מעלתם וקדושתם של מנהגי ישראל

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 הנושא שלנו היום, חשיבותם וקדושתם של מנהגי ישראל. מנהג ישראל תורה היא. פתגם זה מקובל אצל גדולי ישראל לכל הדורות, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, מן המזרח ומן המערב, וגם היה שגור בפיו של הרבי והזכיר אותו אינספור פעמים. הפתגם הזה כולל בעיקרו שלוש, שלוש מילים: מנהג, ישראל, תורה, ונבאר אותן בעזרת השם אחת לאחת. דבר ראשון, מנהג. מהו מנהג? ובכן, מנהג הוא דבר שלא כתוב בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אלא מה? שכך נהגו אבותינו ואימותינו הקדושים לדורותיהם. ועל זה אומרים... נאמר ככה, נ-נ-ננקוט כמה דוגמאות למנהגים. נתחיל מתחילת השנה. למשל אכילת תפוח בדבש בליל ראש השנה והסימנים לשנה טובה שנוהגים לאכול בו הם מנהגים מוזכרים בשולחן ערוך סימן תקפ"ג. לאחר מכן ערב יום כיפור, מנהג כפרות בערב יום כיפור גם הוא מנהג חשוב שמובא בשולחן ערוך סימן תר"ה, סימן שלם שמוקדש רק לעניין זה, וכותרתו מנהג כפרות בערב יום כיפור. מנהג הקפות בשמחה בשמחת תורה גם הוא מנהג חשוב ומובא בשולחן ערוך סימן תרס"ט. ודרך אגב כדאי לציין שגם הרבה יהודים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות במלוא מובן המילה נוהגים במנהגים אלה. כנראה יש בהם חשיבות גדולה ומיוחדת. ובכן, המנהגים אלה ועוד רבים אחרים אומרים שמנהג ישראל הוא תורה. מה הכוונה תורה? המנהג הוא לא דבר נחמד. הוא לא פולקלור עממי, הוא לא איזו מסורת מבית אבא או סבתא. ממש לא. אלא המנהג הוא תורה. מנהג ישראל תורה היא. ועכשיו כדאי ל-לדייק בלשונם הזהב של גדולי ישראל שאמרו את הלשון תורה. מנהג ישראל תורה. מה, מהו עומק המשמעות במילה תורה? אולי נאמר שהכוונה תורה מלשון הוראה. אולי נאמר שהכוונה שהמנהג מחייב כמו דין בתורה.

03:11 דובר 2 אבל כל המשמעויות האלה, אם לכך הייתה הכוונה, היו אומרים פשוט יותר. מנהג ישראל הוראה, מנהג ישראל דין הוא, מנהג ישראל מחייב. לא כך אמרו, אלא אמרו מנהג ישראל תורה. צריך להבין מהו עומק המשמעות במילה תורה מעבר לכל המשמעויות שהוזכרו לעיל, שהן בוודאי נכונות, אבל יש כאן עוד עניין עמוק טמון כאן בלשונם של גדולי ישראל. צריך להבין מהו. ובכן, תורה. מהי תורה? תורה מהותה ועניינה הוא שהיא מן השמיים. כפי שהתורה עצמה מגדירה את מהותה ועניינה בפרשת מתן תורה לאחר שקיבלנו את התורה, אומרת התורה: "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם", וזה אומר התורה היא דבר רוחני, שמימי, נשגב, אלוקי, משהו אלוקי. אפשר לחדד ולהמחיש את העניין על פי מאמר חז"ל שאמרו: "אם יאמר לך אדם חכמה בגויים יש, תאמין. אם יאמר לך תורה בגויים יש, אל תאמין". מה ההבדל בין הדברים? חכמה היא שכל אנושי. כמובן, הקדוש ברוך הוא העניק לאדם את השכל. השכל הוא מתנה. השכל, הכישרונות הם מתנה מלמעלה. אבל ברור ששכלו של אדם הוא אנושי, ולא משנה בכלל אם הוא משתמש בשכלו בצורה-בצורה טובה יותר או טובה פחות, אם הוא צודק או טועה. השכל שלנו הוא שלנו. הוא שכל אנושי חילוני שמהותו היא חול. אבל התורה היא שכל אלוקי והיא מבטאת את חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. התורה היא אם כן דבר בעל תוכן ומהות אלוקית, כפי שאומר אדמו"ר הזקן בתניא פרק ב', לשון הרמב"ם, שהוא וחוכמתו אחד. או בלשון הזוהר: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". כלומר אמרת התורה, אמרת הקדוש ברוך הוא. אולי נתעכב קצת על המילה הקדוש ברוך הוא. תורת החסידות מפרשת מה המשמעות של הקדוש ברוך הוא. קדוש

05:51 דובר 2 מלשון הקודש פירושו מובדל. אם כן, הקדוש ברוך הוא מובדל למעלה מכל ההשגות שלנו. מה שלא נאמר הוא למעלה יותר מזה. כן, הקדוש ברוך הוא שמופשט ולמעלה מכל העולמות, הוא נתן לנו את התורה הקדושה לישראל, עם קדושים, והתורה הקדושה מקשרת ומחברת בינינו עם ישראל לקדוש ברוך הוא. כמאמר הזוהר שלושה קשרים מתקשרים זה בזה ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא. הווה אומר, אם כן, מנהג ישראל. אם אומרים שמנהג ישראל תורה, הכוונה שהוא חלק מחלקי התורה. או נאמר את זה במילים אחרות בצורה חדה יותר. כאילו נאמר שיש בתורה שלושה חלקים והם: א. תורה שבכתב. ב. תורה שבעל פה. ג. מנהגי ישראל שגם הם תורה. הדברים שנהגו בהם ישראל אבותינו ואימותינו הקדושים לדורותיהם, כן, ומנהג ישראל הוא אם כן חלק מהתורה הקדושה שניתנה משמיים ויש לה חשיבות וערך רוחני אלוקי. לשם המחשה של קדושת המנהגים ניתן אולי דוגמה של מנהג המימונה. כן. אה, הכוונה שלי להדגיש את חשיבות וקדושת המנהגים מול התדמית הזולה ואופי של פולקלור עממי שמייחסים להם היום. כן, אז נתפוס דוגמה את עניין המימונה. כן, בעצם זהו מנהג ישראל קדוש שנהוג אצל יהודי מרוקו. עניינו לחזק את האמונה. מימונה לשון אמונה. אם חג הפסח הוא, אה, חג של גאולה, אז בסוף הפסח הם מחזקים את האמונה בגאולה העתידה לבוא בקרוב על ידי משיח צדקנו. על דרך כמו שנהוג בחב"ד לעשות בסיום חג הפסח סעודת משיח שמקורה מהבעל שם טוב, כן נהוג אצל יהודי מרוקו לעשות במוצאי הפסח חגיגה של מימונה. אמונה, ואילו בזמננו זה הפך למשהו של פולקלור עממי. נוסעים לגן סאקר או לפארקים ציבוריים אחרים עם מנגל ומופלטה כמובן, ומזמינים שם אישי ציבור כמו ראש

08:42 דובר 2 העיר או ראש הממשלה או נשיא המדינה, וגם אמנים ואמניות וזמרות ורקדניות, ולא חסרים שם עניינים של חיצוניות, כן? וכך חוגגים את המימונה. כן, אז זהו, זהו בגלל התפיסה המוטעית כאילו מנהג ישראל בענייננו, מנהג המימונה, הוא משהו של מסורת נחמדה או פולקלור שהיה נהוג אצלנו במרוקו, כן, ובמילא לא ייפלא, וזה לא מופרך שבמרוקו היה נהוג באופן מסוים בחוג המשפחה, אבל כאן כשאנחנו מתקדמים יותר ונהורים יותר, אז נחמד לנו יותר באופן אחר. כל זה קורה בגלל שתופסים את המנהג כפולקלור עממי. כן, אבל חס ושלום לומר כך. מנהג המימונה קדוש כשם שכל מנהגי ישראל הם קדושים והם חלק מהתורה. כדי להעמיק יותר בעניין ולהמחיש אותו, כדאי לשים לב לדבר המעניין הבא. בכל אחד משלושת הדברים שהוזכרו, עניינים דאורייתא, עניינים שהם מדרבנן ומנהגי ישראל, יש שני חלקים: חיוב ושלילה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. דברים שמקיימים אותם בדרך של קום ועשה או שב ואל תעשה. ומובן שכשם שהוא בעניינים של מדאורייתא ומדרבנן, כך גם בעניינים של מנהג. ישנם מנהגים שנהגו לקום ולעשות דבר מה או מנהגים שעניינם להימנע ולא לעשות. ניקח למשל לדוגמה את חמישה עשר בשבט. יש בו כמה וכמה מנהגים. מנהג חיובי לעשות הוא, ידוע, אכילת פירות בחמישה עשר בשבט. מנהג של שלילה הוא הימנעות מאמירת תחנון, מהספד ותענית. טוב, עכשיו נתבונן קצת במהותן של המצוות שמדאורייתא ומדרבנן, ומהם נוכל להקיש גם לעניין המנהגים. כידוע, אנחנו מתכוננים להתגלות משיח צדקנו שיתגלה בקרוב. ובנוגע ליהודים שיהיו בהתגלות משיח צדקנו נאמר: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כן. מה הכוונה ארץ? אין הכוונה לארץ ישראל, אלא לכל העולם כולו, כפי שהרמב"ם אומר במפורש: לא יהיה עסק

11:16 דובר 2 כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ובכן, מלאה הארץ, מלא העולם. וגם נאמר, וכך נאמר גם: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שהבשר הגשמי יזדכך ויהיה כלי לגילוי אלוקות. צריך להבין כיצד ובזכות מה יקרה הדבר הזה. מבארת תורת החסידות שכל זה יקרה בכוח עבודתנו בזמן הגלות. על ידי המצוות שמדאורייתא ומדרבנן שאנחנו מקיימים עכשיו אנחנו ממשיכים את האור, כן, את האור האלוקי לעולם. רק עכשיו, בזמן הגלות, האור הזה הוא כמו מונח בקופסה, אינו נראה, לא נרגש. אבל כשיבוא משיח צדקנו בקרוב, על ידו ומכוחו של משיח תיפקחנה עינינו ונראה את האור שהמשכנו עכשיו בזמן הגלות. כי מצווה, אומרת חסידות, היא מלשון צוותא. כאשר אנחנו מקיימים מצווה, אנחנו מצטוותים בצוותא אחת עם הקדוש ברוך הוא. כלומר, שעל ידי קיום מצווה אדם מזדכך, הוא מתעלה, מתרומם, מזדכך וגם הוא ממשיך אור על עצמו, על כל עם ישראל ועל כל העולם. ובעצם גם על כל העולמות. והאור הזה שיהודי ממשיך על ידי קיום מצווה הוא האור והשכר שיתגלה בקרוב ממש. ו... כדאי לציין ולהתעכב גם להמחיש זאת גם בעניינים של שלילה. תחילה נציג שאלה: האם יהיה נכון לומר שהדברים שהוזכרו עכשיו, שעל ידי קיום המצוות נמשך אור על האדם עצמו ועל כל העולם ועל כל העולמות, האם זה נכון רק ביחס למצוות עשה או גם הדבר הזה שייך גם במצוות לא תעשה? כמו אי־אכילת חמץ בפסח או הימנעות מעשיית מלאכה בשבת. כן? אז האמת היא שכאשר יהודי נמנע ולא עושה דברים אלה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה שלא לעשות, אז נמשך אור על נפשו, כמאמר חז"ל: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו

13:45 דובר 2 שכר כאילו עשה מצווה". אבל מובן שהכוונה היא, אה, למי ש... בעיקר למי שעמד בניסיון שהיה לו קשה, כן? והתאמץ לקיים את רצון ה'. כמו למשל, אה, נאמר, אה, נתאר לעצמנו ליל שבת, כן? שפתאום הברק היכה ומתג החשמל נפל ונהייתה אפלה, חשיכה בבית, כן? ובחוץ גשם, סערה, הרוחות העזות נושבות, ברד, ברקים, רעמים, כן? ובבית השתררה אפלה מוחלטת, חושך מצרים. מובן שיש סכנת נפשות, כן? אפשר להיתקל בקירות או ברהיטים, אפשר לשבור את הראש, לך знаешן. והילדים הקטנים בוכים ומייללים, כן? והאמא, אידישע מאמע, הלב של האמא נקרע לרסיסים, כן? כי היא רוצה וגם צריכה להדליק את האור, כן? על ידי נגיעה קלה בלבד במתג, כן? אה, באצבע קטנה, בשינוי, כשאף אחד לא רואה, אבל היא נמנעת ולא עושה כך. מדוע? כי הקדוש ברוך הוא כתב בתורתו: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", כן? אז, אז על כגון זה אמרו: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה", כן? כי, כי זה ברור, אה, הצופים בשיעור זה עכשיו, אה, אנחנו כולנו, אה, אני והצופים לא אוכלים עכשיו חזיר וגם לא אוכלים ארנבת. לא רוצחים את הנפש ולא שודדים בנק. האם מגיע לנו שכר הרבה על כל מה שאנחנו לא עושים כעת? אתם ודאי מגחכים, כי זה אכן מגוחך. מה פתאום מגיע לנו שכר על חידלון? על אפס? על לא דבר. לא לזה הכוונה, אבל הכוונה למי שהגיע לידי ניסיון, הגיע לידו דבר עבירה והוא רצה לעבור עבירה והיה מוכרח לעבור וכמעט שעבר, אבל התאפק בגלל רצון ה', כי הקדוש ברוך הוא ציווה שלא לעשות, לכן הוא לא עשה. אז על זה מגיע

15:52 דובר 2 שכר, וזה דייקו חז"ל בלשונם ואמרו: "ישב ולא עבר עבירה". לא אמרו "לא עבר עבירה". לא לעבור עבירה זה חידלון, זה אפס, זה היעדר. ישב ולא עבר עבירה, כלומר התאפק, עצר את עצמו. זה דורש מאמץ. זה מאמץ נפשי. זה הרבה יותר קשה לפעמים מהנחת תפילין או מהדלקת נר שבת. מה, מה, מה הקושי בנר שבת? לא כלום כמעט. אבל להתאפק מעבירה זה, זה רציני. מגיע הרבה שכר. אם כן, ברור לנו שעל ידי קיום מצוות עשה, על ידי קיום מצוות לא תעשה, נמשך הרבה אור על האדם ועל כל העולם, וכאמור גם על כל העולמות. ואם כך הוא העניין במצוות דאורייתא ודרבנן, כך, כך גם בעניין המנהגים, כן? כמו למשל שיש שביתה ממלאכה מן התורה, כן? ל"ט מלאכות שאסורות בשבת מדאורייתא. כך יש גם חיוב שביתה מדרבנן לדברים שחכמים מצאו לנכון לגזור, לאסור עליהם לעשות בשבת, כן? אז על דרך זה גם בעניין חיוב של שביתה ממלאכה ברמה של מנהג, והוא למשל המנהג שנשים אינן עושות מלאכה בראש חודש. זה מופיע בשולחן ערוך בסימן תי"ז, וכך נאמר בו שיש מנהג גדול חשוב שנשים לא עושות מלאכה בראש חודש. ודרך אגב, אם כבר הגענו לזה, כדאי לציין שהמנהג הזה הוא עתיק יומין ומקורו מזמן משה רבנו, מדור המדבר, שכך נאמר בפרקי דרבי אליעזר שבגלל שהנשים לא חטאו בחטא העגל, לכן נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהיו משמרות ראשי חודשים. לא פחות. כן. אז בפרקי דרבי אליעזר לא כתוב משה רבנו, רק אני חושב, לכאורה זה ברור או פשוט שזה בא ממשה. כן, מה זאת אומרת נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן? איך זה הגיע? כן. בוא נאמר מרים

17:53 דובר 2 הנביאה אולי. מדובר כאן על נשים, נניח, אבל ודאי מרים הנביאה לא הלכה נגד משה רבנו. ודאי הכל בהסכמה וב-ב-ברכתו של משה רבנו, כן. אז הדבר הזה בא אם כן ממשה רבנו. ודרך אגב, אם הזכרנו את משה רבנו, אה, כדאי, כדאי לציין שמשה רבנו, יש לנו מצוות דאורייתא, כן, תרי"ג מצוות נאמרו מסיני על ידי משה רבנו, ומשה רבנו עצמו הוא האיש שתיקן גם תקנות שהן מדרבנן, כמו למשל קריאה בתורה בציבור או שבעת ימי משתה לחתן וכלה, או שבעת ימי אבלות. לא נאריך בזה יותר מדי, אבל על כל פנים חושבים שמשה רבנו זה דאורייתא. לאו דווקא. אותו משה שנתן לנו מצוות דאורייתא, ואותו משה רבנו נתן לנו מצוות שתוקפן מדרבנן, ואותו משה רבנו הנהיג גם מנהגים ברמה של מנהג, כן. דרך אגב, גם המנהג לשמוח בשמחת תורה גם הוא ממשה רבנו, וכך אומרים בפירוש בפיוט שנוהגים לומר בשמחת תורה, אומרים "משה שמח בשמחת תורה". אומרים שם באותו פיוט גם שאברהם אבינו שמח בשמחת תורה, ויצחק שמח בשמחת תורה. אבל יש כלל גדול בהלכה שאנחנו לא מקיימים את הדברים בגלל שאבותינו אברהם ויצחק עשו, אלא מה שמחייב אותנו זה מה שמה שמשה רבנו הורה לנו. ובכן, באותו פיוט נאמר משה רבנו-- "משה שמח בשמחת תורה", וזה בעצם המקור לשמחת תורה שלנו, כן. ובכן, מנהגים באו ממשה רבנו. אם כן, מה, מהות העניין? כפי שהוסבר לעיל, כשם שבעניינים דאורייתא כל מצווה, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה, עניינה המשכת אור אלוקי על נפשו של האדם ובכל העולמות, כי מצווה היא מלשון צוותא. לכן שביתה והימנעות ממלאכה בשבת ממשיכה אור אלוקי. או אם תרצו, אפשר

20:04 דובר 2 לדבר בדוגמה של אכילה. לשם המחשה נשתמש בדוגמה מתחום האכילה, בדיוק כשם שפשוט שתענית ביום הכיפורים, כן, שהיא חיוב מדאורייתא, או תענית בתשעה באב שהיא חיוב מדרבנן, כן? תוכנה ומהותה האמיתי הוא כמובן לא דיאטה, אלא קיום רצון העליון להיות בצוותא אחת עם הבורא, כן? ולגרום למשיכת אור אלוקי מופלא ובלתי מוגבל בכל העולמות. כך ממש אישה ובת שנמנעת מעשיית מלאכה בראש חודש, הרי היא ממשיכה בזה אור אלוקי על נפשה ועל משפחתה ועל כל עם ישראל, ובעצם בכל העולם ובכל העולמות ובכל סדר השתלשלות. ולאידך גיסא, אם היא מזלזלת בזה ועוברת עליו בשאט נפש, אם היא יודעת שנהגו בנות ישראל שלא לעשות מלאכה בראש חודש. אגב, המנהג הזה יש מקומות שנהגו בו במלאכות, ממלאכות מסוימות שלא לעשות. במקומות אחרים נהגו מלאכות אחרות. לא ניכנס לזה עכשיו, אבל על כל פנים, מה שנהגו נהגו, תלוי לפי חילוק המקומות. למי שיש שאלה כדאי שיתייעץ עם רב. על כל פנים, אישה שיודעת ממנהג זה ובזדון, בשאט נפש, הולכת לעשות מלאכה בראש חודש. כן. אז מה קורה? היא חוטאת בנפשה ומטילה בה כתם ופגם, כן? וגורמת להתגברות הקליפות והחושך בעולמנו זה או בכל העולמות. כשם שבכל מצווה מדאורייתא או מדרבנן, כן, בקיומה נמשך אור ובחס ושלום בעבירה עליה מגבירים בזה את החושך. עכשיו נבין את דיוק הלשון שאמרו גדולי ישראל: מנהג ישראל תורה. לא אמרו מנהג ישראל דין הוא. מנהג ישראל מחייב הוא. אלא אמרו תורה הוא. ללמדנו את עומק העניין, כן? שמנהגי ישראל מהותם הפנימית היא תורה. תורה אור, ציווי המצווה ותורה אור. הסברנו אם כן, את מנהג תורה. הדבר השלישי והאחרון שנשאר לנו לבאר בפתגם הזה הוא המילה ישראל. וכדאי לחקור

22:25 דובר 2 למה הכוונה בתיבה זו? האם הכוונה... אפשר להציע שלושה פירושים למילה ישראל בהקשר הזה. אולי הכוונה לכל עם ישראל. כלומר, מנהג שנהגו בכל עם ישראל הוא חלק מהתורה. או שמא אולי הכוונה גם לחלק מעם ישראל, ואז נפרש עדה או קהילה בישראל. מנהג ישראל יתפרש אם כן: מנהג שנהגו בעם ישראל תורה. או אולי אפילו הכוונה לכל אחד מישראל, בן או בת ישראל. לפרש שהכוונה לכל אחד מישראל יש לו מקור במקורות, כמו למשל שאמרו מאמר חז"ל ידוע: ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא. למי מתכוונים במאמר הזה? בוודאי הכוונה לכל אחד ואחת מישראל. כן, אז אולי גם כאן הכוונה מנהג שנהג בו כל אחד, כל יחיד בישראל. טוב, אבל כשמתבוננים קצת ברור שאין הכוונה לאדם פרטי. כן, כלומר שאם אדם מסוים מציע איזה מנהג לעצמו, כן, אז זה כבר נכלל בגדר מנהג ישראל תורה, כן, שזה הפך להיות חלק מהתורה? זה נשמע מופרך לחלוטין. על זה לא מדברים, כן. מדוע לא מדברים על זה? ראשית, כי הדבר יכול להיות שיגעון פרטי לאדם, כן. עלה לו בדמיונו משהו. זה לא, לא רציני. אבל, אבל אז כן. אז זה לא יכול לקבל את התואר הנכבד של מנהג ישראל תורה. אבל, אבל בעומק יותר. גם אם אדם קיבל על עצמו משהו טוב והגון, לא שיגעון, ונעשה-- הדבר נעשה בתכלית הרצינות ובכוונה לשם שמיים, הוא לא יוכל להיקרא בשם מנהג, אלא אולי החלטה טובה, קבלה, הידור מצווה, אם זה קום ועשה, או סייג, גדר, חומרה, אם זה עניין של שב ואל תעשה, ואפילו הנהגה טובה. וגם אם, וגם אם נצא מתוך הנחה שזה טוב ורצוי לעשות כך, עניינים של חיזוק לעבודת השם.

24:55 דובר 2 ונכון שטוב לאדם לקבל על עצמו מפעם לפעם החלטות טובות. בספר המנהגים, מנהגי חב"ד, מובא שרבותינו נשיאינו היו נוהגים לקראת ראש השנה לקבל איזו החלטה טובה במצוות עשה ולא תעשה, בחיוב ובשלילה. הכל טוב ויפה, אבל עדיין זה לא. זה לא ייקרא מנהג ישראל. אבל לעומת זאת, האפשרות השנייה שהוצעה לעיל היא ודאי נכונה, כי המציאות היא שישנם אכן מנהגים שונים בישראל, למשל מנהגי אשכנז, מנהגי ספרד, מנהגי רוסיה או פולין, או מרוקו או תוניס ותימן וכיוצא בזה. אז אבל ברור הדבר שכל מנהג שנהגו בו עדה קדושה וקהילה בישראל, הדבר רציני ומחייב, וכל עדה צריכה לשמור את מנהגיה הקדושים שמקובלים אצלם מדור לדור. בבחינת אל תיטוש תורת אמך. כן, מנהג ישראל הוא אם כן מנהג שנוהגים בעם ישראל. יצא לנו אם כן, אפשר לסכם ולומר ששני דברים נכונים: מנהג ישראל תורה, פירושו לא רק מנהג שנהגו כל עם ישראל, כן, בכל תפוצות ישראל, על דרך מה שהוזכר קודם, מנהג ההימנעות ממלאכה בראש חודש, כן, שכאמור מובא בשולחן ערוך. מקורו ממשה רבנו והוא מובא בשולחן ערוך ונהגו בו בכל תפוצות ישראל באופנים כאלה ואחרים, או מנהג השמחה בשמחת תורה. כן, לא רק שנהגו בכל ישראל, לא רק מנהגים כאלה שנפוצים או מקובלים בכל עם ישראל הם זכאים לתואר המכובד של מנהג ישראל תורה, אלא גם מנהג שנהגו בו קהילה או עדה בישראל. גם על זה נאמר שהיא תורה. כן, מנהג ישראל. אם כן, מנהג שנהגו בעם ישראל הוא תורה. אבל כאן יש להעיר הערה חשובה, להתנות תנאי ולסייג סייג גדול שהוא עקרוני ומהותי אם אין כמותו, והוא: מהו המקור של המנהגים? כיצד נוצרו ונהיו המנהגים המקובלים בישראל?

27:23 דובר 2 כן, האם על ידי אנשי הקהילה? האם אולי על ידי רב הקהילה? האם כל רב בישראל בסמכותו לתקן תקנות או להנהיג מנהג שיהיה נקרא מנהג ישראל? האם נכון הדבר? לא, לא נכון. רבנים לא יכולים להמציא מנהגי ישראל, אלא מנהגי ישראל הם נהיו-- הם מקורם בגדולי ישראל. ומיהם גדולי ישראל? צדיקים בעלי רוח הקודש. אנשים שמשכמם ומעלה גבוהים מכל העם בצדקות, בקדושה, בטהרה, בדבקות בהשם. אנשים שרוח הקודש שורה עליהם, שדבר השם בפיהם. אם הם מתקנים תקנה או מנהיגים מנהג, זה מנהג ישראל שהוא תורה. כן, אה, גדולי ישראל האמיתיים מכונים גם בשם ראשי העדה, עיני העדה, ראשי אלפי ישראל. הצדיקים הם בבחינת ראש. יש להם עיניים שרואות למרחוק והם רואים מה נעשה בעולמות עליונים והם יודעים מה מכוון לרצונו של הקדוש ברוך הוא. ואם הם מוסרים לנו מנהג, אומרים לנו שכך ראוי לנהוג, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שהדבר מכוון לרצון העליון, וזהו אכן חלק מהתורה. ובזה עצמו מתחלק לשניים. אמרנו שכל מנהגי ישראל צריכים להיות. רק רגע, אולי נאמר עוד מילה, מילת הבהרה. אין הכוונה בדברים שאמרנו לזלזל חס ושלום ברבני ישראל. רב הוא דמות חשובה, כן, אבל צריך שיהיה ברור. צריך לתחום תחומים ולהבין כל דבר למי שייך. מיהו רב? רב הוא יהודי תלמיד חכם שבקי בהלכה ובמנהג, והוא מדריך את אנשי קהילתו לפי מה שנאמר בספרים ולפי השולחן ערוך, לפי מה שקבעו גדולי ישראל. כן, הלכה ומנהג של כל עדה לפי מנהגה. זה רב וזה תפקידם של הרבנים. אבל אנחנו מדברים כרגע על יצירת מנהגים, ליצור מנהגים, לחדש מנהג. מהו מקורם של המנהגים? כן, מנהג שהוא תורה. ואמרנו שתורה היא אלוקות. תורה היא ביטוי לחוכמתו,

30:06 דובר 2 רצונו של הקדוש ברוך הוא. כן, אז רב מן השורה, עם כל הכבוד, לא שייך לתחום הזה. כן, לאו דווקא שלכל רב יש רוח הקודש, כן, לזה צריך רוח הקודש. כן, אבל צדיקים, קדושי עליון, בעלי רוח הקודש, שדבר השם בפיהם, על דרך כמו שאמרו חז"ל על משה רבנו: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. כן, צדיקים כאלה ששכינה מדברת מגרונם, הם יכולים לתקן לנו תקנות ולהנהיג מנהגים, ואנחנו בטוחים שהם מכוונים לרצון העליון. ובמנהגים אלה יש שני חלקים. רוב רובם של המנהגים מקורם בדרך של מלמעלה למטה. דהיינו שגדולי ישראל החליטו, קבעו משהו, תיקנו תקנה, הנהיגו מנהג, והדבר התפשט אצל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, בעירם, בארצם או במדינות אחרות, כן, והתקבל בישראל. זה כך, זה בדרך כלל. רוב רובם של המנהגים מקורם בגדולי ישראל עצמם, מלמעלה למטה. אבל אפשר גם, תיתכן גם אפשרות שהמנהג בא בדרך מלמטה למעלה. דהיינו שישראל קדושים, עלה בדעתם איזה עניין והביאו אותו לפני גדולי ישראל, וגדולי ישראל סמכו את ידיהם עליו ואמרו: כן, הדבר הזה נכון, מכוון, מתאים לרצון העליון, ונתנו לו גושפנקה של גדולי ישראל, וכן אימצו אותו בחום ואמרו כך ראוי לנהוג. גם המנהג הזה הוא מנהג, כן. כמו למשל מובא בגמרא במסכת נידה, לשון מופלאה: בנות ישראל החמירו על עצמן איזה עניין שקשור לטהרת המשפחה, כן, אז המקור של זה מהיכן בא? לא רבי יהודה או רבי מאיר החליטו, לא אביי או רבא. בנות ישראל החמירו על עצמן, כן, אבל הדבר הזה הפך להיות הלכה בתורה, כן, חז"ל קיבלו את זה, וזה הלכה בשולחן ערוך וזה מחייב את כל ישראל באשר הוא. בשאלות ותשובות הרשב"א, סימן ט', מצינו לשון נפלאה בעניין

32:25 דובר 2 קדושתם של המנהגים. כך אומר הרשב"א: "מנהג נשים זקנות בישראל הרי הוא ברוח הקודש". כתב הרשב"א בלשון זו: "אין משגיחין בחקירה", הכוונה חקירת השכל, "כנגד הקבלה", כלומר כנגד מה שמקובל אצל ישראל קדושים, "לפי שחוכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה" — והוא ממשיך — "וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתור קבלתם". כן, ולמה נסתור קבלתם? והוא נותן כלל: "אין קבלה פושטת ביד עמנו, אלא אם כן קיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבנו הנביא", לא פחות. כן? את דברי הרשב"א האלה מצטטים בשאלות ותשובות השיב משה של, של רבי משה טייטלבוים, בעל הישמח משה, והרבה אחרונים הביאו מדבריו, גם הרבי הביא אותו. הוא מצטט בלשון אחרת. הוא כותב: "אין לדחות הקבלה שיש ביד נשים זקנות מבני עמנו מפני שישים ריבוא מופתים המראים סתרו, כי חוק הישראלי הוא למעלה מהטבע והשכל", חד וחלק. כן, אז אמרנו שמנהג נשים זקנות בישראל הוא ברוח הקודש, כן? אז מובן שאין הכוונה למנהג פרטי, כן? שסבתא קמה בבוקר אחרי חלום בלהות שהיא חלמה, כן? ובהשפעת בעל החלום היא המציאה משהו, כן? כמובן שלא לזה הכוונה, אלא הכוונה מנהג שנהגו בו דורות, כן? כל הנשים הזקנות של אותו מקום, נגיד בספרד, מקומו של הרשב"א, כן? ועליה אמרו גדולי ישראל שהוא ברוח הקודש. עוד להדגיש בעניין — כדאי עוד להדגיש בעניין חשיבות המנהגים וחומרתם בהלכה, עד כמה יש לדקדק במנהגי ישראל ואין להתפשר בקיומם, מההלכה המפורשת בשולחן ערוך. ובכן, ההלכה היא בנוגע... קודם כול נאמר ככה, יש הלכה ידועה שאם גוי רוצה להכריח יהודי לעבור חס ושלום על מצוות התורה, הרי על שלוש מצוות יש — שלוש עבירות ידועות בהן

34:51 דובר 2 נאמר "ייהרג ואל יעבור": על עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ייהרג ואל יעבור. על שאר ענייני התורה, מעיקר הדין אפשר לעבור ולא להיהרג. במה דברים אמורים? סתם ככה, אם גוי רוצה להכריח יהודי לעשות איזה עבירה להנאתו של הגוי, נאמר למשל בשבת, תופס יהודי, אומר: "תבשל לי בשבת". למה? כי אני רעב, רוצה לאכול. הוא רוצה להכריח יהודי, אומר "אם אתה לא מבשל", ומצמיד לו אקדח לרקה. מותר לחלל את השבת ולבשל במקרה כזה, כן? אבל מה יהיה הדין בשעת השמד, כאשר גויים גוזרים גזרות על ישראל בכוונה כדי לעקור את התורה, כן? לעקור את הדת. בזה ההלכה היא שעל כל התורה כולה ייהרג ואל יעבור. ומה זאת אומרת על כל התורה כולה? אפילו על — על כל מצוות דאורייתא, וגם על עניינים דרבנן, וגם על מנהגי ישראל, על הכול בכול מכול כול, ההלכה מחייבת בשולחן ערוך, סימן ק' — יורה דעה, סימן קנ"ז, על כל התורה כולה ייהרג ואל יעבור, ואפילו על ערקתא דמסאנא, ייהרג ואל יעבור. זו גמרא מפורשת במסכת סנהדרין. מה זאת אומרת ערקתא דמסאנא? רצועה של הסנדל, רצועה של המנעל, כן, והכוונה בזה היא שיהודים נוהגים מנהגי צניעות. גויים לא אכפת להם כל כך מצניעות, לכן גויים מרשים לעצמם ללכת בלבוש אדום. ישראל קדושים נמנעים מלבוש אדום, ולבוש, אה, הצבע האדום הוא כמו אש, ממקד את העין, כן, הוא לא צנוע. ישראל קדושים לא הולכים בלבוש אדום, ובכן, אם גוי בשעת השמד, אם גוי רוצה להכריח יהודי להחליף את הרצועה של המנעל, כן, את השרוך של הנעל שיהיה בצבע אדום, אומרת תורתנו הקדושה שעל דבר כזה ייהרג ואל יעבור. כן, ועכשיו בואו נחשוב איפה כתוב בתורה שאסור

37:05 דובר 2 ללכת עם שרוך אדום. כן, איפה אה נזכר דבר כזה במשנה? איפה כתוב בגמרא? איזה איסור יש? אין כזה איסור, לא כתוב בשום מקום, אבל זהו מנהג שנהגו ישראל קדושים. ואם גוי רוצה לעקור את, את התורה ואת מנהגי ישראל שהם חלק מהתורה, כן, רוצה להכריח יהודי להחליף את הרצועה לאדום, מורה לו תורתנו הקדושה שייהרג ואל יעבור. עד כדי כך חמורים המנהגים. כן, כמובן, זה לא בחיי היומיום, זה רק בשעת השמד. היו לא תהיה, כי השם יעזור שלא נגיע לזה. אבל מכאן רואים איך תורתנו הקדושה מתייחסת, באיזו חומרה, איך התורה מסתכלת על מנהגי ישראל. הזכרנו את העניין של אה צבע הלבוש, שישראל קדושים נהגו לא ללכת בלבוש אדום. אה בעניין זה יש אריכות בתשובה של מהרי"ק. מהרי"ק הוא מורנו הרב רבי יוסף קולון, מן הראשונים באיטליה, כן, והוא כתב תשובה ארוכה שקשורה לענייננו, ודבריו הובאו להלכה בפוסקים שאחריו, כן, והדברים מוסכמים על דעת הכל. ובכן, מהרי"ק מדבר על איסור "לא תלכו בחוקות הגוי" שלא הזכרנו קודם. על כל פנים, הוא אומר שישנם שני גדרים באיסור זה, והגדר השני הוא: מה נאסר לנו משום חוקת הגוי? דבר ששייך בו פריצות. ואני אצטט מלשונו. אמ, הדבר השני שיש לאסור משום חוקות הגויים הוא הדבר אשר שייך בו פריצות ונהגו בו הגויים, גם זה אסור, כי האי דאמרינן לא תשנה ערקתא דמסאנא, ופירש הרי"ף שמנהג של גויים שרצועותיהן אדומות ושל ישראל שחורות, שמנהג זה הוא משום צניעות, ואין דרך ישראל להיות אדום לבושו. והצבע השחור הוא מורה על הכנעה ושפלות, כמו שאמרו בגמרא מי שיצרו מתגבר עליו, ולבש שחורים, התעטף שחורים וכולי, ולכן נהגו ישראל בשחורים. לכן כל דבר שהוא

39:26 דובר 2 דרך שחץ וגאווה אין זה חלק יעקב. כן, אה זה ציטוט קצר מלשונו של מהרי"ק. דברי מהרי"ק אלה הובאו להלכה בפוסקים שאחריו, כאמור מוסכמים על הכל, בבית יוסף או ברמ"א ביורה דעה סימן קע"ח, וגם הש"ך מזכיר אותם, וסיים הש"ך שם בלשונו של מהרי"ק: "ועוד היום מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו". כן, ובמאמר מוסגר כדאי לציין שהמנהג הזה משום צניעות, שלא הולכים בלבוש אדום, אין הכוונה, אין הכוונה בו דווקא לנשים. בוודאי שאצל נשים נוגע עניין הצניעות הרבה יותר מאשר אצל גברים, אבל בעניין הזה אה אין הכוונה דווקא לנשים, כמו ש-- כלשונו של מהרי"ק, "אין דרך ישראל להיות אדום לבושו". המהרי"ק לא כתב "אין דרך בנות ישראל", אלא ישראל סתם, משמע כלל ישראל. ועוד שהוא כותב: "אין דרך ישראל להיות אדום לבושו" בלשון זכר. הוא לא אומר לבושה, לשון נקבה, כן? משמע שהוא דיבר גם על גברים. ועוד שהוא סיים: "לכן נהגו ישראל בשחורים". והאופן ההופכי שהוא מזכיר: "אין זה חלק יעקב". שוב, יעקב וישראל סתם, כן? ועוד דבר מעניין יש לציין כשנתבונן על מה מדובר. רצועה או שרוך של נעל, כן? נראה בזה דבר פלא. לא-- אין המדובר כאן על פריט לבוש גדול או בולט במיוחד כמו חולצה, חליפה או כובע. חולצה או חליפה הם פריטי לבוש גדולים, ועל דרך זה גם כובע שהוא חבוש על הראש, אפילו שהוא לא גדול כל כך בכמות, אבל הוא מזדקר, הוא בולט לעין, כן? אבל אין הכוונה לדברים האלה, אלא על מה מדובר? על רצועת המנעל, אפילו לא על המנעל בעצמו, כן? לא על הנעל, על הרצועה בלבד, כן? שהיא א', פריט לבוש הכי קטן, וב', היכן

41:33 דובר 2 מקומה? ליד הקרקע, כן? המקום הכי בלתי נראה ובלתי מורגש, ובכל זאת, דרך ישראל קדושים שגם בזה מקפידים שלא יהיה אדום. טוב, ראינו אם כן איך החמירו גדולי ישראל במנהג ישראל, כן? שכאמור בשעת הגזירה, בשעת השמד צריך להיהרג אפילו על מנהג של ערקתא דמסאנא. אה, ועוד יש, בעוד על זה שבמובן מסוים יש אפילו חומרה יתרה בעניינים שבמנהג על עניינים שמחויבים בהם על פי ההלכה. לזה-- על זה-- לזה יש לציין, אה, קטע משיחתו של הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ כותב ב-ב-- מובא בשיחות של הרבי הריי"צ משנת תרצ"ו. הוא כותב כך, אני מצטט: "צריכים להיזהר במנהג, ובנוגע לשאר העניינים שאינם מנהג, הנה אם עבר או החסיר חס ושלום, הרי הוא יודע מזה", כלומר אז ישוב בתשובה, "אבל במנהג הרי יכול להישאר כך שלא ירגיש כי עשה בזה דבר שלא כראוי. לכן", הוא אומר, "צריך להיזהר בעניינים של מנהג עוד יותר מאשר בעניינים של הלכה". והרבי הריי"צ מספר ש"בשנת תרס"ג הייתי עם אבי בווינה", כן? העיר וינה באוסטריה. "איזה פעמים בשבוע היינו הולכים לשטיבלך", כן? בווינה שבאוסטריה היו כבר אז, אה, היה כבר אז קיבוץ גדול של, אה, יהודים מפולין, יהודים ממזרח אירופה, יהודים חסידיים, חסידי פולין שהיה להם-- שהיו להם שטיבלך. ובכן, הרבי הריי"צ מספר ש"הייתי הולך עם אבי כמה פעמים בשבוע לשטיבלך", כלומר של חסידי פולין, "וראיתי מאבי זהירות גדולה בענייני המנהגים לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ושבא לשם". ראיתם מה הולך כאן? הרבי הרש"ב נהג בחומרי המקום שיצא משם, כלומר במנהגי ליובאוויטש, והוא נהג גם במנהגי המקום שבא לשם. כלומר הוא נהג במנהגי חסידי פולין. "ושאלתי", אומר הרבי הריי"צ, "למה מחמיר כל כך במנהגים? אז אבי

43:58 דובר 2 ענה כך: משיח-- הזוהר אומר שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, כי משיח יבוא כדי להשיב גם את הצדיקים בתשובה. אז בביאת המשיח צריך להיות עניין התשובה. אז אם כן, כשלומדים חסידות יודעים על מה יש לשוב בתשובה, אבל כשלא לומדים אז לא יודעים על מה לשוב, וכך הוא גם במנהגים. יכול להיות שלא ירגישו, ולכן צריכים זהירות יתרה בזה. עד כאן מדברי הרבי הרש"ב שמצוטטים על ידי הרבי הריי"צ. ראו עד היכן הדברים מגיעים. כן, ולכן באותה הזדמנות, א-א-ההזדמנות שהרבי הריי"צ סיפר את זה, זה היה במסיבת בר המצווה של נכדו, ובאותה מסיבת בר מצווה, אה, לאחר שנער הבר מצווה אמר את מאמר החסידות בשלמות, הרי-הרבי הריי"צ ציווה שיאמר שוב את המאמר ואז יפסיקו אותו באמצע כמנהג פולין, שכך מנהג המקום. כן, כי זה היה בפולין. כן, ראו עד היכן הדברים מגיעים. כן, לפעמים יש עניין להחמיר במנהגים עוד יותר מאשר בעניינים שמחויבים בהם על פי ההלכה. אם כבר מדברים על מנהגים, על מעלת המנהגים, כדאי לציין עוד דבר נפלא שמבארת תורת החסידות במעלתם או קדושתם של המנהגים, והוא ששורשם של מנהגי ישראל בעליונים הוא גבוה יותר משורשם של, של המצוות וההלכות שמדאורייתא ומדרבנן, וכך אומרת תורת החסידות, ששורש המנה-- שורש עניינים שמדרבנן יותר גבוה משורש מצוות דאורייתא, ושורש מנהגי ישראל הוא למעלה עוד יותר גם מעניינים דרבנן. הדבר נשמע תמוה לכאורה. קודם כל צריך להבין שאין הדבר כפשוטו. אנחנו מדברים כאן על שורש העניינים למעלה, כן? אה, בגדרי ההלכה איך יש להתייחס למצווה דאורייתא או דרבנן או למנהגי ישראל, אה, שיש בהם חילוקי דינים והלכות, כמו למשל ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא. אה, וקולא אין הכוונה שמותר

46:28 דובר 2 לזלזל בהם, אלא הכול על פי תורה ועל פי רבנים. על פי... כן, אם יש לאדם שאלה צריך לשאול רב. יש בתורה גדרים שונים איך להתייחס למצווה דאורייתא או דרבנן או מנהגי ישראל. אנחנו לא מדברים עכשיו איך להתייחס לחיי היומיום או כשיש התנגשות בין שני דברים, מה גובר על מה? יש כללים לזה בהלכה. עשה דוחה לא תעשה או... ועוד ועוד. לא ניכנס עכשיו לזה. לא על זה מדברים. אנחנו מדברים עניין עמוק ופנימי על פי עומק תורת החסידות בשורש העניינים. תורת החסידות אומרת ששורש כל העניינים הוא למעלה, בספירות העליונות של הקדוש ברוך הוא, ושורש מצוות דאורייתא כמובן בחוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, ושורש מצוות דרבנן נעלה וגבוה עוד יותר בעליונים, בספירות העליונות, ושורש המנהגים גבוה עוד יותר. זה נשמע מוזר ומפליא. אפשר להסביר את זה על פי המשל הנפלא שהרבי נתן פעם באחת השיחות, באחת ההזדמנויות שהרבי התוועד בשמחת בית השואבה, בתקופה של קודם הנשיאות. הרבי המשיל את זה לשלושה סוגי עבדים. שלושה סוגים מבחינת התמסרותם של העבדים ל-לאדוניהם. יש עבד שמסור מאוד לאדונו ועושה כל מה שאדונו אומר לו, והוא מוכן ללכת עבורו באש ובמים. מה שיאמר לו הוא יקיים, כן, אבל הוא צריך שאדונו יאמר לו ויגלה לו את רצונו בפירוש. יש עבד מסוג אחר. העבד מהסוג השני די לו ברמז מהאדון. לא צריך שיאמר לו בפירוש. מספיק שהוא רומז לו רמז וזה מספיק לו כדי לקום ולעשות. ואילו העבד מהסוג השלישי הוא עבד נאמן שאוהב את אדונו, ומסור לו עד כדי כך שאפילו כשהאדון לא אומר לו מאומה וגם לא רומז לו דבר, כן, הוא מבין. הוא מרגיש בעצמו שאם הוא יעשה

48:42 דובר 2 כך וכך תהיה לאדון נחת רוח מזה, לכן הוא עושה זאת מעצמו. והנמשל, אמר הרבי. שלוש דרגות בקשר שלנו עם אלוקים. ישנה דרגה כזו בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, שאנחנו מוכנים לקיים כל מה שיצווה לנו אלוקים. אבל הקדוש ברוך הוא צריך לגלות את רצונו ולצוות לנו בפירוש, וזהו העניין של תרי"ג מצוות דאורייתא שהקדוש ברוך הוא כביכול הטריח את עצמו וירד אלינו לרמה שלנו, כן? וירד על הר סיני לכתוב בפירוש ונתן לנו את התורה וכתב בפירוש את רצונו מאיתנו. כן, וכך הוא אמר לנו שבחודש השביעי, בראשון לחודש, יהיה ראש השנה ותתקעו בשופר. יום תרועה יהיה לכם, בעשור לחודש יהיה יום הכיפורים. תענו את נפשותיכם, חמישה עשר לחודש יהיה חג הסוכות וכך הלאה וכך הלאה. תרי"ג מצוות התורה מפורשים בתורה. וזוהי אפוא הדרגה השטחית והחיצונית יותר בקשר שלנו עם אלוקות. הדרגה השנייה היא מצוות דרבנן, שאומנם אין עליהם ציווי מפורש בתורה, אבל הן מרומזות בה. כן. כידוע ששבע מצוות דרבנן והתקנות והסייגים שמדבריהם הם הסתעפויות והרחבות של תרי"ג מצוות התורה, כן, ואינם דבר נוסף על התורה, כי כי הרי יש איסור בתורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. אסור להוסיף על מצוות התורה. אז איך זה מוסבר בחסידות? מוסבר בתניא באיגרת הקודש סימן כ"ט. איך זה שחז"ל הוסיפו עניינים משלהם? האמת היא שאלו לא הוספות, אלא הם הסתעפויות ממצוות התורה. אז מה יוצא? שהתורה אמרה כאילו רמז, כן. התורה אמרה את את הנקודה, כן. למשל התורה אמרה לשבות בשבת. התורה אמרה את נקודת העניין, וחכמים הרחיבו את את השביתה הנדרשת מאיתנו לעוד כמה וכמה הגדרים וסייגים, עניינים של שבות, איסור מוקצה וכיוצא בהם. יוצא אם כן

51:07 דובר 2 שהתורה כאילו נתנה רק רמז, וחז"ל הקדושים הרחיבו את העניין. כן. אז העבד המסור והחכם די לו ברמז שמפורש בתורה, והוא כבר מבין בעצמו במה מדובר ומהו רצון השם ממנו. אלו הם תקנות חז"ל. והדרגה השלישית בקשר שלנו עם אלוקינו היא הדרגה הנעלית יותר, הנעלית ביותר. זהו העניין של מנהגי ישראל, שישראל קדושים מקיימים גם את המנהגים למרות שהם לא כתובים בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, וגם לא נרמזו בה בכלל. כן, אבל ישראל קדושים יודעים שלקדוש ברוך הוא יש נחת רוח מקיומם והם מקיימים זאת. כן. כלומר, לעם ישראל יש רגש רוחני אלוקי מצד הנשמה, שהנשמה חשה ומרגישה מה רצון הקדוש ברוך הוא ממנה. ולכן, כן, אם כן, זהו הקשר הנעלה ביותר, כן, העצמותי ביותר, שנובע מעצם הנשמה של ישראל קדושים שקשורים עם עצמותו של הקדוש ברוך הוא כביכול, כן, באופן שלא צריך לומר להם דבר ולא צריך לרמוז להם מאומה. הם כבר חשים ומרגישים בעצמם כבר מהו רצון העליון. וכמובן, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מרגישים, אבל גדולי ישראל, להם יש עיניים שרואות, אה, אה, למרחוק, כן, והם רואים. ונשמתם הגדולה, נשמתם של גדולי ישראל, נשמות כלליות, כן, הם רואות מה רצון העליון ומגלות לנו, ואנחנו מקיימים את המנהגים שהם תיקנו. לכן מוסבר בחסידות, הרבי חזר על זה הרבה פעמים, שהשמחה בשמחת תורה היא גדולה ונעלית יותר מהשמחה של חג הסוכות בכלל. על חג הסוכות כתוב בתורה "ושמחת בחגך". ושלוש פעמים שמחה נאמר בתורה על חג הסוכות, ולכן הוא חג שמח. אה, ושמחת-- בחג הסוכות יש עוד עניין מיוחד שנקרא שמחת בית השואבה, והוא מדרבנן ובו השמחה גדולה יותר. אבל שמחת תורה, על פי מנהג ישראל, השמחה

53:29 דובר 2 בו גדולה עוד הרבה יותר גדולה מהשמחה שמחויבים בה על פי תורה, וגדולה משמחת בית השואבה שהיא מדברי סופרים ומדברי קבלה, והשמחה של שמחת תורה היא כל כולה מנהג שישראל קדושים מרגישים שזהו רצון העליון, והם שמחים על כך בשמחה גדולה ועצומה ביותר. ואם דיברנו על העניין של תורה, שמנהג ישראל הוא תורה, ובעניין השורש האלוקי של מנהגים, כן, שמה שנהגו ישראל קדושים הרי זה ברוח הקודש, אפשר להוסיף על זה ולציין לגמרא, לקטע נפלא שמובא בגמרא בקשר לזה. הגמרא במסכת פסחים מספרת על בעיה שהתעוררה בזמנו של הלל הזקן, בתחילת תקופת נשיאותו של הלל, שזה היה כמאה שנים לפני החורבן, כן, לפני חורבן בית שני. הדבר היה בערב פסח שחל בשבת. בערב פסח יש מצווה גדולה, כשבית המקדש קיים, להקריב קורבן פסח. כן, כשחל ערב פסח בשבת התעוררה בעיה. ובמה הבעיה? הבעיה לא הייתה על עצם מעשה השחיטה, האם מותר לשחוט את קורבן הפסח בשבת, כי זה היה ברור שקורבנות מותר לשחוט בשבת. כך אמר הלל, והביא על זה לימודים. לא ניכנס לזה עכשיו. אה, על כל פנים ברור שמותר לשחוט בשבת גם קורבן תמיד. שוחטים או מקריבים מדי שבת בשבתו. בשבת מקריבים גם קורבן מוסף עוד יותר, לא רק קורבן תמיד, כן. בכל שבת מקריבים שני תמידים, אה, וגם שני כבשים למוסף, וכן ארבעה כבשים כל שבת. ובימים טובים מקריבים עוד יותר, וגם ביום הכיפורים, שבת שבתון, מקריבים הרבה קורבנות, וכן זה ברור שבשבת מותר להקריב קורבן שזמנו בו ביום. אבל הבעיה הייתה בעניין הסכין של שחיטה. כיצד יביאו אותו בשבת? כי הרי צריכים הרבה סכינים של שחיטה, כי הרי כל ישראל שוחטים ומקריבים את קורבנם בפרק הזמן

55:58 דובר 2 הקצר בערב פסח בין הערביים, כלומר לאחר הקרבת קורבן התמיד שנעשה בשעה שמינית ומחצה. לאחר מכן היו מקריבים את קורבנות הפסח. ומי מקריב את קורבנות הפסח? כל ישראל. אם כן, אלפי קורבנות צריכים להקריב בפרק הזמן הקצר שנותר עד השקיעה. כן. אז אם כן, כל אחד צריך להביא סכין של עצמו, ומי שלא הביא את הסכין שלו בערב שבת מה יעשה? יש בעיה. נשאלת השאלה איך יוכל להביא אותו בשבת? כי הדבר כרוך בבעיה של הוצאה והכנסה מרשות לרשות. מדוע? הסכין נמצא בבית שלו הפרטי, שהוא רשות היחיד. אם הוא יוציא את הסכין מהבית, הרי זו הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחר כך שוב מה-- מרשות הרבים להכניס את הסכין לבית המקדש, שבית המקדש מוקף מחיצות, הרי זו רשות היחיד. יש לנו מלאכה של הכנסה, הוצאה והכנסה. אלו מלאכות של תורה. ובכן, מה יעשו בשבת בעניין הבאת הסכינים? כן. שאלה זו שאלו את הלל הזקן, אה, לקראת ערב פסח שחל בשבת, כן? והלל היה איש אמת ועניו ואמר את האמת בפנים: "דבר זה שמעתי ושכחתי", כן? הוא לא ידע מה לענות. אבל שימו לב, גדולי ישראל לא התערבו בעניין, אלא הניחו לעם ישראל לעשות מה שהוא מבין. ומה קרה אז? ישראל קדושים תחבו את הסכין של השחיטה, כן, בשבת. בערב פסח שחל בשבת לקחו את הסכין ותחבו אותו בצמר של הכבש, כן, בצמר של הבהמה, והבהמה היא נשאה את הסכין לבית המקדש. הבהמה הרי לא חייבת במצוות, כן, וכך פתרו את הבעיה. אבל אז, כש-- בשעה שגדולי ישראל לא ידעו מה לומר לעם, הם אמרו את המילים הנפלאות הבאות. כדאי לרשום אותן לפנינו באותיות של זהב. כך אמרו גדולי ישראל.

58:21 דובר 2 כך אמר הלל הזקן: "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן", כן. כלומר, המילים "בני נביאים" אין-- בתואר "בני נביאים" אין הכוונה במובן של ייחוס משפחתי דווקא, כן, אלא הכוונה לרוח הקודש ששורה על עם ישראל. וברוח הקודש יש דרגות, כן. אמרו חז"ל שזה לא כל כך משנה מאיזו דרגה באה רוח הקודש או מאיזו דרגה היא דרגת הנבואה. ייתכן שזה בא מנבואה ממש, וגם אם זה לא בא מנבואה ממש, כי אז זה לפחות בני נביאים, דרגה פחותה הימנה. אבל על כל פנים, מה שישראל קדושים עושים זה מכוון לרצון העליון. כן. הרי מדובר על יהודים כשרים שליבם לשמיים. הרי מדובר על הקרבת קורבן בבית המקדש, לא על עבריינים חס ושלום מהרחוב, כן? כאשר יהודים, ישראל קדושים, יהודים כשרים, ליבם לשמיים ומתכוונים למלא את רצון השם, אז ברור הדבר שמעשיהם מכוונים או מתאימים לרצון העליון. כן. כך התייחסו גדולי ישראל למנהגי ישראל. כן. למדנו היום שלושה דברים. למדנו בשיעור זה שלושה דברים. מנהג ישראל תורה.