איך בונים מקווה חב"ד - הרב מנחם מענדל וילשאנסקי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 מטרתנו בשיעורים הבאים זה לתת את הכלים לכל רב, ובפרט שלוחים בערי השדה בכל העולם כולו, כיצד לבנות מקווה חב"ד. כמובן שצריך בשביל היציקה רב חב"די. צריך גם כן הנחיות של אנשים שיודעים במקוואות. גם נדבר על בחירת האדריכל, אבל הדבר הראשון זה שאנחנו רוצים לתת את התמונה הכללית איך בונים מקווה חב"ד, מהן ההלכות ומהם המנהגים ומהו השולחן ערוך לבניית מקוואות חב"ד. לפני שאנחנו נדבר מה זה, איך בונים, אנחנו צריכים לתת את הכלל היסודי הכי, הכי ברור. מקווה חב"ד שואלים רק רבני חב"ד. אני אסביר גם למה. ראיתי הרבה מקוואות שהלכו ושאלו כל מיני רבנים, אנשים שבנו מקווה חב"ד, שאלו רבנים לא מחב"ד או רבנים מכל מיני גופים שאמרו שהם מתמחים במקווה חב"ד. הניסיון הוכיח שהם אף פעם לא יודעים את תורת רבותינו על בוריה, ובוודאי לא באותה מתכונת ובאותה מסירות של אנשים שקשורים לרבותינו נשיאינו. מה גם שיש סודות גדולים שמחוץ לחב"ד אני חושב רק בעל מחבר "מקווה מים" בבורו פארק, שהוציא ספר אדיר, רק הוא עלה ונגע בכל הנקודות הללו. הוא קלט את הנקודות הללו. כל השאר אפילו לא קרוב זה אל זה ולא מבינים על מה מדובר, ולמה? ישנה הלכה בשולחן ערוך, הלכה בסימן ר"א של הלכות מקוואות סעיף ז'. בהלכה הזו הוא מדבר על עשיית מקווה לכאורה מחבית. הוא מדבר על אדם שלוקח חבית, מנקב אותה נקב, ואחרי שהוא מנקב אותה בנקב הוא שם אותה על הארץ וסותם בסיד או בגבסית, כל מיני חומרים של טיט וכאלה ויוצא בזה כדי לקבע את החבית. בשולחן ערוך, כשהוא מדבר על חבית, הוא מדבר על כלי ש-- הוא לא כותב מאיזה חומר זה עשוי. זה יכול

02:38 דובר 2 להיות מחרס, גם יכול להיות ממתכת. לא כותב איזה חומר. והוא אומר שברגע שאתה מנקב בו נקב, אתה מכשיר אותו. ואז הוא כותב: "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו", מוסיף הרמ"א ואומר, "ויש אומרים נקב כשפופרת הנוד, וקבעו בארץ ועשהו מקווה, הרי זה כשר". הלכה מפורשת לכאורה במחבר. אתה לוקח כלי, נוקב אותו נקב המטהרו, והרמ"א מוסיף נקב יותר גדול, כשפופרת הנוד, הנה לך מקווה, ככה זה נראה על פשטו וכך גם הש"ך לומד. בפשטות, הרי זה כשר. מוסיף הש"ך את המילים, "לטבול בו". אנחנו מדברים כרגע על מצב שבן אדם לא בנה בקרקע, לא יצק בטון, לקח חבית. עכשיו, כשאתה לוקח כלי, אנחנו צריכים לדעת שמקוואות לא עושים בכלי. יש מיעוט בספרי שלא מכניסים ארבעים סאה בכלי. זה כבר נאמר בהלכה ו' בשולחן ערוך בסימן ר"א מהלכות מקוואות בחלק יורה דעה. יש לנו כבר הלכה מפורשת שלא מכניסים ארבעים סאה בכלי. אי אפשר לעשות מקווה בכלי. עוד דבר, כלי הוא דבר המקבל טומאה. בכל דבר שמקבל טומאה לא עושים מקווה. לא רק שבכלי לא עושים, בין אם הוא מקבל טומאה בין אם אינו מקבל טומאה, גם לא עושים בדבר שמקבל טומאה, אפילו אם הוא לא כלי, כל שכן אם הוא כלי. עכשיו, כשאנחנו מדברים על דיני טומאה, זה נוגע לכל מיני טומאות. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה לכל כלי וכלי שקיבל טומאה היו צריכים לטהרו. אחד מהדרכים לטהר אותו היה לנקוב אותו או אם הוא ניקב מעצמו. כאן אנחנו צריכים להבחין: נקב לטהר כלי כדי שיוכלו להשתמש איתו לבית המקדש וכיוצא בזה, או מי שנוגע בו שלא יטמא מים שנוגעים בו

04:52 דובר 2 או משקים וכדומה. הנקב יכול להיות ממש קטן, כמוציא זית, כמו זית קטן. נקב בשביל לטהר את הכלי, להכשיר אותו, לעשות ממנו מקווה, הרמ"א כותב כשפופרת הנוד, והמחבר גם בהמשך כותב את השיעור של כשפופרת הנוד, כפי שמעיר הש"ך. זאת אומרת זה נקב יותר גדול. לדוגמה, כשאנחנו מדברים על חבית, חרס או מה שלא יהיה, אם היא ניקבה כמוציא זית, היא כבר לא, כבר לא תהיה טומאה לעניין טהרות. טהרות שקשורות עם כל מיני עניינים שקשורים לבית המקדש. אבל בשביל לטהר אותו, להכשיר אותו למקווה, צריך כשפופרת הנוד. שפופרת הנוד, דהיינו שתי אצבעות שאתה יכול לקחת אותן ולסובב אותן ביחד. זה ב-- עושים קצת יותר גדול. עושים בדרך כלל חמש סנטימטר, קוטר של חמש סנטימטר בקוטר בעיגול. זה מה שבדרך כלל עושים. עכשיו על פשטו, כשאתה לומד את השולחן ערוך, אתה מבין שאפשר לעשות מחבית מקווה. ככה כל הרבנים בעולם כשתשאל אותם יפסקו לך. פשוט תיקח חבית, תעשה לה חור גדול, אחר כך תלך, תקבע אותה באדמה, כן? תסתום שם עם אדמה ועם סיד וגבסית כדי שהמים לא יברחו מהנקב, כן? יהיה לך מקווה, בפשטות. הרמ"א מסייג בעוד דבר ואומר, "מותר לעשותו על הגג ובלבד שלא יהא תוך כלי או אבן אחת שחקקתו ולבסוף קבעו, אבל חיבור אבנים הרבה לא מקרי כלי". הרמ"א מסייג בעוד דבר ואומר, שאם בן אדם רוצה לעשות מקווה בתוך אבן אחת גדולה כמו סלע, לא יעשה בתוך כלי, לא יעשה נקב בסלע ויעשה בו מקווה, אף-- ולמרות שמדובר, למרות שמדובר לכאורה באבן שלא מקבלת טומאה, אלא יחבר אב-אבנים הרבה, חיבור של אבנים הרבה לא מקרי כלי. כן. בסדר. אז אם אני לקחתי חבית, נקבתי

07:10 דובר 2 אותה, אותה, הוצאתי אותה מתורת כלי. בפשטות, יש פה מקווה. מה שראוי לדון, שהרמ"א כותב שצריך שלא ייעשה מאבן אחת, אלא מאבנים הרבה. אז אם החבית היא עשויה מקשה אחת, אולי הרמ"א יעורר על זה שאלות. על כל פנים, על פשוטו, כשאתה קורא את ההלכה הזו מהמחבר, משמע, מהמחבר, מהבית יוסף משמע, שאפשר לעשות מקווה מחבית. וכן כותב הש"ך. עכשיו בוא נראה, אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, בהלכות נידה, בתיקוני מקוואות, יש לו שמה תשובה ארוכה, ויש דבר שהוא מאוד מאוד מודגש. אדמו"ר הזקן הרי תיקן תיקוני מקוואות, היה לו תיקון גדול במקוואות. מכיוון שהיו הולכים לטבול בנהרות, ולפעמים בלילה וקר מאוד. אדמו"ר הזקן תיקן שיעשו קופסה, יעשו תיבה ויכניסו אותה בתוך המים, ימלאו אותה ארבעים סאה של מי מעיין או מי באר, ואחרי זה יכניסו לתוכה מים חמים, והתיבה, הקופסה תשמור על החמימות של המים, ויוכלו לטבול במים חמים, וככה הטבילה תיעשה בנחת וכראוי וכולי. זה אחד הדברים שאדמו"ר הזקן אמר שסייעו לו בכל מה שהוא עשה ולצאת מהמאסר וכולי, מהתיקונים שהוא עשה. אז אדמו"ר הזקן כבר מדבר על מושג של לעשות תיבה, לעשות קופסה. מה ההבדל בין זה לבין חבית? אותו רעיון, וזה היה תיקון המקוואות שלו, להכניס קופסה כאשר עושים בה חור מלמטה, תכף נראה באיזה גודל, והנה לך המקווה וטובלים בתוכו. אבל הבדל גדול. מלבד ההבדל המציאותי שאדמו"ר הזקן מדבר על קופסה בתוך נהר או בתוך מעיין, שזה באמת גם, כפי שנראה בהמשך, זה נפקא מינה להלכה, אדמו"ר הזקן סייג את בניית התיבה בכמה וכמה הוראות ברורות, שחור על גבי לבן. ראשית, הוא אמר, חייב להיות שהתיבה הזו לא יהיה עליה שם כלי מעולם. לא שהיא

09:42 דובר 2 תהיה כלי ואחרי זה יעשו בה נקב, לא. אדמו"ר הזקן תיקן, קודם כול שיקחו נסרים ויבנו מהם ארבע דפנות. לא לעשות להם רצפה, כי כשאתה עושה רצפה זה כבר נהיה כלי, זה מקבל. כשיש לך ארבע דפנות, תשים שמה מים, זה יברח מלמטה, הוא ייספג באדמה, הקרקע תתפוס אותם. תטה אותם על צידם, תטה על הצד תיבה שיש לה ארבע דפנות ואין לה משום צד, אין לה, אה, מכסה, אין לה קרקעית, המים יברחו לכל הצדדים, זה כמו צינור. זה לא כלי. ככה בונים ארבע צדדים של נסרים. הצמח צדק מוסיף בתשובה שלו שכל נסר לא יהיה רחב ארבעה טפחים, זה נראה בהמשך. אחר כך אומר אדמו"ר הזקן, יעשו נסר מנוקב כמוציא רימון, ולא רק כמוציא רימון, אלא אדמו"ר הזקן אמר לפי החומרה של שלושה רימונים אחוזים זה בזה, תכף אני אסביר. ינקבו את הרצפה, ואדמו"ר הזקן שיער בדעתו, כמו שהמהרי"ל מעיד שהוא היה יודע בחוכמות של החשבונאות וכל המידות של התורה, והיה מדבר בזה עד שהמהרי"ל אפילו לא היה משיג את עומק שכלו וחריפותו, ואדמו"ר הזקן שיער את זה בגודל של טפח על טפח מרובע. שימו לב, שמים נסרים על הקרקע, מנקבים אותם בגודל של טפח על טפח, שמונה סנטימטר על שמונה סנטימטר מינימום במרובע, קובעים את זה באדמה, מדביקים את זה לאדמה. עכשיו כשזה מודבק לאדמה זה נקרא חלק מהאדמה. למה? כי האדמה היא סותמת את החור. אם אתה תשפוך על זה מים זה ייספג באדמה, יש פה חור שרק האדמה סותמת אותו, ועכשיו אתה לוקח את ארבעת הדפנות ומצמיד אותם בהידוק לרצפה הזו. אז אין לך פה כלי שניקב, אלא קודם יצרת דפנות בנפרד ורצפה

12:04 דובר 2 מחוררת בנפרד, עכשיו הצמדת את הדפנות לרצפה, יש לך פה כלי מנוקב ומחובר בקרקע. הכלי, מעולם לא היה עליו שם כלי, כי גם עכשיו כשזה מחובר זו תיבה שאין עליה שם כלי הלכתית. ועיקר, לא רק שלא ירד עליו השם כלי, אלא הרווחנו את הכלל התלמודי שאומר: חקקו ולבסוף קבעו פסול. קבעו ולבסוף חקקו כשר. יש דין לגבי אדם שעושה צינורות אל המקווה שמובילים מים, מי גשמים למקווה, ועוד כל מיני פרטי דינים בזה, או עושה מקווה בכלי. הרעיון הוא שזה לא יכול להיות. יש פסול ברגע שזה כלי שאתה מדביק אותו לקרקע, הרי אנחנו יודעים שבדרך כלל דבר שקבוע על הקרקע נקרא יש לו דין קרקע. ככה זה לגבי דינים שבמסכת, במסכת בבא בתרא מדברים לגבי עניינים שקשורים בדיני ממונות, וככה גם לומדים לעניין מקוואות. סוגיה ארוכה במסכת בבא בתרא. אז יש מושג שנקרא חקקו ולבסוף קבעו. זאת אומרת, נניח אתה לוקח עץ, חוקק בו בפנים נקב גדול. זאת אומרת אתה עושה בו פנים ואתה יוצר שם חלל. ועכשיו יש לך בחלל שאתה יוצר, אתה לא יוצר אותו עד למטה, אלא אתה משאיר קצת חלק מהעץ, חלק מגזע עץ אתה משאיר למטה כדי שיסתום. עכשיו נהיה לך כמו כלי, כמו קערה גדולה שאתה יכול ליצוק לתוכה משקה או מים. זה נקרא כלי. אם אתה חוקק ואז הולך וקובע, פסול. לקחת כלי וקבעת אותו בקרקע, הוא לא מתבטל לקרקע, לא נהיה לו דין קרקע, הוא נהיה כלי שמחובר לקרקע. אבל אם אתה קודם לוקח משהו שהוא לא כלי, בול עץ, קובע אותו בקרקע והוא נהיה חלק מהקרקע, ואז אתה עושה לו את החורים שאתה רוצה. אז לפעמים זה

14:14 דובר 2 יהיה כשר, לפעמים לא. יש לזה דין של קבעו ולבסוף חקקו. קודם עשית את זה כקרקע ואחרי זה חקקת. אומר אדמו"ר הזקן שאתה לוקח נסר של עץ ומחבר אותו באדמה כשהוא כבר מנוקב, ואחר כך שם לו ארבע דפנות. זה גם חקקו. סליחה, גם קבעו ואחר כך חקקו. אז אין לזה שם כלי, וגם מלכתחילה לא היה לזה שם כלי. כפי שהצמח צדק מסביר, כי מעולם לא היה פה ארבע דפנות ורצפה. היה פה רצפה בנפרד עם נקב שהאדמה סותמת אותו. אז זאת אומרת האדמה היא שסותמת את הנקב, היא זו שמחזיקה את הנקב ולא העץ. ורק אחר כך הלבשת לו את ארבע דפנות, הלבשת ארבע דפנות לעץ שהוא כמו קרקע. אז מעולם קודם כול היה פה חקקו, קבעו ולבסוף חקקו, כדי שזה לא יהיה כלי בעתיד. ושתיים, גם זה לא היה עליו מעולם שם כלי. אומר אדמו"ר הזקן, ופה אני אתמצת, שהנסרים האלה צריך שלא יהיה להם שם כלי מעולם. זה הכלל, שלא ירד עליהם תורת כלי מעולם. כשאדמו"ר הזקן תיקן לעשות את התיבה הזו, הוא תיקן תקנה ואמר: אני לא רוצה שיהיה לזה אי פעם שם של כלי, ולכן אני מנקב את זה מראש כדי שאף פעם לא יהיה כלי. לכן אני מחבר את הקרקע קודם לאדמה. עכשיו, אם אתה תמלא עכשיו מים קרים, חמים, ארבעים סאה מים של מעיין ואחרי זה מים חמים לתוך התיבה הזו, הם ייבלעו באדמה כי יש לנו פה טפח על טפח אדמה. עכשיו אומר אדמו"ר הזקן: אתה צריך ומותר לך לקחת עוד נסר, לשים אותו על החור. זאת אומרת, נסר כפול על הקרקעית מול החור ולקבוע במסמרים. אדמו"ר הזקן תיקן לקבוע את

16:18 דובר 2 הקרקעית, את הנסר הראשון שיש בו חור של טפח על טפח, לקבוע אותו בארבעה מסמרים, ואחר כך את הנסר מעליו. הצמח צדק אומר שאת הנסר מעליו יעשו עם שני מסמרים. על כל פנים, מה שאנחנו רואים כאן בדברי אדמו"ר הזקן ואיך שהצמח צדק מסביר, שגם בניית תיבה בתוך מעיין ונהר צריך להיות שלא יצא—לא ירד עליו שם כלי מעולם. שימו לב, שלושה שינויים ממה שהבנו עד עכשיו מדברי המחבר על פשטם. אחד, הנקב צריך שלא ירד עליו שם כלי מעולם. אי אפשר לקחת, זאת אומרת שאי אפשר לקחת חבית ולעשות ממנה מקווה. שתיים, זה צריך להיות בתוך המעיין או בתוך הנהר. הבית יוסף לא אומר את זה, הוא מדבר על חבית סתם בפשטות, לפחות איך שקוראים את ההלכה. שלוש, גודל הנקב. המחבר אומר כנקב המטהרו, שזה מוציא זית. הרמ"א אומר על זה כשפופרת הנוד, ואדמו"ר הזקן אומר בשביל שלא ירד עליו שם כלי, שלא יבוא עליו אפילו שם כלי, תעשה כשיעור מוציא רימון. ולא רק זה, אלא כשלושה רימונים אחוזים זה בזה. יש בזה שתי דעות מה הכוונה. יש דעה שאומרת שזה לסמן את גודל הרימון. זאת אומרת, אני לא יודע, המשנה אומרת שיהיה לא רימון גדול ולא רימון קטן, אלא בינוני. אז איך אנחנו נדע את השיעור שלו? אז יש דעה שאומרת שכשאתה מוצא איזשהו ענף של רימון, אה, ענף של עץ רימון ויש לו שלושה רימונים ביחד, תסתכל על הגודל שלהם. תדע מה זה גודל של רימון בינוני כשהם באים ביחד. ויש אומרים שאנחנו, כשיש לנו כלי ויש לו נקב שמוציא רימון, אם הכלי הזה מחזיק שלושה רימונים שמחוברים ביחד, אז זה לא

18:23 דובר 2 עוזר לך הנקב. זאת אומרת, אתה תעשה נקב של רימון, אבל אם יהיו פה עכשיו שלושה רימונים מחוברים ביחד, אז זה כאילו לא נותן לזה לצאת. אז הם אומרים לכן צריך להיות שיעור כזה גדול שגם לא יעזור לשלושה רימונים שאחוזים זה בזה, ואחד מהם לפחות ככה יצא החוצה, ימטוף החוצה, ישתחל החוצה מתוך החור. אדמו"ר הזקן שיער את זה בקצת יותר משיעור של שלושה רימונים אחוזים זה בזה, אמר: קצת יותר זה טפח על טפח מרובע. אז בעצם, מבלי כל ה—גם מי שלא הבין את הפירוש, מה פירוש שלושה רימונים אחוזים זה בזה, זה לא הנקודה פה כל כך. כמו להסביר שאדמו"ר הזקן מדבר על שיעור הכי גדול ונסרים שמעולם לא נוצר מהם כלי, הם מעולם לא היו חבית, בוודאי שלא, וגם לא שידה, תיבה ומגדל על פשטם, מה שאנחנו קוראים במשנה או ברמב"ם. זה היה פשוט עצים שחיברו אותם יחד כשהם מחוברים בקרקע. נחזור לעניינים. כשאדמו"ר הזקן אומר שלא ירד עליהם שם כלי מעולם, האם הוא יכול להסכים שהפירוש במחבר, הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ, עשו מקווה, הרי זה כשר? ואומר הש"ך, איך שהש"ך לומד פה פשט, לטבול בו? ולפיכך בשו"תים שאנחנו קוראים וגם בחוברות היוצאות לאור בדור האחרון, וגם בזמן הקורונה, מלא, היה מלא דיונים. אדם רוצה לקחת איזה קופסה, איזה חבית פלסטיק, איזשהו, אני יודע, בניין כזה היום מייצרים מפיברגלס או חומרים דומים, כל מיני ריבועים שבנויים על ברזלים ואיזשהו יריעות כאלה חזקות, והנה יש לך מקווה. זה מקווה כשרה? אולי לגברים, אבל זה אולי לארבעים סאה של אדם שיוצא לו

20:33 דובר 2 טומאה מגופו, גבר שיוצא לו טומאה מגופו, שבזה גם מספיק שאובים לפי דין המשנה. אבל זה מקווה כשרה לכתחילה לטומאה דאורייתא? לנשים נידות, יולדות וכיוצא בזה. אפשר לקחת ולעשות מזה מקווה ולקרוא לזה מקווה כשר? הרי האדמו"ר הזקן כתב, והצמח צדק בשו"ת שלו ביורה דעה בסימן קע"ו מדגיש את זה, וככה גם כן בעוד כמה תשובות, קס"ד וכולי. מדגיש שלא יהיה לו תורת כלי מעולם, אלא מים. אז מה קורה פה? המחבר בכל אופן אומר ככה, הש"ך בכל אופן אומר ככה. אז הצמח צדק בסימן קע"ו בשו"ת שלו מתעכב על כך באריכות, אומר שמסתכלים מה המקור של האדמו"ר הזקן, מה חשש האדמו"ר הזקן? מה בעצם, איך, איך לומדים את ההלכה הזאת במחבר? לפי דברי האדמו"ר הזקן. הפשט של האדמו"ר הזקן בסימן ר"א, סעיף ז', הוא לא כמו שנראה מפשטות המחבר, בוודאי לא כמו מהש"ך. האדמו"ר הזקן מכשיר חבית נקובה לא בשביל לטבול בה, רק בשביל אגירת מים, מי גשמים שלא ייחשבו מים שאובים. מלבד הבעיה לטבול בתוך כלי, יש עוד בעיה. כל מים שאובים שנכנסים לתוך כלי. סליחה, כל מי גשמים, סליחה, שנכנסים לתוך כלי הם נעשים מים שאובים. עוד מבלי להיכנס לעניין עם הכלי, יש לו דין טומאה, הוא קיבל טומאה, לא קיבל טומאה, מים שאובים בתוך כלי. אומר לנו האדמו"ר הזקן, חבית שנקבו אותה כשפופרת הנוד, כמו שמדייק פה הרמ"א, המים שבתוכה לא ייקראו שאובים. אתה לוקח חבית ועושה לה חור כשפופרת הנוד ומחבר את זה באדמה, בסיד וכדומה וסותם את החור, אין בעיה. המים שבתוכה, אם יבואו מי גשמים, ימשיכו לשם מי גשמים או ייפלו בתוכה מי גשמים, המים

22:50 דובר 2 האלה יהיו כשרים אחרי זה אם תשבור את הכלי או תטה אותו והם יישפכו לתוך מקווה כשרה, המים האלה ייחשבו מי גשמים. ארבעים סאה מים, מי גשמים, אבל המים הם לא-- הכלי הוא לא כשר לטבול בו, כי ירד עליו תורת כלי, וגם יש בזה שאלה של טומאה, הווייתו בטומאה. אנחנו כבר בשיעור הקודם שלנו הקדמנו שיש שאובים, מים שאובים, ויש מושג שנקרא הווייתו בטומאה. זאת אומרת, כלי הוא מקבל טומאה. יש אומרים שכל הבעיה בכלי זה בגלל שהוא מקבל טומאה, לכן המים שבתוכו הם לא כשרים לטבילה, הם אמורים להיות בטהרה ולא בתוך כלי שמקבל טומאה, ויש אומרים שיש שני פסולים, פסול של כלי ופסול של הווייתו על ידי טומאה, כי, כי הדין מהספרי זה הווייתו בטהרה. צריך להוות את המקווה על ידי טהרה, ולכן זה גם דין שנוגע לכל המשכות המים בצינורות. כל הצנרת אל המקווה צריך לבדוק שיש בה, גם אם אין בה עניין של כלי. זאת אומרת, גם אם אתה מוריד את המים מהגג נניח, או מביא מי גשמים מהאדמה לכיוון המקווה, אתה ממשיך אותם, מזחיל אותם דרך צינורות למיניהם, אפילו אם הצינור הוא לא עשוי ככלי אלא עשוי בלי, בלי קרקעית ובלי מכסה, אלא יש לו רק ארבע דפנות או שהוא עגול, גם אם אין לו כלי צריך להיזהר שיהיה חומר שלא מקבל טומאה כדי שיהא הווייתו בטהרה. אבל זה דינים שנלמד בהמשך. זה לא כרגע נוגע. אני רק מדגיש את זה כרגע להסביר ולהבהיר לנו שהאדמו"ר הזקן רוצה, רוצה להגיד כלי שנקבו בכזה נקב קטן הוא לא כשר לטבול בו. הוא רק בשביל שהמים המכונסים בו לא ייקראו מים

24:40 דובר 2 שאובים. מאיפה אדמו"ר הזקן לקח את זה? ואם אנחנו לוקחים ככה את ההלכה, אז כשהרמ"א מגיע ואומר אל תעשה לי מקווה באבן ענקית, תחקוק אותה ואחרי זה תקבע אותה, אבן אחת, והרמ"א מסייג ואומר אני רוצה שלוש אבנים מחוברות. אז הרמ"א מתייחס על ההלכה, ואם בהלכה אנחנו מדברים רק על כינוס של מים כדי שיהיו טהורים, אז כשהרמ"א בא ואומר אני רוצה שיחברו כמה אבנים, אז אם ירצו לטבול בתוך הדבר הזה, ודאי שאי אפשר יהיה לעשות את זה מאבן אחת, שיצטרכו לעשות את זה מכמה אבנים. אז אותו דבר כשאנחנו בונים איזושהי תיבה כדי לטבול בה, היא תצטרך להיות מחוברת מכמה קרשים. היא לא צריכה להיות קרש אחד. וגם אם אני לא, זה לא יהיה כלי. אם אני יוצק ארבע דפנות ביציקה אחת בלי קרקע ואחרי זה שם את זה על הקרקע, יכול להיות שיש בזה שאלה של אבן אחת, כי הרמ"א על ההלכה כותב שזה לא יהיה מאבן אחת. ואנחנו אומרים שאדמו"ר הזקן מלכתחילה לומד שכל ההלכה הזאת מדברת על לשמור על המים, והרמ"א, בין אם הוא מדבר על לשמור על המים, בין אם הוא מדבר על לטבול בתוך המים, הוא כבר מחמיר שזה לא יהיה מאבן אחת. שנבין עד היכן הדברים מגיעים. זה בעצם קיצוני מאוד השיטה הזו, אבל במקוואות מחמירים ככל השיטות. ומי אמר שזה קיצוני? הצמח צדק בתשובה שלו בקע"ו מאריך להוכיח שזה שיטת הריטב"א ושיטת הראב"ד ועוד כמה מהראשונים. אז בעצם האדמו"ר הזקן לומד פשט בגלל שיש הרבה ראשונים שלומדים ככה. מה הם לומדים? הם לומדים שזה לא כלי שכשר לטבול בו, רק לאגור מים, ואם אתה רוצה לטבול בכזה כלי אתה צריך לשים

26:36 דובר 2 אותו בתוך הנהר ולנקוב אותו כמו צינור, ושלא ירד עליו שם כלי מעולם. מלכתחילה לא ירד עליו שם כלי. מה המקור לכך? אומר, אומר לנו הצמח צדק: זה הראב"ד על הרמב"ם. נכון, זה גם הריטב"א, נכון, זה עוד כמה שיטות ראשונים שהוא מביא שם, אבל בעיקר זה הראב"ד, הוא מצטט את הראב"ד. הראב"ד על הרמב"ם, כשהרמב"ם מדבר על כך שאדם לוקח כלי חרס כמו חבית וכיוצא בזה או עריבה. הרמב"ם כותב שאם נוקב אותו נקב המטהרו, שזה לשון המחבר, אז כשר. מיד צועק על זה הראב"ד ואומר שיש שיטת רבי יהודה שלא סובר ככה. קודם כול הוא אומר: זה לא נקב המטהרו, צריך כשפופרת הנוד. שתיים, הוא אומר: דווקא אם זה בתוך המקווה. הראב"ד עצמו בפרק ו' הלכות מקוואות כותב על הרמב"ם שצריך כשפופרת הנוד, זה צריך שזה יהיה בתוך מקווה או בתוך מעיין. זאת אומרת, צריך לחבר את החבית למי המעיין בחור כשפופרת הנוד או למי המקווה, ועדיין ארבעים סאה מכונסים בתוך בור, רק אז אפשר לחשוב על ללכת ולטבול בתוך זה. אז הראב"ד שמלכתחילה לומד שאי אפשר לטבול בתוך חבית אפילו אם ניקבת אותה, אלא אם כן היא מכוסה מסביבה במים, וגם אז אם ניקבת אותה בנקב גדול, אז זה השיטה, ומזה לקח אדמו"ר הזקן שאי אפשר לטבול בזה לכתחילה בחבית שמכונסים בה ארבעים סאה והיא לא מחברת-- מחוברת לשום מקווה מסביבה ושום מעיין ונהר. אדמו"ר הזקן אומר, מזה הוא לקח, ואדמו"ר הזקן החמיר יותר להגיד שלא ירד עליו השם כלי מעולם, כי הוא חושש לעניין של הווייתו בטומאה. הוא רוצה שיהיה הווייתו בטהרה. ההלכה אומרת הווייתו בטהרה. פה זה לא הווייתו בטהרה.

28:23 דובר 2 זאת אומרת, שאנחנו כחסידי חב"ד שהולכים לאור תורת רבותינו נשיאינו, לפני שאני מתחיל ללמד את כל הלכות מקוואות של חב"ד, יש לנו קודם כול בסיס עיקרי. אנחנו צריכים לדעת שביסוד היסודות של בניית מקווה, בבסיס, אנחנו מחולקים עם כל העולם. אז איך תלך לשאול רב שהוא לא חב"דניק? הרי מלכתחילה הוא לא יודע מה הצמח צדק הזה. הם לא מצטטים את זה, וגם אם הוא יודע מזה הוא עוד לא קולט את עומק הדברים, כי בראש שלו כל עניין עשיית מקוואות הוא שונה. אתה רוצה לבנות מקווה חב"ד? אתה קודם כול שואל רב חב"די. זה זה. זה העניין הראשון. עכשיו, צמח צדק שלאורו אנחנו הולכים, הוא מסביר לנו כל כך יפה את שיטת אדמו"ר הזקן ובעצם מאריך להוכיח. נכון שעל הראב"ד שהזכרתי מקודם, שאדמו"ר הזקן חשש לו והולך לשיטתו, ואגב אנחנו בחב"ד תמיד עם הראב"ד, גם הרבי הרש"ב כשהוא אמר לעשות בור על בור זה כי הוא חשש לשיטת הראב"ד בנושא אחר, כפי שנראה בהמשך. בור על גבי בור זה גם שיטת הראב"ד בספר שלו בעלי הנפש. אבל העיקר, הנקודה היא שכאשר אנחנו מדברים על הרמב"ם הזה והראב"ד, זה לדעת שאדמו"ר הזקן כבר תירץ את כל השאלות. דהיינו, על הראב"ד הזה יש המון שאלות. הכסף משנה שואל עליו שאלות, קושיות עצומות בפשט המשנה. הבית יוסף שואל עליו קושיות גדולות, ונראה שמסכימים לו גם נושאי כלי השולחן ערוך, מסכימים לשאלות האלה, כפי שהש"ך מציין על המקום. אז בעצם הסכימו לשאלות האלה. אז מה עם כל השאלות לו? אדמו"ר הצמח צדק והאלטער רבי יישבו את כל השאלות האלה באריכות. לא כאן מקום לפלפול. הרעיון הוא שכן, הראב"ד יש לו שיטה

30:39 דובר 2 בתוך הלימוד, הוא ככה לומד. ייתכן, אני גם ראיתי כאלה אחרונים בשולי הגיליון של אדמו"ר הזקן, של השולחן ערוך. יש כאלה שאפילו בתוך הרמב"ם מלבישים את הרעיון הזה, שהרמב"ם מעולם לא דיבר על חבית. הרמב"ם כותב: הלוקח חבית, ניקב וניקב בה נקב וכינס בה ארבעים סאה. יש כאלה שאומרים שמלכתחילה הרמב"ם דיבר על חבית, כששמים אותה בתוך הנהר, שמים אותה בתוך המעיין. מעולם לא עלה בדעתו של הרמב"ם להכשיר את זה כמו שזה. ואם הרמב"ם רוצה להכשיר את המים כמו שזה, זה רק בשביל שהם לא ייקראו שאובים. החידוש הזה של הצמח צדק, אם כי בתמצות יותר קצת שונה, ראיתי בכמה, ראיתי באחד האחרונים גם על השולחן. זאת אומרת שהלכה בסיסית, ונשים לב, בסעיף נ' המחבר מדבר על מה קורה בכלי שניקב באופן שיש לו סדק. אומר המחבר: אם הסדק הוא גורם לכך שבמשך הזמן יצאו המים ולא יישאר ארבעים סאה, המקווה פסול. אם הסדק לא גורם לכך שיצאו המים ולא יישאר ארבעים סאה, כשר. אומר המחבר: מה קורה אם הוא רוצה לסתום את הסדק? הוא מביא שתי דעות. דעה אחת שאפשר לסתום בדבר המקבל טומאה, כמו כלי ברזל, כמו בד, כמו אצבע אדם, הוא נקרא מקבל טומאה. אתה שם את האצבע וסותם את הנקב. והדעה השנייה היא שאי אפשר, וככה מכריע להלכה לא לסתום, ככה מכריעים להלכה לא לסתום בדבר המקבל טומאה. זאת אומרת, שכשה-- המחבר עצמו, כשהוא מדבר על נק-- על חבית או אותו דבר מקווה שיש לו סדק, הוא אומר לך: כשאתה בונה את ה-- כשאתה רוצה לסתום את הסדק, אל תסתום אותו בדבר המקבל טומאה, ולכן גם את החבית אתה לא סותם

32:55 דובר 2 בדבר המקבל טומאה אלא בסיד וגבסית. אתה לא סותם בדבר המקבל טומאה. נכון שבסעיף נ' הוא מביא מחלוקת האם לסתום בדבר המקבל טומאה או לא, פה הוא לא מד-- הוא לא מביא מחלוקת. הוא אומר, לכתחילה הוא מדבר על לסתום באדמה, מיני אדמה וכיוצא בזה, מהסיבה שהוא לא רוצה להיכנס לעניין, ככה משמע, הוא לא רוצה להיכנס לעניין של דבר המקבל טומאה. זאת אומרת, פה הוא כותב לא לסתום בדבר המקבל טומאה, בסעיף נ' הוא מביא מחלוקת. אז זה כן סתירה בשולחן ערוך. אבל כמו שאנחנו לומדים את דברי, כמו שאנחנו לומדים את דברי המחבר, לפחות בוודאי כמו שאח-- כמו שלומדים בראב"ד, שיטת הראב"ד, כל הדיון הוא רק לגבי לכנס את המים כדי שהם לא יהיו נפסלים וייקראו מים שאובים. עכשיו, יבוא רב חב"די, רוצה לבנות מקווה. קודם כל הוא צריך להגי-- לדעת שלא יכול לעשות מחבית כי ירד עליה שם כלי מעולם. שתיים, אם הוא לוקח נסרים הוא ייקח כמה חתיכות ויחבר. צריך לדעת שאדמו"ר הצמח צדק אומר שלא יהיה בכל נסר ונסר, שלא יהיה בכל חתיכה וחתיכה יותר מארבעה טפחים. למה? גזירת מרחצאות שכתובה בסימן קצ"ח ביורה דעה בהלכות נידה. אחר כך יש לנו פה את הרמ"א. הרמ"א אומר לא לקחת גוף מקשה אחת ולחקוק בו, אפילו אם זה אבן, שאבן אינה מקבלת טומאה. זה חומר שלא מקבל טומאה. לא לעשות חקיקה לעניין מקווה אלא רק מכמה, מכמה חתיכות. אני מדבר על דברים מיטלטלים. גם הרמ"א מודה שאם זה סלע שהיא ח-- שהיא בתוך האדמה מבריאתה, מאז בריאת העולם, והיא נמצאת בתוך האדמה ואחרי זה אתה חוקק בה, אין בעיה. אנחנו מדברים על לחקוק בסלע ולהרים אותה,

34:53 דובר 2 לטלטל אותה על הגג או לה-- או להצמיד אותה או לחבר אותה באדמה באיזשהו מקום. כך או כך, כשאתה מביא כל מיני נסרים, חתיכות, מקווה מודולרי שבנוי מכל מיני חתיכות, כן? עוד לפני שדנים בכלל על הכשרות שלו, כשר לא כשר, קודם כל זה צריך להיות לא ירד עליו שם כלי מעולם וכל חתיכה שלא תהיה בגודל של ארבעה, ארבעה טפחים. כן? אחר כך גודל החורים. אחר כך שזה צריך להיות בתוך מים. אם רוצים לעשות מזה מקווה. אחר כך מזה אנחנו באים לדון מה יהיה כשאני הולך לבנות מקווה בתחילה. אם אני רוצה עכשיו לבנות מקווה בהתחלה. או, רוצה לבנות מקווה בהתחלה, אם אדמו"ר הזקן כל כך חשש שלא יהיה עליו שם כלי מעולם, זאת אומרת שלא יהיה עליו שם של שאוב וגם שם של הווייתו ב-- צריך להיות הווייתו בטהרה, לא יהיה, לא יהיה עליו שאלה של הוויה בטהרה או שחלילה לא יהיה איזשהו סרך של הוויה בטומאה. או, עכשיו שאני הולך לבנות את המקווה צריך לשאול שאלות? כן, אדמו"ר הזקן אומר שאפשר לקבוע מסמרים. אדמו"ר הצמח צדק בתשובה שלו אומר שמדובר במסמרים שנעשו לקרקע. בספר מקווה מים הוא מתייחס לזה ואומר שכשהמסמרים הם מסייעים לבניין, הם לא כל הבניין והמסמרים נעשו לקרקע, אז אפשר להשתמש בהם לפי אדמו"ר הזקן. גם מסמרים שנעשו לקרקע וגם שהם לא מהווים את כל המקווה אלא מחזקים את המקווה, אין בעיה לפי אדמו"ר הזקן. פשוטי מתכת, פשוטי כלי מתכת או מסמר שאפילו יש לו דין, אפשר לקבוע אותו בכלי ולעשות אותו חלק מכלי. דבר מיטלטל יש לו טומאה, טומאה מדרבנן, מדאורייתא, אבל יש לו טומאה. אי אפשר לקבוע אותו במקווה. מסמרים שאדמו"ר

36:54 דובר 2 הזקן תיקן שאפשר, זה כאלה מסמרי ברזל שמקבלים אמנם טומאה, אבל במקרה הזה אין להם קבלת טומאה כי הם גדולים מאוד והם לא משתמשים בהם בדברים המיטלטלים. ככה מסביר הצמח צדק, אלא הם רק לקרקע. כיום, כשאתה הולך לבנות מקווה, אתה צריך לשאול את עצמך האם הברזלים שאני בונה איתם את המקווה, האם בונים מהם גם דברים תלושים מהקרקע או שהם רק לקרקע? אם הם רק לקרקע אז כל המחובר לקרקע כקרקע וזה דין קרקע יש לו. אם לא, אז אולי אי אפשר לבנות מקווה, ולכן יש דיונים. כשאתה בונה מקווה היום ביציקת בטון וברזל, הברזל יש לו קבלת טומאה, יש לו סו-- הוא מקבל טומאה. אז אם זה רק לקרקע זה משהו אחד, אבל אם משתמשים בו גם במיטלטלים, במכונות או בכל מיני יצירות או בכל מיני בניית כלים מיטלטלים, זאת אומרת אתה בונה איזה בריכה, אה, שאפשר להזיז אותה או איזה ארונות כאלה ברזלים או כל מיני, או כל מיני מוצגים וכדומה. היום הרי בתעשייה משתמשים ל-ל-- ב-באלפי אלפים של וריאציות בכל, בכל, בכל אובייקט, בכל דבר שזז, בכל דבר המיטלטל אפשר. לא משתמשים בו רק לקרקע, אלא משתמשים בו לכל מיני יצירות ולכל מיני כלים. אז לאו דווקא שיהיה לזה את הדין של המסמר שאדמו"ר הזקן מדבר עליו. ולכן מדברי אדמו"ר הז-הזקן והצמח צדק, איך שהם לומדים את העניין הזה, אנחנו עכשיו יכולים להתחיל לצאת מ-- כשדיברנו על הבסיס ההלכתי וההלכה היסודית הזאת יכולים להתחיל לצאת, להבין מה אנחנו עושים כשאנחנו רוצים לבנות מקווה חב"ד. כשאנחנו הולכים לבנות מקווה חב"ד צריך לשאול איפה הלכות המקוואות? הרי אין הלכות מקוואות באדמו"ר הזקן. יש תיקוני מקוואות בתוך יורה דעה.

38:49 דובר 2 כן? דברים שקשורים עם מקווה, אבל זה לא כמו הלכות קריאת שמע, זה בצורה מסודרת. אז צריך לדעת. האדמו"ר הרש"ב, לפני המלחמה שהייתה מלחמת העולם הראשונה, לפני שהוא ברח לרוסטוב, אז המקווה שהיה לו בליובאוויטש היה כתקנת אדמו"ר הזקן. היו שמים כלי בתוך הנהר והיו טובלים, וממלאים בתוך זה מים חיים וטובלים. כשהוא הגיע לרוסטוב, אז אחרי זה הוא גם היה בדרכים הרבה. הוא נתן הוראות לרב יעקב לנדא איך לבנות את המקווה ברוסטוב, ומי שפיקח על המקווה ועל כל ההוראות היה האדמו"ר הריי"צ. ככה היה בפועל, לזכור את זה, ולכן הרבי ביקש מהרב יעקב לנדא שיכין לו רשימה, מה שהוא זוכר, איך בנו את המקווה ברוסטוב, ואת הרשימה הזו הרבי נתן לאדמו"ר הריי"צ להסתכל ושיאשר אותה. ואחר כך, כשהרב ניסן טלושקין הוציא את הספר שלו, טהרת מים, הרבי שלח לו את הרשימה הזו לצרף את זה לספר שלו בשנת תש"ט, וגם הרבי הורה בד בבד להדפיס את הרשימה של הרב לנדא בסוף יור-- אה, חלק יו"ד בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, בחלק של יורה דעה. סוף הלכו-- סוף-- אחרי הלכות נידה שמו את הרשימה של הרב לנדא, ומאז זה נתפס תמיד עם השולחן ערוך. הנה כי כן, אלו הלכות מקוואות של חב"ד. את תיקוני המקוואות שכתב אדמו"ר הזקן, ההסברים שלו וכל ה-- וכל הדברים היוצאים להלכה מכל הפלפולים ומכל ה-- ומכל המשא ומתן בדבריו של אדמו"ר הזקן, ובכלל של הצמח צדק בשו"ת שלו, סימנים שלמים קס"ט, קס"ב, קע"ו, ק"ע. כמה וכמה וכמה סימנים שלמים שיש בעניין. ואחר כך ההלכה סדורה למעשה, זה ההוראות של תיקוני המקוואות של הרבי הרש"ב, שהם לעשות מקווה על גבי מקווה, כיוון שחשש לשיטת הראב"ד שנתן

41:02 דובר 2 שיעור ונתן סייג, כפי שנראה בהמשך, ועוד כל מיני תיקונים. מקווה חב"ד זה לא רק בור על בור כפי שאמרנו והסברנו כבר בשיעורים הקודמים, אלא יש לזה את כל המכלול של כל ההידורים וכל ההמשכות וכולי וכולי. אז עכשיו אנחנו נוכל ללמוד איך בונים מקווה. אבל לא נשכח את הבסיס. יש לנו לא ירד כלי מעולם, שלא יהיה שאוב, שלא ייחשב טומאה. עכשיו בואו נתחיל לזוז. אז דבר ראשון, כשאתם הולכים לבנות מקווה, צריך להיות מאוד פרקטי. מאוד מאוד פרקטי, דהיינו סוף מעשה במחשבה תחילה. הכל צריך להיות עם תוכנית. כל כך הרבה מקוואות היו צריכים להרוס או שלא יצאו בסופו של דבר בהידור שבהידור, וגם צריך לדעת שה-- שיש פה התערבות של כוחות שלא אוהבים את הקדושה ואת עם ישראל. אז לכן במקוואות יש עוד יותר ניסיונות בעת הבנייה, ועוד יותר מנסים לבלבל ולהטעות גם את האדם וגם את הבונה וכולי וכולי, כפי שהיה מעיד הרב בועז לרנר, שבמקוואות את כל הדברים ההזויים, וראיתי את זה גם כן בכל בנייני המקוואות שראינו, כל מיני דברים שקורים באופן הכי לא מובן ולא מסתבר, ולכן סוף מעשה במחשבה תחילה. להיות מחושב ומפורט עם כל ידיעת ההלכות הנדרשות לצד המכ-- הטכניקה, הפרי-- והפירוטכניקה וכל מה שאתם רוצים מכל הצדדים. יש לנו אדריכל, תמיד רצוי שזה יהיה אדריכל שבנה כבר מקווה. אם לא, לפחות אדריכל שיהיה בקשר איתו. מהניסיון, האדריכלים תמיד מנסים ל-- כשיש להם איזו שאלה כבר להביא את הפתרונות שיש להם בראש, והם מנסים להבין מה אתה אומר כשהם לא מבינים מילה בהלכה, ולהבדיל, לפעמים הם גויים, ואפילו אם הם יהודים אז הם לא למדו, והם כל הזמן מייצרים את

43:03 דובר 2 הפתרונות והם לא מבינים מה זה, כי הם לא יודעים אפילו שיש פה שאלה, ותמיד תמיד הם עושים טעויות. לכן מההתחלה צריך להיות הכל ברור, ברור, ברור עד רמת הבורג. גם כשאתה מתחיל לבנות תבחר לך אדריכל כאמור, ושהוא גם ידע את אחריותו בעניין וכמה הוא צריך לשים שימת לב. כל שניים, שלושה שלבים לעצור ולהסתכל: עשינו טוב ומה אנחנו הולכים לעשות הלאה? באיזו צורה זה הולך להיות? שזה יהיה בצורה הכי, הכי, הכי מכוונת, מדויקת, ולהיות ממוקד. אני תמיד אומר לרבנים ושלוחים: אל ת-- אל תבנו מקווה עם עוד כמה דברים. כשאתם יחד עם זה תהיו רק בזה. אין ברירה, אחרת זה בכייה לדורות. אתה בונה, אתה רוצה שיהיה מהודר. רבותינו נשיאינו מהדרין ומהדרין, וטעות אחת קטנה, ואחרי זה זה יעלה לך הון כסף להרוס. אם לא תהרוס אז ההידור נפגע וגמרנו. ולכן תהיה מכוון. תברר אצל הרבנים עד כדי כך שאתה יודע את הפרטים בפועל. אם יש לך שאלה מיד תתקשר, תשאל. תהיה כל הזמן עם יד על הדופק. גם הקבלן הם אוי, ברוך ה', חכמים. הרבה פעמים מנסים להראות כמה הם חכמים. במקווה תיקח את ה-- כל דפשיט טפי מעלי, מי שהולך עם ראש פשוט, ראש ישר. אם לא, תשגיח בשבע עיניים. הם תמיד יכניסו לך כל מיני פתרונות. הם, הם רגילים ככה, הם לא מבינים מה הבעיה והם עוד יותר גם אוהבים להראות, להראות ולחדש. אחרי שיש לך את האדריכל הטוב, את הקבלן הטוב, עכשיו קח את האדריכל, תעשה איתו את התוכנית המסודרת. דהיינו מציירים, בודקים לא לבד, מתקנים. תיקח כבר מקוואות שנבנו, תעשה השוואות, דבר עם אדריכלים, רבנים שבנו, ואז אתה מתחיל לבנות. עכשיו בתוכנית,

45:06 דובר 2 עכשיו אנחנו יודעים. בתוכנית צריך להיות כל המכלול. מאיפה המי גשמים מגיעים, לאן הם זורמים, איך הם מגיעים למקווה, ואז יש את המקווה. אז ככה. תמיד אני אומר, ללמוד שיעורי מקווה כדאי עם ציורים. אתה עושה מקווה על גבי מקווה? אתה צריך לדעת, יש בור על גבי בור. יש כאלה שעושים בור זריעה ובור השקה מן הצד. חייב להיות המשכה. כשמי גשמים מגיעים, צריכים להגיע מהמחסן ולזרום. כשהם מגיעים מהמחסן הם זורמים דרך תעלת המשכה. אם אתה לוקח מחסן מי גשמים או גג ומזרים ישירות את המים דרך צינור ישר לבור התחתון ואוגר שם מי גשמים, חיסרת מה שאדמו"ר הרש"ב אומר: צריך להיות אחרי יציאת המי גשמים תעלת המשכה, דהיינו תעלה שבה המים עוברים על שלושים, שלושה טפחים לפחות. עדיף לעשות שלושים סנטימטר עד חצי מטר, להגדיל את זה, שבהם המים עוברים על בטון רך. דהיינו עשר חול. כשבדרך כלל מערבבים את הבטון שהוא בצבע אפור עם החול, חול ים, אז צריך לקחת או דומה לו. אז אתה לוקח עשר דליים חול ואחד דלי מלט. אתה מערבב אותם יחד, אז יהיה בטון רך סופג ואז המים עוברים על המשכה. המשכה שיכולה, קרקע סופגת שיכולה לספוג אותם, ואז הם כביכול מקבלים את היצירתיות מחדשת מחודשת גם אחרי שהם נאגרו בתוך האוצר, המחסן הרזרבי. יש שמה את הפקק שסוגר אותם. אתה פותח את הפקק והמים יוצאים. זה רק דוגמה למה שאתה צריך מראש לדעת. אתה גם יודע, שאתה בונה את המקווה התחתונה, היא צריכה להיות, בדרך כלל עושים אותה שבעים סנטימטר, עדיף שמונים גובה, שלא תהיה מקווה מרודדת. היה לא מזמן מקווה שבנו באחד מהיישובים החב"דיים הכי גדולים, ואת המקווה התחתונה

47:09 דובר 2 בנו נמוכה מדי, ואז היו צריכים לשבור ולבנות שוב. המקווה התחתונה צריכה להיות בגובה של שבעים עד שמונים סנטימטר, מחזיקה שיהיה לה נפח להחזיק לפחות אלף חמש מאות ליטר. תמיד צריך לעשות אלף שש מאות, כי תמיד נחסר מים, כי הרבי רוצה לא רק שבע מאות חמישים ליטר, ארבעים סאה לפי הנהוג מקובל, אלא פעמיים. זה כבר למדנו בפעמים הקודמות. אחר כך יש לך את הבור העליון, את המים שמים, את המים שמים עד גובה מטר שלושים וחמש, מטר עשרים וחמש, כאשר החור ששמה המים מהברז הרי נכנסים לתוך בור זריעה בחלק מהמקוואות, או אם אין בור זריעה הם נופלים על הנקב של ההשקה למטה, כבר למדנו את זה. זה צריך להיות חמש עשרה סנטימטר מעל גובה המים, ויש את גובה ההשקה של הבור. במקרים שיש השקה מן הצד זה צריך להיות חמש עד עשר סנטימטר מתחת לגובה המים. זה מעל גובה המים, זה מתחת לגובה המים. מעל גובה המים צריך לשים את זה במרחק כדי שהמים לא יעלו עם אדם שהוא רחב ויתחילו לטייל בין החור והבור הזריעה שמאחור לבין הבור שבו טובלים. בור הטבילה, כפי שאמרתי מקודם, גובה המים הוא צריך להיות מאה עשרים וחמש, מאה שלושים וחמש סנטימטר, מטר שלושים... מטר עשרים וחמש, מטר שלושים וחמש. אז אם ככה, ודאי שהמקווה צריכה להיות יותר. בדרך כלל עושים מטר וחצי ומעלה, כל אחד כפי מה שהוא רוצה וכפי גובה המדרגות. יש תקנים לגבי המדרגות שיורדים למקווה. יש גם תקנים של משרד הבריאות או של הממשלה. כמה הם רוצים זה יהיה ברוחב של רגל שאתה שם את כף הרגל, כמה יהיה הגובה. בדרך כלל

49:08 דובר 2 גם רוצים שלא יהיה יותר מדי מדרגות. זה האדריכל יודע ואמור לדעת. זה תקנים רגילים. לכל הציורים אפשר לעשות עד תשע מדרגות אפשר לעשות, אבל צריך לזכור טוב טוב, כשאתה מצייר מדרגת ננס, מדרגת ננס, הכי קטן זה ארבעים סנטימטר אבל לא עושים, עושים את זה מחמישים עד שישים, שבעים סנטימטר. זאת אומרת רוחב מדרגת ננס, הכוונה למישהי או מישהו, ננסית או ננס, שיהיה להם מדרגה לעמוד כי הם מפה... הם לא יכולים לרדת לעומק המים ולהשאיר את הראש שלהם עבור כלי הנשימה של הפה והאף. הם לא יכולים להשאיר את זה כי הם נמוכים, אז הם עומדים על מדרגת ננס. המדרגה צריכה להיות מספיק רחבה שהם יוכלו, מה שנקרא, להטות את גופם או להישכב מהם, מה שנקרא להישכב על המדרגה הזו כלפי שאר המדרגות. לכן צריך מראש לתכנן את מדרגת הננס. הרבה פעמים ראיתי מקוואות שלא תכננו את מדרגת הננס. אחרי זה, זה מוזכר בשולחן ערוך. זה כבר לא, לא צריך להגיע לרשימת הרבי הרש"ב בשביל זה. אז צריך לעשות מדרגת ננס, מה שמוזכר בשולחן ערוך. את היציקה, בדרך כלל יציקה של מקוואות עושים רשת ברזל ועליה בטון. מדברי אדמו"ר הזקן שדן, שאמר שאפשר לשים מסמרים לחיזוק המקווה, יצאו לדון שאפשר לשים גם רשתות ברזל בתוך בניית מקווה. עכשיו, רשתות הברזל כבר דנו בזה כבר לפני הרבה שנים, כבר קרוב למאה שנה שדנים בזה בשו"ת של, של כל האחרונים. מדברים על מושג של זה וזה מעמיד, זה וזה גורם. זאת אומרת שגם הבטון וגם הברזל נותנים את העמדה של המקווה. עכשיו יש לנו שאלה. הברזל אומנם הוא לא עשוי כמו כלי, הברזלים של הרשתות, אבל הברזל הוא מתכת שמקבל

51:09 דובר 2 את הטומאה, ואסור לבנות מקווה בדבר המקבל טומאה. אז לכן האחרונים טוענים שזה וזה מעמיד, גם זה וגם הבטון. הנהיגו, זה הרב ונדל וחותני הרב פייגלשטוק, הם הנהיגו לשים את הרשתות של הברזל רחוקים עשר סנטימטר לפחות משפת המים, מהמים, איפה שהמים נוגעים ונפגשים עם הקיר, להרחיק בתוך הקיר, בעובי הקיר, להרחיק את הברזל עשר סנטימטר, ורק שם שיהיה עשר סנטימטר בטון, שבעצם כל איש ואיש, כל איש ואישה שטובלים במים, הם טובלים בתוך מקום שיש מסביבם בטון. זה אמור להחזיק כמה רגעים של הטבילה, אמור להחזיק הבטון. לו יצויר שלא היה ברזל, אז כמה רגעים האלה זה היה מחזיק. לא כאן המקום להאריך בפלפול הדברים, אבל בוודאי שלהדר בזה ראוי וצריך וכדאי. היציקה עצמה נעשית בהשתתפות רב, אדריכל. יציקה אחת עושים לכל המקווה בבת אחת כדי שלא יקרה חלילה מצב שבו אנחנו יוצקים פעמיים ואז נהיית פה זחילה. בדרך כלל בטון לא מתחבר לבטון טוב כשלא יוצקים את זה בבת אחת. לכן אנחנו עושים את הכל ביציקה אחת. עדיף את כל הבורות. אם יש לך כמה בורות, אבל לא נורא, גם עשית את הבור העליון, הבור התחתון ביציקה אחת. אחרי זה יש שיטות איך יוצקים גם את הבורות מן הצד של הזריעה ולהדביק את זה טוב שלא יהיו נזילות. העיקר שאת הבור העליון, הבור התחתון עשית ביציקה אחת, כולל אתה צריך לבחור מה תהיה הרצפה. יש כאלה שעושים מלכתחילה גם את הרצפה המבדילה בין הבור העליון לבור התחתון. פה יש כאלה שראיתי ששמו לרצפה תומך, ויש ששמו לרצפה תומך ברזל. זה לא כשר להלכה. ברגע

53:10 דובר 2 שאת הרצפה מעמיד ברזל אז זה כבר לא כשר. אתה צריך לדאוג להעמיד את זה עם הרבה בטון, שזה עומד מעצמו, או למצוא שיטה אחרת. אני מדבר כאשר המקווה התחתונה היא מאוד מאוד רחבה והרצפה עלולה ליפול, ואז המהנדס מורה לשים, לשים תמך, עמוד תמך באמצע שיורד לתוך המקווה התחתונה, לתוך הבור התחתון ששם מאגרים. צריך לדאוג שיהיה שם לעמוד שמחזיק את זה, צריך שיהיה בכשרות. אתה לא יכול לעשות אותו מברזל, אתה צריך לעשות אותו מדבר שלא יהיה לך שאלה של כשרות. בנוסף, כאשר אנחנו יוצקים את המקווה אנחנו צריכים גם כן להסתכל איך עשית את הטפסנות. יש כאלה שעושים טפסנות מבפנים. דהיינו, אני אסביר מה הכוונה טפסנות. בדרך כלל עושים קובייה מעץ חיצונית ופנימית, רשת ברזל, ואז יוצקים בין הקובייה הפנימית לבין הקובייה, קירות עץ מבחוץ, יוצקים בתוך המעברים, בתוך הרווחים, מרווחים את המלט ואת הבטון, וכאשר זה מתקשה מורידים את העצים ועומד לך קיר, כן? כדי שיעמוד קיר צריך לשים עצים מכאן ועצים מכאן, ואחרי זה בתוך זה ליצור את יציקת המלט. עכשיו בדרך כלל, כדי שהעצים לא יזוזו בשעת היציקה, אז מחברים אותם בחוט ברזל מהקופסה החיצונית אל הקופסה הפנימית, ובמיוחד למטה מכניסים רגליים ומסמרים. הבעיה היא שאחר כך, כשאתה מוציא את העצים משני הצדדים, חוט הברזל נשאר באמצע, ובעצם באותו מקום, לולא הברזל, המים היו בורחים. זה נקרא דבר המעמיד. דבר המעמיד יש לנו התייחסות גם ברשימה של הרבי הרש"ב. אנחנו יודעים שהרבי הרש"ב תיקן ברשימה שלו, שזה השולחן ערוך שלנו, שלכל מקווה יהיה מחסן רזרבי, ששם אוגרים את המים. המחסן הרזרבי הזה ציווה אדמו"ר הרש"ב לא לשים פקק מגומי. למה לא

55:29 דובר 2 לשים פקק מגומי? כי הפקק חשש מקבל טומאה. אז אם הפקק הוא חשש מקבל טומאה, למרות שיש אחרי זה המשכה של המים, הוא ביקש לא לשים גומי על העץ. כל שכן וקל וחומר שהוא מעמיד את המים, למרות שיש אחרי זה, כפי שאמרתי, המשכה על קרקע, שלכל הדעות המשכה על קרקע, לפחות בשולחן ערוך לכל הדעות, לכולי עלמא, המשכה על גבי קרקע שסופגת, דהיינו תעלת המשכה עם, כפי שהסברנו מקודם, עם בטון רך, עם אדמה, עם בטון רך, היא מטהרת בדרך כלל, ההמשכה הזו מטהרת את מה שהיה לנו מקודם, פקק או סתימה בדבר שמקבל טומאה או חשש מקבל טומאה. זה אמור לטהר את זה. בכל אופן, אדמו"ר הרש"ב אומר שהוא רוצה המשכה אחרי הפקק. כל שכן וקל וחומר שאנחנו לא נבנה מקווה עם ברזל שמצד לצד הוא סותם את הבטון מצד לצד, באופן שלולא הברזל הזה המים היו יוצאים החוצה, כי אז יוצא שמה שמעמיד את המים זה הברזל. ולמרות שאדמו"ר הזקן התיר לעשות תמך עם מסמרים, אז קודם כל הוא אמר שלא יהיה כל הבניין ממנו. שתיים, יש הבדל גדול בין שאם אתה עושה את המסמר בתוך קופסה שבתוך מעיין לבין שזה, הצמח צדק אומר שים שעשה שלמה היה עשוי מנחושת והיה כשר בגלל שהוא היה בתוך מעיין. יש הבדל בין זה לבין מה שאדמו"ר הזקן דיבר, ועוד יותר יש הבדל, שמה זה לא היה מעמיד של המים כמו פה שהמים היו מצד לצד. זאת אומרת, פה אנחנו לכתחילה שמים ברזל. ברגע שאחרי יציקת הבטון הברזל נשאר משני הצדדים, הוא בעצם גורם, נקרא דבר המעמיד. אם

57:22 דובר 2 בפקק שמקבל טומאה אדמו"ר הרש"ב פוסל לשים אותו במחסן, באוצר הרזרבי שאוגר את מי הגשמים. כל שכן וקל וחומר שאנחנו ניזהר שבבור הטבילה עצמו ובבור התחתון ובבור העליון, בפרט בבור התחתון, שלא יהיה לנו ברזל, חוט ברזל שנשאר מצד אחד לצד השני. כי הרי החוט הזה, אחרי שיוצקים את המקווה, החוט הזה נשאר בפנים, והחוט הזה הוא פשוט מתכת, והוא גם עשוי לעבוד איתו במטלטל. הוא לא רק עשוי לקרקע, ככה שאי אפשר להשתמש בו, והוא הופך להיות במקום שכן בפקק מדובר במעמיד שפוסל. ולכן אנחנו כמובן, אם אנחנו נעשה טפסנות מלמעלה, זה דבר שהאדריכלים, מהנדסים, קבלנים יודעים מה הכוונה. אפשר לעשות את כל הטפסנות, זה יותר קשה להם והם צריכים לזה מומחיות יותר. אפשר לעשות את התפיסה של כל הקרשים יחד עם הברזלים מלמעלה, וכל השאר חלק, ואז אתה יוצק, ואחרי היציקה אתה מוציא את הקרשים. בקרשים עצמם מותר לשים, בקרשים עצמם מותר לשים מסמרים מהצד הפנימי של הקופסה אל כיוון הקיר, כי בדרך כלל כששולפים את הקרשים שולפים אותם עם המסמרים ולא נשאר שום דבר. כן, הכל, לא נשאר ברזל בתוך הקיר. אבל בשונה מחוטי הברזל שהם נמצאים מלכתחילה בתוך מקום יציקת הבטון. הדברים האלה תמיד כדאי להראות לכם בציורים. כשאתם תראו את הציורים כמו שהם מלווים, אז תמיד תוכלו לראות איך שזה מתבטא לפועל. אז כאמור דיברנו על היציקה של המקווה, איך בונים אותה, מה הגובה. כמובן שזו תורה שלמה כשאתה יוצק, איך להשאיר בדיוק את החור. אתה משאיר, שם שמה קלקר או עץ או משהו כדי להשאיר את זה שאחרי זה זה גם יישלף. אתה יכול לשים על זה

59:26 דובר 2 למרוח שמן או משהו, או איזה נייר, כדי שתוכל אחרי זה לשלוף ושיישאר לך חור. אם זה חור של שפופרת הנוד לבור השקה מן הצד, אם זה מי שיוצק גם את הרצפה, צריך להשאיר חורים של טפח על טפח במקווה העליונה, אל המקווה חב"ד התחתונה צריך להשאיר שני חורים. אדמו"ר הרש"ב הקפיד שזה יהיה במרחק גדול, שהיום נוהגים שעושים את זה בשני קצוות של המקווה. גם זה חוסך את הבעיה שרגל של אדם לא תיפול בפנים, וגם אתה מרוויח שהחורים, כשהם רחוקים שניהם אחד מן השני, זה לא מפריע לך כל כך במילוי המים וכדומה ובתפעול המקווה. אכן כן, זאת תורה שלמה. כמה שיותר ניסיון ככה יותר טוב. לכן מי שאין לו ניסיון עדיף שתמיד ייקח רב או אדריכל שיש לו ניסיון, כדי שלא תצא חלילה תקלה תחת ידו. כאשר אנחנו מדברים על מקוואות, צריך לזכור שיש לנו גם כן את כל ההלכות וכל התיקונים שדיבר הרבי הרש"ב. אם זה לגבי הטבלה, כאשר אתה עושה רצפה אתה משאיר גם כן חור בגודל של... למה? שמה אתה מתקין טבלה. טבלה יכולה להיות משיש, יכולה להיות מבטון, העיקר שלא תהיה לה מסגרת מסביבה, לא ברזל ולא שום דבר. ואז הטבלה הזו עשויה שאתה יכול להרים אותה כדי לנקות, או בעת שאתה ממלא, אתה גם מוריד אותה בעת מילוי מי גשמים אחת לשנה, שנתיים. מתי שאתה ממלא מגשמים אתה מרים את הטבלה הזו כדברי הרבי הרש"ב. מכיוון שהרבי הרש"ב חושש לפקק של גומי שמקבל טומאה, אז ודאי שאנחנו לא נסתום את המקוואות בפקקי גומי, כל שכן וקל וחומר שלא נסתום אותם בפקקי מתכת. הרבי בעצמו כותב במכתב שלו

1:01:15 דובר 2 שהוא נבהל לשמוע שיש מגופת מתכת בקרקע המקווה, מלבד שהזכרנו מקודם את סעיף נ' בשולחן ערוך. המחבר בשולחן ערוך סעיף נ' שאומר שיש אומרים, וכך נהוג, שלא לסתום בדבר המקבל טומאה. מלבד זאת, יש לנו גם כן את מה שהרבי כותב: "נבהלתי לשמוע שיש בקרקעית המקווה מקובעת מגופה מברזל. ודאי שיחליפו את זה", אומר הרבי. וכידוע שהיום במקוואות לא עושים למטה שום חור, כי אתה גורם לזוחלים ולבריחה של המים, אלא עושים את השאיבה על ידי מכונות שאיבה. מוציאים את זה מלמעלה, מלמטה לכיוון מטה, ולא מלמטה לעשות חור. בכלל במקוואות לא עושים חורים, שום דבר מלבד החורים שאותם אנחנו מוכרחים לעשות למקום הובאת מי העיר לבור הזריעה ולנקב השקה לבור השקה מן הצד. חוץ מזה לא עושים חורים, בטח לא ברצפת המקווה. בוודאי לא בבור התחתון, שמה בשום אופן. אם עושים, אם עושים חור שמה, שאלה על כל כשרות של המקווה. המים בטח יברחו, יחלחלו ולא יחזיקו, וגם אי אפשר לסתום את זה בעץ כמו שצריך, ולכן אנחנו נמנעים מלעשות חורים. באוצר הרזרבי ששמה אוגרים את מי הגשמים, יש חור בתחתית, שמה זה נועד לזה. מה הפקק? הפקק, אומר אדמו"ר הרש"ב, לעשות מעץ. כדאי היום לעשות בעת היציקה, שבחור של יציאת המים מהאוצר הרזרבי, מהמחסן, מה שנקרא בלשון הרבי הרש"ב מחסן, זאת אומרת שמה יש נקב עגול, וליצוק, ואז אחרי היציקה הנקב העגול הזה נשאר בשביל לשים בו את השסתום, לתקוע בו את הפקק. הפקק עשוי כמובן מעץ. הגגות. הגגות תמיד צריך להיזהר שאין להם כל מיני כלים עליהם. כבר המשנה מדברת על קנקנים שנמצאים על הגג וקיבלו מים לרצון ושלא לרצון, וגם זה

1:03:11 דובר 2 מוזכר בגמרא. סוגיות בגמרא. "וכי יותן מים" כתוב בתורה, "וכי יותן מים על זרע", וכי יותן ולא כי ייתן. אה, זאת אומרת, הדברים האלה צריכים להיות מדעת ולא באופן שזה סתם, סתם נפלו מים. אה, הכוונה היא כזו, שה-אם אנחנו שמים קנקנים לדוגמה על הגג, כן, אז אנחנו רוצים שהקנקנים יתמלאו. אז אם הם יתמלאו אז זה נעשו מים שאובים. אבל, אבל אם זה, אם שמתי בלי שום דעה וזה התמלא, אז אה, כדין המשנה המים האלה כשרים, הכול-- כשרים למלא מהם מקווה, כן? לא לטבול בתוכם. אז ממילא כשאנחנו דנים על כל העניין הזה אנחנו צריכים לזכור שגם בגגות שלנו שלא יהיו מאווררים. המאווררים יש להם כל מיני שפות וכל מיני אה אה מסגרות מברזל, מתכת, שמים נכנסים ונעצרים שם. מלבד הבעיה שבנגיעה בברזל, קודם כול יש פה בעיה של כלי. לדאוג שלא יהיה שום כלי במקום שהמים, כמו שהרבי רש"ב מזהיר, במקום שהמים מהגשמים זורמים אל ה-, אל המאגר ומהמאגר אחרי זה למקווה, לדאוג שלא יהיה שום כלים, שום דבר, שום דבר שמקבל, שיש חשש שמקבל טומאה וכיוצא בזה. הגג צריך להיות חלק בלי כיסאות, בלי שולחנות, בלי כלי פלסטיק, בלי כלים של הזפתים שבטעות שכחו שמה או מי שנכנס שם. כן? הכול צריך להיות מפונה רק עבור מי גשמים. לפעמים אפשר לתחום בגג מקום. הרבה פעמים את הגגות עושים מ-, אמ, איסכוריות. אם זה רעפים אז ברעפים יש בעיה אחרת. תכף נראה. רעפי חרס, אבל איסכוריות, איסכוריות הן מתכת. לפעמים גם עשויים ככלי. צריך לסדר את זה או לסתום את זה או לקבע את זה וכולי, ולדאוג שהמים יעברו מעל זה ולא יעברו על הברזל. יש לזה שיטות. לדוגמה, מקבעים

1:05:06 דובר 2 אותו ומצפים אותו, על זה זפת או שמים עליו עץ, כי הרי המים רק שוטפים עליו ונוזלים עליו, נמשכים עליו לכיוון המקווה. הם לא נאגרים בו. אז ברגע שזה ברזל ומעליו יש משהו שכשר, שלא מקבל טומאה, והמים זורמים עליו, זה בסדר גמור. בוא לא נשכח שיש בחוץ לארץ, יש הרבה בתים שעשויים עם רעפים. והרעפים האלה עשויים חרס ולפעמים לא עשויים ככלי. אבל כפי שראיתי ובדקתי, גם כשהייתי באירופה, גם בארצות הברית, מה-- בצד השני בדרך כלל יש חותמת ויש נקב. זה הופך להיות כלי חרס. לכתחילה כלי חרס הפו-הפוך. כשהכלי חרס הוא הפוך, המים שעוברים עליו לא מקבלים טומאה, אבל לכתחילה לא עושים שום מעבר של מים על דבר שיש בו אפשרות לקבל ואפשרות שהמים ייפסלו. ולכן אנחנו דואגים שהגגות של המקוואות לא יהיו עשויים מרעפים של חרס, בגלל שבדרך כלל יש לו כלי קיבול מאחור. כשאנחנו בונים את המקווה גם צריך לחשוב על החיפויים. הרבי אומר אם אי אפשר, אם אפשר בקל לא להביא חיפוי של דברים שיש להם, אה, שיש להם בהם נקב והם יכולים לקבל. בדרך כלל בכל החרסינה, כמו שאמרנו בשיעור קודם, יש שנטות ויש כל מיני חריצים ולכן אנחנו נדאג שלא יהיה את זה במקוואות. כמו, האדמו"ר רש"ב פוסל אפילו לשים פקק מגומי למרות שאחר כך המים יעברו על המשכה, והמשכה מטהרת הווייתו שלא על ידי טהרה, הוויה בטומאה, הווייתו שלא על ידי טהרה, המשכה מטהרת את זה. ככה לפי פשט השולחן ערוך והפוסקים. בכל אופן, האדמו"ר רש"ב חשש. לכן יש רבנים בחב"ד שקמו לחשוש מכל צינורות הפלסטיק. נכון שהצינור הוא לא עשוי ככלי, ונכון שהרבי רש"ב מזהיר מאוד שלא יהיה ארכובות. כבר

1:07:01 דובר 2 למדנו בשיעורים קודמים שלא יהיה זוויות, שהמים לא ייכנסו לתוך זווית ויעברו הלאה, ולכן הרבי רש"ב רוצה שהמים יעברו באופן ישר בתוך הצינורות. יש רבנים שבאו לחשוש ולומר לא להשתמש בכלי פלסטיק, כי אם גומי מקבל טומאה לפי הרבי רש"ב, אז הרבי כבר כותב שבפלסטיק יש הרבה מינים והפלסטיק הוא דומה לגומי ולכן לא להשתמש בו במקוואות. אז כשאנחנו-- למה? יש בו חשש הוויה בטומאה. אז כשאנחנו משתמשים בצינורות פלסטיק, המי גשמים כדי להמשיך ולהעביר ולהזחיל את המי גשמים אל המחסן או אל המקווה, אנחנו עושים בעיה קשה של הווייתו, חשש הווייתו בטומאה שלא על ידי טהרה, ולכן מומלץ אם אפשר לבנות, פעם היה אסבסט, אחרי זה הוציאו את זה מהחוק. אבל אם אפשר לבנות מבטון על ידי מראש צינור עבה עם רשתות, כמו שאמרנו מקודם, בצורה, בצורה שהברזל לא בולט וכולי, ויציקה. אם אפשר לבנות, לא חייבים טפסנות כי המים רק עוברים, עוברים שמה. אבל לדאוג שזה יהיה בניין בקרקע כמו שצריך. אז גם אם אנחנו מקילים על הטפסנות מלמעלה ולא מרחיקים כל כך את הברזל, אבל לפחות זה שזה יהיה בניין ואז המים עוברים דרכו ואין חשש. אפשר גם לעשות כמו שאמרתי משיש. יש מקומות שיש חרס, ובלבד שהחרס לא יהיה לו נקבות וזכרות. זאת אומרת שזה לא יהיה חרס שהוא בסוף הופך להיות קונוס והוא נכנס לתוך חרס שפיו רחב כדי לתפוס את הקונוס של החתיכה. זאת אומרת, לוקחים חתיכות של צינ-צינור מחרס ומכניסים אותו אחד לתוך השני. אפשר לקחת צינור חרס, לחתוך לו את מה שנקרא נקבות וזכרות בלשון ה-ה-הגמרא מסכת סוכה, ולעשות אותם ישרים ולהדביק אותם אחד על אחד על השני, לא בתוך השני, ואז

1:08:55 דובר 2 זה הופך להיות צינור כשר. כך או כך, כל הפתרונות שלא יהיו, צריך לזכור שאחר כך, כשנגיע אל החיפוי של המקווה עצמו, צריך לדאוג גם כן שזה לא יהיה עם חריצים מהצד השני, לא יהיה עשוי לקבל טומאה, אלא חלק נקי. ככה לפחות הרבי כותב, כדי שיוכלו להדביק דברים שהם חלקים משני צדדים בחיפוי המקווה. מכיוון שאדמו"ר הרש"ב נתן את הוראותיו לרב יעקב לנדא, והרבי הדפיס את זה בשולחן ערוך, אז יש כאלה שאומרים: אני אבנה מקווה בלי אוצר רזרבי. עצם זה שזה כתוב, חסידים עושים את זה. בוודאי שזה עוזר למקווה. מה, תסתפק בלי אוצר רזרבי? תשבית את המקווה. מה גם שזה כתוב. אז צריך לבנות מקווה חב"ד. בונים יחד עם זה. לא כתוב לך מה עיקר ומה טפל ברשימה שם, אז אתה עושה את כל הרשימה בלי התחכמויות. כאמור, יש לנו גם כן בעת הבנייה לסדר מראש את התוכניות. כאשר אנחנו מדברים על המחסן הרזרבי, תעלות ההמשכה, הצנרות וכולי. אז סוף מעשה במחשבה תחילה. לצייר את זה ולהדק, ולהדק היטב היטב הדק. לעשות את התוכנית כדי שאתה תוכל אחרי זה לבוא ולבנות את המקווה כמו שצריך. אז השליח. מה צריך השליח? קודם כול כסף. בעזרת השם שיתרמו לו לבנות את המקווה. מקווה חב"ד בכל הארץ. בעזרת השם, כמים לים מכסים, מי הטהרה, מי הדעת הטהור, מי מקוואות מטהר את העולם כמו הארבעים סאה, ומכל שכן הארבעים סאה של המבול שהיו מקווה. אז שיהיה בעזרת השם קודם כול את ההמשכה הגשמית. אחר כך, כפי שאמרנו, תבחר את האדריכל הנכון, תעשה את הציורים עד לרמת הפרט הכי קטנה, שתדע את הכול. מה אתה הולך לבנות.

1:10:50 דובר 2 ואחר כך לעקוב ולהתייעץ כל פעם שמתעורר איזשהו צל צילו של ספק. יש עוד מה לדבר כמה פרטים בזה, אבל אנחנו נסיים כרגע את השיעור של מקוואות במתכונת הזו, ואחר כך בשיטת רבותינו סיימנו בצמח צדק. נוסיף כמה פרטים בהמשך. אני רק אסיים בחידוש של הצמח צדק. נכון, ים שעשה שלמה היה עשוי כולו ממתכת, מנחושת, אבל הצמח צדק אומר: אל"ף, ייתכן שזה רק במקדש התירו את זה. שתיים, זה היה מחובר למעיין, למעיין עין עיטם, ובמילא יש לזה טהרה אחרת. וגם דן שמה גם ב-ב-בנקוב היה כמוציא רימון. בכל הטעמים האלה ועל טעמים אנחנו לא נפסול את זה. לגבי המקווה המודולרי ראוי לייחד על זה את הדיבור. מכיוון שהמקווה המודולרי עשוי מסוג של פלסטיק, ופלסטיק הרבי דן אותו כחשש מקבל טומאה. אז בואו נשאל: האם מותר לבנות מקווה שכל כולו יהיה דפנות ברזל, מתכת, או כל כולו דפנות פלסטיק? מותר או אסור? אמרנו מקודם, צריך שלא יהיה עליו שם כלי מעולם, וגם שלא יהיה חשש הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה. כל העניין של המסמרים זה רק בגלל שזה נעשה לעזור לבנייה, אבל לא זה בונה. בטח לא כשכל המקווה כולו עשוי מזה. לעשות מקווה שכולו פלסטיק זה כמו לעשות מקווה שכולו גומי. לעשות מקווה שכולו גומי זה כמו לעשות שכולו מתכת, פשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה. שהצמח צדק בשו"ת שלו כותב שפשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה עוד יותר מכלי מתכת שעשו לו חור, שזה הסיבה השלישית להקל בים שעשה שלמה. אז מה, אתה תבנה את זה? עכשיו, המודולרי גם מגיע קיר ועוד קיר ועוד קיר. הם בוודאי יותר מארבעה טפחים, אז הם ראויים למדרס. דבר שראוי למדרס לשכב עליו,

1:12:56 דובר 2 וכל שכן אם שמים אותו ברצפה, הוא מקבל טומאה כמדרס. הדבר היחיד שאפשר להמליץ על המודולרי, בוודאי שאי אפשר לבנות מקווה מדבר המקבל טומאה. לכן כל הבריכות שהן עשויות מסוגי פיברגלס, פלסטיק על חול, כל הבריכות למיניהן, הן בוודאי לא כשרות לטבילה של דאורייתא, לטבילת נשים וכיוצא בזה. מה גם שיש להם, לכל הבריכות, חורים, חורי ניקוז, וסותמים פקקים למיניהם וכל מיני, ומחוברים לצנרות. אז ודאי שהבריכות הן לא, הן בכלל לא, לא על זה מדברים. מדברים על מקווה מודולרי שבנו אותו כשיטת אדמו"ר הזקן, הביאו קיר מודולרי ועוד קיר ועוד קיר. בנו קודם כול ארבעה קירות. אחר כך שמו רצפה עם חור, חיברו אותה ועל זה הלבישו את כל ארבעת הקירות כפי שתיארתי את התיבה של האלטער רבי. צריך לזכור שהאלטער רבי מדבר כשעושים תיבה בתוך נהר ולא כשעושים מזה מקווה. הרמ"א אומר לא לקחת גוש אחד. הצמח צדק אומר לא לקחת נסרים שיש בהם יותר מארבעה טפחים. אז פה לקחת גוש אחד של קיר אחד ועוד קיר ועוד קיר, שזה ודאי יותר מארבעה טפחים, ולעשות מזה מקווה שלם? איפה זה מסתדר בדיוק עם השיטה של האלטער רבי והצמח צדק שדיברנו עד עכשיו? כל המקווה כולו מדבר שהווייתו שלא בטהרה, וכל המקווה כולו נעשה מנסרים גדולים וזה ראוי לטומאת מדרס. בטח הנסר ששמים בקרקע, אפילו תעשה לו כמוציא רימון, הרי בשטח השני ומה שנשאר אפשר לשכב עליו. זה לא, זה לא עץ, פשוטי כלי עץ שלא מקבלים טומאה. זה כמו פשוטי, פשוטי פלסטיק, זה כמו פשוטי גומי ופשוטי מתכת שמקבלים טומאה, אז ראוי לטומאת מדרס. כל דבר שאפשר לשכב

1:14:49 דובר 2 עליו זה טומאה חמורה של טומאת מדרס. הצמח צדק בתשובה שלו, בשו"ת שלו, נותן תשובה שלמה על כל העניין הזה, שלא יהיה נסרים. הוא מדבר על מקווה לובלין שם, והוא אומר שלא יהיה נסרים יותר גדולים מארבעה טפחים, כי זה ראוי למדרס וזה גזירת מרחצאות. הדבר היחיד שאפשר להמליץ על מקווה כזה זה שיש טוענים שיוצקים את הפלסטיק הזה של המודולרי, סוג הפלסטיק הזה, רק בשביל האדמה. קודם כל, במודולרי, בבתי חרושת מייצרים את זה לכל מיני דברים, לא רק בשביל אדמה, אלא לכל מיני כלים למיניהם. היום התעשייה היא גדולה, בסין, מעיפים את זה לכל העולם לכל מיני דברים. אבל יש כאלה שטוענים: אנחנו יצקנו את זה ובנינו את זה רק לקרקע. והרי אדמו"ר הזקן אומר בהלכות סוכה לגבי מחצלות שכל דבר שעשוי לקרקע, כל מחצלת שהיא עשויה רק לשים אותה בסוכה ולא לישיבה, היא כשרה בתנאי שזה מנהג המדינה. אז אדמו"ר הזקן אומר שמחצלת פסולה לסיכוך כי זה דבר המקבל טומאה. עצם זה שמחצלת אפשר לשבת עליה, היא עשויה לישיבה, היא מקבלת טומאה, היא פסולה לסיכוך. סכך צריך להיות רק מדבר שמקבל טהרה, רק דו-- אה, רק דבר שלא מקבל טומאה, כמו פסולת מ-- סכך לומדים מהתורה שצריך להיות פסולת גורן ויקב, שזה הפסולת, זה עצים וכאלה דברים שמתגלגלים שהם לא מקבלים טומאה. צומח שלא מקבל טומאה. אז איך אתה רוצה לעשות מחצלת שהיא עשויה למדרס ולישיבה וזה כמו כלי שמקבל טומאה? אומר אדמו"ר הזקן, אם עשו את המחצלת רק בשביל סכך, אפשר, והוא מסייג את זה שזה המנהג. אז האם המודולרי זה המנהג? האם מקווה מוד-- אפשר להגיד שיציקה שלו המנהג הוא רק בשביל

1:16:42 דובר 2 קרקע? הרי הם יוצקים את זה לכל מיני דברים. אז זה לאו דווקא דומה כל כך לעניין הזה של מחצלת. זה לא המנהג. נניח שיבואו כל הרבנים ויגידו: כן, יצקו את זה רק בשביל זה וזה דומה למחצלת, זה לא מקבל טומאה. אפילו שזה פלסטיקי וזה נעשה לקרקע, כל הנעשה לקרקע הרי הוא כקרקע ויש לו דין קרקע, לא מקבל טומאה. סוף סוף בנית פה משהו כמו הקופסה של אדמו"ר הזקן שמעולם לא ירד עליה שם כלי, אבל לא שמת את זה בתוך נהר. עשית את זה כמו חבית, לשים בתוכה מים ולטבול בתוכה. ואמרנו שהצמח צדק והאלטער רבי רצו שזה יהיה דווקא בתוך נהר. וכשהרבי הרש"ב הלך וחידש מקווה לא בתוך נהר, אז הוא חידש את זה בבנייה מבטון וב-ב-בקרקע, שזה דין-- זה אדמה, שזה דין אדמה, דין קרקע, ויוצקים את זה בתוך הקרקע וזה נעשה כלי מבטון רק אחרי היציקה. זה, זה קבעו ולבסוף חקקו, וזה, זה מה-- לא קרוב זה אל זה, זה לא, זה לא, זה לא דומה למודולרי. לכן בשיטה, כשאתה לומד את ההיגיון של אדמו"ר הזקן והצמח צדק בשיטה שלהם איך לבנות מקווה, אז מי שרוצה להתיר את זה עליו חובת ההוכחה להוכיח שפה לא צריך שזה יהיה מכונס כולו בתוך המקווה, שיהיה מותר לעשות אותו מנסרים יותר מארבעה, שיהיה מותר לעשות אותו מכמה חתיכות, כן? אה, גדולות, למרות שה-- ובהתייחס לדברי הרמ"א לעשות מכמה אבנים ולא מאבן אחת, צריך לראות את הדמיון ואת ההשוואה. מי שבא לחדש, מי שבא להוציא ממה שלמדנו עד עכשיו עליו הראיה. לא אנחנו צריכים להוכיח למה זה לא בסדר. מי שרוצה להוכיח למה זה בסדר

1:18:35 דובר 2 צריך להוכיח את זה. אז לכן אנחנו בוודאי נוכל לבנות מקווה מודולרי על פי כל הדברים האלה לגברים, בסדר, בבית, משהו פרטי. אם אתה בונה את זה, אגב, לאו דווקא צריך לעשות נקב. להבנתי אתה לא צריך לעשות אפילו נקב, אבל אולי. אבל לעשות מזה מקווה לכתחילה ולקרוא לזה מקווה כשר לטבילה, מקווה... צריך שישבו כל כך הרבה רבנים מתוך חב"ד, ילמדו את הסוגיה היטב של אדמו"ר הזקן והצמח צדק, ויבואו ויפקיעו את זה מכל הדינים שאמרנו. וגם כמובן עיין במקווה מים, שהוא כותב שכל המסמרים שהאלטער רבי התיר אותם, זה רק אם זה בא לסייע. ויש לזה גם כן הוכחה מתשובה של אדמו"ר הצמח צדק, גם דומה לגבי מרזב, אני כמדומה בסוף סימן ק"ע, שגם שם המשמעות שמתירים מתכת, כל פשוטי מתכת שנעשים לקרקע מתירים אותם, אבל זה הכל כשזה בא לסייע. לא מובן משמה שכשכל החבית עשויה וכל הדבר עשוי מהחומר שמקבל טומאה שיהיה מותר. ונזכיר את הדין הראשון שאמרנו בהתחלה. אמרנו שאדמו"ר-- שהמחבר אומר שאם אתה, יש לך מקווה כשר בתוך האדמה, בנית, יש לו סדק והמים מחלחלים, לא לסתום אותו בדבר המקבל טומאה, דהיינו לא לסתום עם מתכת. כל שכן וקל וחומר לא לבנות מקווה כולו ממתכת. אז אם אני אומר שהפלסטיק יש לו דין של חשש לקבל טומאה כמו המתכת, כי ככה הרבי הרש"ב מחדש במכתב הידוע שלו, אז אנחנו פה במקרה הזה צריכים לראות הוכחה וסברה חזקה עם פסק דין של כמה רבנים להוציא את זה מזה. זאת אומרת, לבוא ולהגיד: בסדר, אבל מקווה מודולרי, מקווה גידול, מקווה מלכות, הוא כשר לכתחילה שבלכתחילה כי הוא נעשה לקרקע. והנה הדברים פשוטים ועדיין הדבר

1:20:33 דובר 2 צריך עיון. טהרה מביאה לידי אליהו, ואליהו לידי תחיית המתים תכף ומיד ממש. ויהיה לנו, כשנבנה מקוואות חב"ד לרוב, כולם ירוצו למקוואות האלה כדי שנוכל לרוץ לקבל את הרב מלך המשיח, וכל יום כשיצטרכו טהרה ותוספת טהרה ירצו רק מקוואות חב"ד כדי לעלות לבית המקדש. כמה חשוב שנבנה את מקוואות חב"ד. כולם יפסקו כמו הרבי, להחליט לבוא בטח בעניין כזה חשוב כמו בטהרה. אף שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל במקוואות שרבותינו נשיאינו מכל ענייני ההלכה מסרו את נפשם על זה לחקור ולאזן, איזן ותיקן, כמו שהלשון על הרבי הרש"ב, איזן ותיקן, והאדמו"ר הזקן איזן ותיקן. כל כך התמסרו לזה, והרבי הוסיף, וזה כל מיני דיוקים של הידורים. בטח שראוי לבנות את מקוואות חב"ד בלי שום פקפוק, בלי שום שאלה. עד כדי כך שראיתי מקוואות חב"ד שחפרו באדמה ויצרו קירות מלט עבים בעובי חמישים סנטימטר. אה, גם בדרום אמריקה וגם ברוסיה יש כזה שיצרו מקוואות מ-מ-מבטון בלבד בעובי גדול, וזה מחזיק מעמד כבר שנים ואין שמה שום ברזל בפנים. זה ממש מקווה באדמה ואין לו אפילו זחילה. לא רק זחילה שאינה ניכרת, לא רק זחילה ניכרת שפשיטא שאסור, אלא אפילו זחילה שאינה ניכרת שכתוב בשולחן ערוך שזה כשר, ואפילו שבזחילה שאינה ניכרת האדמו"ר הצמח צדק מקיל מאוד. היום הרי נוהגים שלא יהיה שום זחילה, ולכן דיברנו על יציקה בבת אחת שלא יהיה שום שאלות. במקוואות האלה אין שום זחילה והם מקוואות מהודרים שבמהודרים.