חינוך הילדים ללימוד תורה - הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 תלמוד תורה. אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצוות מן התורה, אלא מדברי סופרים. אבל יש מצווה אחת שהיא שונה. תלמוד תורה. תלמוד תורה מצוות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אף על פי שהקטן אינו חייב. שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". אז המבוגרים, אנחנו המבוגרים מצווים ללמד את בנינו הקטנים. הקטן לא חייב, אבל אנחנו מצווים לחנכו וללמדו. אבל מה מלמדו? ומהו זמן החיוב? אז כך כתוב בהלכות תלמוד תורה. ממתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה ציווה לנו משה" וגומר, "מורשה קהילת יעקב", ופסוק ראשון של-- מפרשת שמע ישראל. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה, עד שיהיה בן חמש שנים, דהיינו שנה חמישית, שאז מלמד אותו לקרוא תורה שבכתב מעט מעט בביתו עד שיהיה בן שש או בן שבע. וקודם לכן בשנה רביעית, היינו בגיל שלוש שנים, מלמד אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרוא בתורה בשנה חמישית. אז כל הזמן עוסקים פה בלימוד הא'-ב' והצירופים והאותיות והמילים, כדי שהוא יגיע לגיל שש-שבע והוא יהיה מסוגל לקרוא ממש דברי תורה, לומר את המילים של התורה, ללמוד ולהבין בתורה. ובלשונו של... אדמו"ר הזקן, שיהיה בן שש או בן שבע שנים שלמות, יהא הכל לפי בוריו ולפי כוחו. כמו הלכות של מלמד התינוקות שמלמד לקרוא בתורה אפילו כל היום כולו לפי יכולתו. עוד מהלכות תלמוד תורה, ואין צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו את כל התורה שבעל פה, אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות, גם בהלכות וסוגיות העמוקות, עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, ויעמיד את בנו על

02:58 דובר 2 עיון ההלכה ולמעשה, שיוכל הילד, הנער כבר ללמוד בעצמו, ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים. ללמד אותו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, המלמד או המלמדים, ואז יוכל הבן ללמוד בעצמו. ייתנו לו את הכלים איך ללמוד את כל התלמוד והפוסקים, אז הוא ידע. לא היו צריכים ללמד אותו את כל התלמוד והפוסקים. ללמד אותו בדוגמאות, ללמד אותו סוגיות, ללמד אותו פרקים מסוימים וכשילמד אותם הוא כבר יוכל ללמוד לבד. הוא יתוודע, יתוודע לשיטות הלימוד והוא ילמד בעצמו תלמוד ופוסקים ויגיע למצב של לידע את כל ההלכות של תורה שבעל פה, שהן בעצם הפירוש של תרי"ג המצוות ודקדוקיהן וטעמיהן ומקורן, כאילו לימדו המלמד. וכן כל התנ"ך ודרשות האגדות. אנחנו צריכים ללמד אותו את הדרך, לתת לו דוגמאות ואת השלמת הידע יעשה בנינו ותלמידינו עם הכלים שזכינו להעניק לו. וכן אומר אדמו"ר הזקן: לא נהגו עכשיו ללמד את התינוק כל התנ"ך כבימיהם, אומר אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה, רק תורה לבדה, חומש, כי סומכים שילמד בעצמו כשיגדיל. מה שאין כן בימיהם שלא היו הנקודות והטעמים כתובים אלא בעל פה, אז היו משתדלים ללמד אותם את כל התנ"ך. מכל מקום צריך ללמד את הבן או את התלמיד, בניכם, בנינו התלמידים, ללמוד ללמדו ולחזור עמו. ל-ל-ללמד, צריך ללמדו ולחזור עמו פעמים רבות כל פרשיות התורה שבהם כתובות המצוות והמשפטים שהתלמוד מפרשן, והפסוקים והתיבות והאותיות שבהם נדרשים תמיד בתלמוד. אני חש שה-- שאני זוכר בספרים ה-הישנים יותר, בוא נגיד של לפני עשר שנים, עשרים שנה, שלושים, ארבעים שנה ואילך אחורנית היו מלמדים פרשת שבוע. קודם כל מה-- חוץ מסקירה מה נושאי הפרשה, אבל מה המצוות שבפרשה? הקשר בין

05:40 דובר 2 הפרשה להפטרה ושיחה של הרבי והתורה של הרבי. מאוד חשוב. אנחנו רואים פה שאדמו"ר הזקן בעצם אומר שמביאים את כל התנ"ך. אז צריך לחזור עמו פרש-פרשיות פעמים רבות את כל פרשיות התורה שבהם כתובות המצוות והמשפטים. אז זאת אומרת שהילד ידע איזה מצוות יש בפרשה, מה עם המצוות? זה חשוב. כך נראה הדיוק בדברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה. וטוב להקפיד על זה. טוב, אך אם הבן אינו מגיע למידה זו שיוכל ללמוד ולהבין בעצמו בלי מלמד את כל ההלכות שבתורה שבעל פה בטעמם, או שאינו חפץ ללמוד בעצמו, חייב לשכור לו מלמד שיחנכנו, ילמדנו היטב כל התורה שבכתב ובעל פה כולה, וגם לחזור עמו פעמים רבות עד שיהא זוכר ויודע פעם אחת כל ההלכות שבתורה שבעל פה בטעמם, כי גם הכפייה לכוף את הבן ללמוד ולדעת כל התורה היא בכלל מצוות עשה של "ולמדתם אותם את בניכם". שהרי הכתוב מדבר בקטנים שצריך לכופם. אז מה יגידו לי? יכול להיות שהיו זמנים שזה היה תורם משהו פעם. לכוף, לכוף בכוח, לכוף בלחץ. היום זה... זה לא כל כך יעיל, זה גם עושה את ההפך. היום כפייה יכולה להיות כפייה חיובית בדברים. להשפיע עליו, לרומם אותו, לעשות לו חשק, לתת לו פרסים, לתת לו תעודות הצטיינות, לתת לו ממתקים, לתת לו אתגרים, להפוך אותו למשפיע, להפוך אותו לסוג של מורה, לסוג של בוחן. ככה אנחנו נפעיל אותו. אנחנו נגרום לתלמידים חשק ללמוד תורה, הנאה ללמוד תורה. נלמד אותם בצורה חווייתית, נמחיש להם, נביא להם דברים לראות בעיניים. אם זה בסרטון לימודי תלמודי, אם זה ב-הצגות המחשות לכופם. איך תכ-תכוף אותו שהוא לא יהיה מסוגל להגיד לעצמו אני לא רוצה דבר כזה

07:56 דובר 2 כיפי? אז במקום לכפות, אז זה צריך להיות, אה, במקום יכוף יהיה כיף, מלשון כיף, לגרום לו כיף, שזה כיף ללמוד תורה. זה יהיה כפייה בדברים, כפייה חיובית. כמו שנאמר בנוגע למתן תורה: כפה עליהם הר כגיגית. מה אומר-- הר כגיגית? אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. מה אומרת חסידות? כפה עליהם הר של אהבה רבה. הקדוש ברוך הוא כל כך גילה להם אהבה, שכשעם ישראל נהיה מאוהב בקדוש ברוך הוא, לא יכול להגיד לו, "אנחנו לא רוצים את התורה". אותו דבר אנחנו צריכים לנסות כזאת כפייה לתלמידים שלנו ולבנים שלנו. לחשוב באיזה צורה הם כן יאהבו, לשאול אותם, באיזה צורה זה כן מעניין לכם, ולעשות את הכל כדי שזה י-- הדברים האלה יתקבלו אצלם. כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו. לכו בנים שמעו לי, גם כשהם הולכים מהתלמוד תורה עדיין נשאר ה"שמעו לי", כי זה הכל נעשה באהבה, הכל נעשה בצורה שנעים ללמוד ונעים לחזור, וזה מאתגר ויש משימות מעניינות. וה-והמלמד, בסדר, תמיד הוא לוחץ. התלמיד היה רוצה ללמוד רק עשר דקות, עכשיו הוא ילמד רבע שעה. זה גם לחץ, אבל זו הכוונה ולא למשהו אחר. אוקיי, הלכה נוספת בהלכות תלמוד תורה. ואחר שידע פעם אחת את כל ההלכות בטעמיהן, וחוזר ושוכח. ולמה הוא שוכח? מפני שלא רוצה לחזור על לימודו בעצמו. האבא לימד אותו, המורה לימד אותו, אבל הוא אומר לו, "יינגעלע, אם לא תחזור אתה תשכח". יש סגולה מהגאון מווילנה, לחזור כל דבר ארבע פעמים. תחזור. אם האבא כבר לימד אותו והילד לא רוצה לחזור, הרי האב כבר יצא ידי חובתו. כי מאחר שלימדוהו היטב

10:18 דובר 2 עד שידע את כל התורה כולה, הילד, קיים האבא את מצוות עשה של ולמד-- ולימדתם אותם את בניכם. אך מכל מקום, כל זמן שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועדיין הבן יש לו עוד קצת כבוד לאבא'לה, יש יכולת ביד האב לכופו ולהשפיע עליו. מוטל עליו מדברי קבלה, מדברי הנביאים, לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמיים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו. דהיינו עד שיהיה בן עשרים וארבע שנה, אז האב צריך להשפיע על הילד שלו. שנאמר, "חנוך לנער על פי דרכו", דרך שכל ימיו יהיה מתנהג בו. חנוך לו בנערותו, דהיינו מבן ט"ז שנה, גיל שש עשרה, עד בן כ"ד שנה, עשרים וארבע, שקודם ט"ז שנה אין בו דעת לקבל תוכחה, תוכחות כל כך. הוא עדיין כזה קל דעת, זה רק ילחיץ אותו. אה, בן שש עשרה כבר מתחיל כבר להתבגר, מתחיל כבר להתלבט. אז אנחנו צריכים קצת לתת, לתת, לתת לו, לתת לו כיוונים, לתת לו איתותים, לתת לו ניצוצות. כמה טוב להיות יהודי. ואל תכביד ייסורים ותוכחות יותר מב-- ואל תכביד ייסורים ותוכחות כשהוא לא כלי לזה. הכוונה לפני גיל ט"ז. אחר כך אפשר כבר לדבר איתו, להתוועד איתו ולחזק אותו. ועוד עצה נהדרת של הרבי לכל הגילאים. לא הולך עם האבא או האמא? תדאגו שבני גילו ידברו איתו. תעשו את זה בחוכמה, בחוכמה. ויותר מבן כ"ד יש בעיה. יש לחוש מאיבה, לחוש מאיבה, אבא, עכשיו גם אני כבר אבא. זהו. עד כאן. אז זה לא. אז לכן עד גיל כ"ד עדיין האבא צריך לנצל את מצב השפעתו שהילד יחזור אל הלימוד, ישקיע, ישקיע בתורה ויגדל להיות בן אדם שיודע את כל

12:32 דובר 2 התורה כולה. מכאן ואילך הוא את מצוותו קיים. ואז צריך בעיקר תפילות. ודרך אגב לא צריך לזלזל בתפילות. מנהג חסידים ידוע שכל אחד אומר את הפרק של הבן שלו לפי השנה. נגיד אם הילד בן שבע אז הפרק בתהילים זה פרק ח'. תקנה של הבעל שם טוב. אז ההורה, הילד צריך לומר מן הסתם מה שהוא אומר את הפרק שלו, אבל גם ההורה אומר את הפרק של הילד כסגולה שלא יצא לתרבות רעה, ובעיקר כשרואים שהילד מתחיל כבר להתנדנד. צריך להגיד את הפרק שלו פעם ופעמיים ושלוש, ויהי זה לזכותו. צדקה לזכותו. צדקה ותהילים, זה בדוק ומנוסה, זה יעזור, אבל שיהיה מכל הלב. נלמד קצת על הקניית לימוד התורה. לימוד חומש עם רש"י. לימוד החומש מגיל חמש שנים שהוזכר לעיל, הכוונה ללימוד חומש עם רש"י, אבל ללמוד קודם לכן חומש מבפנים, אם יודעים לקרוא, כפירוש הפשטות, בטח שאפשר. בן חמש למקרא זה עם רש"י, אבל לפני כן אפשר ללמוד אותו לקרוא. חשוב. שיקרא את אותיות התורה הקדושה ומילים ופסוקים. בגיל חמש אפשר כבר להתחיל להתאים לו רש"י. זה לא חייב להיות כל רש"י. קצת רש"י. זמן הכנסת תינוק לחיידר. הכנסה לתורה. תזכו לגדלו. אנחנו מברכים לתורה, לחופה ולמעשים טובים. לתורה. הכנסה לחיידר. הכנסה לתורה. בדורות האחרונים נהגו לא להמתין עד גיל שש או שבע שנים שלמות כדי להכניסו למלמד. לא, אלא מכניסים את הילד למלמד כבר בגיל שלוש. ויש העושים זאת מאוחר יותר או לכל המאוחר בגיל חמש. כלומר השתנה העולם לטובה. פעם היו מכניסים את הילד בגיל יותר מבוגר, היום אפילו בגיל שלוש. בכמה מקומות היו היום מתחיל הילד ללמוד את האלף בית בתחילת השנה עם בני גילו

14:52 דובר 2 עוד קודם, מגיע לגיל שלוש, בן גילו בשנתיים וחצי הוא בגן. למה? הוא משוחרר קצת, יכול לשבת קצת, אפשר לשבת איתו עשר דקות, ללמוד קצת. המלמד כבר מתחיל ללמד אותו קצת, ויש בזה חשיבות. מנהגי הכנסה לחיידר, נהוג שאפילו הוא כבר התחיל ללמוד את האלף בית לפני גיל שלוש, אבל הוא עושה את סדר ההכנסה לחיידר ביום הולדתו או בסמיכות ליום הולדתו, או יחד עם החברים, שפחות או יותר ביום הולדתו. אז עושים את זה ברוב עם, הדרת מלך, ושמחה וטוב לב. ובעזרת השם בהזדמנות אנחנו גם נדבר על מה זה הסדר של הכנסת תינוק לחיידר. יש כאלה שמפרידים לגמרי את סדר הכנסת הילד לחיידר, עם המלמד שבו מחדיר בילד את קדושת האותיות, שמפרידים את זה לגמרי מהזמן שבו הוא מתחיל בפועל ללכת לחיידר. ואף שהולך לחיידר מגיל שלוש או קודם לכן, עורכים את אירוע ההכנסה לחיידר אפילו זמן רב אחרי כן, כמו אלו הנוהגים בגיל חמש שנים. בסדר, העיקר שילמד אלף בייס. אלף בייס זה לא שפה, זה לא שפה כמו אנגלית וכמו פורטוגזית. אלף בייס זה לשון הקודש. זה תורה. ברגע שהוא יכול ללמוד אלף בייס אז הוא יכול ללמוד תורה. זה תורה. זה כבר ושיננת לבנך גם אם הוא לא בן שלוש. וכשההכנסה לחיידר זה עניין שמכניס בילד יראת שמיים ודבקות בתורה. להיות צמוד לתורה, לקבל צמידות הלב לתורה, אז זה אירוע חשוב. אז או שעושים את זה באותה פעם או שעושים את זה, הלימוד יכול להתחיל והטקס, ההכנסה, יהיה כשיהיה, גם אם זה הרבה זמן אחרי שהוא התחיל. אבל את שני הדברים צריך. לא לזלזל בהם. זה מנהג ישראל, לא לזלזל בהם. אוקיי, הנושא הבא שלנו.

17:00 דובר 2 עכשיו יהיה תלמוד תורה לבתו. מה מהות חיוב תלמוד תורה לבת ומה מהות האחריות שיש על האבא או על האמא לפעול את זה שהבת תלמד תורה ושתדע ללמוד תורה? ובכן, אישה איננה חייבת במצוות תלמוד תורה לכשעצמה, שנאמר ולמדתם אותם, ולימדתם אותם, סליחה, ולימדתם אותם את בניכם, ולא כתוב לימדתם את בנותיכם. וכשם שאיננה נמצאת מחויבת, מחויבת במצוות תלמוד תורה לעצמה, כך היא איננה מחויבת במצוות תלמוד תורה לבניה ופטורה משכר לימוד לבניה, ואין כופין אותה לשלם שכר לימוד כי זה לא התחום שלה, אלא אם כן היא עשירה, ואז אומרים לה מתורת צדקה: היות וצדקה את חייבת, והיות וילדים עניים אחרים אפשר ללחוץ עלייך לתרום, ואת תתרמי. אז מה, הילדים שלך? ודאי, עניי ביתך קודמים, תתרמי במקום. אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה, שבזכותה הוא עוסק בתורה, חולקת שכר עמהם, ושכרה גדול מאוד מאחר שהם מצווים ועושים על ידיה. אם האישה, ניתן דוגמה. בהחלט חשוב שכל אבא יהיה שותף גם לעבודות הבית ובעיקר בעניין של הנשיאה בעול המעשי, אבל עוד יותר בעיקר הרגשי של הבית, של המטלות שבבית. לגרום להרגעה בבית, למנוחת הנפש בבית, לתחושת שותפות בבית. זה חשוב, זה נפלא. זה שלום בית, זה מצווה. זה אהבת ישראל אמיתית. הקדוש ברוך הוא שמח מזה, זה מזרז את הגאולה. אבל. אבל העזרה הזאת היא באמת חשובה שהבעל יעשה. אבל אם האישה מוצאת את האפשרויות ואת הדרכים ואת הזמנים לגרום שהבעל יהיה, חשוב שיהיה, שהבעל יהיה פחות עסוק בדברים שמישהו אחר יכול לעשות, אז שיתאפשר לו ללמוד תורה, שיתאפשר לו ללמד תורה. ואותו דבר עם הבנים. אם מורידה עול מהילדים

19:31 דובר 2 בסדר, לא לגדל אותם פרזיטים שאסור להם לזוז, אבל מורידה קצת מהאחריות שלהם, קצת מהטרחה שלהם כדי שיוכלו ללמוד עוד חצי שעה תורה. שוב, הכל הולך בפרופורציה. האמא צריכה לשמור על הבריאות של עצמה, אבל לאפשר למי שבאמת לומד תורה, באמת שוקד בתורה, שילמד. והיא נותנת את העידוד ואת החשק. זה שכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים, אבל על ידיה, בזכותה. מכל מקום, אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא שכר גדול כשכר האיש, מפני שהיא אינה מצווה ועושה. אישה שלמדה תורה מקבלת על זה שכר, אבל היא נקראת אינה מצווה ועושה, וכשאתה מצווה ועושה יש על זה יצר הרע שמפריע לך הרבה יותר מאשר למי שלא מצווה ועושה. לכן השכר למי שמצווה ועושה הוא הרבה יותר גדול, כי הניסיונות שהוא עובר כדי להצליח לעשות את זה הם יותר גדולים. אבל אישה שלמדה תורה תקבל על זה שכר, וגם זה יביא הרבה תועלת, ושתכף נראה. אבל בכל זאת זה פחות שכר. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד באמת תורה עם קדושת התורה, ומוציאות דברי תורה לדברי, דברי הבאי לפי עניות דעתן. כך היה פעם. כבר לימדת אותה, לימדת אותה לנתח את, בוא נגיד, קטעים תורניים, לשאול למה זה לא אחרת, אפשר היה כך. אתה מלמד אותה להיות מפולפלת, אז זה יגרום לה גם להוציא את דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. ואם למדה תורה שבעל פה הרי זה כאילו למדה תפלות, מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומיות. זה גורם לה לערמומיות פשוט. היא רואה את התחכום שבגמרא, אז זה מכניס לה ערמומיות.

21:38 דובר 2 בענייני העולם. אז למה צריך את זה? נשים מטבען הגונות, ישרות וכל השאר. למה להתחיל ללמד אותן את כל העקמומיות שבדברים? אבל בא הרבי שלנו, הרבי מלך המשיח, ואומר: נכון, ככה זה היה פעם. נשים לא הלכו לבית ספר, נשים לא קראו עיתונים, נשים לא היו חשופות להתפתחויות המדע. הן לא, הן לא היו בקיאות בעניינים האלה. הן היו עקרות בית. אז כל מה שכתוב כאן מתאים לאותם זמנים. אבל עכשיו הנשים הולכות לבית ספר, כן. תואר אקדמי חלקן מוציאות, כן, ואם לא אז הן לומדות מקצוע. אז זה כבר, הן עובדות עם המוח שלהן. הן כבר חשופות להשכלה כללית ולדעות לא תמיד איי איי איי, לא תמיד בדיוק הכל מאה אחוז בצורה של קדושת התורה. היינו מאוד רוצים, אבל בכל זאת אנחנו יודעים שנקלטים פה ושם דברים שבאים משמיעה ובאים מקריאה. אז מה? אז היום אישה היא בשלה ללמוד ובשלה לנתח דברים ולהתעמק בדברים, ולכן היום אישה, אנחנו נאמר לה, אומר הרבי, גם שהיא תלמד גמרא. איזה גמרא? תלמד מסכת שבת, תלמד מסכת פסחים, תלמד מסכתות שנוגעות לחיים, שנוגעות לכשרות. וגם עוד דבר היא תלמד, היות והאישה עוזרת בבית בנושא החינוך. ולא רק זה, רואים שהקדוש ברוך הוא נתן את כוח ההשפעה בחינוך לאישה, לאמא, לפעמים הרבה יותר מהאבא. עם רגש, עם כל הלב. הגברים לפעמים מאוד בעלי רגש, לפעמים הרבה מאוד גברים הם ככה קצת סגורים, קצת לא בדיוק יודעים איך לבטא את הרגש, והילד מרגיש את הרגש ואת החמימות לפעמים מהאמא יותר מאשר מהאבא. לא תמיד, אבל לפעמים כן. אז מה? לכן, אומר הרבי, זה טוב מאוד אם אמא תדע את הגמרות שמלמדים את הילדים בתלמוד תורה

23:35 דובר 2 ותלמד את זה. כן, נשים משכילות, אז בבקשה, יכולות ללמוד את הגמרא עם שוטנשטיין ועם אבן ישראל, ולשבת עם הילד ולעזור לו בשיעורי בית. והעצה? פשוט מאוד: להכין את הגמרא לפני שהילד מגיע. האמא תתיישב שעה קודם, תלמד את עמוד הגמרא, והילד יבוא. אם הילד ירגיש שהאמא כבר יודעת, היא יכולה לעזור לו בשיעורי בית. ואני מכיר לפחות אמא אחת, שזה היה אצלנו בתלמוד תורה לפני הרבה שנים אמנם, שלימדה את הבן שלה גמרא והכינה אותו למבחן בישיבה, והוא התקבל. שומעים מי הכינה אותו? מי הכין אותו? האמא. קנתה גמרא אבן ישראל, הסבירה לו טוב טוב את הגמרא, והוא התקבל לישיבה טובה, אחת הישיבות במרכז הארץ. נו, אז מה הבעיה? זה חינוך. בכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, לדעת אותן, כמו דיני, דיני נידה. דיני נידה צריך לדעת, יש בו הרבה פרטים, וטבילה. הרבה פרטים יש לדעת, ומליחה, גם כאן יש הרבה לדעת. זה אמנם גם פרקטי, אבל יש גם סברות והבנה, ואיסור ייחוד וכיוצא בהם. כל זה יש סברות ויש היגיון וצריך לדעת את הדברים, וכן הלאה וכן הלאה. כל ענייני כשרות, מצוות עשה שאין להן זמן קבוע, וכל מצוות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן הנשים. ובימיהם היה החכם דורש הלכות המצויות ורגילות וצריכות לכל אדם לדעת אותן, בלשון שגם הנשים ועמי הארץ מבינות ומבינים. מדי שבת בשבתו הייתה דרשה של שעה, שעתיים ושלוש אפילו, שכל העם היו באים לשמוע. כמדומני הרבי משכנא[?] היה דורש כל שבת שלוש שעות, וזה היה ל... היה לנשים, נשים וטף, אם אני זוכר נכון, ואת זה מביא פה, את עצם העניין הזה

25:37 דובר 2 שאפילו בימיהם כבר היו מלמדים גם את הנשים. זה מביא אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה. מצורך השעה, אומר הרבי, נוהגים וחייבים היום ללמד גם את הבנות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כיוון שבלשון של הרבי, כפי שמופיע ביחידות שבספר בצל החכמה, הרבי אומר ככה: כיוון שבין כך הנשים, הבנות תלמדנה זאת, אלא שלא נדע מאיפה הן ישיגו את המידע, מאיזה ספרים, אלא שיש ללמוד איתן גמרות הקשורות להלכות הצריכות בחייהן, גמרות הקשורות בשבת, בברכות וכיוצא בזה. הנה הרבי מוסיף גם מסכת ברכות. לכן לומדות הנשים חסידות. חסידות זה עבודת הנשמה. הנשים מחוננות ברגש, ברוחניות, ויש להן נטייה לרוחניות, לפעמים הרבה יותר מהגברים, והן מסוגלות לדעת חסידות ברמה גבוהה ולהתבונן בעניינים אלוקיים, לפעמים הרבה יותר מהגברים, ולכן נשים צריכות ללמוד תניא, וזה לא קל, אבל הן יכולות ללמוד ליקוטי תורה והן יכולות ללמוד מאמרי הווילנה[?] של הרבי הריי"צ, ולא חסר מה ללמוד בתורת החסידות. ולכן ככל שהבית ספוג בתורה, ברגש חסידי, בידע חסידי, בהתקשרות לרבי, במבצעים, בלימוד ענייני גאולה ומשיח, בציפייה לגאולה, לקיום נבואת הרבי, הנה הנה מלך המשיח בא, הגיע זמן גאולתכם. כך מבחינה חינוכית כל הבית יהיה מושפע, אבל רק שזה לא יהיה בלחץ. בלי לחץ, בלי עצבים, בסבלנות, סדר, נועם, חיוך. ככה כל הזמן בבית הזה יספגו קדושה וטהרה. והגית בו יומם ולילה. לימוד התורה, הוא צריך להיות יומם ולילה במושג השלם של הדבר, כל היום וכל הלילה, וכשזה בלתי אפשרי אז ביום וגם בלילה. איך נסביר את זה לילד? מה, מה נחנך את הילד? אז הנה יש לנו כאן דיוק שזאת בעצם הערה של הרבי שלנו, שהתחלת החינוך היא במצוות תלמוד תורה בכלל וידיעת התורה,

28:13 דובר 2 ולאחרי זה באמת מתווסף החינוך גם במצוות "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עיתים לתורה גם ביום וגם בלילה. מה זה אומרת? לגרום לכך שילד ישקיע בלימוד תורה לא רק ביום אלא גם בלילה. פשוט מאוד. לחנך לכך שזה ערך, שזה עניין. יש מצווה של "והגית בו" יומם וגם בלילה. אז בהצלחה. חינוך לאהבת התורה. הרבי אומר באחת השיחות שלו שבעבר היה מנהג ישראל אצל נשים יהודיות, והלוואי שהיו ממשיכים לנהוג כך גם כיום, שהיו רגילות להרדים את ילדיהם הקטנים בשירים שתוכנם שלמרות שאכן ישנם צימוקים ושקדים, זה דבר נפלא, אך למרות זאת "תורה איז די בעסטע סחורה", התורה הסחורה הטובה ביותר. נמצא שיש פה כביכול באופן עקיף, אבל זה נחרת בנפש כשמרדימים ילד לישון. מה? עם איזה שיר ערש הוא נרדם? שהתורה זה בעסטע סחורה. התורה זה הסחורה הכי טובה. אז ככה אנחנו צריכים לחנך את ילדינו. לא רק שנגיד להם, לא רק שנסביר להם, גם שנשיר להם, שזה ילווה את כל תוכן חייהם, מסגרת חייהם, חיצוניות חייהם ופנימיות חייהם. כאן הרבי מוסיף דרגה גבוהה. זה נשמע וואו וואו גבוה, אבל הרבי אומר את זה. החינוך לאהבת התורה צריך לפעול שהילדים ימסרו את נפשם על התורה, ואנחנו צריכים לחנך ילדים למסירות נפש על התורה. אני מעמיד מול עיניי את התלמידים שלנו היום. כן, שבאמת הם רציניים, באמת אוהבים ללמוד תורה. והם מסוגלים להגיע למסירות נפש בשביל תורה. אבל הסגנון איתם אנחנו הרי יודעים. כל כך הרבה ממתקים, כל כך הרבה פרסים. והורגלו לאיזה חינוך של בטוב. פתאום אנחנו צריכים להרגיל אותם שיש מסירות נפש. לא יודע אם זאת הדוגמה שתהיה לעניין, אבל לפעמים כשיש תקלה במזגן ולילדים

31:23 דובר 2 קצת קשה, ואז הם אומרים: אי אפשר ללמוד ככה בכלל. ואני לא מדבר עכשיו על מקרה שבאמת אי אפשר ללמוד ככה, אלא זה כבר קצת פינוק וקצת הרגלים, שזה לא כזה מצב נורא. אז אני מוצא את עצמי אומר להם: ילדים, משמיים זיכו אותנו. איפה יש לנו היום מסירות נפש על תורה? על לימוד תורה? מישהו מפריע לנו לבוא לתלמוד תורה? הכל טוב לנו. סוף סוף בשמיים זיכו אותנו שנצטרך ללמוד איזה חצי שעה או שעה לא בתנאים הכי כיפיים. תנאים סבירים, תנאים טובים, רק לא בתנאים כיפיים. אז אם אנחנו בכל זאת נשתדל להתגבר על זה, זה אתגר, אבל נתגבר על זה, אז נזכה קצת במעט משהו מהסוג שאולי היום אפשר לקרוא לו סוג של מסירות נפש. הרי אלה שבדור שלפנינו, זקנינו, למדו במסירות נפש ברוסיה. איזה קשיים שהם עברו. ואנחנו מה? מתי נזכה לאיזה קצת מסירות נפש? אז אם יזכו אותנו למסירות נפש. הרבי אומר: צריך לחנך ילד שלומדים לא רק שזה כיף ולא רק שזה נעים. יש את המושג שצריך גם מסירות נפש על תורה. אבל כך הרבי מביא את הסיפור עם הרבי הצמח צדק, שבילדותו אדמו"ר הזקן לא איפשר לו לבוא ולשמוע מאמרי חסידות של מבוגרים. הוא היה ילד קטן ואדמו"ר הזקן לא נתן לו להיכנס לשמוע חסידות כדי שהוא ירגיש יוקר, כיסופים וגעגועים, לרצות ללמוד חסידות. יום אחד הצמח צדק הקטן הכניס את עצמו לתנור, כי התנור, התנור היה בתוך קיר כזה שהבדיל בין החדר שבו אדמו"ר הזקן היה אומר את מאמרי החסידות שלו למקורבים לבין הבית. בתוך הקיר הזה, שם הסיקו את התנור והצמח צדק התחבא שם והקשיב לדברי חסידות. אלא מה? הגיע

34:08 דובר 2 לשם הגוי המשרת וניסה להכניס לשם עוד עצים כדי שהאח יהיה מוסק היטב. אז פתאום הרגישו שהעצים מתחילים להתעופף. הגוי בטח חשב שזה מעשה שדים, אבל יהודים חכמים הם, ומיד חילצו משם את הרבי הצמח צדק, שממש חם לו שם, וזה היה צריך ניסים בשביל להבריא מזה. אז הרבנית, סבתא של הצמח צדק, אומרת לאדמו"ר הזקן: "עד כדי כך, עד כדי כך הוא רוצה לשמוע חסידות? תן לו לשמוע חסידות. מה זה? הבאת אותו למצב שהוא לוקח כזה סיכון ונכנס לתוך אח כדי להקשיב משם חסידות?" אמר לה אדמו"ר הזקן, אני אקריא את זה, ש"תורה לוקחים על ידי מסירות נפש", והרבי אמר את זה, וזה נמצא בשערי חינוך עמוד, עמוד פ', מתוך שיחות קודש תשכ"ו, עמוד חמישים. אומר על זה הרבי ככה, הרבי מלך המשיח: "הנהגה זו איננה הנהגה מיוחדת השייכת רק ליחידי סגולה כהצמח צדק, אלא כך היא דרכה של תורה. אם רוצים לחנך את ילדי ישראל שהם יחיו חיים יהודיים על פי התורה, הרי זה על ידי שמחנכים אותם בגיל שבע, שמונה, כמו שהיה עם הסיפור של הרבי הצמח צדק, שיהיה להם מסירות נפש עבור הוספה בלימוד התורה, ואין זה בכדי שכתוצאה מכך הוא יהיה לאחר מכן לגאון הדור וכולי, אלא בזה תלוי אם הוא יגדל יהודי על פי התורה או חס ושלום להפך." תהיה לו יראת שמיים, תהיה לו מסירות על דיוק בתורה, על כל מנהג ומנהג, אכפתיות לכל זיק של הלכה וכל זיק של מנהג. על זה צריך לחנך למסירות נפש. אז גם זה סוד חשוב בחינוך. ויהי רצון שנצליח לעשות את זה באופן שיתקבל אצל התלמידים. לימוד בהתלהבות ובהתעניינות. התחלת

36:47 דובר 2 החינוך תהיה באופן כזה שכאשר ילמד עניין בתורה יעסוק בו בלהט ויהיה, ויהיה לו רצון חזק להבין את העניין. אם הוא רואה שמשהו פה בלתי מובן, הוא לא יגיד אוקיי, בוא נעבור לנושא הבא, אלא יחפש את התירוץ הזה, ישאל, יתעמק, יחפש. זאת אומרת לימוד שאכפת לך מה אתה לומד. זה לא שאתה אומר בוא ניקח מפה כמה ידיעות וניסע הלאה, אלא באמת להתייגע ולהגיע להבנה שלמה של כל העניין שאותו מלמדים, וכך צריך לחנך את הילד ללמוד. תשאל, תברר, תחשוב עוד פעם. נישוק ספרי קודש. בספר לב טוב, פרק ט', כתב עוד לפני שיתחיל לדבר, לחנכו לנשק את הספרים, ואז יהיה מורגל לכבד את הספרים. רציתי לספר על זה משהו. היה לי תלמיד ש... שהיה בתור ילד, הוא בא ושאל אותי, אומר לי, מנהל, אה, כשאני רואה ספר קודש, אני חייב לנשק אותו. אני הולך לבית מדרש, אני רואה ספרי קודש, אני עובר ליד ספר קודש, אני ניגש, מנשק אותו וממשיך הלאה, ואני מרגיש שאני ממש כאילו מוכרח בדבר. אני אפילו כאילו אני לא יכול להתנתק מהספר קודש אם אני לא אתן לו נשיקה. והתחלתי להרגיש שזה קצת מלחיץ אותי, שיש לי כזה צורך שאני חייב לנשק את הספרי קודש. חייב. חשבתי על זה, את האמת, בהתחלה קצת נבהלתי. זה היה נשמע לי כמו איזה שמץ של כפייתיות. והתייעצתי על זה עם, אה, פסיכולוג חינוכי. ו... מה שנקרא חשדנו בזה, אבל לא היינו בטוחים. אבל שמנו לב לעניין עד ש... עד שקראתי את כתבי הרבי הריי"צ. קראתי בכתבי הרבי הריי"צ ש... היה יהודי אחד שקראו לו הנשקן. היהודי הזה היה תמיד מנשק את הסידורים, ספרי קודש. ממש אותו תיאור

40:00 דובר 2 שכל אנשי אותו כפר או אנשי אותה עיירה היו קראו לו, היו קוראים לו רב כך וכך הנשקן, שהייתה לו אהבה גדולה לספרי קודש וראו שהוא עושה את זה באהבה גדולה ושהוא פשוט מנשק כל ספר קודש שעובר לידו. אז מזה הבנתי שבעצם זה סוג של נשמה גבוהה, שברגע שהילד הזה מרגיש את הקדושה שיש בספר קדוש הוא מנשק אותו. לכן הילד הזה גדל ונעשה למשפיע בתומכי תמימים, וזה אכן בא מצד הקדושה. אז זהו, אז לחנך ילדים לנשק ספרי קודש, אתם רואים? זה רק עשה טוב. קדושת האותיות והנקודות. או! זה גם עניין כל כך חשוב. יש שתי גישות איך לגשת... אנחנו כישראלים שגרים בארץ ישראל ולומדים עברית, איך אנחנו ניגשים לשפה? ללימוד הא'-ב'? או ללימוד קריאה? או ללימוד טקסטים בעברית? או טקסטים של מקרא, של חומש? כן? איך להתייחס לזה? יש אפשרות אחת שכך העולם חושב אולי. זה שפה, השפה שלנו עברית ו... אנחנו לומדים בעברית את החומש. אנחנו לומדים את השפה בעברית דרך משפטים כאלו או משפטים אחרים, כמו כל שפה. יש אנגלית, יש צרפתית, יש עברית. זה לא דרך התורה. אנחנו לומדים מתוך קדושה לאותיות ולנקודות. אנחנו לומדים את שפת הקודש. אנחנו כשאנחנו לומדים א'-ב' זה תורה, זה לא ללמוד קריאה. תסלחנה לי, תסלחנה לי המורות. זה לא ללמוד קריאה, אנחנו לומדים תורה. תורת השם תמימה. כן, לדעת א'-ב' זה תורת השם תמימה. ואחרי זה לקרוא פסוקים של החומש זה תורת השם תמימה. ולקרוא פסוקים וקטעים מהסידור זה תורת השם תמימה. ככה אנחנו מסתכלים. יש קדושה, קדושת האותיות והנקודות, ואנחנו צריכים לחנך לזה ככה. לא לחנך את הילד, לך תלמד עברית בבית ספר ולא

42:40 דובר 2 משנה באיזה בית ספר, ואתה לומד שפה. חס וחלילה, אנחנו, אנחנו, אנחנו גוזלים ממנו חוויה קדושה של לדעת שהכול קדוש, הכול קודש. חומש, סידור, קדושה יש בדבר. האותיות האלה עם הניקוד, קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ. זה קדושה, ככה לומדים. זה דרך ישראל סבא. קדושת האותיות והנקודות. הלימוד צריך להיות ביראת שמיים, שידע הילד שיש קדושה של האותיות. וידעו כולם שתמונת האותיות והטעמים שיש סביב אותיות ואיך לקרוא אותן, כל זה ניתן לנו מסיני, משה רבנו מסיני. ואז מתחזק ומשתרש אצל הילדים שלנו הנקודה הפנימית שהיא ניקוד הסייג, בליבם נאמן עם השם ותורתו לעד. יש ללמוד את האותיות על פי סדר הא'-ב' בצורתם הרגילה. אה, לחזור ולדעת את האותיות לחוד בלי ניקוד, את הנקודות לחוד כפי המסורה שאתה אומר שזה קמץ וזה סגול. צריכים לדעת את שמות האותיות וצורתן, אחר כך לדעת את שמות הנקודות וצורתן ואחר כך לחבר אותן. כל זה כדי שייחקק בילד את קדושת האותיות, קדושת הנקודות. ולא להזדקק לשיטות אחרות. שיטות אחרות זה אם מישהו אחרי שכבר למדו בצורה הזאת הוא כבר הגיע קרוב לכיתה א', או שהוא כבר בכיתה א' ולא מצליח לקלוט את הקריאה, או יש לו מה שנקרא קטעים שלא נקלטו אצלו, אז אנחנו יכולים לעבור לעוד שיטות. זה בסדר, אבל הדרך, הדרך היסודית והנכונה שחלק גדול מהילדים גם מצליח בה, שיטת החדר העתיקה. אותיות, נקודות ואחרי זה אותיות בצירוף נקודות. הסדר של הנקודות גם הוא חשוב. אנחנו מלמדים את הנקודות על פי סדרן הנמצא בסידורים ועם שמותיהם, קמץ, פתח וכולי וכולי. לאחר שכבר התחילו ללמוד כמה מהאותיות על פי הסדר, אפשר כבר להתחיל ללמד את הנקודות גם

45:50 דובר 2 אם לא סיימו לגמרי את לימוד כל האלף בית. ההוראות האלה ואלה של אלה זה הוראות של הרבי באגרות קודש, באגרות קודש שלו. עוד הרבי מוסיף: אין מניעה שהאותיות יהיו בצבעים שונים. הן לא חייבות להיות שחורות, יכולות להיות בצבעים שונים שנעימים לילדים, אבל לא נהגו שיהיו בכתב אשורי של ספר תורה, אלא האותיות הרגילות. לימוד תורה בעל פה. כל ילד וילדה יהודיים צריכים להשתדל לחזור בעל פה דברי תורה. מה למשל? פסוקים ומשניות וכדומה. כדי שבכל מקום ובכל מצב יוכלו לחזור בעל פה ענייני תורה גם כאשר אין בהישג ידו חומש או משניות וגמרא. וצריך לדעת שהנהגה זו מורה שהוא ילד יהודי אמיתי, כי הנהגה זו מוכיחה על ההבדל, ההבדל שבינו לבין שאר הילדים שבעולם. אנחנו לא כמו כל הילדים. ילדי ישראל, השוני בינם הוא בכך שאם ילד יהודי נמצא במקום שהוא לא יכול לעשות משהו אחר, כמו הסיפור עם הרבי הריי"צ, המעשה הראשון. הוא ילד קטן, הוא נאסר בתחנת המשטרה והוא יושב בחושך ושומע שם רעש מפחיד, מדליק אור, הוא רואה שמה איזשהו כבש ואז הוא אומר לעצמו: מה, הכבש הזה באמת מסכן, תקוע פה בתחנת המשטרה בחדר חשוך. מה הוא יכול לעשות עם עצמו? אבל אני ילד יהודי, אני יכול ללמוד משניות. ואז הוא חוזר סדרים שלמים. הרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק, ילד קטן חוזר בעל פה סדרים שלמים של משניות עד שבאים ומחלצים אותו וכמובן גם מתנצלים בפניו. אבל זהו, אנחנו, הילדים שלנו, יש להם עוד דברים להיות חדורים. הם לא מפסיקים להיות ילדים. זה בסדר, זה נורמלי, זה בריא. אבל אם מקדישים זמנים מהזמנים שיכולים להיות מוקדשים לבזבוז זמן שלא נותן שום דבר, הם מקדישים

48:35 דובר 2 זמן. אוקיי, משניות בעל פה. אני אחזור על הפסוקים. אני אפעיל אחרים בפסוקים ובמשניות. כן, זה ילד יהודי. אנחנו צריכים לחנך אותו, כן להיות לפיד של אש חסידית שעושה את הדברים בעצמו ומזכה גם אחרים. לימוד חוכמות חיצוניות. יש לחנך את הילדים לחינוך יהודי כשר, בתורת ה' טהורה, קודש. היינו לימוד תורה בלבד ולא לימוד חוכמות חיצוניות. שילמד רק לימודי קודש ואין לדאוג אודות מקצוע ופרנסת הילד. כי כשאנחנו שולחים אותו לתלמוד תורה אנחנו לא שולחים אותו עכשיו לקורס לפרנסה. שולחים אותו ללמוד. כשנדבר על פרנסה, זה יהיה בעזרת השם אחרי החתונה. גיל החתונה היום זה בין גיל עשרים ואחד לגיל עשרים ושלוש ואז ילך וילמד מה שחפץ לבו, מה שנראה לו שבאותו זמן יכול להועיל לפרנסתו, אם זה בתור מקצוע, בתור מקצועות של כלי קודש, של ניהול בתי חב"ד, של עבודה רוחנית, תורנית, רוחנית, חינוכית, בישיבות ותלמודי תורה, וכן בכל המקצועות האחרים שיכולים להביא פרנסה טובה הביתה. אבל אז נכנסים לקורסים שמתאימים לחרדים ומשלימים את הלימוד הזה. אבל שהעשרים שנה הראשונות, עשרים ואחת שנה הראשונות של הילד יהיו בחוכמה טהורה וחוכמה קדושה, חוכמת התורה, ולא בחוכמות שהן טמאות. מי אמר שהן טמאות? אדמו"ר הזקן בתניא כותב שהחוכמות החיצוניות שאינן תורה הן מבחינה של טומאה. אז אנחנו רוצים להתווכח עם אדמו"ר הזקן? אנחנו צריכים להיות מוטרדים מעניין הפרנסה כשיבוא הזמן שצריך לדאוג לפרנסה. בגיל שלוש, ארבע, חמש עשרה, שמונה עשרה אנחנו דואגים לפרנסה? כשהילד כבר יהיה בחורצ'יק ויצא לחיים, אז הוא ישלים בשנה שנתיים, כמו שבן אדם יכול ללכת ללמוד רפואה שמונה שנים או עשר שנים. אז מה? אז הוא ילמד משהו שהוא מקצוע שהוא יכניס ויכניס היטב והרבה,

51:05 דובר 2 והוא יצליח בכל המקצועות השונים בהתאם להתאמה שלו. אבל מתי ילד יודע בכלל מה הוא ירצה לעשות כשהוא יהיה גדול? נדיר שזה קורה. זה שהילד ישקיע את שנותיו, את מיטב שנותיו רק בלימודי הקודש, יביא לילד ולנער אושר בגשמיות ורוחניות. כשהילד גדול אז יש לעשות זאת אפילו אם הדבר כרוך בנסיעת ילד ללימודים במקום רחוק ולבד, ובלבד שיעסוק בקודש. אני אקריא מהצוואה של הרבי הרש"ב שרק נבין. הוא כותב עבור הרבי הריי"צ שהוא ילד: עד היותו בר מצווה לא ללמד אותו שום לימודים לבד לימוד התורה. ועל זה אני מזהיר בתוקף האזהרה שלא ללמדו שום לימוד חיצוני קודם שיהיה בן שלוש עשרה שנה, וגם אז ללמדו רק שיידע לכתוב ולקרוא ולא יותר. להשגיח ביותר שלא יקרא בספרים, ספרים, סיפורים חיצוניים, איזה שיהיה, אם זה בלשון עברית, אבל זה משהו שמדיח מהאמונה הטהורה, ולא ברוסית. מכאן נוציא את ההשלכה לזמננו אנו. מה הדין? מה הדרישה התורנית הלכתית חינוכית לגבי לימוד עם קטן שאינו בר הבנה? היה נהוג בעבר לחנך את הילדים שעדיין לא הגיעו להבנה בשכל שמה הם יעשו, איך יהיה חלקם בתורה? אז היו, היו מרגילים אותם באמירת שמות קדושים של בני ישראל, על אחת כמה וכמה שמות שבטי ישראל, שמות האבות והאימהות וכן שמות של ספרי קודש. ילד שלא יכול לחזור דברי תורה, הצלחנו להחדיר בו את הפסוקים, עוד קטנצ'יק. אז בואו נגיד איתו שמות אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה. שמות של הרבים, שמות של ספרים. בוא נעשה רשימה. ראיתי ספר אחד שמישהו עשה שמות של כל ספרי, המון ספרי קודש. כן, למה לא? אז הרבי אומר כן, עד שהילד יוכל להבין דברים בטבע ונרחבים

53:48 דובר 2 שיוכל לדעת כל מיני שמות של ספרים, כל מיני שמות של צדיקים וקדושים. זה גם דבר מעניין שאנחנו מחפשים מה לעשות מבחינה חינוכית. בוא נקדיש לזה מפעם לפעם כמה דקות, או עם ילדים בחיידר או עם הילדים הפרטיים שלנו או עם הנכדים שלנו או הנינים שלנו שיהיו בעזרת השם. קודש, להרגיל אותם בקודש. עוד דבר מעניין: קטן ומתחת לבר מצווה הנוגע במנעליו בעת הלימוד. ידיים, אתם יודעים, בכל הגילאים, ידיים עסקניות הן. אז ילד קטן גם יושב ככה, יושב ככה, הידיים שלו פה, הידיים שלו שם. מותר ללמוד עם ילד קטן הנוגע במנעליו או החופף בראשו בעת הלימוד. כלומר, שהוא מתחיל להתעסק בשערות שלו, מתגרד, ואין חייב לשלוח אותו בכל פעם ליטול ידיו. והוא הדין שיכול הקטן לברך ברכות גם לאחר שנגע במנעליו ולא נטל ידיו. יש לזה מקורות פה, שזה בשם הגאון הרוגצ'ובר. ועוד הלכה מעניינת שקשורה לחינוך: שכירות מלמד בשבת. אף שאסור לדבר בשבת על עניינים השייכים למלאכת חול, מכל מקום מותר לדבר בשבת על ענייני מצווה. ועל כך מותר לדבר עם המלמד, אם רוצה להישכר. שואלים אותו: "אתה רוצה שנשכור אותך? שתלמד ספר אותי, האבא, או את הילד שלי?" או אפילו ללמדו אומנות, שזאת גם כן מצווה, כי אם לא תהיה לו אומנות לילד לפרנס את עצמו כשהוא יגדל, יהיה ליסטים את הבריות. אז להתעניין על זה, כן. לדבר על זה תיאורטית. אבל אסור לשכור את המלמד בשבת, להגיד לו: סגרנו, נשלם לך ככה, תתחיל לעבוד. לדבר על סכום כסף זה אסור, כי זה פגיעה באיסור שבות גמור. לא התירו אלא לצורך מצווה לדבר סביב העניין, לראות, אוקיי, מוצאי-- עכשיו ניתש ההפסד, מוצאי שבת נסגור את

56:40 דובר 2 העניינים. כן, עד כדי כך התירו. מה שכן התירו, כדי שיהיה לילד-- לילדים שצריכים תגבור, יהיה להם את התגבור שהם צריכים אותו. אם מטעם התלמוד תורה, מה טוב ומה נעים; אם התלמוד תורה לא יכול, כן? כי כמובן יש גבולות ליכולות של תלמודי התורה, מה שאפשר להעמיס על קופה ציבורית, אז ההורים בעצמם ייקחו את האחריות. "ושיננתם לבניך" — המצווה היא קודם כול על ההורים. לימודים שונים. מה חשוב מבחינת הלכות חינוך? שאנחנו נוודא שהילדים שלנו מתחנכים בכך. לימוד דקדוק. מסיפורי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ על ילדותו: "באותו זמן בחן אותי אבי בקריאה ובפירוש המילות ולא שבע נחת, בעיקר בענייני דקדוק, כגון התנועות מלעיל ומלרע ודגש ורפה. שכר לי אבי את רבי יצחק גרשון החזן והבעל קורא ללמדני שעה אחת בכל יום נ"ך, נביאים כתובים, דקדוק וקריאה." זאת אומרת, היה חשוב לרבי הרש"ב שהריי"ץ ידע לקרוא נכון, כולל מבחינת כל ענייני הגייה. אנחנו לא מדברים פה עכשיו על דקדוק שפת העברית, אנחנו מדברים פה על דקדוק לשון הקודש, על דקדוק שנוגע לקריאה בתורה, שנוגע לתפילה. זה לא הכול ממש לפי אותם כללי דקדוק של שפת עברית. דקדוק של לשון הקודש, דקדוק של קריאה בתורה. ואת זה באמת צריך ללמוד ולמצוא את האנשים שיודעים ללמד את זה וללמד את הילדים שלנו, הן בתלמודי תורה והן בבתי הכנסת ובבתים הפרטיים. כתיבה. בחינוך המקובל והמסודר מרבינו הזקן היה גם חינוך פרטי להתלמד את מלאכת הכתיבה והשגיחו על כך מאוד, הן על טיב הסגנון והן על יופי הכתב. זה מופיע בספר התולדות של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, עמוד מאה עשרים ושלוש. זאת אומרת, מאוד חשוב שהילדים יידעו לבטא את עצמם בכתיבה ראויה, נכונה, נאה, סגנון טוב, כדי להפיץ את

59:43 דובר 2 דבר השם בעולם. תורה ברורה, בהירה. תורת החסידות ברורה ומאירה. ולעשות את זה בצורה שמושכת את הלב, לקרב ככה יהודים לתורה ולמצוותיה ולסודות מצוותיה על ידי פנימיות התורה הקדושה.