מבוא להלכות חינוך - הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעורינו היום אנחנו נעסוק בחובת החינוך, החובה ההלכתית של החינוך. את מי מצווה לחנך? על מי מוטלת חובת החינוך? ומה כוללת חובת החינוך? נתחיל לגעת בדברים האלה בצורה יסודית. מה תפקידם של ההורים? אולי רק בית הספר? ההורים עצמם, מה התפקיד של האבא? מה התפקיד של האימא? דגשים בחינוך. עשה ולא תעשה מצידם של ההורים. עשה, אתה צריך באמת לעשות דברים מסוימים, להגיב בדרכים מסוימות, אבל יש גם לא תעשה. אה, תגובות, אמירות או מעשים שאסור לנו לעשות. זה יפעל בדיוק את ה-- את ההפך. אז בשיעור הזה אנחנו עוסקים בחובת החינוך הלכה למעשה. הנושא היום, אה, אה, חינוך, חינוך במבט הלכתי. מהי, מהי חובת החינוך? על מי מוטלת חובת החינוך? דגשים בחינוך עם, אה, התייחסות לעשה ולא תעשה ב-ב-בחינוך. זאת אומרת, דברים שאנחנו צריכים לעשות, אז איך נעשה אותם, ודברים שכדאי שלא נעשה אותם, אז איך באמת נימנע מהם? ישנה הנטייה אצל חלק מההורים באמת מטמימות, שאנשים סוברים, אנחנו מפעם לפעם, אנשים אומרים את זה גם בקולם. הם אומרים, "אני שלחתי את הילד שלי לתלמוד תורה או לבית ספר טוב לבנות, הרי כל אחד יודע, יודע, הקדוש ברוך הוא יודע שלפרנסה אנחנו עובדים קשה, אין זמן ואין פניות. אם כן, לכאורה בזה ששלחנו את הילדים שלנו למוסדות חינוך טובים, חסידיים על טהרת הקודש, בזה עשינו את מלאכתנו נאמנה, מלאכת החינוך". אז העניין הרבה יותר מורכב. זה לא בדיוק ככה. וכדי להבין את זה פשוט נצטט מספרים שעוסקים ב... שהם עצמם מצטטים את דברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב, את דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, באנציקלופדיה תלמודית, ערך חינוך. אה, פרטים ופרטי פרטים. מי באמת מחויב לחנך? על מי מצוות החינוך? אז

03:02 דובר 2 קודם כל בואו נצטט קצת. אחר כך נרחיב. אחר כך גם ניכנס לפרטים. "חייב אדם לחנך את בני ביתו הקטנים ולהרגילם בלימוד התורה, בקיום המצוות. חיוב זה הוא מדברי סופרים. נכלל בו החינוך למצוות עשה וגם הפרשה מאיסורים". כלומר, מי חייב לחנך? לא כתוב פה שהמורה או המורה, הרב, כן, או הרבנית, המשפיע או המשפיעה. זה לא כתוב. כתוב פה שאדם, אדם חייב לחנך את בני ביתו הקטנים. וזה חי-- החיוב הוא מהתורה, ובעיקר מדברי סופרים. זאת אומרת היסוד שאדם צריך, אה, להפרישם מאיסור או לקיים "ושיננתם לבניך", זה מהתורה. אבל הנושא של חינוך, החי-- החיוב הזה הוא אכן מדברי סופרים. "חינוך בנותיו, חובת החינוך חלה הן בנוגע לבניו הקטנים והן בנוגע לבנותיו הקטנות שיש לחנכן במצוות שאישה חייבת בהן, היינו כל המצוות שאישה חייבת בהן. וצריך תמיד האדם ל-להתייחס לבנות שלו, לשמוע אותן, להשמיע להן, לצוותן תמיד ללכת בדרכי השם". מי חייב לחנך? חובת החינוך מוטלת על האב, אבל, אה, אמו, אה, היא, היא לא מצווה כלל, אה, בנוגע למצוות חינוך, בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה. אבל בנושא הכללי, אבל גם היסודי והעיקרי, הדרכת הילד וחינוכו ליראת שמיים, החובה הזאת כן מוטלת גם על האם. אז ספציפית ל-לגבי ללמד אותו מצווה כזאת או מצווה אחרת, או להפריש אותו מאיסור, אז בזה היא לא חייבת. אבל כללית, בעניין של רוח של יראת שמיים, התקשרות, התקשרות לקדוש ברוך הוא, ההתקשרות לרבי, ההתקשרות של, של הדורות, לתת לילד את ההרגשה הנפלאה שהוא חלק מעם גדול, עם נצחי, זה האימא עושה יותר טוב, וכך היא גם משתתפת בחינוכו בלימוד תורה. הוא-- היא צריכה לעזור לו גם ללמוד תורה. בדרך כלל ישנה

05:55 דובר 2 מעלה והצלחה יתרה בחינוך הניתן על ידי האם. כמו פתגם היום יום: "כוח הקדוש בעם אלוקי אברהם ויסוד בית ישראל בהעמדת דור ישרים בחינוכם, בכשרות האוכל, באצילות טוהר וקדושת השבת, מסר ונתן השם הנכבד והנורא על ידי נשי ישראל לשמרם ולעבדם. האישה אשר תמלא חובתה ותעודתה בחיי המשפחה, בהנהגת הבית ובחינוך על פי התורה, עליה הכתוב אומר חכמות נשים בנתה ביתה". זה בהיום יום, ו' אדר שני. נעצור רגע לכאן. נעצור רגע כאן בסדרת הציטוטים, ואני רוצה להוסיף כאן כמה דברים. קודם כל בנושא של מי חייב לחנך. פה ח-חייבים להתייחס לקונפליקט כביכול. מי חייב לחנך? בית הספר, המורים או ההורים? והרבי בעצם מסביר את הדברים ואומר ככה, זה לא קונפליקט, שכולם חייבים, אבל צריך לדעת החוב הראשי, החוב העיקרי, החוב היסודי זה על ה-ה-האבא, על ההורים. ובתור שלוחים של ההורים, שליחים של האבא שהוא מצווה "ושיננתם לבניך", אז השליחים שלו זה המורים והוא פשוט משלם להם על כך. וכאן אנחנו כבר נכנסים לכמה דברים. קודם כל ברור שבשביל שתהיה עבודה טובה צריך לשלם. ואתה בא ומנגן על המוסר של השני. זה ילדים של הקדוש ברוך הוא. למה אתה לא שומר עליהם? אז אנחנו בתור חסידים יודעים שקודם כל אם אדם מדבר, מתבטא, תובע, מוכיח קודם כל את עצמו. אז בוא אני אשאל את עצמי אם אני עשיתי כמה שצריך כפי שצריך. אני לא יכול לבוא ומה שנקרא לפרוט לשני על המצפון. תשמע, הקדוש ברוך הוא נתן לך כזה כישרון. זה סימן שזה אתה צריך לעשות. הקדוש ברוך הוא נתן לך בהשגחה פרטית כזה תפקיד, זו בעיה שלך. זה לא עובד ככה. זה נכון, כל הדברים האלה נכונים. זה המלמד

08:30 דובר 2 צריך להגיד לעצמו. אבל ההורה, אתה שוכר אותו, אתה לוקח אותו כשליח, אתה צריך לשלם לו וכל, כל דבר שאתה יודע. אם אתה רוצה לעשות משהו טוב בבית שייצא כמו שצריך, אתה משלם כמו בן אדם. אני, כאילו יצא לי כבר במשך פעמים לא מעטות לשמוע מבעלים גדולים בחינוך שאמרו: אל תחשבו שזה שעושים הנחות פה, הנחות שם, הנחות פה, הנחות שם, זה מה שנותן להורים לכבד ולהעריך ולהשקיע בחינוך. ממש לא. אם בן אדם יודע שהחינוך זה מוצר שהוא שווה הרבה כסף, שהוא חשוב, ושכל אשר לאיש ייתן בעד חינוך טוב לבנות את הילדים שלו, אז הם היו משקיעים אחרת. אני גם זוכר מילדותי. אה, אבא שלי סיפר לי על אבא שלו למה הוא החליט לשלוח אותנו מהקריות לתלמוד תורה בחיפה, תורת אמת, חינוך עצמאי. כאשר אנחנו גרנו בקרית שמואל ואף אחד עדיין לא שלח לשם. כאשר שלחו, שלחו כיתות ז'-ח', אנחנו היינו בכיתות א', ב', ג'. מספר מה היה. יום אחד הוא נוסע בתחבורה ציבורית ורואה ילד, ילד קטן, ילד כיתה א', כיתה ב', נוסע בתחבורה ציבורית עם התיק הגדול. ואיזה קשיש שואל אותו: ילד, מה קרה? אין בית ספר ליד הבית? הילד אומר: אני לומד בריאלי. ריאלי, גאה, נחוש. מה אבא שלי? אם בן אדם שלא שומר מצוות יכול לשלוח את הבן שלו בתנאים של פעם, לא התנאים של היום, היה מאוד לא נוח לנסוע ככה בתחבורה ציבורית. זה לא התנאים של היום. לא ניכנס לפרטים עכשיו. כן, והילד אומר בגאווה: אני נוסע ללמוד בריאלי. הילד חדור מטרה, ילד גאה במה שהוא עושה. אז אנחנו החב"דניקים, איפה אנחנו? אנחנו היהודים החרדים. איפה אנחנו? אז הוא אמר

10:29 דובר 2 אוקיי, אז אני שולח את הילדים שלי לתלמוד תורה. זה התלמוד תורה היחידי שהיה נגיש ואנחנו הלכנו, ועוד מעט ילדי חב"ד שבכלל היו בחיפה גם למדו שם. מעטים היו חב"דניקים בחיפה אז, שאנחנו מדברים על שנות האלפיים הראשונות, וזה הפירוש של העניין. אתה, אתה חייב חינוך. אתה בוחר מי יחנך את הילדים. אתה ממנה אותם שליחים, אבל זה לא בהתנדבות. אתה משלם על זה. כשמשלמים אז אפשר גם לדרוש. לדרוש, בסדר, מתוך חינוך, מתוך שלום. גם זה אולי נדבר קצת על תקשורת נכונה עם המ... עם המוסד שהוא השליח שלך, אבל זה בין לבנים ובין לבנות. לא, יש מה לעשות וחשוב לדרוש. חשוב להגיד תודה. חשוב לשדר הערכה רבה לצוות, להנהלה, אה, אבל מצד שני, אם יש הערות להעיר ואם, אם אני נקרא שחבריי ואני אנחנו מומחים בחינוך, לא, אז זה סוג של קולגות, ואם אני עם עמך ואולי אני טועה בטעויות שלי, בסדר, אבל ידונו בזה אנשים שמבינים. משהו זה בטח יעשה. טוב, אז כרגע מה שהנושא שדיברנו עליו מסביב, מי חייב בחינוך? אמרנו ההורים. מעמדו של בית הספר, בתי הספר, תלמודי תורה, בתי חינוך לבנות. המעמד שלהם הוא שהם שליחים של ההורים. המלמד הוא שליח של ההורה. כיוון שהגענו לכאן, ברור לנו שההורה הוא חייב מצידו להשקיע. במה זה מתבטא? אני אכנס פה לשני פרטים. בצד אחד, מה שחלק גדול מההורים באמת אוהבים לעשות את זה, זה הביקורת על בית הספר. ומצד שני זה מה אתה עושה בשביל הילד שלך? לגבי בתי הספר, מאוד טוב שיהיה כל מקום כמו שהרבי אומר. הרבי שלנו כבר פתר את כל הבעיות. אנו רק צריכים לעשות את מה שהרבי אומר. אם

12:47 דובר 2 נקיים את ההנחיות של הרבי הכל יהיה בסדר, בלי הנחות. לקיים את ההנחיות של הרבי. הרבי אומר: הקמת מוסד, תקים ועד מוסיפים. אם יש ועד מוסיפים אז בנוסף להנהלה שאמונה על מלאכתה, יש גם ועד מוסיפים שעיקר עניינם זה עניין רוחני. להעיר הערות ולדרוש הוספות, להעלות את הרמה הרוחנית כל הזמן. את האספקט הלימודי, את הרמה הרוחנית, את הטיפול בכאלה שנד... נדחים לשוליים ומי יודע לאן זה יגיע. אז צריך גם לבנות להם תוכניות. את כל ההערות האלה מן הסתם רואים חברי ההנהלה למיניהם, אבל חייב להיות גם ועד מוסיפים ששואל ומקבל תשובות. יחד עם זה, כל אדם, ברגע שאנחנו הסברנו שמי ששוכר כאן ומי ששולח כאן זה ההורה. אז אני אספר לכם, למרות שזה נאמר לי כמנהל לפני הרבה שנים ולא כהורה, אבל זה משפט שהרב לייבל שילדקרויט, אה, שליח משלוחי הרבי לארץ הקודש, הוא ממש בתחילת דרכי בתפקיד הניהולי הוא אמר לי: "יוסף, תדע לך, חז"ל אומרים: הרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ולא יעמוד על גביהם". אם אתה חושב שאתה תאמר למלמדים, אה, הוראות, הנחיות, הערות, ותחשוב שבאופן אוטומטי זה מתבצע ולא טוב לבדוק איך זה קורה אז, אה, אז זה לא רציני, מפני שזה מה שנקרא לא יעמוד על גביהם. אז זה נקרא שהוא מאבד את ממונו בידו. זאת אומרת, נכון, זה נאמר לי כמנהל צעיר בתחילת דרכי, אבל זה אומר, בוא נאמר ככה, אנחנו יכולים להבין מכך שגם הורה, בסדר, בדקות צריך לקחת משהו מזה. כלומר, אם אתה סומך בעיניים עצומות לגמרי על המחנכים של הילדים שלך ביחס הספציפי לילדים שלך, אז מצד אחד זה, זה חשוב. זה טוב שאתה מאמין ככה. והמחנכים של היום

15:12 דובר 2 הם היום אנשים מאוד חסידיים, מקצועיים, חדורים ורציניים ומשקיעים. כן, בהחלט אפשר לסמוך עליהם, אבל בכל זאת זה הבן שלך, שהוא אחד מעשרים, שלושים, ארבעים תלמידים. אז אתה רוצה שביחס אליו יהיו תוצאות אישיות טובות, לא רק כלליות לכלל הכיתה אלא אישיות ביחס לילד. אז ככל שאתה גם תראה אכפתיות, תראה התעניינות, זה לא אומר להיות נודניק, אבל מפעם לפעם, פעם בחודש אפשר להתקשר למחנך, אפילו על בסיס רגיל, קבוע. מה שלום הילד שלי? יש משהו שאני יכול לעזור לילד? יש משהו שאני יכול לתרום לכיתה? בבקשה. ככה אתה תיצור שיתוף פעולה. זה מאוד, מאוד חשוב. כלומר, כשזה בא מהתפיסה שאתה מבין שהמחנך הוא שליח שלך, ומה שנקרא, זה לא בחינם. הרי ההורים משלמים, על כל פנים צריכים לשלם, וכל המרבה הרי זה משובח, מפני שאם אתה משקיע בעניין הזה של אגרא דינוקא טול וניחא, אז הקדוש ברוך הוא רואה, רואה את הטירחה ורואה את ההשקעה של ההורה, ונותן סייעתא דשמיא שזה יצליח. אנחנו יודעים שבחינוך אנחנו חייבים סייעתא דשמיא. זה לא משהו אוטומטי. תגיד: קח, תעשה כך, אחר כך תעשה השגות חמורות. אל תפגע ברגשותיו של התלמיד והכל יהיה בסדר. לא בטוח שום דבר. צריך הרבה תפילות של ההורים, תפילות של המלמדים. צריך, צריך סייעתא דשמיא. אז קודם כל, דבר ראשון של סייעתא דשמיא זה שתקדים את השכר לימוד, ולו בתורת צדקה שיהיה, אז לצדקות אחרות. כי קודם כל ילדי ישראל, אם אין גדיים אין תיישים. כל אחד צריך לדאוג לילדים שלו. אז אם לסכם טיפה את הדברים שנאמרו עד כה, האחריות בחינוך היא על ההורים. בתי הספר הם השליחים. עכשיו נדבר קצת

17:27 דובר 2 אולי על גישה. גישה, גישה שתעזור בחינוך. אז בואו, בואו רגע אחד, בואו, בואו, בואו נבין שלא כל מה שהיה בדור הקודם ובדור שלפני הדור הקודם, והדור שלפני לפניו, זה בדיוק מה שילך היום. יש דברים שכן. היסוד של מסירות נפש למען תורה, התקשרות לרבי בלי פשרות, יראת שמיים בלי פשרות. זה בוודאי, זה לא השתנה. אבל טכניקות וגישות, איך? איך, איך, איך? איך יוצרים תקשורת נכונה עם ילד באופן שיזיז אותו חיובית ולא חלילה יוצרים אצלו נזקים? הדורות השתנו. אתן לכם דוגמה. עכשיו יצא לאור ספר המזכיר, ספר שמבוסס על רשימותיו של הרב, הגאון החסיד הרב יהודה לייב גרונר, מזכירו הנאמן של הרבי מלך המשיח. ורב לייב גרונר מספר משהו מהשנים הראשונות לנשיאות, שנודע לרבי שאיזשהו יהודי נכבד, יוצא רוסיה, חסיד מדורות קודמים מה שנקרא, הקפיד משהו על ההנהגה של הרב לייב גרונר, שעשה מן הסתם הכל בהוראת הרבי, הסדרים מסוימים למען קבלת קהל נכונה, וסטר, סטר לרב גרונר. הרב גרונר, יהודי חסידי, גדל, מלכתחילה גדל בין חסידים, לא עשה מזה עניין בכלל. לא התרגש מזה יותר מדי. אבל לרבי זה נודע. לא ניכנס עכשיו לפרטים, אבל הרבי דאג שיעבור מסר, שהרבי אמר את זה בעצמו לאותו יהודי חסיד, אבל לא תקשיר. ברוסיה היו דברים כאלה, אף אחד לא נעלב מזה יותר מדי. פה הרב לייב גרונר זה יהודי שנולד בארצות הברית. בארצות הברית זה לא עובד ככה. אז, אז חסיד שנולד בארצות הברית מקבל פתאום סטירה מחסיד מבוגר, זה לא מה שמקובל פה. אתה צריך לבקש, לבקש סליחה. אם הוא היה נולד ברוסיה או עם כל הברנז'ה הזאת, בסדר.

20:02 דובר 2 זה חסידים של מסירות נפש, לא מתפעלים משום דבר, אבל הוא נולד באמריקה, זה לא מקובל. אתה צריך לבקש ממנו סליחה. פה אתה רואה מהרבי בעצמו. לא מבית. אנחנו לא מדברים עכשיו על סטירה שאבא ייתן לילד, שבתקופה הזאת ייתכן מאוד שזה כבר מופרך ממש ממש לגמרי. אפילו סוג של סטירה פדגוגית לילד שלך האישי, שאני לא יודע מה קרה, ייתכן מאוד שלא, שממש לא. זה יותר קרוב להגיד שממש לא. אבל אומרים לך דוגמה של מבוגר למבוגר, שזה סמלי לחלוטין ולא, אין הכוונה לאלימות אלא לאיזשהו ביטוי בסגנון מסוים. הנה, אומר לך גם כן לא. אתה לא מקבל סליחה על דבר כזה, לא צריך לעשות דבר כזה. דבר כזה פסול. זה הרבי אמר בשנות נשיאותו הראשונות, בשנות היו"דים. ואומר, היום אתה לא יכול לבוא, הן בתור אבא, הן בתור אמא. אי אפשר לבוא בכוח וללחוץ ולגרום לילד הרגשה ששבת זה עצבים ויום כיפור זה עוד יותר עצבים, וכל עצם החיים היהודיים המפכים והזורמים הם לא ימי מנוחות, והכל רק לא ולא ולא ולא. לא, זה ממש לא עובד. ככה אתה רק תגרום לו להבין דבר אחד, כי אתה תגרום לו לשנוא את זה ואתה מביא אותו לידי ניסיון שמי יודע אם הוא יכול לעמוד. תעשה לו את החיים האלה יפים. כמה כיף להתפלל, אז תדאג שיהיה לו כיף. אתה יודע, ללמד אותו ניגונים לתפילה. תביא אותו למיני מקומות שמתפללים יפה, תן לו פרסים, תן לו הפתעות, תעשה לו מבצעים. אתה אבא. אני מדבר על אבא. תבדוק מה קורה בכיתה. הילד אוהב להתפלל, לא אוהב להתפלל. בוא נראה מה קורה שם. אולי לא נותנים שם שום פרס

22:11 דובר 2 לתפילה? זה איזו מטלה שצריכים מהר לסיים אותה ולא נהנים בתפילה. נו, אז מישהו צריך להגיד על זה משהו. תפנה למי שצריך שהדברים ייעשו. ושוב, ברור שהמלמדים אנשים שעושים מלאכת קודש. אבל לך תדע, לפעמים דברים צריכים חיזוק. לפעמים הילד שלך אישית צריך חיזוק, לפעמים בשיחה פרטית אז אפשר לתת חיזוק בכיוון, בהערה טובה, בתמריצים של פרסים. לעזור קצת, לתת, לתת כיוון נכון. העיקר אבל זה ככה: התדברות, התדברות, לא ויכוחים אלא התדברות. אבא ואמא שמתווכחים ליד הילדים הורסים את הכל. הכל. לא מתווכחים ליד הילדים. בכלל לא טוב להתווכח. אפשר להחליף דעות, אפשר לדבר כמו בני אדם, לא בעצבים, לא באמצע משהו. אבל לקבוע זמנים לדבר. אני מדבר על אבא ואמא. לקבוע, כמו שיש להבדיל ישיבות מורים, ישיבות מורות, קובעים דברים. גם כאן צריך לקבוע דברים ולקבוע זמנים, לשבת, לדבר. כל אחד לאט לאט ישפיע על הזולת בדעותיו. אבל שילדים יראו ויכוח, שאבא אומר כן, אמא אומרת לא, זה צריך לוותר, זה לא צריך לוותר, אוי ואבוי. זה רק יוצר אצל הילדים חרדה. הם מפחדים כבר שההורים הולכים עוד מעט להתגרש. חוסר יציבות, והעיקר שכל אחד שיש לו לב טיפה רגיש, הילד או הילדה אומר: בבית זה כבר לא יהיה. זה רק מלחיץ הדברים האלה. אז אני לא. אז זה נעשה כמו כאלה שקצת יותר מקילים על זה. על זה נוותר. ככה זה ראש של ילדים. לכן אנחנו חייבים להבין שאנחנו בתפקיד עשרים וארבע שבע ואנחנו תמיד צריכים להוות דוגמה אישית ולתת לילדים שלנו להרגיש טוב את נועם המצוות. זו באמת לא משימה קלה, אבל אם אנחנו נלמד את זה בספרים של הרבי, אם נלמד את זה ובכלל

24:15 דובר 2 ספרות יהודית. סתם דוגמה, אם אדם ילמד את ספר התודעה, אם אדם ילמד את שערי המועדים של הרבי, מאמרי חסידות, אדם ילמד שערי חינוך, אדם ילמד איגרת החינוך. כל הספרים של הרבי שמדברים על-על חינוך ועל גישה. מה טוב ללמוד את זה גם נגיד בחברותא בין אדם, איש ואשתו. לאט לאט אנשים יפתחו, יפתחו רעיונות איך לשדך ולתווך את זה לילדים שלהם בלי עצבים. שולחן שבת זה צריך להיות משהו מושקע, ברור. בלי שום ספק. אם זה לא משהו מושקע, משהו חווייתי, משהו שיש בו גם תוכן, אז זה לא משהו שמדבק. אנחנו צריכים שכל חוויה דתית שאנחנו מסדרים שיהיה בבית, שזה יהיה חוויה דתית, שיהיה חוויה חסידית, שיהיה מדבק, שיגרום לילד שהוא יהיה גדול לומר: אני רוצה לעשות כמו ההורים שלי, ובזה צריך להשקיע. אין, אין פה אפשרות לחפף. אני מקריא קטע משיחה של הרבי מתשמ"ג. ידוע מאמר חז"ל: שלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. חלוקת השותפות, השותפות היא באופן שהעניינים הרוחניים של הילד, חינוכו, הם תחת אחריותם של אביו ואמו. הקדוש ברוך הוא הפקיד בידם פיקדון יקר ביותר, חלק אלוקה ממעל ממש, מתוך תקווה שההורים ימלאו את תפקידם לדאוג שנשמתו של הילד תאיר אצלו בגלוי, כך שיהא ניכר בו העניין של ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. ואילו העניינים הגשמיים של הילד, לזון אותו, לפרנס אותו, לדאוג לבריאותו וכיוצא בזה, הם תחת אחריותו של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, ההורים צריכים לעשות את שלהם ואז הסייעתא דשמיא בכל העניינים שמסביב, כל הצרכים של החינוך יבואו. יש אריכות רבה מהרבי על הכוח הגדול שיש דווקא לאמא בחינוך. הרבי מדבר על זה שמטבע הדברים גם על

26:33 דובר 2 זה הייתי רוצה להוסיף משפט, אבל שמטבע הדברים האבא הוא זה ש-- מה למדת? בוחן על דף קשר. חשוב מאוד שיהיה דף קשר. חשוב מאוד לבחון על הדף קשר וחשוב מאוד שגם אם אין פעם דף קשר, שהמורה, ההורה יהיה מספיק אינטליגנט לבדוק מה בכל זאת למדו וללמוד עם הילד בשבת. לשאול אותו שאלות. זה מייחס חשיבות לילד ומייחס חשיבות לנלמד. אבל יחד עם זה הרבי מדבר שהאמא אצלה יותר זה הרגש, החום, הפרטים ופרטי הפרטים. זה מתאים לאופי האמא ולכן זה חלקה בעניין של ה- של החינוך. בלשונו של הרבי. תורת מנחם חלק ל"א. עניינו של הבעל הוא לתת הוראה כללית באופן של נקודה, שהנהגת הבית, חינוך הילדים, הנהגת כל אחד מבני הבית צריכים להיות באופן המתאים לשולחן ערוך. אבל הפרטים ופרטי הפרטים זה תלוי בעקרת הבית. עקרת הבית היא זו שמחדירה את הרעיון הזה והיא מביאה אותו בפועל בהנהגת הבית בכל פרטיו. כך היה אצל אברהם ושרה, וכך זה גם בכל ענייני הבית. צניעות, כשרות, ה-תמונות, המשחקים שיש לילדים, הכל צריך להיות על טהרת הקודש. לקראת סיום של הקטע הזה, עניינים יסודיים שהרבי מדגיש אותם בתור יסוד בחינוך. דבר ראשון, המושג של עין רואה ואוזן שומעת, כל מעשיך בספר נכתבים, שצריך להחדיר בכל ילד יהודי ולהבדיל אפילו גם אינו יהודי. תפקיד של ההורים לחנך את הילד על הבוקר כל יום בדרכי נועם ובצורה נעימה, ועין רואה, שילד יבין שיש עין רואה. הקדוש ברוך הוא כל יכול ובלתי מורגש ולמעלה ממושג של מקום. למעלה ממושג של גוף, והעין רואה והאוזן שומעת, כל מעשיך בספר נכתבים. העולם איננו ג'ונגל. כל מה שקורה בעולם, כל מה שאתה עושה, הכל צפוי,

28:56 דובר 2 הכל נצפה והכל חשוב לקדוש ברוך הוא. זה כבר נותן סוג של יראה. זה כבר הבסיס לפרק מ"א בתניא, של "והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך. דבר שצריך להחדיר לכל הילדים שלנו, אבל צריך לשוחח עליו מפעם לפעם וגם פשוט להראות דוגמה אישית. אתה לא יכול להגיד לילד, תשמע, ככה וככה וככה וכל מעשיך בספר נכתבים, והילד רואה ישר שאבא מתנהג בדיוק להפך. אין מה לעשות, רגע האמת הגיע. ברגע שכבר הילדים נולדו אז נגמרו המשחקים. מה שאתה רוצה שהבן שלך יהיה, ואתה הרי מאחל לבן שלך את הכי טוב שבעולם, כמו הברכה החסידית שאומרים, מברכים את הילדים שלהורים יהיה נחת מכם ושלכם יהיה נחת מההורים. הברכה החסידית הזאת. כן. אז אנחנו צריכים שגם נראה דוגמה אישית. אם לא נראה דוגמה אישית אז אז לא עשינו הרבה. תזכנו. מי יודע. אז לכן צריך ללכת עם האמת ולומר את הדברים לילדים ולהדגים לילדים את הדברים, אבל גם להראות דוגמה אישית. דבר נוסף, העניין של השרשת האמונה בבורא העולם כבר משחר הילדות. לא מחכים פה אפילו רגע אחד. יש את הנושא הזה של סיפורי צדיקים. כל כך הרבה סיפורי צדיקים, כל כך הרבה סיפורים על הרבי שלנו. לספר לכל גיל, להתאים את הסיפורים שמתאימים לגיל, אבל לספר בכל גיל, כל הזמן. להכניס אמונה. השם רואה אותנו, יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. ספר שאי אפשר לזייף אותו ועין ואוזן שאי אפשר לעבוד עליהם. יש אמונה בבורא עולם. את זה כל אחד צריך להכניס לילדים שלו בסיפורים. סיפורים

31:13 דובר 2 שהיו עם סבא וסבתא, מופתים שהמשפחה זכתה לראות אצל הרבי, תשובות נפלאות שהיו באגרות קודש, דברים מבוססים, דברים ברורים. ככה צריך לחנך ילדים. והנה סיפור קצר על זה. הרבי מביא בלקוטי שיחות חלק י"ט שהרבי הריי"צ סיפר שכשהילדים שלו היו קטנים הוא שכר עבורם מלמד. המלמד הזה סבר שלילדים לא צריך לספר עניינים ביהדות שהם מבליעים, מבהילים ומפליאים. מופתים שלא מובנים לפי השכל. זה רק למבוגרים. זה נודע לרבי הרש"ב, הרבי הרש"ב פיטר אותו. דווקא צריך להתחיל באמונה וקבלת עול ולא בשכל. גם את העניינים המובנים לפי השכל צריך ללמדם מתוך קבלת עול. כך גם בעניין החינוך. צריך לספר לילדים ענייני מופתים שמעל השכל, וזה נוטע בהם אמונה. הצלחות של השליחים שלמעלה מהשכל לספר לילדים. והטענות האלה, רגע, זה מוקדם מדי. רגע, רק על פי שכל, על פי היגיון. זה טענות של המלך זקן וכסיל. נסיים את הקטע הזה בדבר שממש. אה, לא מזמן היה לי דבר כזה. הייתה לנו בעיה עם ילד בתלמוד תורה שאנחנו ראינו שהוא מדבר דברים שמעידים על כוונות לא טובות שלו ביחס לעתידו, אה, מבחינת שמירת מצוות, וביקשתי ברכה מהרבי ושם היה באגרות קודש, היה כתוב שצריך לעבוד על חיזוק האמונה על ידי סיפורי צדיקים ורטוט מופתים. ובמקום להתווכח איתו פשוט עבדתי איתו על הכיוון הזה. ניסים מהרבי, דברים עובדתיים, דברים שהרבי בעצמו כותב ומסביר, וראיתי לאחר שתי שיחות שהילד הזה מתחבר ומתחבר ומתחזק. שהקו של הרבי היה מאוד ברור, כמובן מאוד נכון. שום ויכוחים, לא נכנסים לשום ויכוחים. מרבים אור, נותנים את העוגן ואז אה אה בעזרת השם זה הבסיס. למשפט סיום. דבר ידוע, אם חלילה אחד מהילדים קצת התרחק, צריך לדעת אם יהיה

33:42 דובר 2 לו כיף לבוא לשולחן שבת בבית הוא יחזור. אם יהיה לו כיף ואווירה של חום ולבביות ואהבה אמיתית, אה, חסידית בבית, הוא יחזור. אז מה אני אעשה את שלו? זה מה שצריך לשדר. כיף להיות חסיד! אנחנו אוהבים להיות חסיד, אנחנו אוהבים את כל החסידים, אוהבים את כל היהודים. חום ואהבה שהיא מושתתת על אמת ועל התקשרות לרבי מלך המשיח. זה מה שמביא את ההצלחה בחינוך בכל גיל, בכל מצב, בדרכי נועם ובדרכי שלום בלבד.