין, חשוב לקבור דווקא בארון. אם זה בית עלמין כזה שבו כל המנהג הקבוע הוא שככה קוברים, אז הפוך, דווקא לקבור שלא בארון יכול לעורר שאלות, כי לא משנים בין הנפטרים. מה התפקיד שלנו בתור אנשים שיש להם קצת השפעה? לנסות, א', שבארון עצמו כמה שפחות יהיה מתכת, יהיה ברזל, ושלמטה יהיה כמה שיותר חורים. רצוי שיהיה חורים, רצוי שיהיה חורים בגודל של מוציא רימון. מוציא רימון זה טפח על גבי טפח. בכפר ורדים, כפר ורדים, אה, הבית עלמין במקור, במקור, החלקה הישנה של בית העלמין התייסדה על ידי יוצאי קיבוצים, רצו לקבור דווקא בארונות. כשאנחנו הגענו לכפר ורדים, היה באמת בעיה גדולה. הייתה דילמה, האם בית העלמין יתנהל על פי ההלכה? האם בית העלמין חס וחלילה יפוצל לבית עלמין אזרחי ובית עלמין, אה, אה, אה, אה, יהודי הלכתי? היה בזה דיונים גדולים מאוד. בסוף,

1:40:25 דובר 2 אה, הצלחנו לפתח סוג של ארון בלי יותר מדי פרטים, אבל הארון עצמו מבחוץ נראה ארון שלם, מלמטה הוא, הוא, הוא די, הוא, הוא מוחזק אבל הוא די ריק, ואז כאשר הארון מורידים אותו לתוך האדמה, וכיפר אדמתו עמו, הנפטר נמצא ממש על גבי ה... הקרקע, ממש נמצא על גבי הקרקע ו-ו-ואין בזה בעיה. זה נראה כמו ארון, אה, בטוחים שיש ארון, מלמטה זה פתוח ולכן זה היה, זה היה הפתרון. בזכות הפתרון הזה, ברוך השם זכינו וכל הקבורה מתנהלת על פי ההלכה. במקום לעשות חלקה כזאתי וחלקה כזאתי, הרי זה לא רק מסתיים בארון, זה הרבה מאוד פרטים אחרים לגבי יהודים שקוברים, לגבי כל מיני דברים כאלה. לכן ברוך השם, על ידי הפיתוח הזה גם יכולנו להרשות את זה לעצמנו כי זה בית עלמין משל עצמנו. אז לא משנים בין הנפטרים. זה, זה בית עלמין שבו יש כולם בדרך אחת, אי אפשר לשנות. על כל פנים זה העניין. רק הרב גרוש[?] אמר שאנחנו אומרים בסוף את ה... את המחילה אנחנו אומרים, אנחנו מבקשים מחילה, סליחה וכפרה, כל מה שעשינו הכל היה לפי דיני ומנהגי ארץ ישראל הנהוגים פה בכפר ורדים. כלומר יש מקום מיוחד. אז אם זה חלקה מיוחדת, אם זה כמו שאמרנו קיבוץ, מושב, כל מיני כאלה חלקות, צריך מאוד מאוד להיזהר בזה וצריך לראות שאנחנו לא פורצים את הגדר של הדרך קבורה רגילה. אבל גם אם החליטו לקבור שם בארון בגלל המנהג המקומי, התפקיד והאחריות שלנו זה לדאוג שיש פתחים שבאמת יהיה חיבור ישיר לקרקע. רצוי שהחיבור יהיה טפח על טפח, כמה שפחות, אה, אה, אה, אה, למטה עדיף שיהיה כמה שיותר חיבור, כמה שפחות עץ

1:41:57 דובר 2 זה כמה שיותר חיבור. אם אפשר טפח על טפח, מוציא רימון, עדיף. אם לא, אפשר גם כשפופרת הנוד, גם חור, אבל כמה עדיף בזה להתייעץ ולשאול, כי יש בזה חילוקים מאוד מאוד עדינים שיכולים להיות ההבדל בין קבורה ארץ ישראלית יהודית הלכתית לבין חס וחלילה כל מיני שינויים. בחוץ לארץ המצב יותר מורכב. בחוץ לארץ על פי חוק חייב לקבור בארון, אז שם המצב יותר מורכב. ב, בקראון הייטס יש פטנט שהארון למטה הוא ככה נפתח ואז יש חיבור ישיר לקרקע. יש מקומות בחוץ לארץ שגם זה לא מאפשרים ושם צריך לדאוג, כל אחד שהוא שליח, שהוא רב, שהוא סתם יש לו אמירה ויש לו יכולת, צריך לדאוג שיהיה, אה, לדאוג שיהיה חורים, חורים בתוך הארון. לפעמים יש ארונות קבורה מאוד מאוד, אה, מאוד מאוד מפוארים, מאוד מאוד, אה, אה, יקרים, וקצת פחות מעריכים את זה שכבוד הרב נכנס עם מקדחה ומתחיל שם לקדוח להם. אבל זה התפקיד שלנו. התפקיד שלנו לדאוג שיהיה עפר אתה ואל עפר תשוב, שיהיה חיבור לקרקע, חיבור לקרקע עולם, חיבור לקרקע, ולכן אם אפשר בארץ ודאי זה הכי טוב באלונקה. אם בארץ רוצים בארון וזה המנהג המקומי של אותה חלקה, של אותו יישוב, של אותו זה, צריך לדאוג שהארון יהיה פתוח בצורה כזאתי שיהיה פתחים גדולים מאוד. רצוי בכלל בלי פתחים, רק שיהיה לאטות למטה, זה ודאי הדבר הכי טוב. אם, אה, אה, מתעקשים בחוץ לארץ, אפשר לעשות ארון כמו שעושים בקראון הייטס. אפשר לשאול שם איך בדיוק עושים את זה. זה ודאי טוב. אם לא, אז לפחות לדאוג שיהיה חורים, חורים זה עניין ממש משמעותי, שיהיה חורים, שיהיה חיבור לקרקע, שיהיה חיבור לקרקע עולם. לגבי הלוויה, הלוויה

1:43:29 דובר 2 עצמה יוצאת. גם אם רוצים לנסוע באוטו, רצוי מאוד, חזרה לעניין השמירה, שכל הזמן יהיה יהודי, ומה טוב שיהיו ארבעה יהודים, אפילו שיחזיקו קצת את ה-, את האלונקה ואת הארון, שגם הלוויה, הנסיעה של הלוויה תהיה, אה, על ידי היהודים. גם אם נוסעים באוטו, שהנהג יהיה יהודי, שישבו, אה, ש-ש-שישבו אפילו מסביב ויחזיקו ככה קצת את הארון, את האלונקה, על מנת שגם הנסיעה תהיה על ידי יהודים. לפני היציאה ללוויה חשוב מאוד מאוד לתת צדקה. צדקה תציל ממוות. משתדלים לתת צדקה לפני, לפני צאת הלוויה. אחד הדברים החשובים ביותר, נשים הולכות, אצלנו ככה נהוג שנשים הולכות ללוויה. יש מקומות שבהם נשים בכלל לא הולכות לבית העלמין ולא הולכות ללוויות, שרק ב-ב-בעיה גדולה, כי זה גורם הרבה מאוד עוגמת נפש, הרבה מאוד עוגמת נפש. אם בת לא יכולה ללכת ללוויה של אמא שלה, של אבא שלה, הרבה מאוד עוגמת נפש שלא יכולים להגיע. זה גם תלוי באיזה מצב ה-ה-האישה נמצאת. לא רוצים גם לבייש, לא רוצים לגרום ל-לכאב לב. מה עושים במצב כזה? דבר ראשון, חשוב מאוד מאוד מאוד, מופיע בזוהר בצורה מפורשת וגם במעבר יבוק ובהרבה מאוד ספרים, שתהיה הפרדה מלאה. הפרדה מלאה, זה אפילו מופיע בסוגיה במסכת סוכה לגבי שמחת בית השואבה עם מחיצה. ההוכחה לזה שיש מחיצה בשמחת בית השואבה זה שיש הפרדה בלוויות, שיש הפרדה בלוויות. בלוויה חשוב מאוד מאוד מאוד שתהיה הפרדה בין גברים ונשים, ולהכריז על זה, לדבר על זה. שוב, יש מקומות שקשה ואי אפשר. מקום שבו אפשר ויקשיבו למשפחה ויכבדו את המשפחה, בקשה שגברים במקום אחד ונשים במקום שני. ככה כתוב, והגמרא אומרת שמה, שספדו משפחות, משפחות לבד. מה זה

1:45:13 דובר 2 משפחות, משפחות לבד? משפחות זה משפחות הגברים ומשפ- ה-ה-הצד של הגברים והצד של הנשים, שתהיה הפרדה בין הגברים ובין הנשים. לגבי נשים מעוברות וכל מיני מצבים כאלה ואחרים, כדאי לשאול את הרב, כי אם אישה עומדת, דוגמה, מרחוק, מחוץ לארבע אמות, לא מתחת לסככה, אפשר מאוד להקל בזה. אנחנו מכירים את זה שלגבי תפילות גם היינו, ראינו, הקלו במצבים מסוימים שנשים יבואו לבית כנסת, הקלו בכל מיני, אה, אה, דרכים כאלה ואחרות. להתייעץ עם הרב, אבל לדאוג ולבקש, אם אפשר לבקש, שתהיה הפרדה בין גברים לבין נשים. עוד נקודה אחת חשובה מאוד, אה, לגבי הארון של האבא, זה ודאי שהבנים לא נושאים. למרות שמופיע שם במנהגי מהרי"ל שמהרי"ל בלוויה של אשתו אמר לבן שלו: תדאג להחזיק את הארון, תדאג להחזיק את האלונקה. ככה מופיע במנהגי מהרי"ל, שמהרי"ל אמר בפירוש לבן שלו בקבורה של האמא של הבן שילך ויחזיק את הארון. אז יש לזה מקור שהבנים נמצאים ואפילו פעילים בקבורה של האמא. בפועל לא נהגו שהצאצאים יתעסקו בכלל בקבורה, לא בנשיאת הארון ולא ב- ולא ב-ב-ב-בכיסוי של הקבר. לכתחילה הצאצאים, לא הבנים ולא הבנות, צריכים להיות חלק מהקבורה. מה לגבי ללכת אחר המיטה? ללכת אחר המיטה, אנחנו מכירים את זה שצאצאים לא הולכים אחר המיטה. מן האמת, המקור לזה מופיע, אה, בקשר דווקא לצאצאים של האב, שאף אחד מהצאצאים לא ילכו אחרי, אחרי המיטה. יש מקומות, ככה חלק ממנהגי ירושלים, שהיו אפילו תוקעים בשופר, תוקעים בשופר ומכריזים בחרם, ב-ב-בשמתא או בנידוי, שאף אחד מהצאצאים לא ילכו, שהכוונה היא גם לעניינים רוחניים, וככה נהגו לעשות בחלק מהקהילות בירושלים. על כל פנים, אנחנו לא נוהגים בתקיעת שופר הזאתי ולא בחרם ולא בשמתא ולא בנידוי,

1:47:09 דובר 2 אבל עדיין מכריזים שהצאצאים לא ילכו אחר המיטה. אז מה יעשו הצאצאים שרוצים להגיע ללוויה, לקבורה של האבא? במצב כזה הצאצאים הולכים לפני המיטה, וכך באמת נהגו בחב"ד שהצאצאים הולכים לפני המיטה. כלומר, יש את הצאצאים, אחר כך יש את המיטה ואחר כך שאר ה- שאר המלווים. מנהג ירושלים בכלל שצאצאים לא הולכים. אחרי שאומרים את הפרק תהילים, קדיש, הצאצאים הולכים הביתה. היום יש חברה קדישא שנקראת קהילת ירושלים, אה, שהם נוהגים שהצאצאים הולכים קדימה ומחכים במקום הקבר. הם לא הולכים אחרי המיטה, הולכים עד הקבר, אבל כן במנהג חב"ד מופיע שלא הולכים הצאצאים אחרי. אז גם אם יש רכבים, מארגנים את זה בצורה כזאת שתמיד יהיה רכב של המשפחה, אחר כך רכב של החברה קדישא ורק אחר כך שאר המלווים. צאצאים לא הולכים אחר המיטה, וככה זה גם מנהג חב"ד. ככה זה מנהג חב"ד, אבל לא צריך מזה כזה, אה, תקיעות שופר וכל מיני כאלה. פשוט מכריזים שהצאצאים לא ילכו אחרי והולכים מקדימה. למרות שהמנהג המקורי זה לא ללכת אחרי ה-ה-המיטה של האבא, נהגו, וככה גם הרבי מביא את זה, שנהגו שגם של האמא א-א-לא הולכים, לא הולכים. למרות שבשנת תשכ"ה, כשהרבנית חנה, אמא של הרבי, אה, נפטרה, הרבי כן הלך אחרי המיטה של הרבנית חנה, אבל על כל פנים המנהג הפשוט הוא שלא הולכים אחרי אלא הולכים דווקא לפני. לגבי אמירת קדיש, המנהג בחברא קדישא אגודת חסידי חב"ד בקראון הייטס בברוקלין שבנים לא אומרים שום קדיש עד אחרי הקבורה. ככה זה המנהג. על כל פנים, המנהג בארץ הוא קצת שונה, הוא קצת שונה, וככה היה המנהג בירושלים. ככה המנהג גם אפילו בכפר חב"ד, שבזמן הלוויה הבנים אומרים קדיש, אומרים

1:48:51 דובר 2 קדיש לפני תחילת הלוויה, ואומרים פרק תהילים, בדרך כלל פרק ט"ז, ואחרי הפרק תהילים הבנים אומרים קדיש לפני צאת הלוויה. ככה היה, אה, ככה המנהג בארץ. שוב, בארצות הברית המנהג הוא שאומרים קדיש רק בסוף הקבורה. אה, כאשר יש עוד מנהג, כנראה מבוסס על מנהגים ארץ ישראליים, שעושים תחנות, עושים תחנות. אני מתכוון תחנות שמשמעותיות בחייו של אותו נפטר. יש כאלה שפחות חשוב, אבל לדוגמה נהגו לעצור, לעצור בבית הכנסת איפה שהוא היה מתפלל. בטח אם יש לו זכויות בבית הכנסת, לא יודע, רב בית הכנסת או אחד שהיה מהמייסדים או גבאי של בית כנסת, אז עוצרים דווקא שמה. יש כאלה שנהגו לעצור אם היה איזה מוסד שהוא הקים או היה חלק ממנו, עוצרים שם. בכל אחת מהתחנות האלה נהגו להגיד פרק תהילים ולומר אחר כך קדיש. שוב, המנהג של אגודת חסידי חב"ד, של אגו"ח בארצות הברית, הוא שרק אומרים קדיש רק בסוף. על כל פנים, אה, מנהג בארץ ישראל זה שיש, אם יש תחנות, ודאי בהתחלה אומרים את הקדיש הבנים ובשאר התחנות. מנהג הספרדים, ולכן יכול להיות שמי שיהיה בחברא קדישא ספרדית, שהבנים לא אומרים קדיש עד הסוף, כמו, דומה למנהג של חב"ד בארצות הברית, שרק בסוף. והסיבה היא כי הבן אונן. אם הוא אונן אז הוא לא, הוא לא יגיד קדיש. הוא למה לא יגיד קדיש? הוא רק אומר בסוף, אחרי הקבורה, אז הבנים אומרים קדיש. בהתחלה כן אומרים קדיש, אבל מישהו אחר אומר קדיש ולא אחד מהבנים. כמו שאמרנו, זה חלק מסדר העניין של המנהגים השונים, ולכן אמירת קדיש שומעים מה שהחברא קדישא אומרים. אם נהגו להגיד קדיש בהתחלה, אומרים בהתחלה, ובכל אחת מהתחנות אומרים. אם

1:50:30 דובר 2 זה בסוף, אומרים. כל אחד מהמנהגים זה מה שאנחנו נוהגים לעשות. על כל פנים, אז לסיכום של החלק הזה: נוסעים באוטו דווקא בליווי של יהודים. הצאצאים, צאצאים לא הולכים אחרי המיטה אלא הולכים לפניה. הם לא מתעסקים בנשיאה של המיטה, נותנים צדקה, נותנים צדקה, ויש נוהגים שהבנים אומרים קדיש רק בסוף הלוויה, ויש נוהגים שאומרים או בהתחלה או בכל אחת מהתחנות אם באמת עוצרים בתחנות. נשים, אה, נהגו שנשים ודאי נפרדות מהגברים. האם הולכות ללוויה? יש מקומות שבהם נשים לא הולכות ללוויה. אם זה מקום שיגרום להן עוגמת נפש וצער וכיוצא בזה, שישאלו רב איך בדיוק לעשות את זה, או שיעמדו רחוק או שיעמדו בהפרדה, ואז לא רוצים לגרום לאף אחד, אה, אה, צער, ולכן אנחנו, אה, אה, ככה נפסוק וככה נאמר לגבי נשים בלוויה.