חצי שיעור אסור מן התורה - הרב יצחק אייזיק קעניג שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו נתעכב על הנושא של חצי שיעור. יש דין, הגמרא ביומא, בדף-- מסכת יומא בדף, אה, ע"ד, הגמרא מביאה את הדין הזה שחצי שיעור אסור. זאת אומרת, כל האיסורים, כל איסורי האכילה בתורה זה בכזית. למשל חלב. אם אחד אוכל חלב כזית, הוא חייב כרת וכן שאר האיסורים. האיסור הוא דווקא ב-- החיוב הוא דווקא כשהוא אוכל כזית. אבל אם הוא אוכל חצי שיעור, למשל חצי שיעור חלב, הוא לא חייב כרת, אבל איסור יש בו. אמנם חיוב אין, רק אם הוא אוכל כזית, אבל איסור יש גם בחצי זית. אבל האם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן? בזה חולקים רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה. אמנם אין חיוב, אבל זה אסור מן התורה. וריש לקיש סובר שמן התורה זה מותר. כל האיסור בחצי שיעור זה רק מדרבנן. והגמרא מביאה שרבי יוחנן לומד את זה מזה שכתוב "כל חלב". כשהתורה אוסרת חלב, היא אומרת "כל חלב". מה זה כל חלב? ה"כל" בא לרבות אפילו חצי שיעור. כך סובר רבי יוחנן. במסכת שבת, התחלנו הרי בישיבות ללמוד שבת, אז, אה, המשנה הראשונה מתעכבת על הדין של הוצאה בשבת. אסור להוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת. אז המשנה מתעכבת על כמה פרטים בעניין הזה. אז המשנה מתחילה ואומרת, "יציאות השבת יש בהן שתיים שהן ארבע". זאת אומרת, יש שני אופנים של הוצאה שהוא חייב על זה, כמו כל אחד שעושה מלאכה בשבת הוא חייב או-- במזיד הוא חייב סקילה, ב-בשוגג הוא חייב חטאת. אז החיוב הוא כשהוא עושה את כל המלאכה. אם אחד מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הוא חייב. אבל יש שני אופנים. יש

02:43 דובר 2 אופן של הוצאה שהוא עומד, הוא עומד בפנים ומוציא את זה החוצה. הוא מושיט את ידו ומוציא את זה החוצה. ויש אופן אחר. הוא עומד בחוץ ומכניס את היד פנימה ומוציא את זה החוצה. שניהם זה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל בשני אופנים. או-- יש אופן אחד, כאילו שבעל הבית שנמצא ברשות היחיד מוציא את זה החוצה, ואופן שני, כאילו העני שהוא עומד בחוץ ומוציא את זה החוצה, מה שבעל הבית נותן לו. על כל פנים כתוב שתיים. יש שתיים מן התורה שהן ארבע. הכוונה עוד שניים, שזה רק מדרבנן. ולמה? מה זה השתיים שזה רק מדרבנן? כשכל אחד עושה חצי. זאת אומרת הבית, ה-בעל הבית עקר את זה מרשות היחיד והוא לא, והוא לא ה-הניח את זה ברשות הרבים. העני לקח את זה ממנו והעני הניח את זה ברשות הרבים. אז פה כל אחד עושה חצי מלאכה. בעל הבית עשה מה שנקרא העקירה מרשות היחיד ובעל הבית עשה-- והעני עשה את ההנחה. אז כיוון שכל אחד עשה חצי אז הם פטורים, הם לא חייבים. אבל איסור יש בזה, וזה הכוונה שהן ארבע. יש שני אופנים שאומנם מן התורה הוא לא חייב, כי כאילו חיוב אין כאן, אבל מדרבנן זה אסור. או, אז ככה. כתוב שהארבע, השניים הנוספים הוא לא חייב, כי כל אחד עשה רק חצי, אבל זה אסור. עכשיו לא כתוב בפירוש במשנה אם זה אסור מדרבנן או שזה אסור מן התורה. רש"י על המקום אומר שזה אסור רק מדרבנן. כיוון שכל אחד עושה פה חצי, זה רק מדרבנן. אז מתעכבים כאן המפרשים לכאורה למה שזה לא יהיה אסור מן התורה מדין חצי שיעור. כמו שאמרנו קודם

04:45 דובר 2 שלפי רבי יוחנן אז חצי שיעור אסור מן התורה, וההלכה היא כרבי יוחנן. אז לכאורה כאן זה כאילו שהוא עושה חצי שיעור, הוא לא עושה את כל המלאכה, אבל אחד עושה חצי, הוא עושה עקירה, השני עושה הנחה, שנאמר שזה אסור מן התורה. מדוע רש"י אומר שזה רק מדבריהם, שזה רק מדרבנן? הרי ההלכה היא כרבי יוחנן. כך שואלים על רש"י. אז ניתן לכאורה, היה ניתן לומר שרש"י סובר שכל הדין הזה, שחצי שיעור אסור מן התורה, זה רק באיסורי אכילה ולא בשאר איסורי התורה. חלב, הרי אמרנו קודם שמאיפה לומדים שחצי שיעור אסור מן התורה, מחלב, כי כתוב כל חלב. חלב זה איסור אכילה. אז מחלב לומדים על כל איסורי אכילה שחצי שיעור אסור מן התורה, אבל כאן אנחנו מדברים באיסור מלאכה בשבת. זה לא איסור אכילה. אז יכול להיות שבחצי שיעור באיסורים אחרים זה לא אסור מן התורה. לא לומדים את זה מחלב. ומי אומר את הדבר הזה? אז יש בשו"ת חכם צבי בסימן פ"ו, אז החכם צבי בדרך אחת כך לומד, שכל הדין שחצי שיעור אסור מן התורה זה רק באיסורי אכילה ולא בשאר האיסור. ושמה הוא מדבר בנוגע לאיסור בל יראה. יש הרי דין בפסח שאסור לאכול חמץ ויש איסור נוסף שאסור שייראה בביתו חמץ. לא ייראה לך חמץ. זה לא איסור אכילה. אז אם אחד, אז ככה, כמו שאכילת חמץ השיעור הוא כזית ואז הוא חייב כרת, כן? אותו דבר האיסור בל יראה שלא יהיה לו חמץ זה גם בכזית. לומדים את זה מאיסור אכילה, שכמו שהאכילה זה כזית, גם האיסור בל יראה זה בכזית. אז מה הדין אם אחד יש לו חצי זית בביתו,

06:58 דובר 2 חצי זית חמץ, הוא עובר על בל ייראה? זאת אומרת, לפחות איסור. אם אני אומר שחצי שיעור אסור מן התורה, האם גם בבל ייראה נאמר שאם יש לו חצי שיעור הוא עובר על בל ייראה מן התורה? זאת אומרת איסור. אמנם זה לא כל כך חמור כמו שיעור שלם, מלקות אנחנו לא ניתן לו על זה, אבל איסור. אז רוב הפוסקים סבורים שלא, שעל בל ייראה אין איסור חצי שיעור. גם המגן אברהם פוסק ככה וגם אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בסימן תמ"ב. אדמו"ר הזקן פוסק שאין, כי אין איסור מן התורה על חצי שיעור, על חצי כזית לגבי בל ייראה. ואז החכם צבי מדבר על זה. למה בבל ייראה אין חצי שיעור אסור מן התורה? אז הוא אומר כי הדין חצי שיעור אסור זה רק באיסורי אכילה. בל ייראה זה לא איסור אכילה. כן? ובפשטות, בקונטרס אחרון שמה, בס"ק י"ז, בסימן תמ"ב בקונטרס אחרון י"ז, אז אדמו"ר הזקן מצטט את החכם צבי. כשהוא אומר שבבל ייראה אין איסור חצי שיעור, אז הוא אומר כמו שכתב, הוא משבח את הטעם של החכם צבי, כמו החכם צבי, כי בבל ייראה אין. עוד נראה אבל שיש עוד הסבר בחכם צבי מדוע בבל ייראה אין איסור חצי שיעור מן התורה, אבל הטעם הראשון של החכם צבי אומר כי זה רק באיסור אכילה. אז לכאורה יכולנו לומר שזו הסיבה שרש"י סובר אצלנו לגבי מלאכה של שבת, אם הוא עושה חצי מלאכה שהוא לא עובר על, על חצי שיעור מן התורה כי זה לא איסור אכילה כמו החכם צבי. אבל זה לא נכון, ברש"י אי אפשר כך לפרש, כי רש"י בפירוש בהמשך המסכת בדף ע"ד

09:00 דובר 2 רש"י אומר בפירוש שיש דין חצי שיעור אסור מן התורה גם במלאכת שבת. שם הגמרא מדברת לגבי אפייה. אם אחד אפה דבר בשבת פחות משיעור, פחות מגרוגרת. זאת אומרת, יש שיעור. מה נקרא שיעור לגבי אפייה, הוא אפה פחות משיעור. אז הגמרא שואלת ככה בתמיה, וכי מותר לאפות פחות משיעור? כאילו. אז רש"י במקום אומר שמה אריכות של חצי שיעור אסור מן התורה. כך אומר רש"י. זאת אומרת שגם במלאכת שבת, שזה לא איסור אכילה, לפי רש"י זה אסור מן התורה גם בחצי שיעור. אז נו, אז, אז מה ההבדל אז? לכאורה, כמו שלגבי אפייה רש"י סובר שחצי שיעור אסור מן התורה, אז חוזרת השאלה פה לגבי הוצאה. אז אם הוא עשה חצי הוצאה, כאילו הוא עשה רק עקירה או רק הנחה, אבל זה חצי שיעור לכאורה, מדוע שזה לא יהיה אסור מן התורה? מדוע רש"י אצלנו אומר שזה רק מדברי חכמים, שזה רק מדרבנן? אז ההסבר ברש"י בפשטות הוא, וזה כתוב בספר תוצאות חיים מהגאון רבי מנחם זמבה. הוא מביא את זה בשם המאירי שיש הבדל בין חצי שיעור לחצי מלאכה. חצי מלאכה זה לא חצי שיעור. זאת אומרת ככה. אם למשל הוא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, בכמה מחייבים על הוצאה? למשל במאכל זה צריך להיות גרוגרת, כאילו זה צריך שצריכים שיהיה חשיבות לחפץ שהוא הוציא אותו. אם הוא מוציא גרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. זה נקרא מלאכה. אם הוא מוציא חצי גרו-- חצי גרוגרת, הוא עשה הוצאה שלמה. הוא עקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים, אבל חצי גרוגרת. זה נקרא חצי שיעור, כי יש כאן מלאכה שלמה, הוצאה שלמה בחצי שיעור. אבל אם אחד עושה עקירה לבד,

11:20 דובר 2 כמו שאנחנו מדברים במשנתנו כאן, אז זה לא נקרא חצי שיעור, זה חצי מלאכה. הוא לא עשה הוצאה גמורה, הוא לא הניח את זה ברשות הרבים, הוא רק עקר את זה מרשות היחיד. השני הניח את זה. זה לא חצי שיעור, זה חצי הוצאה. חצי הוצאה זה כלום. זה לא חצי שיעור. אם הוא עושה הוצאה שלמה בחצי, בכמות של חצי שיעור, זה נקרא הוצאה של חצי שיעור, וזה באמת יהיה אסור מן התורה. אבל כאן אנחנו לא מדברים על הוצאה של חצי שיעור. כאן אנחנו מדברים על חצי הוצאה. זה חצי מלאכה, זה לא חצי שיעור. חצי מלאכה זה כלום. זה לא נקרא חצי שיעור. ולכן רש"י אומר שזה רק מדברי חכמים. זאת אומרת בפשטות ההבדל הוא אם זה חצי בכמות או חצי באיכות. אם הוא עושה הוצאה שלמה, אז באיכות זה אותה איכות, יש כאן הוצאה, אלא הכמות היא חצי גרוגרת. זה נקרא חצי שיעור. אבל אם אחד עושה רק עקירה לבד או הנחה לבד, זה חצי מלאכה. זאת אומרת באיכות אין כאן, אין כאן איכות שלמה, יש כאן חצי איכות, חצי איכות זה כלום. זה לא חצי שיעור. כך אומר המאירי. התוצאות חיים מביא את זה מהמאירי, וזה ההסבר ברש"י בפשטות. לכן באפייה שמה בדף ע"ד מדברים שהוא אפה חצי שיעור, אבל האפייה הייתה אפייה שלמה. אין כאן חיסרון באיכות, יש כאן חיסרון בכמות. זה נקרא חצי שיעור וחצי שיעור באמת אסור מן התורה גם בשבת, אבל פה זה חצי מלאכה. זה לכאורה ההסבר. הדבר הזה לא כל כך פשוט. החילוק הזה לחלק בין חצי שיעור לחצי מלאכה יש מקום לערער על זה. מדוע? אז ככה, כי

13:15 דובר 2 הגמרא ביומא, מה שהזכרנו קודם, הגמרא ביומא אומרת שחצי שיעור אסור מן התורה. לומדים את זה מ"כל חלב", כן, אבל הגמרא מוסיפה איזה הסבר. הגמרא אומרת מדוע באמת גם חצי שיעור אסור מן התורה. אומרת הגמרא, הלשון של הגמרא הוא "כי חזי לאצטרופי". מה הכוונה? זה ראוי להצטרף. מה הפשט? אם אחד אוכל חצי חלב, חצי שיעור, חצי זית חלב. בינתיים הוא לא, הוא לא עשה, הוא לא אכל חלב כאילו, חסר כאן בשלמות האכילה. אבל אם הוא יאכל עוד חצי זית זה כבר יהיה זית. זאת אומרת ככה, החצי זית הזה ראוי הרי להצטרף עם עוד חצי זית. אז לכן אני לא יכול להתעלם ולומר שחצי זית זה כלום. חצי זית זה כן משהו, כי הרי ברגע שהוא ייקח עוד חצי זית כאילו שני חצאים הרי יצטרפו לאיסור גמור. אז ממילא זה, זה אומר בעצם שגם חצי זית יש בזה בעיה, יש בזה איסור. הלשון של הגמרא הוא כיוון שזה חזי לאצטרופי, לכן זה אסור. מה ההסבר של הדברים? אז ניתן לפרש את זה בשני אופנים. ניתן לפרש כאילו שזה כמו סייג כזה. נכון שהתורה אסרה לאכול כזית חלב, וחצי זית התורה לכאורה לא אסרה. לא, לא חייבה על זה על כל פנים. אבל יש פשוט חשש ברגע שאנחנו נתיר לו לאכול חצי זית, בסדר, אז הוא יחשוב, אני עכשיו יאכל חצי זית, אחר כך אני יאכל עוד חצי זית. זאת אומרת הוא יכול, זה, הוא יכול לבוא לידי אכילת זית. זאת אומרת זה כמו סייג, כמו שאנחנו יודעים שרבנן גזרו כל מיני גזרות שלא יבואו לידי איסור דאורייתא. אז בתורה עצמה יש כזה מושג, כיוון שכזית חלב

15:23 דובר 2 הרי חייבים על זה, חייבים על זה כרת, אז התורה אסרה גם חצי כדי לא להגיע לידי כזית שלם. זה ההיגיון בזה, זה הפשט. חזי לאצטרופי. הוא עלול הרי להצטרף עם עוד חצי זית. אז זה כמו סייג. באחרונים הם מגדירים את זה, זה סיבה. יש סיבה לאסור חצי כי הוא עלול על ידי זה לבוא לידי אכילת שיעור שלם. זה הסבר אחד בחזי לאצטרופי. אפשר אבל להסביר באופן אחר שחזי לאצטרופי זה לא חשש שהוא יאכל שיעור שלם, אלא זה כמו סימן. זה כאילו אומרים ככה, אם אחד אוכל כזית הוא אוכל שיעור שלם. אם אחד אוכל חצי זית, אז מה הפשט? הוא לא אכל חלב? זאת אומרת, הרי אפשר לומר שהחפצא של חלב זה רק אם יש בזה כזית. אם יש, אם יש בזה חצי זית זה לא חלב? זה גם חלב. והראיה שאם הוא יאכל את החצי הזה ואחר כך הוא יאכל עוד חצי, אז הוא כבר אכל כזית חלב. במילים אחרות, הזית הרי הוא, הוא משני חצאים, משני חצאים נהיה זית. אז זה לא הגיוני לומר שאם אתה אוכל חצי חלב, חצי זית חלב לא עשית כלום. מה זה כלום? אם חצי זה כלום, אז חצי ועוד חצי זה שני כלום. זה, זה פעמיים אפס כמו שאומרים. מפעמיים אפס נהיה, נהיה אחד. זאת אומרת, מזה שאני רואה ששני חצאים מצטרפים לכזית ומחייבים אותו על זה, זה עצמו אומר שגם בחצי יש בעיה. זאת אומרת, כי האיכות היא אותה איכות. זה לא הגיוני לומר שהכמות היא מייצרת את האיסור, כאילו כל זמן שאין חלב, שאין זית זה לא חלב, זה שומן. זה לא ככה, זה הרי חלב.

17:25 דובר 2 והראיה שהוא יכול להצטרף עם עוד חצי. במילים אחרות, החזי לאצטרופי בא ואומר שזה הגיוני, זה לא סיבה לאסור את זה. זה סימן. זה סימן שגם בחצי יש כבר בעיה ולכן שני חצאים מחייבים על זה. אבל אילו בכל חצי לא הייתה בעיה, אז הכמות, זה לא הגיוני לומר שהכמות היא מייצרת את האיכות כאילו היא מוסיפה בחשיבות. כן, זית הוא יותר חשוב, זה אכילה יותר חשובה. אבל לבוא ולומר שחצי זה כלום זה לא הגיוני, כי הרי זה חזי לאצטרופי. זאת אומרת, יש פה שני הסברים מדוע חצי שיעור אסור מן התורה מצד חזי לאצטרופי: או סיבה כדי שלא יבוא. בעצם בחצי אין בעיה, אבל כדי שלא יבוא לאכול כזית אני אוסר, אני אוסר עליו. או לא, החצי עצמו הוא כבר סיבה לאסור את זה. לא מצד הגזירה שמא הוא יאכל. אז עכשיו ככה, בנוגע למה שאמרנו קודם שיש הבדל בין חצי שיעור לחצי מלאכה, מה שהמאירי אומר. זה מובן יותר אם אני לומד כמו הדרך השני שאמרנו שזה סימן. בחלב אני אומר אם על כזית אתה מחייב אותו, זה עצמו אומר כזית הרי מורכב משני חצאים, אז זה עצמו אומר שכל חצי בעצם יש לו בעיה. זה בגלל שזה אותה איכות. אבל בחצי מלאכה, כפי שאמרנו קודם, חצי מלאכה זה לא אותה איכות. זה לא, בחצי מלאכה לא חסר בכמות. בחצי, בחלב כשיש חצי זית זה חסר בכמות, אבל האיכות היא אותה איכות ולכן ההיגיון אומר שזה אסור. אבל בחצי מלאכה אין היגיון לאסור את זה כי זה חצי איכות. חצי איכות זה כלום. ואז מובן החילוק מה שהמאירי אומר. אבל אם נאמר שהסיבה שהתורה עשתה חצי

19:27 דובר 2 שיעור בחזי לאיצטרופי וזה כסייג, שאם אתה תתיר לו חצי הוא יבוא לעשות את הכל. זה ניתן לאסור גם בחצי מלאכה, כי ברגע שתתיר לו לעשות חצי מלאכה הוא יחשוב, הו, אפשר לעשות חצי, אפשר לעשות את הכל. אם זה כסייג אז יש עניין לאסור גם בחצי מלאכה. כן. אז לכאורה ההסבר שאנחנו אומרים ברש"י על פי המאירי, זה מסתדר יותר טוב אם אני לומד את החזי לאיצטרופי כמו הצד השני, שזה סימן. אבל אם אנחנו נאמר שזה סיבה כסייג, זה לא כל כך מובן החילוק. ובאמת הרמב"ם, לכאורה משמע בפשטות מדברי הרמב"ם שהוא לא לומד כמו רש"י. כי הרמב"ם בהלכות שבת בפי"ב, נדמה לי שזה הלכה ט', על כל פנים הרמב"ם אומר כך, שאם אחד-- הרמב"ם מדבר על הדין הזה של המשנה, שאם אחד עשה עקירה והשני עשה את ההנחה, זאת אומרת כל אחד עשה חצי מלאכה, אומר הרמב"ם, אז הרמב"ם כותב ככה, אם אחד עקר והשני הניח או שהוא הוציא חצי שיעור, שהוא עשה את כל המלאכה, את כל ההוצאה אבל בחצי שיעור, אז הרמב"ם אומר שבשני האופנים האלה פטור. פטור אבל אסור. או. אז מה הרמב"ם אומר לנו פה? הוא משווה את שני המקרים האלה. הוא אומר, או שאחד עקר והשני הניח שזה חצי מלאכה, או שהוא הוציא חצי שיעור. זה כבר לא חצי מלאכה, זה כבר חצי שיעור. בשני הדברים, אומר הרמב"ם את אותו דין, פטור אבל אסור. אז רואים שהרמב"ם לא מחלק בין חצי מלאכה לחצי שיעור. הרמב"ם בפירוש משווה ביניהם, הוא כורך אותם יחד שבשני המקרים האלה, גם בחצי מלאכה, גם בחצי שיעור פטור אבל אסור. אז, או-- אז אי אפשר-- אז לפי הרמב"ם

21:43 דובר 2 אי אפשר לומר את החילוק, הרמב"ם בפירוש לא מחלק ביניהם. אז השפת אמת אומר בדעת הרמב"ם, אז הר-- שפת אמת אומר ככה, זה הרי ברור שהרמב"ם כנראה יסבור שבחצי שיעור זה אסור מן התורה. הרמב"ם אומר פטור אבל אסור. אבל מה פשט אבל אסור? מדרבנן. הרי הרמב"ם מדבר פה על חצי שיעור גם. בחצי שיעור זה אמור להיות אסור מן התורה, לכאורה. והרמב"ם הרי יחד כותב גם על זה עוקר וזה מניח, וגם על זה הוא אומר את אותו פטור אבל אסור. אז אם לגבי חצי שיעור זה אסור מן התורה, משמע שגם בזה עוקר וזה מניח גם אסור מן התורה. אז השפת אמת לומד בדעת הרמב"ם שהוא חולק על רש"י. רש"י אמר שזה עוקר וזה מניח זה רק מדבריהם, זה רק מדרבנן, כי זה חצי מלאכה. הרמב"ם לא מחלק. הרמב"ם סובר שגם בזה עוקר וזה מניח זה יהיה אסור מן התורה כמו בחצי שיעור, כי הרמב"ם כותב אותם יחד. אז כך סובר השפת אמת בדעת הרמב"ם, שהרמב"ם חולק על רש"י. ואפשר לומר למה? כי הרמב"ם לומד את החזי לאיצטרופי כמו הצד הזה שאמרנו שזה סייג שלא להגיע לידי איסור שלם. אז גם בחצי מלאכה צריך לאסור עליו מן התורה חצי מלאכה שלא יבוא לעשות מלאכה שלמה. אז לכאורה, לפי-- לפי השפת אמת יש מחלוקת בין רש"י לבין, לבין הרמב"ם. אבל בספר תוצאות חיים, מה שהזכרנו קודם מרבי מנחם זמבא, בסימן אני חושב שזה בסימן ח', הוא רוצה לומר לא ככה בדעת הרמב"ם. הוא רוצה לפרש שהרמב"ם לא חולק על רש"י, אלא הפוך. הוא רוצה לומר-- אה, מה פירוש הוא לא חולק על רש"י? הוא לא חולק על הרש"י שלנו

23:39 דובר 2 לגבי זה עוקר וזה מניח, אבל הוא יחלוק על הרש"י בקטע של אפייה. זאת אומרת, הוא רוצה לומר הפוך בדעת הרמב"ם, שהרמב"ם סובר שגם בזה עוקר וזה מניח וגם במוציא חצי שיעור, בשניהם הוא יהיה אסור רק מדרבנן ולא מן התורה. איי, לכאורה למה? בחצי שיעור לפחות הוא צריך להיות חיי-- אסור מן התורה. אז השפת אמת, אז התצ"ח אומר ככה, שהוא מביא רשב"ם בבבא בתרא, במסכת בבא בתרא, הגמרא מדברת שם גם על הנושא של להוציא, אם אחד הוציא חצי שיעור. אז כתוב שמה בגמרא שאם הוא הוציא חצי גרוגרת הוא פטור, פטור מהחיוב. אז הרשב"ם על המקום אומר שמה, מדוע הוא פטור בחצי גרוגרת. אומר הרשב"ם, כי בשבת יש דין מלאכת מחשבת. התורה אוסרת בשבת רק אם המלאכה היא מלאכה חשובה. מלאכת מחשבת אסרה תורה. אם הוא עושה מלאכה שהיא לא חשובה, זה לא נקרא מלאכה לגבי שבת. למשל, דוגמה, בשבת יש דין שמקלקל פטור. אם אחד עשה מלאכה, אבל המלאכה הזאת לא עשתה לו איזה תיקון אלא זה קלקל. למשל אם אחד קרע דבר והוא הש-- והוא השחית את הדבר על ידי הקריעה. יש איסור בשבת לקרוע דבר אם זה-- אם למשל אחד קורע על מנת לתפור, כאילו זה נקרא תיקון, הוא-- אז הוא חייב. אבל אם אחד למשל קרע וזה קלקול, הוא לא חייב. הוא קרע, הוא עשה מלאכה, אבל זה לא מלאכת מחשבת. כיוון שזה מקלקל זה לא נקרא מלאכה חשובה, אז זה לא מלאכה. ככה הדין. אז הרשב"ם אומר שאם אחד עושה מלאכה בחצי שיעור, כיוון שחצי שיעור אין לו חשיבות, אז זה לא נקרא מלאכת מחשבת. אם זה לא נקרא מלאכת מחשבת זה

25:54 דובר 2 לא מלאכה. אז ה-- אז התוצאות חיים רוצה, מבין מדעת הרשב"ם שהרשב"ם למד שבשבת גם חצי שיעור זה כמו חצי מלאכה. למה? תמיד בחצי שיעור אני אומר האיכות היא אותה איכות. למשל בחלב, זה אותה איכות, רק זה חצי שיעור, חצי כמות. בשבת, ברגע שזה חצי כמות זה בדרך ממילא נהפך להיות חצי איכות. כי אם זה לא חשוב זה לא מלאכה, אז חסר במלאכה, לא רק בשיעור. כאילו ש-שבשבת גם חצי שיעור זה כמו חצי מלאכה. אז הוא רוצה לומר שלכן הרמב"ם כורך גם זה עוקר וזה מניח וחצי שיעור יחד, כי כמו שזה עוקר וזה מניח זה חצי מלאכה ולכן זה אסור רק מדרבנן, אותו דבר אם הוא מוציא חצי שיעור לגבי שבת זה גם נחשב כחצי מלאכה, כי זה חסר בחשיבות. ברגע שבשבת זה לא מלאכת מחשבת זה לא מלאכה. אז לכן התוצאות חיים לומד בדעת הרמב"ם שהרמב"ם באמת ילמד אצלנו במשנה בזה עוקר וזה מניח שזה אסור רק מדרבנן, כמו רש"י, אבל הוא יחלוק על רש"י לגבי אפייה. לגבי אפייה, הרי רש"י אומר ששמה זה כן אסור מן התורה כי זה חצי שיעור, אבל בזה הרמב"ם ילמד כמו הרשב"ם שגם שמה זה נחשב חצי מלאכה כי זה לא מלאכת מחשבת. טוב, אז יוצא לנו פה שתי דעות איך לפרש את הרמב"ם. איך שהשפת אמת הבין את הרמב"ם, אז הרמב"ם סובר שבשניהם זה אסור מן התורה והוא חולק על רש"י אצלנו, ואיך שהתוצאות חיים לומד הפוך, הוא מסכים עם רש"י, עם רש"י אצלנו ביציאות השבת וחולק על רש"י באפייה. טוב, זה, זה מה שיוצא לפי, לפי, אה, זאת אומרת בדעת הרמב"ם. אנחנו הזכרנו קודם בנוגע לנושא של

27:58 דובר 2 חזי לאצטרופי, איך לפרש את זה, אם זה סיבה או סימן, כאילו אם זה סייג או סימן. הנפקא מינה הפשוטה בין שתי הדרכים הן, חוץ ממה שדיברנו עד עכשיו, אז מה יהיה למשל אם, אה, אם אחד אכל חמץ, חצי כזית חמץ בסוף שביעי של פסח? זאת אומרת, ברגע האחרון של ה-- שיש בו איסור חמץ. הוא אכל חצי זית. אנחנו נאסור עליו? אנחנו נגיד שזה אסור מן התורה בגלל חזי לאצטרופי או לא? כי לכאורה הוא כבר לא-- אם הוא אכל את זה ברגע האחרון, את החצי זית הזה, הוא כבר לא יכול לאכול עוד חצי זית כי כבר היום נג-- ה-ה-הפסח נגמר. זאת אומרת, מציאותית, אם הוא אוכל את זה ברגע האחרון את החצי, הוא לא עלול להצטרף עם עוד חצי, הוא כבר לא יכול לבוא לחזי לאצטרופי. אז יהיה עליו אסו-- יהיה עליו איסור מן התורה במקרה כזה? אותו דבר ביום כיפור. אם הוא יאכל חצי זית ברגע האחרון של יום כיפור, נגמר יום כיפור, הוא כבר לא עלול לאכול עוד חצי זית כי הרגע הבא זה כבר לא יום כיפור. אז לכאורה אין כאן חזי לאצטרופי. אז, אז אם אני לומד שחזי לאצטרופי זה בגלל סייג שלא יבוא לאכול עוד חצי, אז, אז פה זה לא שייך. אז אם הוא אכל את החמץ ברגע האחרון, את החצי זית ברגע האחרון של היום של שביעי של פסח, הוא לא יהיה אסור מן התורה כי זה לא חזי לאצטרופי. אבל אם נאמר שחזי לאצטרופי זה מראה על שזה אותה איכות, זה לא בגלל שהוא עלול להיכשל בעוד חצי, אלא עצם הדבר שהחצי הזה מצטרף עם עוד חצי באופן

29:49 דובר 2 כללי זה מראה שגם החצי הזה יש בו בעיה. נו, אז מה זה משנה אז אם זה יהיה בסוף היום? אבל גם בחצי יש בעיה, אז הוא בוודאי יהיה אסור מן התורה. אז הצל"ח במסכת פסחים לומד-- רוצה לומר בדרך אחת שאם הוא יאכל את זה ברגע האחרון הוא באמת לא, לא יהיה אסור מן התורה, כי הוא לומד חזי לאצטרופי שזה סייג, וממילא ברגע האחרון של הפסח הוא לא יעבור על איסור מן התורה. עכשיו יש כאן עוד דבר שלכאורה אפשר לתלות את זה בשני האופנים האלה בחזי לאצטרופי, מה שהרבי מתעכב בחלק ל"ט. יש, אה, יש, אה, מהרבי, זה-- הרבי מבאר שמה באגרת התשובה. יש כאן ביאור בנוגע לאגרת התשובה על רבי אלעזר בן עזריה ש-שהוא צם הרבה צומות על זה שהוא לא מיחה בפני שכנתו ש-- לא, לא ניכנס ל-לנושא שהרבי מדבר שמה, אבל, אה, באותו עניין אז הרבי מתעכב על הנושא של חצי שיעור. זה בביאורים באגרת התשובה סימן כ"ט. מי שרוצה לראות את זה בפנים זה בסימן כ"ט על הביאורים, ביאורים על אגרת התשובה בחלק בלקוטי שיחות חלק ל"ט. אז הרבי מדבר שמה על הנושא של חצי שיעור, ואחד הדברים שהרבי מ-- אה, בעיקר שהרבי מתעכב שמה זה מה בכלל הפשט באיסור של חצי שיעור אסור מן התורה. אפשר ל-- הרבי אומר ככה: האם זה איסור פרטי או איסור כללי? מה הכוונה? יש חצי שיעור חלב, ויש חצי שיעור נבילה, נאמר, כן? מה יותר חמור, חלב או נבילה? חלב יותר חמור מנבילה, כי אם אחד אוכל כזית חלב הוא חייב כרת. אם אחד אוכל כזית נבילה הוא חייב מלקות, אבל לא כרת, כי זה לאו,

32:05 דובר 2 זה פחות חמור. זה אם הוא אוכל שיעור שלם, כזית נבילה חייב מלקות, כזית חלב חייב כרת. אז עכשיו ככה, בשניהם יש גם איסור מן התורה, לא חיוב, אבל איסור על חצי זית. עכשיו השאלה היא ככה, חצי זית נבילה פחות חמור מחצי זית חלב? או שכיוון שזה רק חצי, חצי שיעור זה כמו איסור כללי. לא משנה על איזה חצי שיעור אתה, אתה אוכל. האם חצי שיעור נבילה, חצי שיעור חלב זה חצי שיעור, חצי שיעור זה כמו איסור חדש. אז באיסור החדש הזה אין הבדל באיזה איסור אתה אכלת החצי. זה נקרא איסור כללי. כל חצי שיעור לא משנה אם זה יהיה חלב או נבילה או טריפה או, או לא משנה, הכל זה חצי שיעור. חצי שיעור זה איסור וזה איסור שווה בכל האיסורים. זאת אומרת אם אחד אוכל חצי שיעור חלב זה לא יותר חמור מחצי שיעור נבילה. זה נקרא שזה איסור כללי. זה דרך אחת. אפשר לומר לא, חצי שיעור זה תלוי איזה חצי שיעור אכלת. אם אכלת חצי שיעור חלב כיוון שחלב יותר חמור מנבילה, אז גם החצי שיעור שלו הוא יותר חמור מחצי שיעור נבילה. זאת אומרת כאילו כשהתורה אומרת חצי שיעור זה דין פרטי באיסור הזה, האיסור הזה שהוא חמור גם חצי שיעור ממנו יש לו חומרה מיוחדת. זאת אומרת, זה איסור פרטי. הנפקא מינה תהיה למשל אם יש חולה שיש בו סכנה וצריכים לתת לו, אין, אין מה לתת לו לאכול, רק דבר שאסור. אין, אין, אין מאכל מותר והוא חייב לאכול. הוא חולה שיש בו סכנה ויש לנו שתי אפשרויות או לתת לו ח-חצי שיעור חלב. זה מה שיש לתת לו,

34:09 דובר 2 ויש גם חצי שיעור נבילה. מה עדיף? עדיף לתת לו, חייבים לתת לו מצד פיקוח נפש. זה דוחה את כל האיסורים של התורה. אבל אני יכול לבחור או לתת לו חצי שיעור חלב או חצי שיעור נבילה. יש עדיפות לתת לו נבילה מאשר חלב כי נבילה זה פחות חמור, או לא? אז אם אני אומר שזה דין פרטי, זאת אומרת שזה איסור פרטי, כל חצי שיעור, זאת אומרת שחצי שיעור של חלב יותר חמור, אז בוודאי אני אתן לו את החצי נבילה ולא את החצי חלב. אבל אם נגיד שזה איסור כללי, זאת אומרת אין שום הבדל מה אני אתן לו, אז לא צריך-- אז אני יכול לתת לו את החלב, לאו דווקא, כן? זה יהיה הנפקא מינה. אז, אז בכל אופן הרבי מתעכב כאן על הנושא הזה. אם זה איסור כללי או איסור פרטי, אז יש דבר מעניין בזה. עוד מעט נראה מה הרבי מכריע בזה. אבל ה-- יש כאן דבר מעניין שהרמב"ן, יש ספר תורת האדם מהרמב"ן. אז הרמב"ן מדבר על הנושא הזה וזה מובא באנציקלופדיה התלמודית. הם מביאים את זה, את הרמב"ן, והרמב"ן אומר בזה שתי דעות. הרמב"ן מדבר שם על הגמרא ביומא. הגמרא ביומא בדף פ"ג כותבת את הדין הזה בכלל לגבי פיקוח נפש, שאם יש חולה, שם הוא מדבר על יום כיפור. אם יש חולה שיש בו סכנה וחייבים לתת לו לאכול ביום כיפור. אבל בכלל הוא מדבר באופן כללי על איסור להאכיל חולה שיש בו סכנה. אז בגמרא כתוב שצריכים לתת לו איסור קל ולא איסור חמור. אם יש אפשרות לתת לו איסור קל יותר, הלשון של הגמרא הוא להאכיל אותו הקל הקל

36:13 דובר 2 לפי מה שיותר קל. זאת אומרת, אם יש למשל נבילה, הגמרא שמה אומרת למשל נבילה וטבל, לתת לו את הנבילה ולא את הטבל, כי טבל יש בזה חיוב מיתה, ונבילה יש רק מלקות. וטבל זה דומה לחלב. זאת אומרת יש בזה חיוב מיתה, זה יותר חמור. אז כתוב בגמרא לתת לו לחולה הזה, עדיף לתת לו נבילה מאשר לתת לו טבל. כך כתוב בגמרא. אז הרמב"ן אומר, אז הרמב"ן כאילו שואל על מה הגמרא מדברת. הגמרא מדברת על זה שצריכים לתת לו כזית שלם, ועל זה הגמרא מתכוונת לומר שנותנים לו נבילה ולא טבל, או שהגמרא מדברת גם כשנותנים לו חצי זית, כי בדרך כלל משתדלים אפילו אם, אם מאכילים דבר אסור, משתדלים כמו ביום כיפור למשל, אפילו אם צריכים לאכול אבל נותנים פחות משיעור שיהיה חצי שיעור, עוד חצי שיעור ועוד חצי שיעור. אז הרמב"ן אומר, על מה הגמרא כותבת שמה לתת לו הקל הקל? הגמרא מדברת על חצי שיעור? אז הרמב"ן אומר אם זה חצי שיעור, מה משנה מה נותנים לו? אם זה איסור כללי, אין בעיה, זה לא משנה אם תיתן לו טבל או תיתן לו נבילה כמו שאמרנו, אם זה איסור כללי. אז זה הרמב"ן שואל. אז הרמב"ן בדרך ראשון אומר שלא, גם אם זה חצי שיעור אבל חיל-- אבל, אבל אם האיסור הוא איסור יותר חמור, גם החצי שיעור שלו יותר חמור. זאת אומרת שזה איסור פרטי, כך אומר הרמב"ן בדרך הראשון. אחר כך הרמב"ן אומר עוד דרך שלא, שהגמרא שאומרת שצריך לתת לו הקל הקל, הגמרא מדברת במקרה שחייבים לתת לו שיעור שלם. אני חייב לתת לו כזית בבת אחת ואז לתת לו את

38:14 דובר 2 הקל ולא את החמור. אבל אם אתה יכול לתת לו חצי שיעור, לא משנה מה שתיתן לו, כך הוא לומד. זאת אומרת, רואים שהרמב"ן יש לו שני דרכים. בדרך אחד הוא נוקט שזה איסור כללי, ובדרך שני הוא נוקט-- אה, בדרך ראשון הוא נוקט שזה איסור פרטי, ובדרך שני שזה איסור כללי. עכשיו הרבי מביא כאן ב-- על הביאורים באגרת התשובה, אז הרבי מביא בנוגע לדעת הרמב"ם בזה. מה? אז הרבי אומר ככה, ברמב"ם יש לכאורה דבר תמוה. בפרק א' מהלכות חמץ ומצה, אה בהלכה ז' נדמה לי, אז אומר הרמב"ם כך, שאם אחד אוכל, אוכל חמץ אפילו משהו, זאת אומרת פחות משיעור, אפילו משהו, אסור. הוא עובר על איסור מן התורה, אומר הרמב"ם. ולמה? כי כתוב לא יאכל חמץ. לא יאכל זה לשון לא רגיל. בדרך כלל התורה כותבת על כל איסור אכילה, לא תאכל, לא תאכלו. לא יאכל זה כאילו שינוי. למה התורה שינתה כאן וכתבה לא יאכל בחמץ? לאסור אפילו משהו. כך הוא-- בדרך כלל כשהתורה כותבת לא תאכל, אכילה זה כזית, ואז צריך שיעור כזית. אבל פה התורה שינתה וכתבה לא יאכל, לומר שבחמץ אפילו פחות מכזית אסור. אסור, אומר הרמב"ם. הוא לא יהיה חייב על זה כרת אבל איסור. אז השאלה הנשאלת היא, כל המפרשים על המקום שואלים על הרמב"ם, מה? הדין חצי שיעור אסור מן התורה זה בכל האיסורים. אז למה בחמץ? מה הרמב"ם אומר? בחמץ זה אסור אפילו במשהו, כי כתוב לא יאכל. בשביל מה אתה צריך לימוד מיוחד על חמץ? שאסור אפילו חצי שיעור. מה זה משהו? זה פחות משיעור, אבל חצי שיעור אסור מן התורה, בכל האיסורים. אז מה המיוחד בחמץ?

40:31 דובר 2 בשביל מה התורה צריכה לכתוב בחמץ איזה דין מיוחד? כאילו אם התורה לא הייתה כותבת את זה, זה לא היה אסור. מה שונה חמץ מכל איסור אכילה שחצי שיעור אסור מן התורה? בשביל מה צריכים אם כן את הלימוד "לא יאכל"? כך שואלים על הרמב"ם. אז הרבי מביא כאן הסבר שאולי הרמב"ם למד ש-שזה הנקודה. הרי דיברנו על זה עם חצי שיעור, זה איסור כללי או פרטי. אז אולי זה הפשט ברמב"ם. אם התורה לא הייתה כותבת "לא יאכל", אז בוודאי שאז גם הייתי אומר שחצי שיעור אסור בחמץ, אבל אז הייתי אומר שזה איסור כללי. זה לא איזה דין מיוחד בחמץ, שחצי שיעור חמץ יש לזה חומרה מיוחדת של חצי שיעור חמץ. זה חצי שיעור כמו בכל האיסורים. בכל האיסורים זה איסור כללי. לכן התורה כתבה דין מיוחד, "לא יאכל חמץ", לומר שבחמץ אם הוא אוכל חצי שיעור יש לזה חומרה מיוחדת של חמץ. זה איסור פרטי, זה לא איסור כללי. במילים אחרות, אילו לא היה כתוב "לא יאכל", הייתי אומר שזה איסור כללי, כמו הצד הזה של הרמב"ן שהוא סובר שזה איסור כללי. לכן התורה כותבת בחמץ "לא יאכל", לומר שזה-שבחמץ לפחות זה איסור כל-- אה, פרטי. או, אבל הרבי רוצה לומר שיש-יש הרי דין כל-- יש הרי כלל: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל הכלל. אז הרבי רוצה לומר שאם התורה כבר גילתה לי בחמץ לפי הרמב"ם שזה איסור פרטי, אז אולי זה כבר מלמד על כל האיסורים שזה איסור פרטי. כאילו אם לא היה כתוב "לא יאכל", הייתי אומר על כל האיסורים, כולל חמץ, שזה איסור

42:26 דובר 2 כללי, זה לא איסור פרטי. אבל התורה לכן כתבה עוד פסוק מיוחד, "לא יאכל חמץ", לומר שחמץ זה איסור פרטי וזה ילמד אותנו על כל האיסורים שזה איסור פרטי. אז המסקנה של הרבי, לכאורה יוצא שזה איסור פרטי ולא איסור כללי. ולפי-- הוא רוצה לומר שלפי הרמב"ם זה נלמד מ"לא יאכל חמץ", שזה איסור פרטי. והדבר הזה ניתן גם לתלות אותו בחקירה שדיברנו קודם, בשני הדרכים שאמר על חזי לאצטרופי. אם נלמד שהחזי לאצטרופי בא ואומר לנו שלמה חצי שיעור אסור מן התורה? כי זה אותה איכות. זה סימן, זה לא סיבה, זה סימן. זה סימן שיש-- כיוון שאותה איכות נמצאת גם בחצי שיעור, אז ברור שזה אסור. זה לא הגיוני שהכמות כאילו מייצרת את האיכות. או, נו, אם לומר שזה הפשט בחצי שיעור, שזה אותה איכות, אז כמובן שזה איסור פרטי, כי בחלב זה אותה איכות של חלב, בנבילה זה אותה איסור ש-- אותה איכות של נבילה. אז ההיגיון בוודאי אומר לפי הצד הזה שזה איסור פרטי. מתי שייך לומר שזה איסור כללי? אם נפרש את החזי לאצטרופי שזה סייג. התורה כאילו לא רצתה שבן אדם יבוא ייכשל ב-באיסור אכילה של כזית, אז עשו סייג, "אל תאכל גם חצי". אם זה סייג, אז הסייג הזה הוא כאילו סייג כללי על כל האיסורים. אז זה יכול להיות איסור כללי. לפי הצד הזה שחזי לאצטרופי זה מג-- זה הולך על האיכות, אז בוודאי שזה איסור פרטי, כי בעצם זה אומר שחצי זה כמו-- באיכות זה אותה איכות, אז בחלב זה אותה איכות של חלב, בנבילה זה אותה איכות, אז ודאי שזה איסור פרטי. אבל אם נאמר כמו הצד של חזי לאצטרופי

44:32 דובר 2 זה סייג, פה ניתן לומר שזה איסור כללי, אז ממילא אפשר לקשר את זה ב-בחקירה הזאת. טוב, הרבי מתעכב שמה על אגרת התשובה. הוא-- הרבי אומר שכמו שיש דיון לגבי חצי שיעור, אם זה איסור כללי או פרטי, אותו דיון יש באחרונים לגבי דבר אחר, לגבי "לפני עיוור לא תיתן מכשול". יש דין "לפני עיוור לא תיתן מכשול". מה הפשט? שאם אחד מכשיל הוא לא עושה עבירה, אבל הוא מכשיל את השני בעשיית עבירה. אז זה שהוא מכשיל את השני הוא עובר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול". אז גם פה ניתן לחקור האם זה תלוי כשהוא מכשיל את השני, זה תלוי במה הוא מכשיל אותו. למשל, אם הוא הכשיל אותו באכילת חלב. זה יותר חמור ממה שהוא מכשיל אותו באכילת נבילה או... לא, הוא עובר על לפני עיוור. כאילו, א-אז גם שמה ניתן לחקור את אותו דבר. האם גם על לפני עיוור תלוי במה הכשלת אותו? אם הכשלת אותו בחלב אז הלפני עיוור שלך הוא יותר חמור. במילים אחרות, אתה יש לך חלק במכשול של השני, באיסור שהשני עשה. אז פה יש לך חלק באכילת חלב. אתה אמנם לא אכלת חלב, אבל הכשלת את השני בחלב. אבל אם אני הכשלתי את השני בנבילה, גם הכשלתי אותו אבל באיסור פחות חמור, אז גם הלפני עיוור שלי הוא פחות חמור. זה נקרא כאילו שהלפני עיוור הוא איסור פרטי. זה תלוי במה אני הכשלתי אותו, באיסור חמור יותר, באיסור קל יותר. ניתן לומר לא, הרי אני לא עשיתי את העבירה ב-בשני המקרים. מה אני עברתי? שהכשלתי. אז כאן התורה לא חילקה. העבירה היא שהכשלת את השני, לאו דווקא שאם הכשלת אותו באיסור

46:27 דובר 2 חמור זה יותר חמור ממה שהכשלת אותו באיסור קל. זה הרבי מציין שמה שגם לפני עיוור יש את אותה חקירה אם זה איסור כללי או פרטי, וזה קשור למה שהוא מדבר שמה באגרת התשובה, כי רבי אלעזר בן עזריה שמה הוא כאילו הכשיל, זה לא בדיוק הכשיל את שכנתו, שהוא לא מיחה בה. היא עשתה, היא חיללה שבת והוא לא מיחה בה, אז זה כאילו, זה נחשב כאילו... כתוב הרי בגמרא שאם אחד ב-אפשר לו למחות בחבירו והוא לא מוחה, אז הוא נתפס כאילו על החטא של חבירו. אז זה הנושא שהרבי מדבר שמה בנוגע לאגרת התשובה. האם זה כאילו תלוי במה הוא לא מיחה? אם הוא לא מיחה בחילול שבת, זה עבירה חמורה יותר. אם הוא לא מיחה בעבירה קלה, אז ה-- גם הוא, אמנם הוא לא מיחה, אבל זה פחות חמור כי זה היה חטא קל יותר. זה הנושא שהרבי מדבר שמה שזה נוגע לאגרת התשובה. אז כל הנושא של חצי שיעור, הרבי מכניס את זה שמה כאילו דרך אגב, שיש חקירה גם בנוגע לחצי שיעור, גם בנוגע ל"לפני עיוור לא תיתן מכשול". טוב, זה הנושא שאפשר, אה, מי שיכול לראות את הדברים בפנים בליקוטי שיחות חלק ל"ט ב-ב-בעמוד, אה, מאה שמונים וארבע, זה סימן כ"ט שמה.