הפנסיה בהלכה - הרב יעקב חביב שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. אנחנו נדון היום בנושא של הפנסיה. מה ש-- אמ, אנחנו מגדירים את זה כקרן פנסיה שמשלמים לאלמנה. הנושא הזה הוא נושא מאוד רגיש, כאשר מצד אחד אנחנו יודעים שלדוגמה בן אדם עבד באיזה מוסד או שעבד באיזה ישיבה או ש-- עבד כראש כולל וכיוצא בזה, והוא לא שם בצד. זאת אומרת הוא עבד, אבל לא לקחו ממנו מהמשכורת, אה, קרן פנסיה. ואז התעורר המצב כאשר הוא, השם ישמור, נפטר, ואז באה אלמנה ודורשת את, אה, את המשכורת או לפחות במה לחיות, היות שבעלה עבד במשך הרבה שנים, אה, בתוך המוסד הזה. אז צריך לדעת שהיום החוק בישראל, וכמובן גם מי שנמצא, גם מי שעובד כעצמאי, הוא חייב היום, אה, להעביר חלק מהמשכורת, מה-מה שנקרא, אה, לשלם או להעביר חלק מהפנסיה מה-מהמשכורת שלו לקרן פנסיה. היום כמובן הדבר הזה מחויב והדבר הזה כמובן מביא לתועלת רבה, לתועלת גדולה. עכשיו, אה, אנחנו יודעים שמה יהיה לדוגמה בן אדם שעבד, אה, תקופה והמעביד שלו הוא לא, הוא לא הכניס. זאת אומרת הוא לא, הוא לא שילם, הוא לא הוריד מהמשכורת שלו לקרן פנסיה. עכשיו, אה, הדבר הזה גורם לפעמים שכאשר מגיע בן אדם לאיזה גיל שהוא פורש, אז הוא רואה באיזשהו שלב שכך וכך שנים לא, לא הוציאו, לא הורידו מהמשכורת לטובת הפנסיה שלו. אז הדבר הזה הוא לפעמים מאוד, מאוד בעייתי כאשר ירצה אחרי זה לק-- אה, לקבל את המשכורת שלו, לקבל את הפנסיה, אז הוא מוצא את עצמו כמובן ש, אה, אין לו במה להתפרנס. ועוד יותר מזה, כאשר האלמנה בעצמה מגיעה ואומרת שבעלה עבד כך וכך שנים ולא היה-- זאת אומרת המעביד שלו הוא לא, הוא לא

03:15 דובר 2 הכניס, הוא לא הוריד מהמשכורת. הדבר הזה, בעצם ההגדרה הזאתי, כשבן אדם עובד בעבודה מסודרת, אז הקרן פנסיה, זאת אומרת החלק שצריך לשלם עבור הפנסיה, מה שנקרא קופת גמל או שאר ה-החלקים או שאר הדברים, שבאיזשהו מקום זה דבר שהוא מחויב ומוכח שבעל הבית שלו, המעביד שלו, חייב להפריש. להפריש מהמשכורת חלק שהוא מיועד לגמלאות. אז בעבודה מסודרת בן אדם באופן אוטומטי הוא מקבל בתוך ה, בתוך ה-ה-הדף שלו, הדף של העבודה. אז הוא מקבל חלק מהמשכורת שלו, את הברוטו, את הנטו, ובתוך זה רשום שהפרישו כך וכך לטובת הפנסיה שלו. אז כמובן הדבר הזה הוא נעשה באופן אוטומטי ואז זה מצטבר, אה, את ה, את כל מה שבן אדם, זאת אומרת כל מה שהוא הפריש מהמשכורת זה מצטבר, ואז כשהוא יוצא לפנסיה אז הוא מקבל מה, מה שמגיע לו, מה שהוא הפריש במשך כל השנים. כמובן יש מדינות גם כן שבן אדם ניתן לו באיזשהו מקום ל-להשלים, או אפילו אם לדוגמה הוא לא, הוא לא הפריש את הפנסיה שלו במשך כך וכך זמן, אז ניתן לו לקנות, זה מתרגמים את זה כנקודות, ואז הוא יכול לקנות את הנקודות האלה לטובת הפנסיה שלו. עכשיו מה יהיה לדוגמה בן אדם שעבד ב-במוסד, מוסד ש, או אפילו שעבד כראש ישיבה. לדוגמה, שאז אה הוא קיבל מלגה כמו, כמו אברך או מעבר לזה כמו ראש כולל. לדוגמה כראש כולל הוא קיבל מלגה, אבל לא היה כלול בתוך זה את החלק של הפנסיה, זאת אומרת שהמעביד שלו הוא לא הפריש מה, מהמשכורת שלו לקרן הפנסיה. ולדאבוננו הבן אדם נפטר. באה אלמנה ואומרת, רגע, אנחנו קיבלנו כך וכך מלגה חודשית, עכשיו אני רואה שהיות שבעלי לא

06:13 דובר 2 הפריש והיות שהמעביד, היות שבעלי גם כן לא הפריש, אז זה מגיע לי באיזשהו מקום גם כן לקבל מהמוסד את ה-ה-החלק שמגיע לו בתוך, ב-ב-בתוך פנסיה בתור חלק שבעצם היה צריך לקבל אם לו יצויר שהיה מפריש לקרן פנסיה. עכשיו הדבר הזה הגיע לפתחנו כאשר אה באה אה אלמנה של איזה ראש ישיבה חשוב, והיא תבעה את ה, את ה, את המנהל של ה, של הישיבה בטענה שמצד אחד נכון הדבר שהיה אולי איזשהו הסכם ביניהם שהוא מקבל מלגה, אבל מצד שני ההסדר היה שהוא ימשיך לקבל את המלגה גם מעבר לגיל שבעים, לגיל של הפנסיה, זאת אומרת שישלמו לו עד מאה ועשרים שלו את ה, את המלגה שהיה אמור לקבל. באיזשהו מקום עשו הסדר כזה שנכון שהוא לא הפריש, אבל מצד שני את המלגה היא תהיה עד מאה ועשרים שלו. וכמובן ראש הישיבה הזה לדאבוננו נפטר בטרם עת, ואז כמובן הדבר הזה, זאת אומרת מה ש-- והיא אלמנה, היא אלמנה יחסית צעירה, אומרת איך היא יכולה עכשיו להתמודד. בלי לדבר עכשיו שהיה גם כן מצב שעדיין יש חלק מהילדים שעדיין לא נשואים, ובאיזשהו מקום היא באה ותובעת את הישיבה ואומרת שיש, שיש כמין הסדר ביניהם, או שאפילו שהישיבה עצמה היא קיבלה על עצמה לתת, ל-לתת משכורת עד מאה ועשרים שלו. אפילו במצב כזה שראש הישיבה כבר לא יכול עוד להגיע אה לישיבה, אבל בכל זאת הם, יש הסדר כזה שהוא מקבל את המלגה. אז נכון שמצד אחד אה ההלכה בנושא הזה היא שאם לדוגמה בן אדם, זה מעביד שבלי ידיעת העובד הוא לא, הוא לא הפריש, הוא לא, הוא לא הוציא מהמשכורת, זאת אומרת הוא לא נתן את החלק המגיע

08:57 דובר 2 לעובד שלו, הוא לא שילם עבור הפנסיה שההלכה אומרת שהדבר הזה הוא באמת הוא גרם לכך שיהיה הפסד לעובד שלו, והיות שהחוק קובע ויש התחייבות לשלם עבור דמי פנסיה כמו שיש גם כן מצד החוק כל, כל מה שקשור לענייני העבודה יש חוק במדינה. חוק המדינה היא הקובעת בנושא העבודה, אז לכן בנושא הזה, היות שהוא לא עשה את זה הוא גרם להפסד. גרם לו למצב כזה ואז אם הוא לא הפריש מהמשכורת כאשר אפילו הוא אמר לעובד שלו שהוא יעשה את זה אבל בכל זאת הוא לא עשה. כמובן שהמעביד חייב לשלם עבור מה שהפסיד העובד שלו ולשלם עבור הפנסיה. עכשיו, אה, או לפחות במידה שיתברר שבתקופה של כך וכך זמן, כך וכך חודשים, הוא לא עשה את ההפרשה, הוא לא הפריש מהמשכורת לטובת הקופת גמל, לטובת הגמלאות, אז הזמן הזה שהוא נתן לו להפסיד, צריכים לראות כמה עכשיו הוא מקבל את הפנסיה וכמה היה צריך לקבל לו המעביד היה משלם, היה מפריש מהכסף בשביל הפנסיה, ואת ההבדל הזה עליו לשלם המעביד לעובד שלו. הווה אומר, היות שזה נעשה וזה כמובן עבירה על החוק. אבל אם לדוגמה הוא הסכים על כך כאילו לא ייתנו לו ובאיזשהו מקום מגיע למצב כזה שזה היה בהסכמה, אז כמובן במצב הזה הוא לא יכול עכשיו לבוא ולהגיד לו למה לא הפרשת, הרי זה היה בהסכמה והסכמנו על כך. היום בעצם החוק קובע, לאור הדברים האלה החוק קובע שאפילו אם העובד לא הפריש יש חלות ויש התחייבות מצד המעביד לבוא ולשלם דמי פנסיה וזה כמובן דבר חמור ועבירה אפילו על החוק. למי שלא מפריש חייבים להפריש דמי פנסיה וחייבים לעשות את זה אפילו

11:40 דובר 2 אם לדוגמה בן אדם עובד ומקבל בתור, בתור זה שהוא מקבל מלגה או שהוא מקבל משכורת, אה, גם בתור זה שתורתו אומנותו כאברך או כבחור ישיבה או כאברך, אז במצב הזה המלגה שהוא מקבל חייב גם כן באיזשהו מקום שהבן אדם הזה יפריש, אפילו אם הוא עובד בתור עצמאי. ההגדרה הזאת היא השאלה גם כן שנשאלה אם לדוגמה היה הסדר בין עובד ומעביד ו-ו-הבן אדם אמר לו: "תשמע, אני עכשיו בא לטובת המוסד במקרה הזה ואני מוכן באמת להקריב ומהמשכורת שאני אמור לקבל באיזשהו מקום אתה... אני מוכן לוותר על כך, אבל מצד שני, כשהמוסד הזה, אה, ישגשג, יהיה יותר, זאת אומרת תהיה פעילות יותר גדולה ויצליח וזה, אז כמובן אתה תצטרך, אה, להעלות לי את המשכורת, לתת לי משכורת שבכך באיזשהו שלב וגם על המשכורת הזאתי להפריש גם כן לדמי פנסיה ושבכך כשנגיע כבר לגיל של הפנסיה אז, אה, כל ההצטברות וכל העלאת המשכורת וכל מה שנעשה נפריש אז תהיה לי איזושהי פנסיה מקובלת." וההסדר היה כך וגם מעבר לזה גם הסכימו ביניהם שגם כש... גם אחרי שיעבור את גיל הפנסיה באיזשהו מקום הוא ימשיך עוד לעבוד ויקבל לפי כמובן החוק מה שנותן במצב הזה, אבל הוא יקבל מלגה או יקבל גם איזשהו חלק שזה בעצם ישלים על החסר. והגיע לדאבוננו המצב שהבן אדם נפטר וכל ההסדר שהיו ביניהם הם לא הסת... הוא לא הגיע למצב הזה ואז מגיעה גם האלמנה ודורשת גם ש... אה, את מה שסוכם אז שימשיכו לעשות את זה ויהיה מה שנקרא השלמת פנסיה. הרי הוא אומר באיזשהו מקום היה הסדר בין המעביד לעובד והיות שהעובד באיזשהו מקום כמובן עבד ועשה את כל

14:18 דובר 2 העבודה שלו באיזשהו מקום במטרה כמובן שהמוסד ישגשג והמוסד יעלה ושהמוסד יצליח, ומהרגע שכבר המוסד הזה כבר הצליח אז היה הסדר ביניהם שהמעביד שלו ייתן, יעלה לו את המשכורת, ייתן לו משכורת ויפריש את הפנסיה וכו' וכו'. ואז הגיע למצב כזה שכשיגיע ל... כשהוא יצטרך באמת, אה, לפרוש, זאת אומרת לצאת לפנסיה, אז הוא יקבל את מה שמגיע לו. עכשיו האלמנה באה ואומרת: נכון הדבר שבאיזשהו מקום עשו את ההסדר, אבל ההסדר היה מעבר לזה שגם כשיגיע לגיל פנסיה אז ייתנו לו איזושהי מלגה, והמלגה הזאתי, אה, תהיה השלמה של הפנסיה שהבן אדם אמור לקבל. בשאלה הזאתי אז דנו בזה הפוסקים. כשמסתכלים ב... הציץ אליעזר אומר שכל מה שקשור לדמי פנסיה הוא לא מצא באמת מקורות הלכתיים ברורים על הנושא הזה, אז אנחנו בעצם צריכים לבדוק את העניין הזה, את נושא הפנסיה ולראות עד כמה שהנושא הזה הוא, הוא לא היה כל כך, לא דנו בו בפוסקים היות שכפי שאנחנו נראה בהמשך התפקידים היחידים שאפשר להגדיר אותם שהם היו חלק ממס שהיו מטילים את זה על הציבור, הרי הוא אומר חלק מההתחייבות של הציבור כלפי תפקידים מסוימים. אז כשאנחנו מסתכלים זה היה המלמד, המורה שהוא היה בעצם עד יומו האחרון, היו משלמים לו עבור, אה, זאת אומרת היו גם, גם אפילו אחרי שכבר, אה, הפסיק כבר, אה, ללמד, בכל זאת היו נותנים לו איזושהי משכורת, היו נותנים לו דמי מחיה. ויש אפילו דיונים בפוסקים, כך מביא החתם סופר. מביא גם כן המהרש"א ועוד כמה פוסקים לגבי ההגדרה של ממלא מקום. בדרך כלל הממלא מקום היה בא לעזור למלמד ואז כמובן גם אחרי המלמד, אחרי שכבר הגיע כבר

16:58 דובר 2 לגיל כזה שהיה קשה לו ללמד, אז היה בא ממלא מקום אחריו, אבל היו עדיין משלמים את המשכורת של המלמד. על השוחט מצאנו גם כן את הנושא הזה, שזה דברים שהיו מוטלים על הציבור, על הקהילה והשליח ציבור. בדרך כלל יש גם דיון בפוסקים, כפי שהזכרנו, הפתחי תשובה גם מזכיר את זה לגבי הנושא של אותן העבודות האלה, אותן המשרות. אז הם היו באים גם כן כדין ירושה. אז בעצם דיונים בפוסקים שיש שם, שכמובן במשרה של שוחט, אם יש בן שהוא ראוי לכך אז הוא גם ממשיך בזה. אז באיזשהו מקום היו עושים הסדר גם עם הבן שבמידה שהאבא נפטר, אז חלק מהמשכורת שנותנים לו זה היה לטובת האלמנה, במידה שהאלמנה, זאת אומרת האימא, היא עדיין חיה. אבל כמובן הדברים האלה, כותב הציץ אליעזר, וולדנברג, שהיה קשה לו באמת למצוא באמת דברים מוכחים, דברים שבאמת דנים בו. ובמצב הזה איך נדון לגבי מוסד? האם מוסד זה כדין של קהילה שזה מוטל על הציבור, שבעצם המוסד הזה הוא חלק מהקהילה, ואז האם על הקהילה גם כן מתוך הדברים שהם מחויבים לתת, האם חייבים לתת את זה? והאם זה שהם נותנים זה מדין צדקה או מדין מנהג או מדין ועשית הישר והטוב, ואז מדין הישר והטוב אפילו המנהג הזה במצב הזה הוא יותר אפילו מהדין, וכמובן כופין על, על ה... על המנהג הזה כופין על מידת, על מידת הדין בעצם, וחייב את המוסד לתת לאלמנה את החלק או אפילו את הפנסיה שמגיע לה. אז כפי שאנחנו אמרנו, הדבר הזה הוא מובא במשנה בבבא מציעא בפרק ז' משנה א', שלגבי כל מה שקשור לחיוב של עבודה של

19:05 דובר 2 פועלים, כאשר בן אדם לוקח פועל לעבוד אצלו, אז שמה המשנה אומרת שכופין, שהם חייבים לתת אוכל לפועלים אפילו שלא קבעו את זה לפני העבודה, חייבים לתת את זה, היות שזה מנהג לתת את זה ויש התחייבות לשלם עבור. זאת אומרת, לתת אוכל לפועל לפני שיוצא לעבודה שלו. וכך אנחנו מוצאים גם כן בתוספתא בבבא בתרא פרק ד' הלכה ח'. וכך מביא גם כן הירושלמי בבבא מציעא, שההגדרה היא שמנהג מבטל את ההלכה. היות שמנהג הפועלים זה לתת להם לאכול לפני שיוצאים לעבודה, אז חייבים לעשות את זה. והדבר הזה, אפילו הוא לא יכול להגיד: אבל אנחנו לא קבענו בינינו שאני חייב לתת לך לאכול. אבל היות שזה מנהג המדינה, מנהג המקובל, כך אנחנו עושים. כך עושה גם כן בהלכה בחושן משפט בסימן ר"א, ואנחנו דנים בו לבדוק האם הדבר הזה, האם ההגדרה הזאת של המנהג הזה זה כדין, אה, כמנהג המקובל בעצם, שזה דבר שזה מנהג, שמנהג הפועלים, ובתוך המנהג הזה אז יש גם כן את כל מיני התחייבויות, דברים שאפילו שלא נאמרו, אבל בכל זאת יש את החיוב הזה, ובעצם יש מה שנקרא, יש כמה שמגדירים אותו כקניין סיטומתא. מה זה קניין סיטומתא? אז זה התרגום של סיטומתא, זה חותם. דהיינו טבעת של חותם של סוחרים, ששם את זה על הסחורה, ובעצם שזה מתבצעת על ידי הקונה, על ידי זה שהוא... יש רישום שמבצע הסוחר על גבי חביות יין. אז אומרים בעצם, יש הגדרה בהלכה שאומרים שכל קניין שאנחנו צריכים לעשות אותו זה צריך להיות בצורה פיזית. הווה אומר, קניין חצר, קניין משיכה. אבל המעשה הזה של הסיטומתא זה בעצם, זה מה שנקרא בעצם כדבר

21:28 דובר 2 כזה שאין לו קניין פיזי. לפי הדברים האלה, קניין סיטומתא, אנחנו נלמד הרבה הרבה הרבה דברים הלכתיים שאפילו שלא נעשו בו מעשה בעצם בידיים, לא עשו קניין, לא עשו פה איזה מעשה שמראה על קניין, אבל בכל זאת קניין סיטומתא יש לו את הפעילות, יש לו את הכוח שכאילו שעשו משיכה או כאילו שעשו איזה קניין, קניין סודר, שעשו פה קניין מעשי. בעצם על קניין סיטומתא הפוסקים אמרו שלומדים בו להרבה להרבה הלכות, אה, שהם בעצם למעשה. אני אז דנתי בנושא של, אה, לדוגמה בן אדם שקונה עלייה, מה שאנחנו בעצם מגדירים שיש, אה, מכירות שבא הגבאי ומוכר את העליות. הרי העליות האלה, הרי המכירה נעשתה בשבת או בימים טובים, אז כמובן זה דווקא על ידי דיבור. בן אדם אומר, מעלה את היד ואומר חמישים, מאה, מאה חמישים וזה, אז התפיסה הזאתי של ה... בעצם יש, יש בפוסקים דיון, זה גם כן הרבה נפקא מינה להלכה בהרבה נושאים. האם, האם בן אדם בא וקונה את העלייה? האם זה מדין נדר או מדין שבועה או מדין קניין? הנפקא מינה יהיה לדוגמה שבן אדם, האם ניתן לו למכור את העלייה שהוא קנה למישהו אחר? האם הוא יכול להגיד לו: תשמע, אתה רוצה את העלייה הזאתי? תשלם לי, לדוגמה קניתי אותו במאה שקל, תשלם לי מאתיים שקל. האם המאה שקל האלה שנשארו, האם, האם הם של מי שקנה את העלייה או בעצם זה קשור לגבאי? אם זה מדין, מדין נדר או נדבה. אבל אם אומרים שיש פה, אבל מצד שני איך יכולים להגדיר אותו כקניין? הרי זה דבר ש... שזה, זה דבר שלא נעשה על ידי משהו פיזי,

23:30 דובר 2 זה דבר שנעשה על ידי דיבור, וזה גם כן ההגדרה. זה דבר שלא בא לעולם, דהיינו עדיין לא הגיעה קריאת התורה ומוכרים את זה, דבר שלא בא לעולם. והדברים האלה אנחנו יודעים שבדברים האלה האם ניתן או לא ניתן. בעצם ההגדרה של סיטומתא היא שאם אנחנו מגדירים את זה, זה אפילו בדברים שלא באו לעולם, או אפילו בדבר שהוא נעשה על ידי דיבור, או אפילו שזה דבר שזה בעצם זה נקרא, אה, לא נעשה דבר פיזי, דהיינו לא עשינו פה הגבהה או לא עשינו פה משיכה, בכל זאת הדבר הזה ניתן לקנייה. בעצם על זה הרי"ף והרא"ש בגמרא שם, כשהם מגדירים שם את ההגדרה של סיטומתא, הם אומרים למה לסיטומתא יש דין של קניין? משום שנעשתה כאן גמירות דעת. ואומרים גמירות דעת מספיקה, וכך נמצא גם כן להלכה שקניין סיטומתא יש לו כוח של קניין לכל דבר, ובעצם על זה אמרו ועל זה דנו שבעצם העניין הזה של המנהג הזה שקבעו בו חכמים שמנהג הסוחרים יש לו כדין של זה בא מכוח של קניין סיטומתא. זה לא רק מנהג, אלא דבר שהוא בעצם נעשה, ושכאילו אפילו שלא דיברו ביניהם ולא קבעו ביניהם, בכל זאת יש לזה תפיסה. עכשיו, למה דווקא מנהג גם כן? המסחר שנעשה על ידי האינטרנט. הרי דבר שבן אדם הולך לקנות, הדבר הזה עדיין לא הגיע לביתו, ובכל זאת איך הבן אדם יכול להגיד אני קניתי את זה? זה מכוח קניין סיטומתא, שכפי שאנחנו יודעים שבכל הקניינים אי אפשר לעשות קניין בדבר שלא בא לעולם, שהדבר הזה עדיין לא הגיע, ובשביל זה צריך

25:37 דובר 2 שיהיה בעצם מצב כזה שכשהוא עושה את הקניין זה דבר שהוא כבר נמצא פה ובן אדם הולך לקבל את זה, כמו דין של המחליף פרה בחמור. הבן אדם שרוצה לקנות בהמה או שרוצה לקנות קרקע או מטלטלין, הרי דבר זה הוא קונה, הוא מקבל את זה. נכנס לתוך חנות, משלם והוא מקבל את ה... אבל פה זה דבר שהולך להגיע. יכול להיות כל מיני מצבים כאלה שיכולים גם לבטל בין לבין את הקנייה וגם את המכירה. לכן ההגדרה הזאת, חייבים להגיד שאם זה סתם קניין לא ניתן, אבל אם זה קניין סיטומתא אז כן ניתן. עוד דבר, אם לדוגמה בן אדם שעשה התחייבות על חוזה, אז גם התחייבות על חוזה או אפילו זיכרון דברים, הדברים האלה זה הסכם שאנחנו עושים בינינו, אבל עדיין אין לזה שום תפיסה. זה גם כן מכוח קניין סיטומתא. או אפילו שימוש בכרטיס אשראי. הרי כרטיס אשראי, בעצם הבן אדם הולך לשלם, כפי שהרבה שאלו אותי, האם ניתן בעצם לעשות מנהג הכפרות או אפילו לשלם עם כרטיס אשראי. אז אני אמרתי שדוגמה בעניין של המצווה של מתנות לאביונים, שצריך לשלם בעצם, שצריך להיות בו ביום. אז האם בן אדם יכול לקיים את המצווה, להעביר העברה בנקאית וזה? אז הרבנים דנו בנושא הזה והפוסקים האחרונים דנו בנושא הזה. צריך בכל זאת להיות בטוח שהכסף הזה יגיע. אז אפילו שבפועל הוא לא הוציא את הכסף, אבל הכסף הזה נמצא בתוך החשבון והבן אדם כמובן הולך לקיים את המצווה, דהיינו שלוחי מצווה, השלוחים האלה שבעצם מטעם

27:32 דובר 2 הקרן הזאת הולכים לחלק את הכסף שנמצא, שכולל גם הכסף שהוא נתן בו ביום. עכשיו בנושא הזה של המנהג בעצם דנו בו הפוסקים וראו בו גם כן שזה בא מכוח סיטומתא, דהיינו שזה דבר שזה מקובל לעשות. בספר משא מלך, שהיה דיין גדול בסלוניקי, קראו לו רבי יוסף בן עזרא, והוא היה תלמידו של המהרשד"ם. הוא כתב ספר שנקרא מיסים ומנהגים בענייני מסחר, ובו הוא דן שכל עניין של תנאי העבודה, שזה קשור גם כן בין שזה קשור לדמי אבטלה, שזה קשור גם כן לדמי מחלה, שזה קשור גם כן להסדר שיש. כמובן, כפי שמובא בהלכה בשולחן ערוך, שבן אדם הוא לא יכול באמת לקחת, להביא את בן אדם ולהגיד לו תעבוד, תעשה איזושהי עבודה ובסוף אני אשלם לך. הוא צריך לקבוע איתו לפני זה כמה הוא נותן לו וכמה הוא משלם לו. אותו דבר בן אדם לא יכול לבוא ולהגיד אני אעשה עכשיו עבודה ואז אחרי העבודה שלו הוא יפריז במידה או יבקש סכומים גדולים ומוגזמים. אז בנושא הזה כתב המשא מלך, שהיה דיין גדול בסלוניקי, רבי בן עזרא כתב שכל ההגדרות האלה, כל העבודה, שזה כולל גם כן באיזשהו מקום מה שבן אדם צריך להפריש, מה שבן אדם היה צריך לתת אז מזמנו, היה איזשהו קרן שהקרן הזו היו משתמשים בעצם, זה היה כי זה מה שנקרא היום קרן פנסיה. ויש דיון שם בנושא שהיו מכניסים את הכסף הזה גם כן לקופה של הקהילה, ועם הכסף הזה היו עושים כל מיני שימושים, כל מיני דברים אחרים, ובאיזשהו מקום הבן אדם היה ניתן לקבל את כספו, מה שנקרא היום בעצם קרן גמילות חסדים, קרן גמ"ח. ואז הנושא הזה

29:47 דובר 2 כתב הכלל הגדול שיש בכל נושא העבודה: הכל הולך לפי מנהג המדינה. הווה אומר, בסלוניקי מה שנהגו לעשות זה היה כפי מנהג המדינה. בעצם, באיזשהו מקום, מה זה נקרא מנהג המדינה? זה מנהג שקבעו במדינה, זה מנהג בעצם במדינה, בארץ ישראל לדוגמה. כמובן שזה יהודים. אפילו שיש דיון בפוסקים האם מנהג המדינה גם כן הוא עניין של דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, כאשר אנחנו יודעים שעדיין לא הגענו למצב כזה של השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, שבעצם להחזיר את הפסיקה ההלכתית. היינו שזה יהיה המשפט העברי בעצם, כפי שאנחנו היום מוציאים עליו, שזה באמת עדיין במקצת. דיברתי עם ידידנו הרב רקובר, שהוא בעצם גם כן יושב ראש של המשפט העברי, וגם כן מיכאל ויגודה, ד"ר מיכאל ויגודה, שבעצם הם רוצים לחדש, או גם כן ידידנו הרב החשוב הרב ארוסי, הרב שניאור ארוסי, שהוא בעצם מאלה המחדשים את העניין של המשפט העברי, שהוא בעצם החדיר את הנושא הזה. עד כמה בעצם אנחנו צריכים שהמשפט שיהיה פה בארץ ישראל יהיה משפט על פי כללי ההלכה. אבל בואו נסתכל גם כן במדינה כמו באמריקה או כמו בצרפת או כמו באנגליה או שאר המקומות. אנחנו קובעים לפי מנהג המדינה. מה הכוונה? מה שנוהגים לתת לעובד, מה שכמובן למעביד גם כן יש לו גם כן את הזכויות שלו. בן אדם לא יכול עכשיו לבוא ולתבוע את המעביד שלו על שום כלום, הוא יכול להגיד לו: אנחנו רוצים מעבר לזה. יש פה כללים מה שצריכים לתת לעובד, מה שצריכים להפריש, מה שצריכים לתת לו על העבודה שהוא עושה. וכמובן בתוך זה יש מה

32:01 דובר 2 שנקרא השכר המינימלי. השכר המינימלי. זה אומר שבן אדם לא יכול להגיד לו: אני אעביד אותך ואני אבקש ממך לעשות כך וכך עבודה. מעבר לזה נפסק בשולחן ערוך, כך מביא הסמ"ע להלכה, וכך גם כן מביאים כל הפוסקים בנושא הזה, הקצות, הנתיבות, שבן אדם לא יכול גם כן, אפילו שבן אדם מסכים והוא אומר: אני מוכן לעבוד בשביל לקבל משכורת כך וכך באמת עלובה, הרי אנחנו רואים בו כמעשה רשעות. בן אדם לא יכול, אפילו לא יכול להגיד: אבל הוא הסכים, אבל הוא הסכים, למה? שאין לו עבודה. הוא הסכים למה שהוא צריך לתת פרנסה למשפחה. לכן יש הסדר, וכן, ככה הביא אותו בספר משנה למלך, שבעצם אנחנו קובעים: יש כללים והכל הולך לפי מנהג המדינה. כמה שצריכים לשלם עבור שעה, השכר המינימלי, צריכים לשלם לו, וזה כולל גם כן את כל ההטבות שיש בעניין הזה. בעצם מהו כוחו של מנהג שאנחנו דנים בו? אז הרמב"ם והרשב"א הם אומרים שזה בעצם, שאנחנו רואים שכוחו של מנהג זה לפסוק על פי דעת המקום, דעת המנהג, ואומרים נוטים על זה שכל ההסכמה לכל עסקה שתהיה זה לפי דעת המנהג, לפי מנהג המקום. הווה אומר, הוא נותן גם כן לדוגמה לגבי דין של שושבינים, כמה צריך לתת. הכל הולך לפי מנהג המקום. בעצם כפי שאנחנו הזכרנו את זה, שזה לפי שיטת הרשב"א, זה בעצם כדין סיטומתא שאנחנו הגדרנו את זה. אותו דבר כותב התשב"ץ. הוא מביא שהמנהג של השותפים לחלק רווחים זה גם כן נובע ממנהג המדינה, מנהג המקום. רבנו תם, הרמב"ן, הרי"ף, הם אומרים: רגע, לא כל מנהג, לא כל מנהג שאנחנו מקבלים זה נקרא מנהג המדינה. צריך להיות

34:22 דובר 2 מנהג הקהל, והוא אומר שדנו בזה, שהדברים האלה כבר דיברו עליהם. בעצם מכוח הדבר הזה של תקנת הקהל, יש הרבה שרוצים ללמוד את זה גם כן למה שנקרא היום בית משפט לענייני עבודה, שהרבה פעמים, בהרבה מדינות, אפילו זה לא שופטים שיושבים שם, זה טובי העיר, אנשים שבעצם הם רוצים, הם שומעים, לוקחים אנשים שהם נמצאים, ש-- אה, אמ, מנהלים או כל מיני אנשים שיש להם הבנה וידיעה, והם הולכים לפי מה שמקובל. אז זה צריך להיות תקנה מקובלת על ידי הקהל. בתוך זה גם כן הוא כולל גם כן לדוגמה מה שנקרא תוספת כתובה. הרי מה זה עניין של תוספת כתובה? הרי הכתובה שהבן אדם מתחייב לתת לאשתו. אז כמובן יש הגדרה של עיקר הכתובה ויש את הנדוניה ויש גם את התוספת. מה זה התוספת? התוספת זה שהוא נותן לה מעבר למה שבעצם קבעו חכמים. חכמים אמרו שצריכים לתת עיקר הכתובה, שזה בעצם מאתיים זוזים לבחורה, אה, לבתולה, ואם היא גרושה או אלמנה או שהיא לא בתולה אז נותנים לה מאה. כמובן שזו מחלוקת בין מרן השולחן ערוך לרמ"א אם זה כסף מדינה, זה כסף דאורייתא. כמובן לא ניכנס לנושא הזה, אבל כעיקרון אנחנו נותנים סכום של לפי הערך הנאה. עם זה כמובן אנחנו מדברים פה על כתובה אשכנזית, זה תשע מאות שישים גרם כסף טהור. שוב, הנושא הזה של הכסף שנותנים זה בגלל שחכמים חששו שיקל על הבן אדם לגרש את אשתו, אז לכן ראו בזה כאילו שצריכים לשמור על האינטרסים, שזה כסף המיועד שבמשך שנה עד שאם חס ושלום, אם חס ושלום בעלה, אם בעלה נפטר או חס ושלום גם כן התגרשו, במצב הזה היא

36:47 דובר 2 יהיה לה במה לחיות. על זה קבעו שיש גם תוספת. תוספת זה עוד איזשהו סכום. בכתובה של הנחת שבע[?] תוספת זה מאה זקוק כסף, לבתולה זה חמישים זקוק, במידה שזה, זה גם כן סכום של, של כסף. זה משקל, משקל של כסף, אה, ולפי זה אנחנו רואים שגם כן העניין של התוספת זה גם כן כלול בתוך מנהג המדינה, כך מביא רבי יונתן והרמב"ן. יש שיטה של האור זרוע, שלא כל מנהג מקובל כמנהג המדינה, אלא צריך גם כן שיהיה גם כן בהסכמת חז"ל. הכוונה בזה שזה לא צריך להיות מנהג שהוא נוגד להלכה. אז חולק האור זרוע על שאר הראשונים שהם אומרים אפילו מנהג עוקר הלכה, אומר לא, צריך להיות גם כן. אבל כפי שנראה גם כן בהמשך שזה, שזה בעצם כל מנהג שהוא מקובל. מה זה עניין של עוקר הלכה? הרי כל הדברים האלה הם נמצאים לפי מה שנקרא ההגדרה של דינא דמלכותא, אז היינו הולכים לפי זה. אבל בכל זאת, אם יש לנו הלכה מבוססת שאומרת אחרת, אז כמובן המנהג הזה הוא לא יכול ללכת נגד ההלכה. בעצם, אה, על זה הגדירו גם כן מנהג, מנהג שלא כהלכה כמנהג ותיקים. באיזשהו מקום זה מנהג שהוא מקובל. עכשיו אנחנו רואים הריב"ש מביא שכל מה שיש במנהג הסוחרים הולכים לפי המנהג הזה, וכך נקבע להלכה וכך אנחנו קובעים בו. הרי הוא מחלק בין מנהג שסותר, שסותר תקנה מפורשת, לבין מנהג שבעצם הוא דבר רשות. כמובן שבדבר הזה אנחנו רואים הרבה הרבה נושאים שהם קשורים לדיני עבודה כפי שאנחנו הזכרנו במנהג הפועלים, וגם כן כל מה שקשור לחוזה, כל מה שקשור להסדר, כל מה שקשור גם כן מעבר לזה, גם

39:14 דובר 2 אם יש מחלוקת בין בן אדם, בין משכיר לשוכר, גם על זה גם כן אנחנו נוהגים כמנהג המדינה. הרב משה שטרנבוך, וכך מורים רבים, הרב מרדכי אליהו זכר צדיק קדוש לברכה, הם דנים בנושא הפיצויים לעובד שהולכים לפי מנהג המדינה. הווה אומר, כל מה שקשור, כל דיני עבודה קיבלו הפוסקים את המנהג שיצר החוק ללא פקפוק. הווה אומר, הולכים לפי המנהג. אם המנהג במדינה כך וכך, שפיצויים מקבלים כך וכך, אז ככה נותנים לו. ככה אם בן אדם כמובן צריך להגיע לפני בית הדין, ובית הדין אומרים רגע, מה בדיוק הנקודה? אז רושמים, כותבים, בודקים את הנושא, מה מנהג המדינה לשלם, ולפי זה אנחנו נותנים. הווה אומר אותו דבר, אם מנהג המדינה הוא שיש חיוב וכמובן ככה נקבע, כך קבעו בכל מדינה ומדינה שיש צורך להפריש מהמשכורת לקרן פנסיה. הדבר הזה הולכים לפי מנהג אותה מדינה, ואם המדינה קובעת שיש חיוב בכל מצב שיהיה על המעביד להפריש, אפילו, אפילו אם יש הסכם ביניהם. אבל היות שקבעו שהמדינה קובעת שבן אדם יעשה את זה, ובכמה מדינות גם כן, מי שלא עושה את זה זו עבירה פלילית. אז במצב הזה, אם הוא לא עשה את זה אפילו שהיה הסכם ביניהם, הוא יתחייב ויצטרך לשלם לו את מה שבעצם היה אמור לקבל לו היה מפריש עבור קרן פנסיה. כמובן לזמן שהיה צריך להפריש לו, לעבודה שהוא עשה, על המשכורת שהוא עשה וכולי וכולי. עכשיו כמובן המנהג הזה צריך להיות מנהג ראוי ולא מנהג גרוע. כמובן שאנחנו מגדירים את זה לפי מנהג המקום. עכשיו מנהג המקום הוא הקובע, ואם עכשיו לדוגמה במנהג הזה נהגו לתת לשלם רק אם הבן אדם מפריש, ובמידה שיש

41:48 דובר 2 הסדר ביניהם שלדוגמה הוא אומר לו תשמע, תשלם לי כך וכך. כמובן על זה כל התקנות האלה וכל מה שקשור למנהג המקום עשו את זה כדי לא להביא למצב כזה, כפי שלדאבוננו הרבה מצוי והרבה חושבים נעבוד בשחור או נקבל חלק מהמשכורת בשחור. הרי המילה עצמה שחור היא בעייתית מאוד. הבן אדם הוא לא יכול עכשיו לבוא ולתבוע. הבן אדם הזה, אם חס ושלום קורה לו הדבר הכי קטן שיהיה, הוא לא יכול לקבל לו פיצויים. אם בן אדם, אם חס ושלום בן אדם חולה, אז הוא לא יכול לקבל כלום. וגם במצב שאם לדוגמה קורה שיש מגפה או דבר כזה, אז הבן אדם שלא הפריש ולא נתן אז הוא לא יכול לקבל כלום מזה. הוא מקבל לפי העבודה שהוא עשה. לכן קבעו ואמרו הדבר הוא חמור ביותר. בן אדם חייב לקבל אפילו אם הוא עובד, אפילו אם הוא עובד עצמאי. יש היום חוק שלא מזמן נכנס שכל עצמאי חייב להפריש, שבכל מצב שיהיה צריך להפריש לאיזושהי קרן, לקרן פנסיה, ובתוך, אז בתוך הדבר הזה, אז זה כולל הרבה דברים כמו ביטוח מוות חס ושלום. ביטוח חיים. שאם חס ושלום בן אדם קורה לו הדבר הכי גרוע שיכול להיות, אז הם כמובן נותנים לו ומשלמים. בן אדם קורה לו הכי דבר במניין חלה וזה, אז הוא לא יכול לחזור לעבודה שלו. לכן קבעו וראו את העניין הזה החמור שחייבים באמת להפריש. ובתוך הפרשה אז כמובן יש את המע"מ ויש את מס הכנסה וכל הדברים האלה. בן אדם חייב לעשות את זה ולעבוד בצורה מסודרת ואל יחשוב שהוא ירוויח מזה שהוא לא מדווח. ואל יחשוב שכאילו הוא מרוויח מזה שהוא עובד

43:49 דובר 2 בשחור שיכול לקרות הדבר הכי קטן שיהיה. ההפסדים הם יהיו. אין צר שווה בין הזה כמה לך. ההפסדים יהיו כל כך גדולים שהבן אדם גם כן יראה עד כמה זה לא משתלם לו. לכן קבעו את זה לפי מנהג המקום, לפי מנהג המדינה, ולפי זה הולכים. שאלה אחרת בעצם שקשורה לנושא הזה: אם אנחנו קובעים לפי המנהג, אז האם בזה אנחנו נגיד דינא דמלכותא דינא או לא? הווה אומר, הולכים לפי הדין, לפי מה שקבעו במקום איפה שנמצאים. בהגדרה הזאת של זה שאנחנו אמרנו שדיני ממונות קובעים את זה לפי מנהג המדינה, אז מה ההגדרה של דינא דמלכותא דינא? מהר"י בן לב מביא את זה בחלק ג', הוא היה מגדולי האחרונים. הוא כותב שם, כאשר אנחנו באים וקובעים לפי כלל של דינא דמלכותא דינא, אם הדבר הזה נובע מתוך מה שבעצם מקובל במקום, הווה אומר, אנחנו אומרים יש את ההגדרה שאומרת פוק חזי מאי עמא דבר. לצאת מחוץ ולשאול מה, מה אנחנו אומרים, מה אנשים אומרים? הרי יודעים היטב שיש דברים שהם לפי המציאות, לא לפי מה שבן אדם לפי השכל שלו קבע שיהיה כך וכך, אלא לפי המציאות של המקום. המציאות היא נותנת שיש כמובן מצב כזה שלדוגמה עובד ומעביד. יש דברים שהם לפי הספר. יש ספר חוקים שהספר חוקים הזה קובע לפי המצב באמת שבן אדם לא יעביד או לא ייקח ולא ינצל את הבן אדם שהוא לקח אותו לעבודה. אז לפי זה יש כללים. הבן אדם צריך לדעת שהוא לא יכול בעצם לעשות מה שעולה על רוחו. בן אדם גם כן לא יכול להגזים ולבקש מה שעולה על רוחו. יש כללים. יש מה שנקרא היום כל מיני, אה,

46:08 דובר 2 אה, כל מיני הסדרים שבן אדם עושה. דהיינו שיש עמותה, עמותה לצרכן או עמותה למי שלדוגמה קנה שנותנים לו אפשרות גם כן לחזור מהקנייה שלו, או לדוגמה ראה שיש איזושהי בעייתיות וניתן לו להחזיר את זה תוך ארבע עשרה יום. כל מיני דברים שזה נקבע לפי מה שהמדינה קבעו, לפי המצב של הצרכנים, לפי המצב של המוכרים, לפי המצב, לפי כל ההגדרות האלה יש כלל כזה שאנחנו באמת לפי הדבר הזה לא נגדיר את זה כערכאות. מה זה? מה הכוונה? מה ההבדל בין ערכאות לבין מה שנקרא דינא דמלכותא דינא? מה שאנחנו מגדירים, אה, בית משפט לענייני עבודה, מה שנקרא, אה, כ-כ-כעמותה מסוימת שהם בעצם הם באים ועושים את הכל כדי שלא ינצלו את הצרכן. אז כל הדברים האלה, מה ההבדל ביניהם? שבמה שנקרא ערכאות זה דבר ששופט או בן אדם חשב לעצמו לפי ההבנה שלו והוא קבע כך וכך. יש בסיס לדבר או שאין בסיס לדבר. כך כך כך הוא קובע. יש גם כן הרבה, הרבה פעמים רואים שיש הרבה חוקים שלפעמים לא כל כך מסתדרים לפי ההבנה הפשוטה. בן אדם, בן אדם. אנחנו לדוגמה ניתן דוגמה. אז אם לדוגמה אנחנו יודעים על הדבר הזה במפורש והביאו את ההוכחות, אבל מפני מה יש איזשהו דבר קטן שלא עשו אותו כהוגן? הווה אומר, לא העבירו את המידע בזמן, או שהדבר הזה הוא נובע מ-מ-מקור שכאילו לפי החוק לא ניתן להשתמש בו, שכך קבעו. דוגמה, האזנת סתר, אם לדוגמה שמעו ושמעו את הדברים, אבל זה בהאזנת סתר, דברים כאלה, וזה לא נעשה. או לדוגמה לא העבירו את הנתונים בזמן לצד השני, או שלדוגמה עברה איזושהי תקופה, ואז אנחנו אומרים כבר הדבר הזה

48:42 דובר 2 כבר יש, זה דבר שיש לו התיישנות. אז כל הדברים האלה בעצם זה חוק שקבעו בו וזה מה שנקרא ערכאות. והדברים האלה כותב מהר"י בן לב, שהיות שמנהג המדינה זה נעשה על ידי זה שקבעו לפי מה שנוהגים לעשות, מנהג הסוחרים מה שנקרא, ובתוך זה הגיעו למסקנה כך וככה, לכן הדבר הזה ניתן לעשותו. אותו דבר השבות יעקב כותב גם בעניין של העסקת שכירים, ונשאל שם על פי המשפט האזרחי שלא כדיני ישראל, אז הוא כותב שם: כל פעם שירצו לדון צריכים ללכת אל המליצים שידעו משפטיהם, ועל פי רוב אינם מכוונים דעותיהם יחד, רק כל אחד אומר לפי אומד דעתם, ואיך אפשר לסמוך עליהם? אבל חלילה לומר למשוך אחר דרכיהם. מה השבות יעקב אומר? אם זה עכשיו מצב כזה שיש פה כל מיני שופטים, זה שופט ככה, זה שופט ככה, זה אומר לפי ההבנה שלו, זה דעת הרוב, זה דעת המיעוט, זה לא דעת הרוב ודעת המיעוט כמו בבית הדין. בבית הדין יש דעת הרוב, דעת המיעוט, שזה הבסיס לפי הלכה פסוקה, ודעת הרוב או דעת המיעוט זה שהם רוצים כאילו לגבש את ההלכה ואת הפוסקים ולדמות זה לזה. לדמות מילתא למילתא. או לדוגמה הם קובעים שבעצם במצב הזה יותר דומה לפסיקה כך וכך, ובכל זאת זה מבוסס על הלכה. פה כל אחד חושב וכל אחד רואה וכל אחד זה דעותיהם. עכשיו במצב הזה על זה אנחנו אמרנו שלא, אבל אם ההגדרה היא שבעצם זה לא באמת שופטים, זה לא לפי, זה לא בנוי לפי שיקול דעת של השופט או להשקפת עולמו של אותו שופט, אבל זה מקבלים כאילו חוות דעת לפרש את העובדה, ככה מגדיר אותו הגאון

50:58 דובר 2 הבן איש משה[?] אומר: מהי הגדרה של להסביר? להגדיר זה להגדיר איזשהו דבר מבוסס, שזה מנהג, וככה להסביר אותו. בעצם, לפי מה שאנחנו הסברנו, ניתן באמת לפנות לבית הדין, ואז בית הדין ישמע את הצדדים. אחרי שהוא ישמע את הצדדים, בין העובד למעביד, יבדוק את הנושא ויראה בעצם מה מנהג המדינה. מה אנחנו קובעים בדברים האלה? שזה יהיה לגבי פנסיה, שזה יהיה גם כן לגבי דמי אבטלה, שזה גם כן לדמי מחלה וכל ההגדרות האלה. או שבן אדם קיבל, זאת אומרת, בן אדם קיבל באיזשהו שלב בלי שום ידיעה לפני זה. אז הוא קיבל מכתב פיטורין והוא לא מוכן לשלם לו על כך, או שזה, או שהחליט ככה בלי נתונים. אז דברים האלה כמובן בית הדין יפסוק אותו לפי מנהג המדינה, ועל זה אנחנו אומרים דינא דמלכותא דינא ואין בו משום ערכאות, משום שזה לא נעשה לפי הבנה של השופט, אלא כאשר קבעו את הדברים האלה, זה פירשו את המציאות ואומר הזמינו מצב כך וכך. בן אדם עושה עבודה כזאת ולפי כללים. אז לפי הדברים האלה לא ניתן פה להסביר את זה באופן כזה שניתן להגיד שופט כך וכך קבע, אלא זה דברים שהם קבועים. זה דברים שהם נמצאים בתוך החוק, וזה דברים קבועים, כמו שכמה צריך לשלם עבור עבודה מינימלית ושכר עבודה מינימלית, ולפי הדברים האלה, וכמה שעות ניתן להעביד בן אדם ומה הן השעות? ואם יש הבדל בשעות, אם זה בוקר, אם זה לילה, וכל מיני דברים האלה שניתן באמת לתת. ולפי זה, לפי הכללים האלה, לא דומה מי שעובד בשמירה בשעות בוקר למי שעובד בשמירה בשעות לילה. לא דומה מי שעובד בעבודה פיזית או כל עבודה שתהיה

53:12 דובר 2 זה הולך לפי מנהג המדינה. זה הולך, וכמובן לא דומה מי שנמצא במקום שיש סיכון למי שלא נמצא במקום שיש סיכון. כל הדברים האלה זה הולך לפי מנהג המדינה, ועל זה אנחנו אומרים דינא דמלכותא דינא. כפי שאנחנו הגדרנו, וכפי שאני גם כן אחרי חיפוש בדברי הפוסקים, היות שהגאון הציץ אליעזר כתב שבאמת היה קשה לו לחפש ולמצוא הלכה ברורה בנושא הזה, אז באמת התחלתי לבדוק אכן מה היה אז, ולשם כך, לכן לא מצאנו כל כך בדברי הראשונים, וגם כן בדברי האחרונים לא כל כך הרבה מוזכר הנושא הזה. בעצם, המצב שונה, המצב שונה בין מה שהיה אז למה שיש היום. היום יש מה שנקרא מוסד. יש מה שנקרא הגדרה של ממסד. ממסד ממשלתי, מוסד שקשור לרפואה, בית חולים. אז המציאות היא שאז, בוא נגיד, רובם ככולם, או כולם אפילו כפי שנגדיר את זה, הם היו עובדים עצמאיים. בן אדם היה חלבן, היה מוכר, מה שהיה מקבל היה שם את זה בתוך הארנק שלו, בתוך הקופסה שלו. לכן מצב כזה, או אותו דבר בכל עבודה שתהיה, לא היה פה איזשהו ממסד. לא היה פה איזושהי הגדרה שבעצם צריך פה שיהיה מצב כזה של עובד ומעביד שצריך פה להפריש את הפנסיה. אין, לא היה את הדבר הזה. בן אדם היה עובד, מה שהיה מרוויח היה יודע לחלק את זה. כפי שמצינו בהרבה מהפוסקים שמזכירים בעצם את העונה, עונת הגשמים, עונת הקיץ, כל הדברים האלה זה דווקא מינה לגבי בן אדם שהיה עושה עבודה, שהעבודה שלו הייתה, הוא היה מקבל רווח בתקופת השנה. אז כמובן הוא

55:49 דובר 2 היה מחלק את המשכורת שהיה מקבל, את הכסף שהיה מקבל, לא נקרא אז משכורת. היה מקבל כסף, היה מחלק את זה לפי המצב. אז כמובן היה צריך לשים חיסכון ולחיות עם זה. לא, לא היה דומה תקופה שבעצם העבודה שלו שהיה עושה הייתה באמת משתלמת, או שהיה נותן פירות. לכן לא מצאנו את המושג הזה של פנסיה. אבל כפי שאנחנו הגדרנו, רק בעצם ג' משרות, שלוש משרות, שזה משרה של שליח ציבור, שזה משרה של מלמד, שזה משרה של שוחט. הם היחידים שהיו מוטלים על הציבור. בעצם הם היחידים שבעצם לא היו על העבודה שהם היו עושים מקבלים על זה כסף, אלא בעצם הסיבה לכך לגבי שוחט: למה היה צריך להיות בעצם משרה ציבורית ולא יעבוד את זה לבד ולא יעשה את עבודתו לבד? היות שההלכה פוסקת שהשוחט צריך להיות תחת הרשות של מרא דאתרא, שבעצם הוא הקובע אם הסכינים שלו הם טובים, האם הוא הגיע באמת לגיל כזה שהוא כבר לא יכול עוד לשחוט, ועוד ועוד ועוד כהנה וכהנה, והוא היה המחליט. כפי שאנחנו רואים אריכות גדולה בשו"ת הנודע ביהודה ובשו"ת הצמח צדק ובשו"ת החתם סופר על ההגדרה של השוחט, השוחט של המקום, וכל הדברים האלה, שהיה צריך להיות תחת שרביטו של הרב, לכן היה מקבל את העבודה לא לפי פר פרה או פר עוף שהיה שוחט, ולא היה עושה את זה בצורה פרטית, אלא היה מקבל את המשכורת שלו מהקהילה. ואותו דבר מלמד. המלמד היה צריך להיות גם כן מלמד, מלמד את התשב"ר, היה צריך להיות גם כן תחת השפעה, והייתה החלטה של הרב של הקהילה של אותה עיר איך לשלם לו. האדמו"ר

58:10 דובר 2 חיים, הגאון מצאנז, מביא את השאלה לגבי אותו רב. כמובן רב, כמובן רב הוא גם כן כלול בתוך דין של מלמד, ובעצם הרב, הדיין בעצם הגיע למצב כזה שהוא נפטר והגיע רב אחר, והרב השני הזה הוא רב שלא קשור למשפחה. כפי שהזכרנו בהתחלה, שבעצם כאשר היה מגיע מלמד או שליח ציבור או-או-או רב שהיה בעצם הממשיך דרך זה היה הבן, היה ממשיך האבא ובן וזה וכן הלאה, אז היה יותר קל להוסיף לו קצת שזה יהיה בתוך המשכורת שלו, שזה יהיה לטובת אמו האלמנה או הילדים אם יש לו אחים ואחיות. בעצם אם הבן היה מקבל את המשרה אז היה יותר קל. אבל במידה ופה השאלה שנשאלה לפני הגאון מצאנז, במידה שבן אדם-- השאלה שבעצם לא במידה, השאלה היא שנפטר הדיין של המקום והגיע רב אחר, ואז דנו בנושא הזה כאשר האלמנה באה ואומרת, "אין לי במה לחיות ובעלי היה מקבל מהקהילה כך וכך". בא הרב שהגיע על מקומו, וכמובן כמו רב גדול וחשוב, כמובן בתור, בתור רב שיש לו יראת השם, אומר: מה, להשאיר עכשיו אני אבוא במקומו, במקום בעלה, ולהשאיר אותה במצב הזה? להשאיר את האלמנה? לכן הוא ישב וקבע שצריכים לתת כך וכך, סכום כך וכך לגבי האלמנה. והוא אומר שבעצם הדבר הזה זה מוטל על ה... על האלמנה זה מוטל, לא סליחה, זה מוטל על ה, על הקהילה ויש חיוב בכך לעשותו. הוא ראה בזה כחיוב לשלם פנסיה באיזשהו מקום. הדברי חיים ראה אחרת. הוא אומר שלא כופין אפילו על המיעוט לשלם עבור דמי הכסף בשביל האלמנה. אבל הוא אומר שמה שגם התאספו והחליטו שבעצם צריכים להיות מוטל על ה, על הציבור, על הקהילה. הוא

1:01:17 דובר 2 אומר, "אני לא רואה בזה כדבר שהוא התחייבות", אבל הוא אומר לי, "מצד שני ראיתי בדמעת האלמנה והיתומים ואני רואה בזה שאכן טוב עשיתם, אבל לא ב-ב-בגדר של תקנה כפי שבאמת פסקתם אלא מדין צדקה". לפי הדברי חיים אין פה התחייבות של לשלם פנסיה מדין של התחייבות, מדין תקנה, שתקנה שמוטלת על הקהל, אלא הוא רואה את זה מדין צדקה. יש כמובן הרבה הרבה הרבה נפקא מינה. אם זה מדין צדקה אז היא לא יכולה לבוא עכשיו ולדרוש כך וכך. היא לא יכולה גם לדרוש את המשכורת שקיבל בעלה אז. אם זה מתקנה אז הם ממשיכים לשלם כפי שהיה מקבל. אם זה מדין צדקה אז עושים חישוב, נותנים לה כדי מחיה. זה יש עוד נפקא מינה אחד. בעצם אם אנחנו רואים בזה, בעצם אם לדוגמה אותה אלמנה הייתה מתחיל לעבוד אז זה כבר לא מוטל עליהם ח-חיוב של לשלם, שהרי זה מדין צדקה. אבל אם זה תקנה אז יש כן התחייבות לשלם להמשיך. כפי שאנחנו נראה גם כן בהמשך, תשובה של מורי ורבי ועטרת ראשי הרב מרדכי אליהו, שכותב במאמר מרדכי מהי ההגדרה של הפנסיה? האם הפנסיה רואים אותו כחלק ההמשך מהמשכורת או שזה כאילו שזה דבר שהוא נפרד? לכן נפקא מינה גם כן. לדוגמה בן אדם שלדבריו הוא צריך או חושב להתגרש וזה, אז האם הדבר הזה, האם הוא יכול להגיד שבעצם העבודה שהיא שהבעל עשה בזמן שהם היו נשואים אז בעצם הכסף הזה הוא מיועד גם לה לחלקה? היות שזה דבר שהוא בעצם מיועד כשהם יגיעו לגיל של הפנסיה. בעצם להלכה אנחנו רואים גם כן החוק קובע שסופרים את שנות נישואים ולפי זה מקבלת האישה מקופת גמל של

1:03:44 דובר 2 הבעל לפי החלוקה שבעצם קבעו במדינה. על כל פנים, אה, ההגדרה הזאתי, האם הפרישה זה ייחשב לשכר נפרד מתפקידה ועבודתה שהיא עובדת ביום, או שאנחנו מסתכלים על הממון הזה בכדי באשר הוא שם? דהיינו האם זה המשך של העבודה או שזה חלק ב-ב-בנפרד? גם נפקא מינה גם כן, כפי שאנחנו אמרנו, של במקרה של עובדת שהיא מקבלת שכר פרישה, האם אנחנו מגדירים את זה כאיזשהו דבר שהוא בפני עצמו? האם מקבלים, מקבלים את המשכורת דמי הפנסיה? דהיינו, דמי הפיצויים ודמי פנסיה הם שבח ממעשה ידיה. זה גם כן עוד נפקא מינה לאישה שאומרת, "אני, אני כבר רוצה לחלק, אני לא נותנת את מעשה ידיי לבעלה". אנחנו רואים האם הפנסיה זה שבח או שאנחנו אומרים שזה בעצם חלק בתמורה מהעבודה שהיא עשתה במשך השנים. על כל פנים, לפי ההגדרה של הדברי חיים אנחנו מסתכלים על הפנסיה כדבר שהוא בעצם כ-כצדקה. אין על זה תקנה ויש, כפי שאנחנו אמרנו, יש הרבה נפקא מינה וגם כן עוד נפקא מינה אחר שבעצם אם זה צדקה, אם לדוגמה הם אין כסף לצדקה או שהם רוצים לעשות צדקה לנושא אחר, אז או שלדוגמה אם זה לצדקה זה יכול גם כן, אה, להיות לפי האפשרויות של הקופה, והוא אומר פעם ככה או פעם ככה ולא דבר שהוא יהיה קבוע. אבל אם זה תקנה אז על זה אנחנו מסתכלים בזה כדבר שהוא באמת הכרחי והדבר הזה הוא לא יכול גם אם היא תעבוד, גם כן, גם אם אין כסף יצטרכו הקהילה באמת לשלם היות שזה מצד של תקנה. הגאון מברודי, הגאון הרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, בספרו מחזה אברהם הוא מביא שאלה שנשאלה על ידי בית דין מז'לנה אודות תשלום

1:06:02 דובר 2 פנסיה עבור האלמנה, ושם הגאון, המחזה אברהם, הגאון מברודי, הוא מביא גם כן את דברי הדברי חיים, אבל הוא חולק עליו ואומר שצריכים לתת את זה וחייבים לתת את זה לה כדבעי, והוא אומר שזה לא צדקה, שזה בעצם ה-ה-ה-העבודה שצריכים לתת לו. הייתה שם גם שאלה לגבי, אה, תשלום פנסיה עבור אלמנה, ובעצם שם הוא כותב שלא יתנו את זה כפי שכותב הדברי חיים משום צדקה, אלא משום ועשית הישר והטוב. והוא כותב שם ששם הייתה שאלה בעצם ל-לתת משכורת ולשלם לאלמנה של שוחט ובודק של המקום. אז אנחנו אומרים שזה מדין הישר והטוב, ואפילו אם אין לקהילה קרן לתת, הם חייבים לתת את זה. והוא כותב, הוא כותב שם, "וכופין על משורת הדין", על לפנים משורת הדין. מה הכוונה על כופין לפנים משורת הדין? שהיות שזה מנהג ישראל תורה, אז זה פה זה לא... היות שזה מנהג ש-שמנהג בכל קהילות ישראל לשלם וללכת לפי מנהג המדינה, ולפי זה הוא כותב, ויש חיוב של ועשית הישר והטוב ויש חיוב לתת את זה, אז לכן דמי הפנסיה חייבים לתת את זה לא מדין צדקה, אלא מדין של ועשית הישר והטוב, ויש התחייבות על כך. בעצם כך לפי הפסיקה הזאת הרבה מגדולי הפוסקים, והם רבים כפי שאנחנו הזכרנו. מורי ורבי הרב מרדכי אליהו מביא את זה במאמר מרדכי. גם מובא גם כן בפסקי דינים הרבניים לגבי עניין של פנסיה, שהולכים לפי זה. הוא כותב שההחלטה היא שמעביד שלא הפריש לעובדים תשלומים לביטוח פנסיוני בניגוד להוראות החקיקה שמחייבות אותו לעשות כן, יהיה חשוף לא רק לתביעה לקבלת כל התשלומים שלא שולמו עד לסוף תקופת ה-העסקתו של העובד שעבד אצלו, יהיה גם

1:08:42 דובר 2 כן חשוף לשלם גם לתביעה עקב אובדן כושר העבודה של עובד שעבד אצלו ולא נערך עבורו הביטוח מפני אובדן הכושר הזה. צריך גם לשלם משום שהוא הפר את החוק של חובה, וזה חובה שלפי החוק בסעיף שישים ושלוש של החוק של המדינה. הווה אומר, בית הדין הרבני כתב מילה במילה מה שבעצם כתב, כתבו לפי מנהג החקיקה שיש פה בארץ ישראל, לפי זה צריכים לבוא ולשלם. עכשיו, אכן כפי שאנחנו אמרנו, מאז שנת אלפיים ושמונה חל במשק הישראלי צו הרחבה לפנסיה חובה בישראל, מה שנקרא ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק. הווה אומר, לפי החוק הזה הולכים לפי-- אז החוק אומר שזה-- החובה הזאת, הצו הזה מטיל חובה על המעביד לערוך ביטוח פנסיוני לעובד. אי מילוי אחר ההוראה הזאת, אם אינו עושה את זה, זה נקרא הפרת חובה חקוקה לטובתו של צד הנפגע. הווה אומר, גם אם עכשיו הבן אדם, העובד לא יעשה את זה, המעביד חייב לעשות את זה. ובעצם כך מביא גם כן הרב בלוי באריכות בספרו פתחי חושן, וכך אנחנו הזכרנו גם כן את הציץ אליעזר שכותב גם כן הולכים לפי הדבר הזה ולפי ה-הקביעות, ואכן הוא כותב, הציץ אליעזר, שחוץ ממה שיש לפרנס את הבן אדם בעת זקנותו וכבר הוא לא יכול לעבוד, וכמובן הדבר הזה הוא לא נעשה רק מדין צדקה, אלא מדין מנהג, מנהג המדינה שמחייב לעשות את זה מדין עשיית הישר והטוב. לכן חייבים לתת לו את המשכורת כפי שצריך לקבל, ומעבר לזה הוא צריך באמת לתת לו את זה בזמנו. עכשיו בנושא הזה לנו יש חשיבות גדולה כאשר אנחנו רואים התייחסות של הרבי בנושא הזה של הפנסיה לאלמנה. רואים

1:11:19 דובר 2 את זה בתשובה שהרבי כותב בעצם להנהלת תומכי תמימים ליובאוויטש בלוד. זה מכתב של הרבי מיום י"א אייר תשכ"ה ונמצא באגרות קודש חלק כ"ג באיגרת ח'תתקע"ז. שמה הרבי כותב ומתייחס לגבי שאלה לגבי בעצם אלמנתו של הרב חיים סולוברוק[?], שבעצם היה מנהל ישיבת התמימים בראשון לציון, ובעצם הרבי מתייחס לנושא הזה לגבי הפנסיה. לפי ההבנה של המכתב בעצם צריכים להבין שאולי זה היה כמו שהרבה מצוי. אני יכול להגיד לדאבוננו היום בעצם שהרבה התבלבלו בין נושא של לעשות שליחות, למסור נפש. כמובן שזה דבר שאין על זה שאלה. להקדיש לילות כימים לעניין השליחות, להקריב מזמנו, לחלק גם כן מכספו, לבין מה שצריך לבוא ולקבל משכורת ולדאוג לפרנסת ביתו ולדאוג לאשתו. ולחשוב לעשות חישוב שבעצם, לא עלינו ולא עליכם, יש מצב כזה שבן אדם חולה ובן אדם יכול להיות במצב כזה שנפטר בר מינן, ואז בעצם מגיע למצב כזה שהוא לא חשב על מה יהיה אחרי זה, מה יהיה המצב של האלמנה ומה יהיה המצב. והיום אנחנו רואים שבגלל המצב הזה הם נתלים באמת. נכון שבעצם האלמנה והיתומים, האפוטרופוס שלהם זה בית הדין, וצריכים לדאוג להם ולתת להם. רואים היום כל כך הרבה קריאות של צדקה לטובת זה. אבל אם הבן אדם היה חושב... עכשיו אני לא עכשיו רוצה לדון בנושא. זה גם עניין בפני עצמו שבן אדם צריך גם כן לעשות גם כן ביטוח חיים. אז רובם ככולם של הפוסקים אומרים שכן צריך לעשות, וזה לא מקטני אמונה, אלא אנחנו רואים היום שהמצב הוא שאחד משלושה, בן אדם שהוא בריא ושלם וזה קורה הדבר הכי קטן וקורה לו ובן אדם, השם ישמור, והוא משאיר אחרי זה עול. והרבה פעמים גם

1:14:10 דובר 2 כן, העול הזה הוא גורם למצב כזה שהילדים גם כן, והאלמנה גם כן, השם ישמור, מתמוטטת והיא הולכת אחריו, בר מינן. והדברים האלה, לצערנו. לכן צריך לדעת עד כמה הדבר הזה הוא חשוב. וגם שליח, גם רב, גם אם שיהיה גם מנהל מוסד, צריך שהוא מקריב את עצמו לשליחות הגדולה ולעבודה גדולה. צריך לדעת שהוא צריך שיהיה לו תלוש משכורת, שבתלוש המשכורת הוא צריך גם כן להפריש לפנסיה, ושיהיה תלוש משכורת מכובד, ושיהיה לו גם כן לילדים שלו גם כן אחרי זה, ולאלמנה גם כן במה לחיות. והדבר הזה היום נכנס עוד יותר ועוד יותר. אבל אז בזמנו, כפי שאנחנו יודעים, בישיבות, במוסדות, עבדו כמובן לשם שמיים, אבל קיבלו מלגה. לא כל הזמן המלגה הזאת הייתה נכתבת, לא כל הזמן באמת הם שמו לפנסיה ובאמת היו חיים מזה. חלקם הגדול אפילו לא שמו בצד. ואז בעצם הדבר הזה הגיע לרבי. ואז הרבי כתב, ופה אני רוצה לצטט את המילים של הרבי: "פנסיה לאלמנתו שתחיה לימים טובים ארוכים של הרב החסיד מ--" אה, מתכוון הרבי לרב רוק[?], "מייסד סניף האמור ומנהלו במסירות נפש משך כמה שנים". פה הרבי מדגיש שבעצם צריך לקחת בחשבון, כפי שנראה אחרי זה בסוף, שהעניין הזה, שהוא מסר נפשו במסירות נפש, אי אפשר עכשיו להגיד שכל העבודה שהוא עשה והוא לא קיבל על זה תמורה והוא לא קיבל כסף, ועשה והשקיע ופעל ועשה וזה, להגיד שלא היה כלום. הוא קיבל, אה, חמש עשרה אלף, אה, לירות. אני לא יודע כמה היום הלירה, אבל בעצם זה עוד דיון גם בהלכה לגבי הכתובה שנכתבה בלירות. עכשיו באים לקבל את הכסף הזה, האם-- איך דנים אותם? לפי הכסף

1:16:37 דובר 2 שהיה אז או שלפי כמה עולה היום? אז כמובן שדנים את זה לפי כמה היה אז בזמנו ומסתכלים על זה לפי הערך הזה. כמובן יש דיון בפוסקים בנושא הזה, אבל אז בעצם היה בן אדם, אבל אז היו נותנים לו במה לחיות. היום הרי הרבי מדגיש שהמנהל-- הוא ניהל את זה במסירות נפש במשך כמה שנים, ואי אפשר עכשיו להתעלם מזה. ויהיה, ככה הרבי כותב, "יהא כפי הנהוג בארץ הקודש, תיבנה ותכונן". הרבי אומר שהולכים לפי מנהג המדינה. זה נעשה בארץ ישראל, עבד בראשון לציון, בלוד, זה יהיה כפי מנהג המדינה הנהוג בארץ ישראל. לגבי עובד ומעביד, לגבי פנסיה, לגבי כמה צריך לשלם לו. והרבי מדגיש: "ובמוסדות חב"ד בפרט". צריך לראות גם כן לגבי כמה משלמים, כמה נותנים, כמה משלמים ל-- במוסד חב"ד לאחד שעשה וזה וזה, לעשות את החישוב, לעשות את החישוב של השנים שהוא עבד, לעשות את החישוב כמה מגיע לו בכללות. ובזה מסיים הרבי. בזה אנחנו רואים שיש חיוב לא מדין צדקה אלא מדין מנהג המדינה, משום המנהג הנפוץ, וכופין על המנהג. לנו יש התחייבות על כך לעשות את זה מצד "ועשית הישר והטוב", ולפי הדבר הזה רואים שאכן משלמים דמי פנסיה. מהנקודה שהרבי כתב שמסתכלים גם כן לגבי העבודה שלו והפעילות שהוא עשה ועשה ופעל. היה דיון אצלנו בבית דין של איחוד הרבנים צרפת לגבי איזה ראש ישיבה שלא עלינו ולא עליכם נפטר בטרם עת, ובמשך כל השנים היה מקבל כסף מלגה, היה מקבל מתוך הישיבה. אז יש כמובן, אה, עזרה ותמיכה ש-של המדינה שנותנת. פה בארץ יש מה שנקרא הכסף של משרד הדתות, על זה מוסיפים, מה שבעצם מקבלים רוב ככולם של האברכים.

1:19:14 דובר 2 בתור תלמיד ישיבה יש גם כן מלגה, שאותו ראש ישיבה קיבל מלגה גדולה, אבל מלגה. אז כמובן הוא הקריב, והוא, עד שבאמת בנו את הישיבה והגיעה באמת לשם תפארת, אז הוא הלך וכיתת רגליו ועשה והק-והקריב לילות כימים, ללא, ללא זמן וללא שעות, וגם הוא לא אמר: עבדתי כך וכך שעות בשביל טובת המוסד, לטובת הישיבה, אלא פשוט הקריב ועשה. בעצם על הנושא הזה באה אלמנה ודורשת שהמוסד שבו בעלה היה ראש הישיבה ועמד ועשה ופעל, שישלמו לו, שישלמו לה בעצם, שייתנו לה את הפנסיה. מצד שני, באים, אה, באים ההנהלה, אומרים: לא, עכשיו הישיבה, נכון, אנחנו מוכנים לעזור, לתת מדי פעם, לתת לה תמיכה זמנית. אפשר לעזור לה גם כן בחגים, אבל לתת פנסיה, או אפילו כמובן, יש בכל זאת איזשהו סכום שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי, וסכום גם כן של הפנסיה, שאיכשהו באיזשהו שלב בחיים שלו הבעל גם כן עבד ו-ו-ו-הפריש. אז אמרו: אנחנו מוכנים באמת לעזור, אבל לא להשלים מהפנסיה ולתת לה גם כן משהו תמידי שיהיה בזה התחייבות. אז כמובן אנחנו הסתכלנו על הנושא הזה ושמענו את הצדדים, וכמובן לפי ההגדרות שאנחנו הבאנו הולכים לפי מנהג המקום, לפי מנהג המדינה, ובזה אנחנו דנים בו כדינא דמלכותא דינא, שבעצם אנחנו נוסעים ומסתכלים על מה שקבעו בנושא הזה לגבי פנסיה וכל הדברים האלה. הצד השני, הצד של האישה, רצה להביא כאילו, אה, בעלה באיזשהו מקום יש לי, יש לו דין של שותפות, שהוא שותף, וכדין של שותף אז הוא צריך גם כן לקבל כל ההוצאות וכל התוצאות וכל ה-- לא ההוצאות, התוצאות שיהיו גם כן פרי פירותיו וכולי וכולי. כמובן לא רצינו להיכנס בנושא הזה, אבל

1:22:10 דובר 2 מה שכן, אנחנו מסתכלים על המוסד, במיוחד אם זה מוסד כמו ישיבה. הרי בהבדל ממקומות אחרים השם של הישיבה היא בנויה על ראש הישיבה, מי ראש הישיבה. לא מסתכלים, כמובן מסתכלים על הצד הגשמי, אבל לא מסתכלים מי המנהל ואיך הוא מנהל. כמובן, אם אין קמח אין תורה, אבל מי ראש הישיבה? אפילו אלה שנכנסים לשיעור א' או לשיעור ב' ועדיין לא הגיעו לראש הישיבה, אבל הם מחכים שיגיעו לראש הישיבה. ראש הישיבה הוא נותן את הפאר של הישיבה. הבחורים הם מגיעים לישיבה רק בגלל שיש שם שם כזה של ראש הישיבה. מחבר ספרים, מוסר שיעורים להפליא. ראש מבריק מוסר את זה לבחורים, נותן דרך לימוד. זה ראש הישיבה. באותה ישיבה בעצם בנו אותה מכלום. אי אפשר להגיד שזו ישיבה שכבר יצאו לה מוניטין, תומכי תמימים או כי ישיבות אחרות, פורת יוסף או שאר ישיבות כאלה, או כיסא רחמים. עוד ישיבות כאלה חשובות שיש עליהן שם, יש מוניטין ויהיה ראש ישיבה מי שיהיה. כמובן לא מי שיהיה. הם רוצים בעצם לקחת ראשי ישיבות באמת טובים בזה, אבל השם של הישיבה עצמה עושה את שלו. פה לקחו ישיבה, הקימו אותה מאלף ועד תו. ראש הישיבה באמת כיתת רגליו, הלך והביא עוד בחור ועוד בחור ומסר. הזורעים בדמעה, עכשיו ברינה יקצורו, עבדו ועשו ופעלו ועוד ועוד ועוד. ואי אפשר להתעלם, להגיד בעצם שאי אפשר ש-ש-ש-שהבחורים שהגיעו לא הגיעו ב-בגדול בזכות ראש הישיבה. ובנושא הזה, ובנושא הזה בעצם אנחנו מסתכלים על ה-- ראש הישיבה כבעצם כחלק בלתי נפרד, ואי אפשר עכשיו להגיד שמה שהוא עשה עשה. אם לא היה הוא אז לא הייתה בכלל ישיבה, ואם כן הייתה ישיבה לא ישיבה

1:24:56 דובר 2 כזאתי שהייתה היום פורחת וכולי וכולי. אז העבודה שלו והמסירות שלו והשעות שהוא נתן והשיעורים שהוא מסר ואת ה-- ו-ו-ואת כל מה שהוא נתן לטובת הישיבה, אז זה בעצם פעל ועשה שבעצם הישיבה תהיה כפי שהיא. בעצם על ה-- על הנושא הזה אנחנו הסתכלנו והגענו בעצם למסקנה שלהגדיר אותו באמת כשותף אי אפשר. אבל מצד שני יש הלכה בשולחן ערוך בחושן משפט סימן שע"ה. היורד לשדה חברו ונטע או היורד לשדה חברו ו-- או היורד ל-ל-ל-- ועשה לו בית, על זה יש דיון האם עשה את זה ברשותו או שלא ברשותו. אז גם אם הוא עשה את זה שלא ברשותו הוא לא יכול להגיד לו, "אני לא משלם לך". הלך ונטע ועשה נטיעות, ירד בשדה ועשה והיטיב בשדה של החבר שלו. כמובן לא במצב כזה שהוא אוסר לו, "אל תיכנס". ירד שלא ברשותו, הוא יודע, ירד אבל בסדר. הוא לא יכול להגיד לו, "תוציא את כל מה שעשית", אלא חייב לשלם לו. שאף יורד שלא ברשותו, שלא תיאם ולא התנה עם בעל הבית, נפסק בהלכה שבעל השדה חייב לשלם ליורד את הוצאותיו. יש דווקא מילה גם כן בפוסקים, אבל לא נאריך בזה. האם ההוצאות שהוא הוציא הן יותר גדולות מאשר השבח שהוא עשה שם? אז כמובן ההלכה אומרת שהוא משלם לו על ההוצאות, על כל ההוצאות. פה במצב הזה והוא הדין גם כן שאם הוא יורד לשדה חברו ועשה את זה ברשותו אז חייב לשלם לו כאריס, דהיינו עליו לשלם לו בהכי טוב שיכול להיות. הווה אומר גם על השבח, גם על ההוצאות, גם על הכל, צריך לשלם לו על הכל. במצב הזה אותו

1:27:55 דובר 2 ראש הישיבה הוא נכנס לישיבה ועשה ופעל והוא השביח. הוא ירד כמובן ברשותו ובעידודו והשביח. ההלכה אומרת, וכך נפסק בפוסקים, שעל הדבר הזה הוא יכול גם לבוא אחרי זמן ולהגיד לו מה מגיע לי כך וכך. והוא לא יכול להגיד לו עשית את זה בשבילך או עשית את זה בלי שאני ביקשתי ממך. עשית את זה למטרה קדושה להרבות תורה במקרה הזה או להרבות נטיעות. עשית את זה באמת ואני טוען-- גם לא יכול להגיד לו קח את הכל בחזרה. מה שעשית צריך לשלם לו. הוא לא יכול להגיד לו לאותו בעל מוסד או לאלה שבאים אחריו, עשית את זה למטרה קדושה של השליחות ובשביל הרבי וזה. גם הרבי אומר שבמצב הזה מסתכלים וצריך לשלם דמי פנסיה ואי אפשר להגיד הכל למטרה קדושה. בן אדם אם הוא חי רק למטרה קדושה במה הוא יביא לחם לביתו? אלא חייבים להסתכל וייתנו לו בנושא הזה וייתנו לו וגם זה-- ככה אנחנו פסקנו שמסתכלים כמה האלמנה, בכמה היא מתפרנסת, כמה הבעל לבד, אה, שנות העבודה שהוא, אה, אה, ישב באותה ישיבה אנחנו גם כן עשינו חישוב. כמה הוא קיבל מ-מהמקום האחר, כמה יש לו היום דמי פנסיה ועשינו השלמה לא מדין צדקה אלא מדין התחייבות ועשית הישר והטוב. עכשיו לנקודה אחרונה. מה שהם רצו להעלות שיש לו דין שותף. בעצם בדין הזה מצאתי התייחסות בראשונים וכך הגאון הגדול אשר הייתי קרוב אליו עד מאוד, שהוא היה מגדולי הפוסקים שנקרא בפי כולם הגרז"ן, שהוא חותך. זה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זכר צדיק לברכה, אשר ברוך השם זכינו להיות קרוב אליו ולהביא אליו הרבה נושאים הלכתיים באנציקלופדיה התלמודית, שזה בעצם פרי הילולא של הגאון

1:30:41 דובר 2 החסיד הרב שלמה זוין, שהוא בעצם החדיר את הנושא הזה, ועד כמה אנחנו יודעים, עד כמה הרבי היה קרוב למוסד הזה. אז מי שעמד בראש המערכת אחרי פטירתו של הרב זוין זה הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, והוא בנושא הזה, הוא כותב למה מגיע באופן אוטומטי לבן אדם שירד שלא ברשות ומשלמים לו, נותנים לו, אבל בכל זאת, עשית את זה על דעתך. אז בכל זאת הוא יורד לשדה חברו. לא כתוב, הוא לא הולך אצל השונא שלו, אצל חברו, הוא יודע. והחבר הזה, הוא לא אמר לו אל תעשה כלום, הוא יודע, אבל בראש שלו החבר הזה אומר: טוב, שיעשה, שיעשה את העבודה, שיעשה את זה. מה אכפת לי? אני לא ביקשתי ממנו. הוא לא יכול. ושמה ההגדרה היא כמה וכמה טעמים שנאמרו על כך. צד אחד שנאמר משום שהשביח לו השני את נכסיו, לכן מגיע לו, לכן צריך לשלם לו. פוסקים ראשונים אחרים אומרים משום שהרוויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה, דהיינו הממון שבעל השדה חסך. אז הוא אומר לו, נעשה כממונו של היורד. אז הוא אומר: בוא, אתה חסכת כסף לעשות את הדבר הזה. אני עשיתי את זה. זה כאילו עכשיו שאני ירדתי והכסף שמגיע, ש-שחסכת, מגיע לי. עדיין זה מקשר, אבל לא עד כדי כך כפי שנראה עכשיו תיכף. יש ראשונים, יש פוסקים שאומרים הסיבה לכך שחייב לשלם ליורד בשדה חברו, שזה איש שירד בשדה או בנכס, משום שנעשה שותף עם בעל הקרקע בשבח שהשביחו הנכסים על ידי הנטיעה והבניין. הווה אומר, זה שעשית עכשיו ופעלת שבח ושדרגת את המקום ושדרגת את הנכס, עכשיו מסתכלים על זה אחרת ממה שירד עכשיו ועשה

1:33:18 דובר 2 לו את התיקונים בבית או עשה לו עוד חדר. זה משביח הרבה יותר. זה נותן לו עוד יותר. עכשיו זה, או אפילו עשה לו חלוקות בחדרים. מסתכלים עכשיו אחרת. זה כבר לא אותו בית, זה יותר, זה יותר גדול. אותו ראש הישיבה שהשביח ונתן, זה לא אותו ראש הישיבה, זה לא אותה ישיבה. זה ישיבה היום שיש לה מוניטין ויש שם טוב. אפילו לא עכשיו שהביאו ראש ישיבה אחר, אבל על שם, על שם מי שבאמת עשה את זה. אותו, אותו, אותו מנהל מוסד, אותו זה שבאמת עשה את הכל ופעל. זה שעכשיו הגיעו למצב הזה בשביל שהשביח, אז נעשה שותף בשבח, אז הוא מקבל יותר. אפילו יש לו הגדרה יותר, אפילו כפי שאנחנו רואים שאצל שותף יש בכל זאת, שיש מצבים כאלה וכאלה שאולי הוא יקבל פחות, הוא יקבל כשותף על השבח, הוא יקבל את זה כאריס. והנה הוא במצב הכי טוב. ולפי ההגדרה הזאת, ויש עוד כמה וכמה הגדרות, הגענו בעצם למסקנה שבמצב הזה מדין פנסיה, כפי שאנחנו אמרנו, דינא דמלכותא דינא, הולכים לפי זה ומנהג המקום, ולפי זה אנחנו הולכים. ויש היום חוקים וצריכים לעמוד עליהם ולעשות את הכל. כמובן, את הכל במסגרת של בית הדין, ובית הדין יבוא וידון וישמע את הצדדים. הוא יגיע ויעשה את השיקולים ויסתכל מעבר על הכל, על הנתונים. כמה הוא קיבל, כמה מגיע, כמה, מה הם השנים שהוא עבד. הכל לפי מנהג המדינה. צריך לשלם את זה לא מדין צדקה, אלא מדין של מנהג שנפוץ בו צריך לשלם, לא רק מדין צדקה כפי שבן אדם מחליט לתת או לא לתת, וכמה ייתן וכמה לא ייתן בזה. אה, וזה גם תלוי אם

1:35:15 דובר 2 יש כסף או זה לא כפי שרצה אותו מנהל של הישיבה לתת לו עזרה מדי פעם, לעזור בחגים. לא, זה לא מדין צדקה. זה מדין ועשית הישר והטוב. חיוב יש בזה. עכשיו לקחת בחשבון את כל העבודה שהוא עשה ואת כל השעות שהוא הקדיש ואת כל מה שהוא עשה לשדרג את המקום, ולהגיע לעמק השווה ולהסתכל עליו כדין מי שיורד בשדה של חברו. וזה גם כמובן נעשה ברשותו, והשביח, שהשבח הזה חייב לתת לו. וכפי שאנחנו הגדרנו, גם לדעת הרבה פוסקים יש לו דין שותפות על השבח, לא על העיקר, אבל על השבח שהשביח לו יש לו דין של שותפות. והאמת והשלום יבואו. צריכים לעשות את הכל בדרכי נועם ובדרכי שלום על פי דין תורתנו הקדושה, על פי הפסיקה של בתי הדין, וחייבים לעשות את זה. ובן אדם חייב ללכת ולעשות את הכול ולפעול על הנושא הזה. ו... השם יעזור שבעצם על הדבר הזה שבן אדם להרבות באהבה ואחווה ובשלום, ולהביא את המצב הזה כפי ש... אנחנו יודעים שכאשר אנשים באים לפני, לפני שהם הגיעו, את זה כמובן ראיתי שהזכיר את זה רבי עזריאל פוטרפס, שלמה אנחנו מסתכלים על מצב כזה שכאשר הם באים שני בעלי הדין צריך להסתכל עליהם כרשעים לפני מתן הדין? הרי יש שמה אחד שהצדק איתו והשני הצדק לא איתו. הכוונה בזה זה שיש בטוח אחד מהם שהצדק איתו. אז למה צריכים להסתכל על שניהם כרשעים? צריך להגיד על אחד מהם, לא על שניהם. אחד מהם הוא בטח צדיק. וכשהם יוצאים צריכים להסתכל על שניהם כזכאים, אבל בכל זאת יש אחד מהם שהוא לא זכאי. יש אחד שהוא חייב. אבל למה להסתכל עליהם כזכאים? אלא עצם

1:37:49 דובר 2 העניין שבאו לפני בית דין, וכל בי דינא שכינתא שריא, והם כבר לא בסכסוך ביניהם, והם ברוך השם הגיעו למסקנה והם מקבלים עליהם את-- כמובן, כשהם קיבלו עליהם את הדין, כשהם מקבלים את הדין, אז שניהם כזכאים. אז בזה אנחנו צריכים לדעת שאם בית דין קבע, ואם בית דין, ואם בן אדם בא וחתם על שטר בוררות וקיבל על עצמו, חייב לשמוע את מה שיפסקו, וכשקיבלו עליהם את הדין הרי שניהם נחשבים כזכאים. גם מי שבעצם צריך לשלם הוא גם זכאי בזה שברוך השם נתנו לו את האפשרות על ידי בית הדין לשלם את חובו.