הלכות תפילה חלק ב' - הרב יהושוע ליפש שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו מגיעים לאמירת "הודו לה' קראו בשמו". השליח ציבור נעמד לפני זה, כך הוא המנהג, למרות שמעיקר דין השליח ציבור יכול לגשת מ"השתבח" ואילך, אבל למעשה המנהג הוא ששליח ציבור ניגש כבר באמירת "הודו לה' קראו בשמו". יש כמה פסוקים, כמו שמופיע בספר המנהגים, שהמנהג לסיים בקול רם, שהשליח ציבור מסיים בקול רם. אה, "כי גדול ה' ומהולל מאוד ונורא הוא על כל אלוקים. כי כל אלוהי העמים אלילים וה' שמיים עשה". אחר כך באמירת "רוממו ה'... כי קדוש"-- "כי קדוש ה' אלוקינו, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, ואני בחסדך בטחתי". הסיום של אמירת "הודו" גם כן אומרים בקול רם עד סיום "אשירה לה' כי גמל עליי". אחר כך יש לנו את אמירת "מזמור שיר" ואחר כך "ה' מלך ה' מלך", מופיע בספר המנהגים שהמנהג הוא להגיד את ה"ה' מלך ה' מלך" בעמידה, וגם כל הקהל עומדים באמירת "ה' מלך". כלומר, גם מי שלא נמצא עם הציבור באמירת "ה' מלך ה' מלך", כאשר הציבור אומרים את זה, אז גם שאר הציבור הנמצאים בבית הכנסת צריכים לעמוד. למרות שאם אדם נמצא במקום אחר, אפילו במקום שהוא יכול להפסיק, נניח הוא נמצא ב"הודו", שלפי ההלכה הוא יכול לענות שם אמן וכולי. למרות זאת הוא לא מפסיק לאמירת "ה' מלך" עם הציבור, אבל הוא כן נעמד לאמירת "ה' מלך" עם הציבור. כלומר, שכל הציבור עומדים ואומרים "ה' מלך", ואחר כך גם האדם בעצמו וגם האדם שלא נמצא איתם עומד באמירת "ה' מלך", אפילו אם הוא בעצמו לא אומר יחד איתם את הפסוקים הללו, אלא אומר דברים אחרים. הסיבה שבאמת אנחנו מתחילים עם "הודו לה'" כל יום, כי כתוב שדוד קבע לומר את זה

01:53 דובר 2 כל יום לפני ארון, לפני ארון ברית ה'. ולכן זו הסיבה באמת שאנחנו מתחילים עם אמירת "הודו" כל יום לפני התפילה. למעשה, "הודו" שייך גם קצת לפסוקי דזמרה. יש לנו בנוסח, מה שנקרא נוסח אשכנז, אז אמירת "הודו" מופיעה אחרי "ברוך שאמר". קודם מתחילים באמירת "ברוך שאמר" ואחר כך אמירת "הודו". כך גם כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, אבל כידוע בסידור הנוסח שאנחנו מתפללים זה נוסח ספרד, ושם אמירת "הודו" מופיעה כהקדמה וכהכנה לפני פסוקי דזמרה. אחר כך בפסוקי דזמרה מתחילים באמירת "ברוך שאמר והיה העולם", כך מתחילים פסוקי דזמרה. צריך לזכור, וזה דבר חשוב, פסוקי דזמרה בעצם זה יחידה אחת. מ"ברוך שאמר והיה העולם" עד "ישתבח שמך לעד מלכנו", כל זה מהווה יחידה אחת. מה זאת אומרת שזה מהווה יחידה אחת? שהברכה שבהתחלה אנחנו מהללים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא, ואנחנו מתחילים עם ברכה אחת בהתחלה ועם ברכה אחת בסוף. ומכיוון שישנה ברכה אחת בהתחלה וברכה אחת בסוף וזה הכל עניין אחד, לכן צריך מאוד להיזהר מלהפסיק בדיבור מהתחלת "ברוך שאמר" עד "ישתבח". וכמובן גם אחר כך אסור להפסיק בין "ישתבח" ל"יוצר" ואחר כך ל"שמונה עשרה". עד כדי כך העניין הזה חמור, מופיע בגמרא בנוגע למלחמה שכתוב: "איש הירא ורך הלבב, אה, ילך וישוב לביתו". מה זה "הירא ורך הלבב"? אז יש דעה שהכוונה ירא מהעבירות שבידו. איזה עבירות האדם ירא ולכן הוא צריך לחזור מהמלחמה. אז אחת העבירות כי הוא דיבר בין, אה, בין השת-- כתוב שמה בין השת-- אה, אה, הסיבה שהוא דיבר בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח". מכיוון שכן, אה, העניין הזה חמור מאוד של הדיבור בין "ברוך שאמר" לבין "ישתבח". זה הכל בעצם ברכה אחת ואסור

03:56 דובר 2 אפילו להפסיק לצורך מצווה, אלא אם כן להפסיק בדברים שבהם מתבאר שמותר להפסיק. ישנם דברים שמותר להפסיק. חלק מהדברים מותר בגלל שזה גם חלק מהשבח לקדוש ברוך הוא, כמו אמירת אמן. ישנם עוד דברים נוספים שהתירו חכמים להפסיק, אבל בכל הדברים הללו-- בשאר הדברים אסור להפסיק, זה איסור חמור לדבר בין "ברוך שאמר" לבין "ישתבח שמך לעד מלכנו". "ברוך שאמר", כתוב, הביאו שיש לומר, הביאו הפוסקים שיש לומר "ברוך שאמר" בניגון ובנעימה. למה? כי זה שיר מיוחד שאנשי כנסת הגדולה תיקנו אותו על ידי איגרת שנפלה מן השמיים, ויש בזה פ"ז תיבות, שמונים ושבע... אה, תיבות, שמונים ושבע מילים, ויש לנו פסוק "ראשו כתם פז", אז זה סימן לפ"ז מילים שישנם ב"ברוך שאמר" וצריך לומר את זה בעמידה בגלל שזה מזמור חשוב שאומרים אותו ב-- שבגלל שהוא מזמור חשוב לכן נהגו לומר אותו בעמידה. לאחר מכן אנחנו אומרים "מזמור לתודה". "מזמור לתודה" הוא כנגד קורבן התודה, וכתוב שכל השירות עתידות להיבטל חוץ מ"מזמור לתודה", ולכן אנחנו נוהגים בפועל לומר את זה בכל יום לאחר אמירת "ברוך שאמר". בשבת ויום טוב אנחנו לא אומרים את זה, אותו דבר בערב פסח אנחנו לא אומרים את זה ובפסח. מדוע? בגלל שהתודה, קורבן התודה לא היה קרב בשבת וביום טוב, אותו דבר בפסח הוא לא היה קרב וגם בערב פסח הוא לא היה קרב. הסיבה שהוא לא היה קרב בפסח ובערב פסח כי יחד עם קורבן התודה, האדם מצווה, האדם שמביא את קורבן התודה צריך להביא יחד עם זה לחמי תודה. הלחמי תודה הם חמץ ולכן לא היו מביאים את זה בפסח וגם בערב פסח לא היו מביאים את זה מכיוון שהקורבן תודה הוא

05:50 דובר 2 נאכל לא רק באותו יום, צריך לסיים את זה, אפשר לסיים את זה גם למחרת, אה, לשני ימים ולילה אחד, ולכן מכיוון שזה נו-- אפשר לאכול את זה יותר מזה, אז אסור להביא את זה בערב פסח כדי שלא למעט את האכילה של זה, שלא יצטרכו לבער את זה כאשר מגיע פסח. ולמעשה, חוץ משבת, יום טוב, פסח וערב פסח, ואותו דבר גם ביום כיפורים, אז בשאר הימים נוהגים, אה, כן כ-- נוהגים כן לומר את "מזמור לתודה". לאחר מכן מגיע כל הפסוקי דזמרה, שזה מתחיל מתהילה לדוד, אשרי יושבי ביתך, זה פסוק תהילה לדוד, פרק קמ"ה בתהילים. כתוב שמשה רבינו עליו השלום, כתוב בפרשה, פרשת ואתחנן: "אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה", ואחר כך הוא אמר "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ומכאן למדו חכמים שלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. זה בעצם טעם כללי לכל פסוקי דזמרה. כל פסוקי דזמרה פירושם שבח שאנחנו משב-- שאנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא כדי אחר כך באמת, אה, לבקש ולהתפלל. תפילת שמונה עשרה בעיקר זה בקשת צרכיו של האדם. כמובן, כמו שהתבאר בחסידות, גם בקשת צרכיו של האדם היא קשורה לכך שהוא רוצה למלא את תפקידו ואת המטרה שלו שהקדוש ברוך הוא ברא אותו פה, אז כמובן שזה גם עניין קדוש. אבל סוף כל סוף בקשת צרכיו קשור עם צרכיו הגשמיים בפשטות, ולכן תיקנו חכמים שיסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, וגם כדי לעמוד בתפילה מתוך שמחה של מצווה. ולמה באמת זה עניין כללי, למה אנחנו מתחילים עם השבח של הקדוש ברוך הוא בפסוקי דזמרה? למה אנחנו מתפללים את תהילה לדוד, את המזמור

07:40 דובר 2 הזה? כי כתוב שכל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. אז באמת אנחנו נוהגים לומר את זה שלושה-- שלוש פעמים, פעם אחת בתפילת שחרית ו-- פעם שנייה בתפילת שחרית לפני ובא לציון, ופעם שלישית אנחנו אומרים את זה בתפילת מנחה. ומכיוון שאנחנו כבר אומרים את מזמור תהילה לדוד, זה סימן, זה פרק קמ"ה בתהילים, תיקנו לסיים את כל ספר התהילים. יש לנו עשרה פעמים, עשר פעמים מופיע הללויה בסיום ספר התהילים, וכנגד זה, זה כנגד עשרה הילולים, כלומר עשרה סוגי שבח ושיר שמופיעים בתהילים, וזה בעצם הבניין של פסוקי דזמרה. לכן תיקנו לומר את התהילה לדוד ואת שאר המזמורים, אה, אחרי ברוך שאמר ולפני אמירת ישתבח. למעשה כתוב שכיוון שפסוקי דזמרה זה שבחו של מקום, אז האדם צריך לומר את זה בשבח, בנעימות ובמתינות, כדי שלא ייווצר מצב שהאדם כביכול את שבחו של הקדוש ברוך הוא ממהר ומתפלל, ובבקשת צרכיו הוא מתעכב ושוהה ומתפלל באריכות. לכן ברור, ובטח מי שעל פי חסידות מתבונן בעניין של עבודת השם, ודאי שהעניין הזה של פסוקי דזמרה הוא חלק מרכזי מאוד בתפילה. לאחר אמירת ישתבח נתקן בסדר התפילה אמירת קדיש וברכו. נדבר כמה מהדינים של קדיש. הדינים האלה נכונים בנוגע לכל הקדישים, אבל הקדיש הראשון שהוא חובה בסדר התפילה הוא הקדיש של אחרי ישתבח. למרות שהמנהג שלנו להגיד גם אחרי, גם בתחילת התפילה, אחרי, אה, לפני הודו, קדיש, הקדיש ההוא, קדיש שהוא מנהג, אבל הקדיש שנתקן בסדר התפילה מצד תקנת חכמים, זה הקדיש הראשון, הוא הקדיש שאחרי ישתבח. אז למעשה חכמים תיקנו לומר שבע פעמים בכל יום קדיש על שם הפסוק "שבע ביום הללתיך". אז יש לנו

09:46 דובר 2 שבע פעמים במהלך היום שישנה חובה באמירת הקדיש. הפעם הראשונה זה לאחר ישתבח, אה, לפני ברכו. הפעם ה-- לאחר מכן זה אחרי שמונה עשרה, כאשר אנחנו אומרים תתקבל. חכמים תיקנו שאחרי שמונה עשרה, אחרי כל תפילה נאמר קדיש. זה הפעם השנייה. הפעם השלישית. הפעם השלישית, נוסף לפעם השנייה שאחרי שמונה עשרה, אחרי אמירת תחנון, אחרי ובא לציון, זה הפעם השלישית. אז אומרים תתקבל, זה כמו בכל תפילה. הפעם הרביעית זה במנחה אחרי אמירת אשרי, ישנה מצווה לומר בכל יום אשרי. כתוב כל האומר ג' פעמים בכל יום תהילה לדוד מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הפעם השישית זה אחרי שמונה עשרה של מנחה. הפעם הש-- הפעם החמישית זה אחרי שמונה עשרה של מנחה. הפעם השישית זה אחרי ברכות קריאת שמע של ערבית, והפעם האחרונה זה הפעם השביעית אחרי שמונה עשרה של תפילת ערבית. אז יש לנו שבע פעמים ביום שישנה חובה באמירת הקדיש. למרות זאת כתוב בקבלה שראוי לכל אדם להיזהר שלא לפחות מלענות לפחות עשרה קדישים בכל יום. אז יש לנו עניין בעצם אמירת הקדיש ועניית הקדיש. אה, זכות גדולה וחובה גדולה של ענייה של זה בכל יום. למעשה קדיש כמו כל דבר שבקדושה לא אומרים אותו בפחות מעשרה. צריך שיהיו עשרה נוכחים בבית הכנסת באמירת הקדיש. למעשה הפוסקים כתבו שעוד לפני כן, כבר כאשר אומרים ישתבח צריך שיהיו עשרה. לכן אם קורה בכל מיני מניינים שהמניין מצומצם ומחכים לעשירי, מתחילים את התפילה ללא מניין, את הכוונה, את התפילה, את פסוקי דזמרה ללא מניין ומחכים לעשירי שיבוא. אז יש לחכות לעשירי שיבוא לפני ישתבח, כי כבר אמירת ישתבח והקדיש שאחריו הכל ביחד צריך להיות בעשרה, ולכן כבר באמירת

11:52 דובר 2 ישתבח צריך שיהיה עשרה בבית הכנסת. אי אפשר לומר ישתבח, חי העולמים, לחכות עד שיבוא עשירי ואז להתחיל קדיש. את הקדיש צריך, את העשרה צריך שיהיה כבר באמירת ישתבח. לכן המנהג בהרבה מקומות שכאשר החזן מחכה שיהיו איתו עשרה, אז הוא מחכה לפני שהוא אומר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ושם הוא ממתין באמת עד שיהיה עשרה. אגב, היחיד לאו דווקא שהוא צריך להמתין שם, הוא יכול לסיים את אמירת ישתבח ובסיום אמירת ישתבח להמתין עד שהחזן יסיים את-- יתחיל את אמירת ישתבח ויסיים את אמירת ישתבח. אז צריך שיהיה עשרה. מהיכן לומדים שכל דבר שבקדושה צריך שיהיה עשרה? כתוב בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל". יש לנו עוד פסוק שאנחנו מוצאים את המילה תוך, זה נקרא כמו גזירה שווה. כתוב "היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת". איפה כתוב בפסוק הזה "היבדלו מתוך העדה הזאת"? זה כתוב בנוגע למרגלים. הקדוש ברוך הוא אמר, "היבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע". אז המרגלים היו עשרה, כי הרי יהושע וכלב לא היו בחטא המרגלים. אז כשם שהמרגלים היו עשרה, משם אנחנו לומדים שכל דבר שבקדושה צריך שיהיה שם מינימום עשרה. מעניין שהרבי באחד המקומות מביא שזה דבר נפלא שכל המצי-- כל הדין של עשרה, שצריך עשרה שיהיו בקדיש, בקדושה וכולי, נלמד מהמרגלים. על פניו המרגלים היו, היו רשעים גמורים ולמרות זאת כל המושג של מניין, אה, נלמד דווקא מהמרגלים. ללמדך שהעניין של ציבור, כמו שכבר כתוב בספרים שציבור ראשי תיבות צדיקים, בינוניים ורשעים, העניין של ציבור זה בהתחבר יחד אפילו יהודים שעל פניו חסר להם בעניינים מסוימים. על כל פנים, אז אמירת הקדיש צריכה להיות בעשרה, עשרה זכרים שהם למעלה מגיל

13:56 דובר 2 מצוות, וכאשר יש עשרה אפשר לומר קדיש. למעשה יש דין, הדין הזה נכון בנוגע לכל הדברים שאומרים אותם במניין. לא נדבר כעת על שאר הדברים כמו חזרת הש"ץ וכולי, נדבר כעת מה שנוגע לקדיש. אם השליח ציבור התחיל את הקדיש כשהיו עשרה בבית הכנסת, אנחנו מדברים כעת על הקדיש של אחרי ישתבח, אותו דבר הדין גם בנוגע לשאר הקדישים. אם אדם התחיל קדיש והיו עשרה בבית הכנסת בשעת אמירת הקדיש ולאחר מכן באמצע הקדיש יצאו חלק החוצה, יצא אחד החוצה, שניים החוצה, החזן יכול להמשיך, השליח ציבור יכול להמשיך את אמירת הקדיש עד הסוף מכיוון שבתחילת אמירת הקדיש היו שם עשרה. נכון שכעת חסר חלק מהעשרה, אבל השליח ציבור יכול להמשיך כבר את ה... את הקדיש עד הסוף. זה בתנאי שנשארו לפחות רוב המניין. אם רוב המניין כבר לא נמצא, כבר רוב המניין עזב, ודאי שהשליח ציבור לא יכול להמשיך את הקדיש, אבל אם רוב הציבור נמצא השליח ציבור יכול להמשיך את הקדיש. אף על פי כן, אדמו"ר הזקן אומר שעל אלה שעזבו נאמר "ועוזבי ה' יכלו", כלומר זה לא שמותר לעזוב. אסור לעזוב, אבל אם כבר עזבו אז מותר להמשיך באמירת הקדיש. ודאי שלכתחילה צריך לעשות מאמץ שיהיו עשרה נוכחים שם. עד כדי כך ישנם פוסקים שכתבו שאם השליח ציבור יודע שייצאו באמצע אמירת הקדיש אסור לו להתחיל באמירת הקדיש, אבל כאמור אם הוא כבר התחיל הוא יכול להמשיך ולסיים את אמירת הקדיש. אם אחד מהנוכחים לא יכול לענות, הוא נמצא באמצע תפילת שמונה עשרה והוא לא יכול לענות או שהוא נמצא בברכות קריאת שמע וכדומה במקומות שבהם לא מפסיקים לאמירת קדיש. למרות זאת, באם יש שישה שעונים, אם

15:49 דובר 2 יש שישה שנמצאים עם השליח ציבור, אז הוא יכול לומר את הקדיש. אה, למרות שבנוגע לדינים אחרים מצאנו בשולחן ערוך שצריך תשעה, לפי אדמו"ר הזקן בנוגע לחזרת הש"ץ אנחנו לא יכולים לומר חזרת הש"ץ אם אין תשעה עונים, אבל בנוגע לקדיש, בקדיש אנחנו לא צריכים תשעה עונים, מספיק שיש רוב שיכולים לענות, ואם יש רוב שיכולים לענות השליח ציבור יכול לומר את הקדיש. כמובן זה בתנאי שיש עשרה. אז זה נכון בנוגע לכל הקדישים וגם בנוגע לקדיש עליו אנחנו מדברים כעת, בנוגע לקדיש שאחרי אמירת ישתבח, אז אפשר לומר את הקדיש בתנאי שיש באמת רוב בציבור שיכולים לענות אמן, רוב מהעשרה מתפללים. אבל אם אחד מהם ישן, נניח שיש אדם שנרדם בבית הכנסת ויש שמה כבר תשעה, אז לכאורה על פניו לכאורה למה שלא יהיה אפשר להגיד קדיש? אז באמת כתוב בשולחן ערוך שאין כבוד שמיים לצרפו, ולמעשה הט"ז מאוד מחמיר בזה, הוא אומר שלמעשה אדם שישן אנחנו יודעים שמסתלקת ממנו ה-ה-הנשמה במידה מסוימת, ורוח טומאה שורה עליו אפילו ביום, ולכן לכתחילה לא לצרף אדם שישן למניין. אם יש אדם שישן, להעיר אותו ואחר כך אפשר לצרף אותו, זה לכתחילה. בנוגע לדיני אמירת הקדיש בכלל והזהירות והזכות שבאמירת הקדיש, אז אולי נתחיל עם זה שבשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אין הרבה סיפורים. אני חושב שסיפורים שלמים ישנם אולי סיפור אחד או יש עוד-- חוץ מפה, יש עוד סיפור אחד שמופיע בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ככה אני חושב. וכשאדמו"ר הזקן מביא סיפור בשולחן ערוך זה לגודל המעלה והזהירות שצריך להיזהר בזה. אז הסיפור שאדמו"ר הזקן מביא שפעם אחת מצאו את אליהו הנביא זכרונו לברכה, והיה עימו

17:55 דובר 2 ד' אלפים גמלים. זאת אומרת ארבעת אלפים גמלים טעונים. לא כתוב פה מה הם טעונים, אבל שאלו אותו מה הם-- כתוב, כלומר כתוב מה הם היו טעונים, ככה שאלו אותו, לא ראו, אז הוא אמר שהם טעונים באף וחימה לעשות נקמה במי שמספר בין קדיש לקדושה, באמצע הקדיש, מי שמדבר במקומות מסוימים באמצע קדיש על כל פנים. אז רואים שאדמו"ר הזקן מאריך בחומרה לדבר חלילה באמצע קדיש. כתוב, אדמו"ר הזקן גם כותב שיש לגעור במי שמדבר באמצע קדיש. כלומר שלכתחילה באמת כאשר נמצאים בשעת אמירת קדיש, אז צריך להיות בשקט ולהקשיב למה שנאמר ולענות בקדיש, וכמובן כפשוט לא לדבר. גם יש סיפור מהזוהר על אדם שראו שרץ קופץ מגג לגג, רץ כדי לענות קדיש, והיה שמה אחד התנאים הקדושים בזוהר שאמר שאם יהודי ככה רץ לקדיש, סימן שהוא אדם גדול בתורה והוא השיא לו את בתו. שוב אנחנו רואים את המעלה של לרוץ לומר את האמן בכל קדיש שהוא שומע, ולא חלילה לדבר באמצע הקדיש, כי מי שמספר באמצע הקדיש, בנוגע לזה נאמר בנוגע לדבר אחר, וזה נכון גם בנוגע לקדיש, הוא מראה עצמו כאילו אין לו חלק בקדושתו של מקום, כאשר כולם מקדשים את הקדוש ברוך הוא והוא מדבר, אז זה דבר חמור מאוד. גם כן כתוב וגם כן מופיע הדבר הזה בהלכה שכל המכוון באמן, כל ה..., כל האומר, כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה. יש לנו מחלוקת מה הכוונה בכל כוחו. למעשה שני הדברים הובאו בשולחן ערוך, גם לומר בקול רם וגם לומר בכל כוח כוונתו. לא צריך לצעוק באמן יהא שמיה רבא, כתוב במפורש בשולחן ערוך שלא

19:46 דובר 2 יצעק בקול גדול כדי שלא אחרים יצחקו ויגרום להם חטא. כלומר אנחנו לא רוצים לגרום לאחרים חלילה לזלזל בעניין של הקדיש, ולכן אין הכוונה פה שהוא יצעק באופן כזה שאחרים יתלוצצו עליו, אבל כן לומר בקול רם ובכוונה את אמירת ה-- את עניית אמן יהא שמיה רבא ושאר האמנים. מה זה יהא שמיה רבא? יש לנו כמה פירושים שמופיעים, על כל פנים הפירוש להלכה, יהא שמיה רבא מבורך, הכוונה שיהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. יש עוד פירושים אחרים ולפי הפירושים השונים צריך לפסוק אחרת. על כל פנים למנהג שלנו ומה שנפסק בשולחן ערוך אומרים יהא שמיה רבא מבורך, אה, עד לעולם ולעולמי עלמיא יתברך. נכון שישנם מנהגים שממשיכים עד סיום התשבחות שם בקדיש, אבל אדמו"ר הזקן אומר שעדיף לסיים שמה ולא להמשיך הלאה כדי לשמוע את החזן. ישנם אנשים, לפעמים החזן רץ קדימה והוא כבר מגיע לדאמירן בעלמא ואמרו אמן, וישנם אנשים עוד שממשיכים ב-ב-יתברך וישתבח ויתפאר וכולי, ואז הם מפסידים את האמן ההוא. לכן אומר אדמו"ר הזקן עדיף שהוא יסיים אחרי, אה, יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, שם יעצור ומשמה הוא יאזין לחזן, לשליח ציבור ויענה אמן בסיום הקדיש. את המילים של יהא שמיה רבא גם מופיע בשולחן ערוך, צריך לומר בדקדוק. לכן נוהגים לומר מבורך, מבורך, פירושו של דבר שהקדוש ברוך הוא מבורך, לא מברך. צריך להיזהר בעניין הזה כמו שנזהרים בכל התפילה בדקדוק של האותיות, לומר אותן כמו שמופיע בסידור. בנוגע לעמידה בקדיש, בשולחן ערוך מופיעות כמה דעות. אז למעשה הדעה הראשונה אומרת שצריך לעמוד בכל-- הדעה השנייה אומרת שצריך לעמוד בכל קדיש. יש לנו מסופר בנביא על עגלון מלך מואב,

21:39 דובר 2 שכאשר אהוד, כמדומה, הגיע אליו ואמר לו שיש לו את דבר השם, אז עגלון מלך מואב, שהיה רשע, נעמד ובזכות זה כתוב בגמרא שהוא זכה לכמה דברים. אז בזכות זה שהוא נעמד אז למדו ממנו קל וחומר מעגלון מלך מואב. כך מופיע. למדו את זה בגמרא בירושלמי, למרות שזה לא נמצא אצלנו בגמרא. אבל כך מופיע בפוסקים שלמדו קל וחומר מעגלון מלך מואב. אם הוא נעמד, שהוא היה רשע, הוא נעמד לשמוע את דבר השם, כל שכן כל אחד בקדיש שעליו לעמוד. אבל ישנה דעה שלא נוהגים לעמוד בקדיש, רק קדיש שהאדם כבר עומד אז הוא ממשיך לעמוד. למעשה המנהג של הרבי בזה, רוב הקדישים אז בין כה וכה זה נמצא בסדר התפילה במקום שכבר עומדים, אבל גם במקום ש-שעדיין יושבים אז ראו אצל הרבי על כל פנים שלאמירת אמן יהא שמיה רבא הרבי נעמד ונשאר עומד עד סוף הקדיש. מופיע בשולחן ערוך בכמה מקומות שהחזן אומר את הקדיש הוא צריך לכרוע. אז למעשה, אה, לומר מה שמופיע בספר המנהגים מופיע קצת אחרת. אז נאמר בקיצור מה שמופיע בספר המנהגים: כאשר החזן אומר ויקרב משיחיה, אחר כך כשהוא אומר ואמרו אמן, יהא שמיה רבא. זאת אומרת כל מקום בעצם בחצי קדיש, כל מקום שצריך לומר אמן, החזן כורע מעט. כלומר כשהוא אומר שמיה רבא, יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אחר כך כשהוא אומר ויקרב משיחיה ואמרו אמן, ואחר כך יהא שמיה רבא הוא מתכופף שם בקטע הזה, אה, כמה פעמים, יהא שמיה רבא מברך. רואים, כל אחד יכול לראות בווידאו איך שהרבי עושה את זה, וישתבח ויתהלל בריך הוא בסיום, ואחר כך ואמרו אמן בסיום החצי קדיש וגם ואמרו אמן של

23:25 דובר 2 תתקבל, שהוא מגיע שם ל"ואמרו אמן", הוא גם מרכין מעט, ו... בסיום העושה שלום של הקדיש, אנחנו מדברים פה כעת על הקדיש של ישתבח, אבל כאשר יש לנו קדיש של תתקבל, אז גם בסיום עושה שלום אומרים את זה בכריעה, ואז עושה שלום במרומיו. בשונה משמונה עשרה. נחזור לקדיש שלנו. אחרי הקדיש הזה מיד בסמוך אומרים ברכו, מקפידים לא להפסיק באמצע בשום דבר, ושליח ציבור צריך לומר את זה בקול רם כדי שכל הציבור ישמעו. ישנן דעות שאם יש אדם שלא שמע את השליח ציבור אומר ברכו את ה' המבורך, אז הוא לא יכול לענות אמן, הוא לא יכול לענות אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. לכן לכתחילה צריך שהשליח ציבור יגיד את זה בקול שכל הבית כנסת ישמע. אם בדיעבד השליח ציבור אמר בשקט וסביבו שמעו עשרה אנשים, אז גם מי שבסוף הבית כנסת יכול לומר. הדבר הזה היה באלכסנדריה של מצרים, שם מסופר שהיה בית כנסת גדול מאוד, שהיה שמה כנראה אלפי מתפללים, והשליח ציבור לא היו שומעים אותו לסוף בית הכנסת, אז היו מניפים שם בסודרים כדי שמי שנמצא בסוף בית הכנסת ישמע את הקדיש או את הברכו של החזן. אז לכן מזה לומד, למד המגן אברהם, ואדמו"ר הזקן כך כותב גם כן, שאפילו אם אין, אם לא שומעים, אז יכולים לענות. אבל לכתחילה ודאי שהשליח ציבור צריך לומר בקול רם, כדי שכל הציבור ישמעו את הברכו שהשליח ציבור אומר. למרות שהשליח ציבור אומר ברכו את ה' המבורך, שהוא אומר לקהל שיברכו וכולם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, גם השליח ציבור צריך שלא יוציא את עצמו מן הכלל, והמנהג הוא, כך מופיע בספר המנהגים,

25:00 דובר 2 שהוא יחד עם הציבור אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. המנהג שלנו שהציבור לא עונה אמן. יש קהילות שהציבור עונה אמן אחרי שכולם אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. אבל אצלנו המנהג הוא שלא עונים אמן, ומייד אחר כך ממשיכים את ברכות קריאת שמע. הסיבה שבאמת השליח ציבור גם כן אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כפי שאמרנו, שהוא לא יוציא את עצמו מן הכלל. אז לכן גם הוא ביחד עם כל הציבור עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. לאחר אמירת ברכו בסדר התפילה נקבעו ברכות קריאת שמע. אז למעשה צריך לזכור שהעיקר בסדר התפילה, גם על פי הקבלה כתוב שזה עניין של לפי סדר העולמות. לכן באופן כללי אצלנו מקפידים מאוד לא לדלג על שום חלקים בתפילה, גם כאשר מאחרים בבית הכנסת עושים את התפילה כסדרה, וקריאת שמע נתקנה יחד עם ברכותיה. כלומר, יש לנו את הברכות שלפני קריאת שמע ואת הברכות של אחרי קריאת שמע. יחד עם זאת, מכיוון שסוף זמן קריאת שמע הוא בפעמים רבות מוקדם יותר מאשר הזמן שאנחנו מתפללים, אז המנהג הוא לומר את קריאת שמע בבוקר ללא ברכותיה, ואחר כך, כאשר אנחנו מגיעים לסדר התפילה, לומר את קריאת שמע עם ברכותיה. יש דעות שאפשר לומר את ברכות קריאת שמע רק עד סוף זמן תפילה, שזה בערך שעה אחרי סוף זמן קריאת שמע. אדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך עוד דעה בסוגריים, שאפשר לומר את ברכות קריאת שמע יחד עם קריאת שמע כל היום, אבל בכל אופן המצווה של ברכות קריאת שמע זה לומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה. בעצם המצווה של ברכות קריאת שמע זה תוספת תלוי במצוות קריאת שמע, שמצוות קריאת שמע

26:41 דובר 2 שאנחנו אומרים בכל יום, אז לומר את זה מתוך הברכות. חכמים תיקנו שאדם יודה לקדוש ברוך הוא בברכות קריאת שמע, ישבח את הקדוש ברוך הוא בברכות קריאת שמע לפני ואחרי הזמן שהוא אומר קריאת שמע. בדומה לקדיש, כך גם בנוגע לברכות קריאת שמע, ברכות קריאת שמע הן נתקנו במספר שבע. יש לנו בשחרית שתי ברכות לפני: יוצר המאורות, אחר כך אהבת עולם. הבוחר בעמו ישראל באהבה זה שתי ברכות, ואחר כך ברכת גאל ישראל. ובערבית יש לנו ארבע ברכות, שתי ברכות לפני קריאת שמע, שזה המעריב ערבים ואוהב עמו ישראל, ואחר כך שתי ברכות אחרי קריאת שמע, שזה גאל ישראל ושומר עמו ישראל לעד. אז על שם הפסוק "שבע ביום הללתיך", כלומר להלל את הקדוש ברוך הוא. דוד המלך אמר את זה במספר, קישר את זה עם המספר שבע. לכן תיקנו חכמים שברכות קריאת שמע גם כן הן במספר שבע כל יום. אבל למעשה הברכות לא מעכבות כמובן את קריאת שמע. כלומר, שאם אדם קרא קריאת שמע ולא בירך את הברכות, הוא יצא ידי החובה של מצוות קריאת שמע, שיש חובה על אדם כל יום לקרוא פעמיים ביום קריאת שמע, הוא יצא ידי חובה מן התורה גם אם הוא לא אמר את ברכות קריאת שמע. אבל כמו שאמרנו קודם, הקריאת שמע לכתחילה, גם אם אדם קרא אותה, שזה המנהג שלנו לקרוא בבוקר את קריאת שמע, מה שנקרא קריאת שמע קטנה, בכל זאת המנהג הוא לחזור ולומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה. גם סדר הברכות, למרות שלכתחילה צריך לעשות את סדר הברכות כמו שמופיע בסידור, אבל סדר הברכות בדיעבד הוא לא מעכב. כלומר, שאם בטעות קרה מקרה שאדם בתפילה

28:27 דובר 2 לא היה מספיק, אה, מיושב, והוא שם לב שהוא אמר את הברכה הראשונה, את הברכה השנייה של אהבת עולם. הוא התחיל מיד אחרי ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אהבת עולם אהבתנו. פתאום הוא שם לב שאת הברכה הראשונה הוא שכח. הברכה הראשונה הכוונה מברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר אור עד ברוך אתה ה' יוצר המאורות. זו ברכה אחת ארוכה. אז אם אדם בטעות בירך את הברכה השנייה לפני שהוא בירך את הברכה הראשונה, הוא יצא ידי חובה. מדוע הוא יצא ידי חובה? כי הסדר של הברכות הן לא מעכבות. למרות שלכתחילה יש לשי-- יש לברך את הברכות כתקנן, אנחנו יודעים את הכלל. ישנו כלל שכל ברכה ארוכה תיקנו בהתחלה ברוך ובסוף גם כן ברוך. אלא אם כן זו ברכה שסמוכה לחברתה, כלומר ברכה אחת שסמוכה לשנייה, אז הברכה השנייה לא פותחת בברוך, כי היא בעצם נסמכת על הברכה הקודמת, הברכה שלפניה שהיא פתחה בברוך, ולכן פה בברכות קריאת שמע, הברכה מתחילה ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך. כלומר, הברכה מתחילה עם ברוך. הברכה הראשונה מסתיימת בברוך, ברוך אתה ה' יוצר המאורות, והברכה השנייה מתחילה באהבת עולם. למה היא לא מתחילה בברוך? כי היא נסמכת על הברכה שלפניה. למרות זאת, אם הוא שינה את סדר הברכות והוא בירך את הברכה השנייה ואחר כך את הברכה הראשונה, אז הוא לא-- אז הוא יצא ידי חובה. אבל אם אדם בירך את הברכה של ערבית, קורה שאדם אמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, לא, לא הסתכל מתוך הסידור, הוא לא היה מספיק מיושב, ואז הוא בירך בטעות את הברכה שמברכים בערבית, אשר בדברו מעריב ערבים וכולי, הוא

30:06 דובר 2 לא יצא ידי חובה, כי חכמים תיקנו לומר את העניין של האור, יוצר אור ובורא חושך. למה באמת תיקנו לומר יוצר אור ובורא חושך? אז כתוב דבר מעניין ש... הרי ידוע שעובדי כוכבים היו כאלה שעובדים לחמה, מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה. יש כאלה שאמרו שביום השמש שולטת ובלילה הירח שולט. אז אמרו שמי שברא את האור לא ברא את החושך. על כל פנים, הסיבה שתיקנו לומר יוצר אור ובורא חושך, להזכיר גם ביום שאנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא, הוא ברא את החושך. שלא יעלה מישהו ויאמר אנחנו מברכים את האור, כי ביום הקדוש ברוך הוא ברא את האור ובלילה יש מישהו אחר חלילה שברא את החושך או את הלילה. לכן אנחנו אומרים יוצר אור ובורא חושך. המנהג כמו שמופיע בהיום יום, לנשק את התפילין של יד ביוצר אור ולנשק את התפילין של ראש בבורא חושך. זה מנהג שמקורו גם בספרי קבלה. אנחנו יודעים שבספרי חסידות מבואר שבורא חושך לא הכוונה שחושך זה רק היעדר האור. כלומר החושך עצמו יש לו מציאות ובקדושה יש לו מציאות עוד יותר נעלית. כך גם תפילין של ראש, קדושתם נעלית יותר מתפילין של יד. אז יש מעלה בבורא חושך על יוצר אור. אחר כך מתחיל ברכות קריאת שמע. ברכות קריאת שמע, בעצם אחרי יוצר אור ובורא חושך, שזה ההתחלה של הברכה, יש שמה את סדר קדושה, קדוש קדוש וברוך כבוד ה' ממקומו וכולי. ישנם בתי כנסת שנוהגים באמת שזה ממש כמו הקדושה של, אה... ישנן קהילות שנוהגים שזה כמו הקדושה של, אה, השמונה עשרה, שכולם ביחד אומרים קדוש קדוש וברוך כבוד ה' ממקומו. באמת גם בשולחן ערוך נפסק שצריך לומר את זה בקול רם,

31:47 דובר 2 אבל יחד עם זאת המנהג הוא, אדמו"ר הזקן פוסק כמו הדעות שגם יחיד יכול להגיד את זה. כלומר, בקדושה שאנחנו אומרים נקדישך ונעריצך, שם צריך ציבור. אדם לא יכול לומר לבד קדוש, קדוש וכולי, כי זה נתקן בציבור. אבל הברכה הראשונה של קריאת שמע, למרות שגם שם אנחנו אומרים קדוש, קדוש וברוך ומלוך, ה-ה-הברכה שם היא נתקנה לומר אותה גם ביחיד. מדוע? כי אנחנו בעצם לא אומרים שם-- אנחנו מספרים בעצם את מה שהמלאכים אומרים. בחזרת הש"ץ אנחנו אומרים, אנחנו אומרים נקדישך ונעריצך וכולי, ובקדושה של ברכות קריאת שמע אנחנו מספרים שהאופנים וחיות הקודש וכולי וכולם מקדישים וממליכים. אנחנו מספרים איך המלאכים מקדישים את ה... את הקדוש ברוך הוא. כי באמת כל העניין של ברכות קריאת שמע זה איך ה-- איך המלאכים ואיך האופנים וכולי מקדישים את הקדוש ברוך הוא. הרבי הריי"צ מביא שבחסידות פירושו של דבר, כי ידוע שכל הגשמיות הגיעה משמרי האופנים, כלומר מהפסולת של המלאכים. אז כאשר יהודי מתבונן בברכות קריאת שמע בכך שכל המציאות של המלאכים היא בטלה לגמרי לקדוש ברוך הוא, אז הוא מבין בטח שכל הפסולת של המלאכים בטח בטלה לקדוש ברוך הוא, וזה הכנה לשמונה עשרה לביטול לקדוש ברוך הוא. על כל פנים, אמרנו כמו ש-- כמו שאמרנו לפני זה, למעשה אפשר לומר את זה בקול. אומרים, כתוב שצריך לומר את זה בקול רם, אבל גם היחיד יכול לומר את הקדושה של קדוש, קדוש ושל ברוך כבוד ה' ממקומו. למעשה את הברכה ברוך אתה ה' יוצר המאורות, אה, מסיימים ואז מחכים שהשליח ציבור יסיים ועונים אחריו אמן. זה הברכה הראשונה של ברכות קריאת שמע. הברכה השנייה אנחנו מתחילים מאהבת עולם, למרות שבשולחן ערוך

33:44 דובר 2 ובעוד... בשולחן, אפילו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן נפסק שאומרים אהבה רבה, אבל למעשה המנהג שלנו, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בסידור, כך זה מופיע מהמקובלים, שיש לומר אהבת עולם, לא אהבה רבה. אנחנו מתחילים אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו וכולי. גם בחסידות יתבאר העניין של ההבדל בין אהבת עולם לאהבה רבה. על כל פנים, אנחנו מתחילים אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו וכולי. באמירת אהבת עולם ישנם הרבה מנהגים שאולי לא כולם יודעים ומקפידים ממש על הסדר. אז דבר ראשון מופיע בספר המנהגים שב"והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ" אוספים את הארבע ציציות. אמ, בספר המנהגים מופיע גם באריכות מה שהרבי הריי"צ מביא את ההנהגה בדיוק של הרבי הרש"ב, איך הוא קשר, איך הוא החזיק את הציציות באהבת עולם. אז רק, אה, נסביר, נזכיר בקצרה שבאמירת "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ" דבר ראשון אוחזים את שתי הציציות הקדמיות. קצת קשה עם הטלית קטן לעשות את זה בווידאו, אבל הכוונה היא שאוחזים את שתי הציציות הקדמיות ואחר כך לוקחים את הכנף השמאלי שמאחוריה ואחר כך את הכנף הימני. כלומר, ששתי הציציות שהטלית בעצם מקיפה את הגוף, ושתי הציציות האחוריות מקיפות את שתי הציציות הקדמיות, ואז שמים את זה בין הזרת, בין ה, בין ה, בין ה-- מופיע ככה הלשון, שזה מופיעים-- מוציאים את זה בין הזרת לאצבע שליד הזרת, אחר כך זה חוזר בין האצבע לאמה ואז לאגודל. רק לשם ההדגמה בכל זאת. אז אם זה הציצית, אז לוקחים את זה ומוציאים את זה ככה בעצם. שהרעיון הוא באמת שהארבע ציציות אנחנו מחזיקים אותם כבר מה, מהאהבת עולם. במנהג של הרבי רואים שכבר מתחילת אהבת עולם הרבי מתחיל לאסוף את הציציות. כנראה הכוונה שכאשר מגיעים מ"והביאנו לשלום

35:48 דובר 2 מארבע כנפות הארץ" כבר יהיה בצד, כבר יהיה ביד את ארבע הציציות. מחזיקים את כל הציציות ביד שמאל, מלבד הפעמים שבהם, תכף נדבר, בקריאת שמע מנשקים את הציצית, ואז אוחזים את זה גם ביד ימין. בעצם מ"ויאמר" כבר מנשקים את הציציות, כאשר גם אוחזים אותם ביד ימין. יש בתוך אהבת עולם דבר מעניין שנתקן שמה להזכיר כמה מהז-מהזכירות שנצטווינו לזכור בכל יום. אנחנו כל יום אומרים שש זכירות. למעשה, אה, באהבת עולם, בנוסח של אהבת עולם כתוב בשולחן ערוך שצריך לכוון על חלק מהשש זכירות. אנחנו נצטווינו בכל יום לזכור את מה-- לזכור את מעמד הר סיני. כתוב "זכור את היום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב". אז יש לנו מצווה לזכור את מעמד הר סיני. אחר כך יש לנו מצווה לזכור את מעשה עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". אחר כך יש לנו את מעשה מרים, שלזכור את העניין שהיא דיברה-- מה שהיה שמה עם הלשון הרע על משה רבנו ושכל בני ישראל המתינו לה. "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". אה, גם זכירת שבת. יש כאלה שאומרים, אנחנו אומרים את זה באמת בשש זכירות, "זכור את יום השבת לקדשו", וגם מעשה העגל, "זכור את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר". אז כל הזכירות האלה, אה, כמובן יש זכירת יציאת מצרים, שזה אנחנו במפורש מזכירים בקריאת שמע. אבל חוץ מזכירת יציאת מצרים, החמש זכירות הנוספות אנחנו מזכירים אותם באהבת עולם. איפה אנחנו מזכירים אותם באהבת עולם? אז כתוב ככה שכאשר הוא אומר "ובנו בחרת מכל עם ולשון", מתי הייתה הבחירה? אנחנו יודעים שיש בחירה, המופיעה בחסידות באריכות, שהקדוש

37:46 דובר 2 ברוך הוא בחר לא רק בנשמות ישראל אלא גם בגופי ישראל. אבל מתי הייתה אותה בחירה? מתי הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל? אז למעשה כתוב שהבחירה הייתה בשעת מתן תורה, כי אז עם ישראל נהיה לעם. העניינים של עם ישראל כעם התחילו ב-- לרוב העניינים מהעניין של מתן תורה. ומכיוון שכן, כאשר אומרים "ובנו בחרת" צריך להיזכר במתן תורה. אחר כך אנחנו אומרים "ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו". מה זה וקרבתנו? אז כתוב שהקרבתנו היה במעמד, במעמד הר סיני. אה, "לשמך הגדול". מה זה לשמך הגדול? זה מעשה עמלק. צריך לזכור את העניין של "זכור את אשר עשה לך עמלק". מה הקשר? כתוב שאין השם שלם, ב-- שמו שלם עד שיימחה זרעו-- עד שיימחה זכרו של עמלק. כלומר, ששמו של הקדוש ברוך הוא קשור, שמו הגדול קשור עם מחיית זכר עמלק, ולכן כאשר הוא אומר "לשמך הגדול" הוא צריך להיזכר במעשה עמלק. אחר כך אנחנו אומרים "להודות לך", להודות לך. אז זה העניין של מעשה מרים. מדוע אנחנו צריכים לזכור? שאפנו עד להודות ולא חלילה לדבר לשון הרע. וכאשר אנחנו אומרים אחר כך "וזכרתם את כל מצוות ה'", זה כבר מופיע בקריאת שמע. זה רומז על השבת, כי השבת שקולה כנגד כל המצוות. ומעשה העגל גם כן, כאשר הוא אומר "ליחדך"-- אנחנו אומרים "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול ליחדך באהבה", כך מופיע הנוסח, או "באהבה". על כל פנים, כשהוא אומר את זה אז צריך לזכור את מעשה העגל. כאשר בני ישראל עשו את העגל, שם זה לא היה באהבה. ממילא כאשר אומרים "באהבה" צריך לזכור את זכירת מעשה העגל. אחר זה המנהגים שקשורים בתוך אהבת עולם. אחרי, אה,

39:52 דובר 2 בסיום אהבת עולם אומרים: ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה. ובאמת יש דיון גדול מאוד האם מותר לענות שם אמן או אסור. אז יש כאלה אומרים שמותר לענות שם אמן. זה לא נחשב הפסק לקריאת שמע, כי זה לא כמו ברכות, זה לא כמו ברכת המצוות, כי בברכת המצוות אסור להפסיק בין הברכה למצווה. אדם אומר אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, אסור להפסיק, הוא חייב מיד ליטול לולב. אבל למעשה ברכת אהבת עולם היא לא ברכת המצוות. אנחנו לא מברכים על המצווה. זו ברכה נפרדת שחכמים תיקנו שיאמר אותה לפני קריאת שמע, ולכן אין איסור לענות שם אמן, בפרט שהוא עונה אמן על הברכה הזאת עצמה. ולמעשה ככה המנהג, ככה המנהג, למרות שישנן דעות נוספות, כך הוא המנהג, ש... כך כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שהמנהג הוא לענות אמן אחרי ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה. אבל בכל אופן, מכיוון שישנן דעות שאסור לענות שם אמן, אז המנהג שלנו, כפי שמופיע בספר המנהגים, ששליח ציבור אומר את זה בלחש. כלומר, כאשר הוא מגיע, "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך. ברוך אתה ה' הבוחר..." והוא לא מסיים בקול כדי שלא ניכנס לשאלה אם לענות אמן או לא לענות אמן. אבל אדם שנמצא בבית כנסת ששליח ציבור לא יודע שצריך לעשות את זה בלחש והוא אומר את זה בקול, או במקומות כאלה שהמנהג הוא ששליח ציבור אומר את זה בקול, אז באמת מעיקר הדין צריך לענות שם אמן, כי באמת אדמו"ר הזקן כותב שהמנהג כמו אותן דעות שאמירת אמן שמה לא מהווה הפסק, ולכן הוא יכול לענות שם אמן. כאשר אנחנו מדברים על

41:27 דובר 2 ברכת אהבת עולם, אז רק להזכיר שיש דעות שאומרות שאם אדם לא בירך בבוקר ברכת התורה והוא אמר ברכת אהבת עולם, אז הוא יצא ידי חובת ברכת התורה, כי ברכת התורה הוא מברך בעצם על התורה. יש שמה כמה לשונות שהוא מברך בעצם על התורה והוא יצא ידי חובת ברכת התורה. במקרה כזה לכאורה ראוי שבאמת לא יעשה הפסק ויברך מיד שמע ישראל, כי במקרה כזה זה כמו ברכת המצוות. גם בנוגע לברכת התורה יש דיון האם מותר להפסיק או לא, לא ניכנס כעת, אבל גם שמה המנהג בפועל שמיד אחרי שהוא אומר את ברכות התורה מיד אנחנו אומרים פסוקי תורה. אותו דבר פה, אם בן אדם באמת יוצא בזה ידי חובה של ברכת התורה צריך עוד יותר להיזהר שלא להפסיק ומיד להתחיל את שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. מצוות קריאת שמע. מצוות קריאת שמע היא מצווה מן התורה לומר בכל יום קריאת שמע פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, בשכבך ובקומך. המצווה הזאת היא באמת שהזמן שלה לכתחילה הוא בבוקר. בבוקר הכוונה הוא לפני נץ החמה, כך מופיע במשנה. זה המצווה שלה לכתחילה, אבל נמשך זמנה עד סוף ג' שעות ביום. כלומר, אדם צריך להספיק לומר קריאת שמע עד השעה השלישית. לפי אדמו"ר הזקן הכוונה שעה שלישית מהנץ החמה. בלוחות מופיע הזמן לפי אדמו"ר הזקן. אז גם מי שמתפלל ואומר קריאת שמע וברכותיה וכולי, צריך לזכור שקריאת שמע צריך לומר אותה בזמנה עוד קודם התפילה. כלומר, אם התפילה הוא מתפלל אותה בשעה מאוחרת, אז ודאי שהוא צריך לומר את הקריאת שמע, את הקריאת שמע הקטנה מה שנקרא, לפני התפילה. אותו דבר אם הוא אוכל לפני התפילה כמנהג

43:08 דובר 2 חב"ד מזונות וכולי, אפילו אם התפילה שלו היא לפני סוף זמן קריאת שמע, ראוי שיאמר קריאת שמע לפני כן כדי שהאוכל וכולי יהיה לאחר אמירת קריאת שמע. בכל אופן, גם מי שאמר קריאת שמע חוזר לפני התפילה, חוזר עוד הפעם ואומר קריאת שמע כאשר הוא מגיע בסדר התפילה לקריאת שמע. אמירת קריאת שמע, כמו שאמרנו, מצוות עשה של תורה. יש לנו דיון גדול מאוד בהלכה האם מצוות של תורה צריכות כוונה או לא. כלומר, האם אדם צריך לכוון בעשיית המצווה. ההלכה נפסקה שבמצווה שהיא מן התורה אדם צריך לכוון. מה הכוונה הוא צריך לכוון? אם אדם נניח, אה, בלי לשים לב נכנס לסוכה ואכל שם משהו, הוא לא קיים את מצוות סוכה. או נניח בלי לשים לב הוא הניח תפילין, הוא לא שם לב שבתפילין מקיים בזה מצווה, הוא לא קיים מצוות תפילין כי הוא עשה את זה כמתעסק. הוא צריך לכוון שהוא עושה מצווה. בקריאת שמע, יתרה מזה, לא רק שהוא צריך לכוון שהוא עושה מצווה, אלא גם הוא צריך שיהיה לו כוונת הלב. מה פירוש כוונת הלב? שהוא יבין את מה שהוא אומר. כלומר האדם שאומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אם הוא לא כיוון לפחות בהתחלה בפסוק הראשון הוא לא יצא ידי חובה, כי בפסוק הראשון עיקר העניין של קריאת שמע, עיקר המצווה זה קבלת עול מלכות שמיים, ואדם שלא מכוון חסר לו בעניין הזה של קבלת עול מלכות שמיים. לכן גם המשך קריאת שמע שאנחנו אומרים, ואהבת עד סוף קריאת שמע, למרות שמן התורה נפסק להלכה כמו הדעה שאומרת שהפסוק הראשון הוא מן התורה, אבל יחד עם זאת, למרות שואהבת הוא מדרבנן צריך לכוון בו,

44:47 דובר 2 כי באמת עיקר העניין של ואה-- עיקר העניין של קריאת שמע, כולל הפרשה ואהבת את ה' אלוקיך וכולי, זה קבלת עול מלכות שמיים. וההלכה, אדמו"ר הזקן מביא, נפסק שאם אדם לא כיוון בואהבת הוא לא צריך לחזור ידי חובה. הסיבה שהוא לא צריך לחזור ידי-- לחזור, אה, עוד הפעם, למרות שהוא לכאורה אם הוא לא כיוון אז מה העניין שהוא אמר ואהבת בכלל? הסיבה, בלשון של אדמו"ר הזקן, כי מה בצע שיחזור לדבר בלי לב. כלומר, ומי אמר שהפעם השנייה הוא כן יכוון? זה בנוגע לפרשה הראשונה, אבל בנוגע לפסוק הראשון, אם אדם, אה, אם אדם אמר קריאת שמע ולא כיוון את הפסוק הראשון, צריך לחזור שוב פעם ולומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע, אחרת הוא לא יצא ידי חובה. הפירוש הפשוט שצריך לכוון זה פירוש המילות. כלומר, אדם שלא כיוון את פירוש המילות לא יצא ידי חובה. ישנם עוד פירושים שנראה תכף שאדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך, גם את הפירושים הללו צריך לכוון, אבל הפירושים הללו אם אדם לא כיוון הוא יצא ידי חובה. רק אם הוא לא כיוון את הפירוש הפשוט, שמע ישראל, היהודי צריך להבין שה' אלוקינו הוא ה' אחד. זה הפירוש הפשוט. אם אדם לא כיוון את זה הוא לא יצא ידי חובה, כי חסר לו שוב בכל העניין של קבלת עול מלכות שמיים. מכיוון שקריאת שמע עניינה הוא כל כך נעלה ונפלא, לכן מצינו כתוב בגמרא, וזה הובא להלכה, שצריך לקרוא את-- לכתחילה, למרות שאמרנו שהפסוק הראשון הוא מעכב גם בדיעבד, אבל את כל הג' פרשיות צריך לקרוא, בלשון של הגמרא, כפרוטגמא חדשה. מה זאת אומרת פרוטגמא חדשה? היה מצב שהמלך היה שולח

46:31 דובר 2 מכתב חדש למדינה, איזו פקודה חדשה, וכאשר מגיע מכתב מהמלך לכל הערים-- לכל העיירות במדינה, אז כל בני העיר עומדים וקוראים את זה ב-בלשון של ההלכה, באימה, ביראה, ברתת, בזיע. כלומר, זה עורר התרגשות גדולה מאוד. הגיע מכתב מהמלך. אותו דבר אדם במהלך קריאת שמע של כל יום, כאשר הוא קורא את הפרשה של קריאת שמע, צריך לעורר אצלו את ההתרגשות הזאתי ואת הרגש הזה של באימה, ביראה, ברתת ובזיע. כלומר, שיש לו רגש מיוחד לאמירת קריאת שמע הזאתי שהקדוש ברוך הוא נתן לנו להגיד את זה פעמיים בכל יום, וזה מה שכתוב בעצם אנחנו אומרים בקריאת שמע, אשר אנוכי מצווך היום. כלומר, אז אמרו חכמים שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום זה ניתן. זה נאמר בנוגע לדברי תורה בכלל, אבל בטח בנוגע לקריאת שמע, ששם כתוב הפסוק הזה, שכל יום ויום אדם צריך להרגיש כאילו מחדש הוא מקבל את המכתב הזה מהמלך של קריאת שמע. מאיפה הגיע באמת ה-המקור של שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ואחר כך ברוך שם? אז מופיע בגמרא שכאשר יעקב אבינו, הוא נפטר מן העולם, אז הוא רצה לגלות לבניו את הקץ. כולם ישבו סביב המיטה והוא רצה להגיד להם, או עמדו, הוא רצה להגיד להם את הקץ, ונסתלקה ממנו השכינה. אז הוא חשש שאולי יש שמה איזה מישהו לא הגון. מה קרה פתאום נסתלקה ממנו השכינה? אז מיד אמרו לו, חס ושלום, שמע ישראל, ישראל זה יעקב אבינו, בעצם זה היה השם שלו. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. כלומר, כמו שכתוב, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. וכאשר יעקב שמע את זה, אז הוא אמר מיד

48:24 דובר 2 ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כלומר, הוא מברך את הקדוש ברוך הוא על זה שככה כל הבנים שלו אין בלבם אלא אחד. עכשיו חכמים אמרו, מה נעשה? כל יום נגיד שצריך לומר ברוך שם? זה לא כתוב בתורה, ברוך שם משה לא קיבל את זה בתורה. לא, לא נגיד את זה? הרי יעקב אבינו אמר את זה. אז לכן תיקנו שקריאת שמע שכתוב בתורה יגידו בקול, ברוך שם שבגמרא מופיע שיעקב אמר את זה, זה יאמרו בלחש. מעניין שכולנו מכירים למה אומרים את ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כולנו מכירים סיבה אחרת. יש סיבה שלא מופיעה פה בהלכה. בהלכות קריאת שמע מופיעה בהלכות יום כיפור, שכתוב שברוך שם ביום כיפור אומרים בקול. למה אומרים ברוך שם בקול ביום כיפור? כי ביום כיפור אנחנו דומים למלאכים. כלומר, כל שנה, כל השנה כתוב ששם מופיע שהסיבה שאנחנו אומרים את זה בשקט, כי משה רבנו כשהוא עלה למרום הוא שמע את המלאכים משבחים את זה. אז כשהוא הביא את זה למטה, לא רוצים שהמלאכים ישמעו. משל, כך כתוב, למישהו שלקח משהו מבית המלך ונתן את זה לאשתו, אז הוא לא רוצה שהיא תסתובב עם זה כדי שהמלך לא יראה או שאנשים לא יראו. היה איזה ילד שפעם היה מאוד בלחץ שהוא יאמר שבקריאת שמע אנחנו אומרים את זה ביום כיפור בקול, כי אנחנו דומים למלאכים. ואחרי קריאת שמע אחר כך במהלך השנה הם יספרו את זה למלאכים אחרים. מה יהיה? והוא כתב לרבי או שמישהו במשפחה כתב לרבי. אז הרבי באמת ציין לפה שהטעם הנוסף שבאמת הסיבה שאנחנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש כל השנה זה לא קשור ל--

50:06 דובר 2 על כל פנים לא קשור רק לכך שמשה רבנו לקח את זה ממרום ושמע את המלאכים, אלא באמת קשור לזה שיעקב אבינו אמר ברוך שם וזה לא נכתב בתורה, לכן אנחנו נוהגים לומר את זה בלחש. על כל פנים, אז קריאת שמע המנהג הוא לשים את הידיים על העיניים בגלל שבאמת העניין הזה לכוון באמירת קריאת שמע, כי מזה אנחנו רואים את גודל הכוונה שבקריאת שמע, ששמים את היד על העיניים. הסיבה ששמים באמת היד על העיניים כדי שאדם יוכל לכוון, שהוא לא יראה שום דבר ולא יפריע לו שום דבר. לכן אנחנו שמים את היד על העיניים בקריאת שמע. זה הפירוש הפשוט. אחר כך, בין קריאת שמע לבין ברוך שם אנחנו מפסיקים מעט: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואחר כך ממשיכים ברוך שם. מדוע? כי באמת עיקר העניין של קבלת עול מלכות שמיים זה בפסוק הראשון, וברוך שם זה עניין בפני עצמו, ולכן אנחנו מפסיקים מעט בין שמע ישראל לברוך שם. בפרט מה שידוע בחסידות ריבוי פעמים ששמע ישראל זה עניין של ייחוד עילאה וברוך שם זה עניין של ייחוד תתאה. על כל פנים דיברנו על שמע וברוך שם. מה הן הכוונות? אבל בשמע כתוב בשולחן ערוך שכאשר הוא אומר שמע ישראל הוא יכוון שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. לא ה' אלוקינו ה' וכדומה, אלא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. באמירת אחד כתוב שצריך לכוון ב-ח', ב-א' הוא אלופו של עולם, ב-ח' שבשבעה רקיעים וארץ הוא צריך לשים לב לזה. אדמו"ר הזקן מביא שהגג של הח' הרי בכתב סת"ם יש לה כמו גג של חטוטרת כזאת. כלומר שהקדוש ברוך הוא חי ברומו של עולם, כך כתוב,

51:48 דובר 2 והוא מושל ב-ד' רוחות העולם. כתוב בגמרא מופיע שאדם צריך להאריך ב-ד', ובלבד שלא יחטוף ב-ח'. יש איזה ביאורים ארוכים בחסידות. על כל פנים, באיך שאנחנו אומרים קריאת שמע באחד אי אפשר להאריך ב-ד' בדיבור, כי אם בן אדם יאריך יגיד אחד ד-ד-ד אז זה לא-- זה הד' הרי זה שווא נח. אין שמה-- זה רק עיצור, זה בלי תנועה. כלומר כשאדם אומר אחד הוא אומר את זה נכון, אבל אם הוא יגיד אחדה אז זה נהפך לסגול. הוא עיוות את המילה. יש כאלה טוענים, יש טענות שבאמת לפי הגיות אחרות לפי-- יש כאלה שטוענים שכן אפשר להאריך ב-ד'. לא ניכנס כעת. בטח, אבל בהגיות שאיך שאיך שנהוג אצלנו ואצל רוב עם ישראל אי אפשר להאריך ב-ד'. אם אדם יאריך ב-ד' הוא יעוות את המילה, ולכן מה שאומרים להאריך ב-ד' העיקר זה הכוונה ב-ד'. אז אפשר לומר בפשטות אחד, לא צריך להאריך בדיבור. באמת עיקר האריכות זה בכוונה. כמובן שלא הכוונה לחטוף את המילים, צריך לומר מילה במילה, אבל עיקר העניין של האריכות וזה מה שראינו אצל-- זה מה שרואים אצל חסידים, שעיקר העניין של האריכות זה לא להגיד באריכות את המילה, זה לכוון באמת בתוכן של העניין במאמרי חסידות שביארו את העניין בביאור שהתבאר בשולחן ערוך. לכוון ב-בזה צריך להיות האריכות. אחר כך, אחרי אמירת גם בין ברוך שם לבין ואהבת גם מפסיקים מעט, כי בעצם שמע ישראל וברוך שם זה קבלת עול מלכות שמיים, ואהבת זה כבר העניין של המצוות. שם אנחנו מתחילים לדבר על מצוות תפילין וכו'. המצוות הללו שנאמרו בקריאת שמע זה כבר קבלת עול מצוות, ולכן יש להפסיק מעט בין ברוך שם בין

53:35 דובר 2 לעולם ועד לבין ואהבת את ה' אלוקיך. להעיר שאומרים ואהבת את ה' אלוקיך ולא וא-- ואהבת ולא ואהבת, ואהבת יכול להישמע לשון עבר. אנחנו אומרים בן אדם עשה משהו והלכת ואהבת. צריך להגיד ואהבת את ה' אלוקיך. כלומר זה ציווי לאהוב את השם. על דרך זה באמת בשולחן ערוך יש הרבה-- בשונה באמת מכל התפילה, למרות שבכל התפילה צריך ודאי להגיד את הדברים כסדר, אבל מצאנו שדווקא בקריאת שמע חכמים הזהירו על הסדר שצריך להיות. אה, להיזהר מאוד, לא לשבש שום מילה, להיזהר מאוד בכל המילים של קריאת שמע. אז באמת נזכיר בקצרה כמה מקומות שהתבאר בשולחן ערוך שצריך להיזהר, כי לפעמים כאשר אומרים מהר את קריאת שמע אז עלולים חלילה לשבש את המילים, ובמקום עניין של שבח יכול לצאת חלילה עניין הפוך. אז מופיע שבין היום כתוב ככה, "אשר אנכי מצווך היום על לבבך". אז שיגיד אשר אנכי מצווך היום, על לבבך. אם הוא יגיד אשר אנכי מצווך היום על לבבך זה נשמע שהיום תעשה, מחר אל תעשה. לא, אשר אנכי מצווך היום, על לבבך. גם כתוב שכאשר בכלל ידוע שאצל אדמו"ר הזקן, כאשר הוא קרא בתורה אז הוא היה מ-- הוא היה מדגיש את הח' ואת הע' כדי שישמע באמת כל אות כמו שהיא צריכה להישמע. גם בקריאת שמע מקפידים מאוד ל-- שכל אות נשמעת כמו שהיא צריכה להישמע. אחת הדוגמאות שגם מופיעות בשולחן ערוך, שאומרים אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת לכם. אם אדם יגיד אשר נשבה אז אם זה עם ה' זה חלילה עניין של שביה, של שבי. אז אנחנו אומרים אשר נשבע ה'. יש פה שבועה של הקדוש ברוך הוא, לא חלילה עניין של שבי. אותו

55:27 דובר 2 דבר ב"תזכרו" וגם הרבה-- גם בכמה מקומות שמופיע ז' שאחרי הז' יש כ', אז אם בן אדם קורא את זה מהר זה יישמע תזכרו ולא יישמע תיזכרו. אותו דבר, וחרה אף, לא וחרף. חרף זה עניין חלילה של חירוף, עניין של, אה, היפך הברכה. צריך להיזהר לומר וחרה אף. אותו דבר בכל מקום שיש שתי תיבות שההתחלה של האות-- שההתחלה של המילה השנייה היא ל' והסיום של המילה הראשונה היא ל', גם צריך להפריד ביניהם, כמו על לבבכם, על לבבך, אחרת זה לא נשמע שהוא אמר שתי ל'. אותו דבר במילה שמתחילה באות א' והמילה שלפניה מסתיימת באות מ', כמו וקשרתם את. אז אם בן אדם קורא את זה מהר זה יישמע חלילה מת. וקשרתם אותם, לא וקשרתם. אה, אם הוא יקרא את זה מהר זה חלילה יישמע עניין של מותם. שוב, הדברים האלה, כותב אדמו"ר הזקן שבאמת בכל התפילה צריך להקפיד, אבל בקריאת שמע על אחת כמה וכמה. בקריאת שמע כולם חייבים, גם עמי הארץ, כך כותב אדמו"ר הזקן, שלא היו מתפללים בזמנם את כל התפילה ממש, ולכן הזהירו בזה חכמים עוד יותר מאשר כל התפילה. בפרט שיבושים כאלה שעלולים חלילה לשנות המשמעות, שצריך להיזהר בהם על אחת כמה וכמה. המנהג שלנו בנוגע לתפילין ולציצית מופיע גם בשולחן ערוך, שכאשר הוא מזכיר את התפילין ואת הציצית אז הוא ימשמש וינשק. ב-- יש לנו בנוגע לתפילין פעמיים, גם בפרשה ראשונה: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, ואותו דבר גם בנוגע לפרשה שנייה, יש לנו את ההזכרה של תפילין. גם בנוגע להזכרה של ציצית יש לנו מספר פעמים, יש לנו שלוש פעמים מופיע ציצית שאנחנו מנשקים. למעשה

57:21 דובר 2 המנהג, כמו שמופיע בספר המנהגים, מופיע גם בהיום יום, שאנחנו שש פעמים מנשקים את הציצית בקריאת שמע. יש שלוש פעמים את המילה ציצית: ציצית, ציצית, לציצית, ואחר כך יש לנו באמת ה' אלוקיכם אמת. אחר כך באמת ויציב, כשמגיעים לאמת ויציב יש לנו שמה וקיים ולעד. אז בששת הפעמים הללו, כאשר אומרים לעד עוזבים את הציצית, אבל בששת הפעמים הללו מנשקים את הציצית. בקריאת שמע יש לנו רמ"ה תיבות, מאתיים ארבעים וחמש מילים, וכדי להשלים למאתיים ארבעים ושמונה, שזה רמ"ח איברים, רמ"ח מצוות עשה, אז החזן חוזר עוד הפעם על המילים ה' אלוקיכם אמת. המנהג שלנו, כך משמע מלשון גם של אדמו"ר הזקן בסידור, שהחזן אומר בשקט אני ה' אלוקיכם אמת, ואז הוא חוזר עוד הפעם בקול ואומר ה' אלוקיכם אמת. כלומר, בשלוש מילים שהוא אומר בקול, הוא מוציא ידי חובה את כל הציבור, וכל הציבור כאשר הם שומעים ממנו את המילים הללו, ה' אלוקיכם אמת, פעם נוספת, זה נחשב להם שיהיה להם רמ"ח תיבות, מאתיים ארבעים ושמונה תיבות. ועל פניו מי שלא מתפלל בציבור הוא הפסיד את זה. בשולחן ערוך כתוב שמה, זה מעוות, כתוב מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. כלומר, יש מצב שאדם עיוות ואי אפשר לתקן את זה. אדם שלא התפלל בציבור קריאת שמע הפסיד שלוש, הפסיד שלוש מילים. למרות זאת, המנהג שלנו שגם אדם שמתפלל ביחיד, כאשר הוא מגיע לסיום קריאת שמע, הוא חוזר עוד הפעם על השלוש מילים אני ה' אלוקיכם. שימו לב, זה שונה מהחזן. כשהחזן מתפלל בציבור הוא אומר אני ה' אלוקיכם אמת, ה' אלוקיכם אמת, אבל כשיחיד מתפלל אז הוא אומר אני ה' אלוקיכם, אני

59:19 דובר 2 ה' אלוקיכם אמת. בפשטות זה פסוק שלם, ומכיוון שזה פסוק שלם פחות חוששים לשם שמים לבטלה, אין בזה חשש. אז ממילא כאשר הוא חוזר ואומר אני ה' אלוקיכם אמת גם ביחיד, אז הוא, הוא יכול לעשות ככה. שוב, הוא אומר אני ה' אלוקיכם, אני ה' אלוקיכם אמת. אבל אם הוא מתפלל ביחד עם הציבור, קורה שאדם נמצא באמצע קריאת שמע, אומר קריאת שמע במתינות, והשליח ציבור כבר מסיים. אז כאשר השליח ציבור מתחיל ה' אלוקיכם אמת, אז מי שמתפלל ביחידות עוצר. אם הוא בתוך קריאת שמע, הוא עוצר והוא מאזין לחזן ואחר כך הוא ממשיך. זה גם נחשב שיש לו מאתיים ארבעים ושמונה תיבות, הוא יוצא ידי חובה. אבל אם כאשר הוא מתפלל, נניח שהוא מתפלל במתינות והוא נמצא, כשהחזן סיים את קריאת שמע הוא עדיין נמצא באהבת עולם, ואז הוא מתחיל קריאת שמע ביחידות, למרות שיש ציבור מסביבו, אבל עדיין הוא מתחיל ביחידות. במקרה כזה הוא אומר אני ה' אלוקיכם, אני ה' אלוקיכם אמת. לאחר קריאת שמע יש לנו ברכת אמת ויציב. שוב, היחיד אומר אני ה' אלוקיכם אמת, מחכה לשליח ציבור. כאשר השליח ציבור מגיע אז הוא אומר ויציב ונכון וקיים. יש לנו שם תיבת-- פעמים חמש עשרה, חמישה עשר מילים. אה, תיבת ו' אם זה נקרא. יש בזה גם עניינים על פי קבלה. על כל פנים, האדם בברכה הזאת שאחרי, אה, קריאת שמע, זה ברכה שנתקנה על חסדו של הקדוש ברוך הוא. כתוב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. אז אנחנו מזכירים, זה החסדים, הזמן שאנחנו מזכירים ביום את החסדים של הקדוש ברוך הוא, קריעת ים סוף, יציאת מצרים. יש שמה כמה וכמה חסדים שמוזכרים בברכה שהקדוש ברוך

1:01:12 דובר 2 הוא עשה עם עם ישראל, ואנחנו מסיימים את הברכה, ברוך אתה ה' גאל ישראל, כדי לסיים בעניין של יציאת מצרים. ולכן בסוף אנחנו אומרים: ונאמר גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, ברוך אתה ה' גאל ישראל. יש כלל שסמוך לברכה אומרים דבר שהוא מעין הברכה. סמוך לחתימת הברכה אומרים דבר שהוא מעין החתימה, ובזה אנחנו מסיימים את הברכה. למעשה גם פה יש שאלה: האם צריך לענות אמן, לא צריך לענות אמן, האם זה מהווה הפסק או לא מהווה הפסק? למעשה, למרות שבשולחן ערוך מופיעות כמה דעות, המנהג שלנו באמת לסיים יחד עם השליח ציבור, ברוך אתה ה' גאל ישראל, ואז אין שאלה של אמן. כי כאשר השליח ציבור מסיים ביחד עם הקהל, ברוך אתה ה' גאל ישראל, אז אין שאלה של אמן. ככה גם באמת מופיע מהזוהר, מופיע שם במגיד מישרים של הבית יוסף. כך מסר לבית יוסף לעשות, וככה באמת המנהג שלנו גם כן לסיים ברוך אתה ה' גאל ישראל יחד עם השליח ציבור. תפילת שמונה עשרה. למעשה אנחנו רגילים לקרוא תפילה לכל התפילה, לכל תפילת שחרית, ממודה אני ועד סיום אמירת תהילים למנהגנו. אבל האמת היא שכאשר בחז"ל ובהלכה אנחנו מוצאים את המושג תפילה, עיקר העניין של תפילה הכוונה לשמונה עשרה. כל פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע וכולי הם הכנה לשמונה עשרה, ועיקר ההלכות שהאדם צריך להתפלל ביישוב הדעת ובמקום מסוים ובכיוון מסוים, כל ההלכות הללו נאמרו בעיקר בנוגע לתפילת שמונה עשרה. היה צריך לשים לב באמת שאם בנוגע לכל התפילה האדם כמובן צריך לכוון כאשר הוא מדבר עם המלך וכולי, אבל תפילת שמונה עשרה בפרט שם הוא מדבר עם המלך, וכל ההלכות

1:03:04 דובר 2 הקשורות עם תפילה ועם הכוונה בתפילה הן נוגעות בעיקר בנוגע לתפילת שמונה עשרה. אז באמת חז"ל תיקנו, כבר אנשי כנסת הגדולה תיקנו שיתפללו שמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, כנגד תמידים תיקנו. כתוב בגמרא גם כנגד אבות תיקנו, אברהם, יצחק ויעקב, או קורבן תמיד של שחר וקורבן תמיד של בין הערביים והאיברים שהיו הולכים בלילה למזבח, היו מתעכלים בלילה למזבח. אז כנגד זה תיקנו שהאדם מתפלל כל יום במשך כל יום שמונה עשרה ברכות. אחר כך בזמן רבן גמליאל, כמה מאות שנים אחר כך תיקנו, אז התחיל העניין הזה כבר היה בזמן, כבר בזמן של חורבן הבית ואחרי זה אז תיקנו שיוסיפו את ברכת ולמלשינים אל תהי תקווה, כיוון שאז התחילו המלשינים שהצרו על עם ישראל, אז רבו האפיקורסים וכולי. תיקנו גם כן לברך את ברכת ולמלשינים. אז למעשה השמונה עשרה שלנו מכילה כיום תשע עשרה ברכות, אבל התשע עשרה ברכות כולן הללו נקראות תפילת שמונה עשרה, והתפילה הזאת, הקטע הזה בתפילה הוא בעצם מרכז התפילה. כתוב: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחת אחר תפילתם ושעה אחת הם מתפללים. כלומר, אצל החסידים הראשונים כך כתוב בגמרא. הכוונה כמובן לתנאים והאמוראים בזמן הגמרא. אצלם הייתה שהות בזמן שהיו שוהים קודם התפילה כדי להסיר את כל הטרדות, כדי להתבונן, כמו שכתוב בשולחן ערוך, בגדלות הא־ל ושפלות האדם. אז החסידים הראשונים, כמו הלשון, כמו התואר שלהם בגמרא, היו מגיעים מוכנים לתפילה. אז לא מכל אחד דורשים שזה ייקח אה כזה הרבה זמן. הרי בגמרא כבר שואלים שאם הם תשע שעות ביום היו עסוקים בתפילה, אם ניקח שלוש שעות שחרית, שלוש שעות מנחה, שלוש שעות ערבית, אז הגמרא שואלת

1:05:09 דובר 2 מה היה עם המלאכה שלהם ועם התורה שלהם, איפה יתפרנסו? איפה ילמדו תורה? יש לזה שיחה ארוכה של הרבי על הגרסאות בגמרא, בהבדל בין בבלי לירושלמי. על כל פנים, בנוגע לענייננו אז לא דורשים מכל אחד אולי שיהיה כזה הרבה שהייה, זמן, אבל בוודאי בנוגע לכל אחד נאמר מה שכתוב: ואין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. כלומר האדם, כך מופיע בשולחן ערוך, צריך להסיר את כל הטרדות שיש לו לפני שהוא עומד, מתחיל, לפני שהוא עומד הוא מתחיל את תפילת שמונה עשרה, הוא צריך להסיר את כל הטרדות. לכן כתוב שאם בן אדם מגיע לבית הכנסת הוא לא יכול מיד לעמוד שמונה עשרה. הוא צריך להמתין. זה יכול לצאת במציאות שלנו בנוגע לתפילת מנחה, אם בן אדם אמר אשרי בחוץ הוא לא יכול להיכנס לבית הכנסת מיד להתחיל שמונה עשרה. הוא צריך לחכות. יש כמה דעות מה הכוונה שהוא צריך להמתין, כמה, אם זה שהייה של זמן או הליכה לתוך בית הכנסת. על כל פנים, הוא צריך להמתין מעט זמן כדי שהוא יוכל להתחיל להתפלל ביישוב הדעת. אה, גם אחרי התפילה צריך להמתין מעט כדי שלא תיראה, הלשון, שלא תיראה, נראית עליו כמשוי שממהר לצאת ממנה. כלומר האדם, אסור שאדם מיד בסיום שמונה עשרה ירוץ החוצה. הוא צריך להמתין ולחכות כדי באמת לצאת אה משך זמן של, מדובר פה על כמה שניות בפשטות אחרי התפילה, כדי שלא ייראה שהתפילה היא עליו כמשוי. העניין הזה של תפילה מתוך סידור מופיע בשולחן ערוך שיש נוהגים להתפלל מתוך ספר כדי לכוון ליבם למקום. הלשון של השולחן ערוך: והכל לפי מה שהוא מרגיש בנפשו. אנחנו יודעים מההוראות של הרבי וגם מהיסי רב[?] שהרבי

1:06:46 דובר 2 עצמו כמובן מקפיד מאוד להתפלל כל מילה מתוך הסידור. גם בהוראות של הרבי לחסידים, לכמה אנשים הרבי כותב להקפיד על העניין של תפילה מתוך סידור. על כל פנים, גם אם הוא לא מתפלל ממש מתוך סידור, שהסידור יהיה פתוח לפניו במקום שבו הוא צריך להתפלל בשעת התפילה. כי באמת התפילה, האותיות הם גורמים לכוונה, שהאדם יוכל לכוון יותר באמת את פירוש המילים, לפחות על כל פנים. אמרנו כבר: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מה זה כובד ראש? זה הכנעה למלכא הקדוש ברוך הוא. עבודת השם ביראה. יחד עם זאת, כתוב גם כן שלא יעמוד לא מתוך שחוק ולא מתוך כעס ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה. כלומר התפילה היא נעשית דווקא מתוך שמחה של מצווה, מתוך תנחומים של תורה וכולי. בהלכה כתוב שלא עומדים להתפלל מתוך... אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. אסור לעמוד מתוך טרדות. אם אדם טרוד בכל מיני דברים, כתוב שהוא צריך להסיר את הטרדות קודם ואחר כך לעמוד ולהתפלל. הכיוון של התפילה, נזכיר בקצרה כמובן, הוא לכיוון ירושלים. אם בן אדם עומד בחוץ לארץ, אז כתוב שהוא מחזיר את פניו לארץ ישראל. יש לנו פסוק: "ויתפללו אליך דרך ארצם". כלומר האדם צריך להתפלל, אה, אדם שעומד בחוץ לארץ, דרך ארץ ישראל, הוא צריך לכוון גם כן אל ירושלים ומקום המקדש. אם בן אדם עומד בארץ ישראל, אז הוא מתפלל לכיוון ירושלים. אם אדם עומד בירושלים, אז הוא מתפלל לכיוון בית המקדש. אם אדם נמצא באזור של בית המקדש, הוא מתפלל לאזור של קודש הקודשים. יוצא שכל עם ישראל מתפלל לכיוון בית המקדש. על זה באמת כתוב בכתוב בפסוק "כמגדל

1:08:37 דובר 2 דוד צוארך בנוי לתלפיות", ואמרו חז"ל: תל שכל פיות פונים בו. בפשטות מה הכוונה? שכל הפיות, כל האנשים פונים לכיוונו. כלומר כל התפילות באמת הם לכיוון בית המקדש. במהלך התפילה, במהלך תפילת שמונה עשרה, כתוב שהמתפלל צריך גם כן שיכוון את רגליו. כלומר צריך להצמיד את הרגליים בשעת התפילה. יש, אה, כמה סיבות, אבל אחת הסיבות שמופיעה בשולחן ערוך: להידמות למלאכים. כתוב במלאכים "ורגליהם רגל ישרה", אז כשהאדם מצמיד את הרגליים שלו זה נראה כאילו הרגל שלו, כאילו שתי הרגליים שלו הם רגל אחת. אז אמרנו כבר, העניין של כוונה זה דבר יסודי בכל התפילה. כלומר, כל התפילה, אנחנו מדברים כעת על תפילת שמונה עשרה, צריכה לעשות מתוך כוונה, אבל כתוב בהלכה שלפחות הכוונה שמוכרחת היא באבות. באבות הכוונה בברכה הראשונה. עד כדי כך כתוב שהאדם תמיד צריך לשער בעצמו: אם יש לו יכולת לכוון בברכה ראשונה, יעמוד ויתפלל. אם הבן אדם כל כך טרוד שהוא לא יכול לכוון אפילו בברכה ראשונה, שלא יעמוד ויתפלל. נכון שבנוגע לדברים אחרים נאמר, בנוגע לחתן כתוב שבזמנם חתן היה פטור מתפילה. למה? כי חתן הוא טרוד. אבל בזמננו, שבין כה התפילה שלנו לא כזאתי, לא מספיק רצינית, אז גם אם אדם חתן, גם אם ישנו חתן, הוא צריך להתפלל. כי הרי בין כה, מה זה הטרוד? כל האנשים לא מתפללים ברצינות מספיק. גם אתמול לא התפללת מספיק ברצינות, אז בגלל שאתה חתן אתה לא תתפלל? אותו דבר בעניין הזה, שאם בן אדם בין כה כל התפילה שלו ככה, אז ודאי שהוא יתפלל. אין ספק שהוא צריך להתפלל ולא לא להתפלל, אבל לכתחילה אדם צריך לשער בעצמו שלפחות בברכה ראשונה הוא יכוון.

1:10:29 דובר 2 ואם אדם לא כיוון, לא כיוון בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אז כתוב שהוא לא יצא ידי חובה. אבל ההלכה נפסק שלמרות שהוא לא יצא ידי חובה, למרות שבאמת מעיקר הדין הוא היה צריך לחזור ולהתפלל, אבל כיום לא חוזרים ומתפללים. זאת אומרת, גם אם אדם לא כיוון בברכה הראשונה של שמונה עשרה, שלא יחזור ויתפלל. למה? אז כתוב שאף אחד לא יודע, אולי גם בפעם השנייה הוא לא יכוון, אז למה שיחזור? יש לנו, דיברנו בשיעורים הקודמים בנוגע ל... יש לנו שתי מקומות ששם כן חוזרים: בנוגע ל"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ובנוגע לקריאת שמע, שמהפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". במקומות הללו ההלכה היא באמת שהוא חוזר, ואם הוא לא כיוון הוא צריך לחזור ולהתפלל, ולהתפלל את הדברים האלה שוב. אבל בנוגע לשמונה עשרה, אם אדם לא כיוון בברכה הראשונה הוא לא צריך לחזור ולהתפלל שוב, מכיוון שיכול להיות שבמצב שלו, יכול להיות שגם בתפילה השנייה, בפעם השנייה, הוא גם כן לא יכוון, אז עדיף שלא יחזור בכלל. אבל על כל פנים אנחנו רואים כמה חשוב הכוונה לפחות בברכה הראשונה. כמובן שלכתחילה דרוש מכל אחד להתפלל את כל התפילה מתוך פירוש ומתוך כוונה. כשמדברים על כוונה, כמובן הכוונה לפירוש המילות, לא הכוונה לפירושים חסידיים וכולי. זה ודאי שמי שמוסיף תבוא עליו ברכה, אבל מה שנוגע מעיקר הדין זה באמת בנוגע לפירוש של המילות, שהוא מבין מה שהוא מוציא מפיו. התפילה צריכה לעשות בלחש, זה כולנו יודעים. כתוב בנוגע לתפילה, בנוגע לתפילת חנה: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". פה יש טעות נפוצה שהרבה אנשים טועים בזה. כשאדם מתפלל הוא צריך להוציא משפתיו ולהשמיע

1:12:18 דובר 2 לאוזנו. אדם שמתפלל שמונה עשרה הוא צריך לשמוע מה שהוא מתפלל. אם אדם בדיעבד, אם אדם לא שמע, הוא גם כן יצא ידי חובה. זה לכאורה בתנאי שהוא אמר משהו. בן אדם שרק הזיז את השפתיים, זו שאלה גדולה אם זה נקרא, אם זה נקרא תפילה בכלל. בן אדם שהזיז את השפתיים ולא הוציא הגה מפיו, אז מה זה? לכאורה זה לא נקרא דיבור. זה נקרא כאילו התפלל בליבו. אבל ודאי שלכתחילה הוא צריך להשמיע לאוזנו גם בתפילת שמונה עשרה. אנשים רגילים שיש לחש, ואם מישהו אומר קצת בקול אז מיד צועקים עליו: בית הכנסת שקט. אבל האמת היא שהוא צריך להשמיע לאוזנו. עד כדי כך אדמו"ר הזקן מביא, כך הוא מביא בהערה בשולחן ערוך, שעיקר העניין של להתפלל בלחש, הכוונה שמי שעומד ד' אמות ממנו לא ישמע. כלומר אם יש מישהו שני מטר ממך, שהוא לא ישמע, אבל אם יש מישהו לידך לא יקרה כלום אם הוא ישמע. הסיבה שלא מתפללים בקול רם בפשטות זה כדי לא להפריע לאנשים אחרים שכן מתפללים באותו אזור. זו סיבה אחת, או סיבה נוספת באמת מה שכתוב שחכמים תיקנו תפילה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה שמתוודים על עוונותיהם בתפילה. אבל כאשר כתוב בלחש, לא הכוונה שהוא לא שומע מה שהוא אומר. הכוונה שהוא שומע, ויתרה מזו כתוב שאם הוא מתפלל בכוונה וקשה לו להתפלל בלחש, הוא יכול להתפלל בקול רם, אלא אם כן יש אנשים באזור, ואם יש אנשים באזור הוא לא יכול להתפלל בקול רם. מדוע הוא לא יכול להתפלל בקול רם? כי הוא מפריע לאנשים אחרים, אבל זה צריך לשים לב. לכתחילה כשמתפללים התפילה צריכה להיות בלחש באופן שהוא משמיע

1:13:48 דובר 2 לאוזניו. כאשר אנחנו מתחילים את התפילה, אז יש לנו כמה פעמים כריעות והשתחוויות שתיקנו חז"ל. מתחילים ברוך אתה, שיש לנו בארבע מקומות שהאדם ישתחווה. בברכה הראשונה, זה נקרא ברכת אבות. אנחנו מזכירים מגן אברהם, מזכירים שמה את האבות בברכה הראשונה. האדם צריך להשתחוות בהתחלה ובסוף הברכה. גם במודים אנחנו לך, גם כן אנחנו משתחווים בתחילת הברכה ובסוף הברכה. המנהג הוא, אומר אדמו"ר הזקן, כאשר אומר ברוך אתה הוא כורע, וכאשר הוא אומר השם הוא זוקף. הלשון של אדמו"ר הזקן: הוא כורע, כורע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו ואחר כך גופו. רואים אצל הרבי באמת גם כן את העניין הזה, שכאשר בהשתחוויה בתפילת שמונה עשרה קודם כל מרימים את הראש מעט ואחר כך את הגוף. כך כתוב. הוא מביא שהעניין הזה באמת על פי קבלה, שכשאומר ברוך הוא כורע, וכשאומר אתה הוא משתחווה, בלשון של השולחן ערוך, זה עד שיתפקקו כל החוליות, אבל ודאי שלא הכוונה שהוא מניע טיפה את הראש, אלא שהוא משתחווה ממש. אז שוב, כשהוא אומר ברוך הוא כורע עם הרגליים, כשהוא אומר אתה הוא משתחווה עם כל הגוף, וכשהוא אומר השם הוא זוקף תחילה את הראש ואחר כך את כל הגוף. יש לנו בעצם שלוש פעמים שזה הסדר: בברוך אתה השם בתחילת שמונה עשרה, ברוך אתה השם מגן אברהם ובסיום מודים. בתחילת מודים, שמה אין ממש כריעה והשתחוויה כי אין שמה ברוך אתה, אז משתחווים כשאומרים מודים אנחנו לך. זה בנוגע להשתחוויות והכריעות שבשמונה עשרה. נעבור כעת על ה-- על תפילת שמונה עשרה עצמה ודינים שונים באמצע התפילה של תפילת שמונה עשרה. אז דבר ראשון התפילה מתחילה עם ברכה אחת ואחר כך יש עוד

1:15:46 דובר 2 כמה ברכות. למעשה ההלכה היא שעד ברכת האל הקדוש שלוש ברכות ראשונות הן שבח ואחר כך הוא מתחיל לבקש צרכיו. חכמים כתבו שהאדם בעצם קודם מודה לקדוש ברוך הוא, משבח את הקדוש ברוך הוא ואחר כך מבקש את הדברים שאותם הוא צריך. אז השלוש ברכות הראשונות, כך גם השלוש ברכות האחרונות, הן ברכות שבח וברכות הודיה לקדוש ברוך הוא, והברכות האמצעיות הן ברכות שבהן אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא את כל מה שהאדם צריך. למעשה ידוע שמצוות בקשת הצרכים של האדם כשהוא צריך היא מצוות עשה מן התורה, מצווה של ״ולעבדו בכל לבבכם״, יש מצווה על האדם להתפלל. הראשונים באמת נחלקו מה בדיוק גדר המצווה, אבל ודאי שהמצווה הזאת היא לפי רוב הפוסקים, לפי רוב מוני המצוות, על כל פנים היא לבקש מהקדוש ברוך הוא צרכיו שהוא צריך להם, להתפלל לקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו מה שצריך, שזה הברכות האמצעיות. עכשיו הברכות הראשונות הן נחשבות כמו יחידה אחת. כלומר, אם אדם טעה באחת הברכות הוא יכול לחזור לראש אותה ברכה. אם בן אדם טעה בשלוש ברכות הראשונות ואחר כך הוא המשיך, הוא לא יכול לחזור לאותה ברכה. נניח אם אדם אמר רפאנו והוא דילג באמצע הברכה והוא המשיך ברך עלינו. אחר כך הוא שם לב שהוא לא אמר רפאנו כמו שצריך. הוא חוזר לרפאנו. אבל אם אדם התפלל אתה קדוש ושמך קדוש, שם הוא לא אמר כמו שצריך, הוא לא חתם את הברכה והמשיך בטעות הלאה, הוא לא יכול עכשיו לחזור לאתה קדוש, הוא צריך לחזור לראש התפילה. אנחנו מכירים את זה בעצם עם הדין שנוגע לעשרת ימי תשובה. אם בן אדם אמר בטעות ברוך אתה השם אל

1:17:22 דובר 2 הקדוש והמשיך הלאה, הוא לא יכול לחזור אחר כך להתחיל אתה קדוש. הוא מתחיל מתחילת התפילה, כי השלוש ברכות הראשונות הן בעצם יחידה אחת, ואחריהן אנחנו מתחילים את שאר התפילה. חכמים תיקנו בהתחלה, בברכה של, בברכה של, בברכה השנייה, להזכיר בימות הגשמים את הגשמים, משיב הרוח, את השבח של הקדוש ברוך הוא, משיב הרוח ומוריד הגשם. רק בקצרה ממש נזכיר את ההלכות שקשורות עם זה. אם בן אדם בחורף בטעות, במקום משיב הרוח ומוריד הגשם, אמר מוריד הטל, זה לא בעיה. הוא לא צריך לחזור. למה? כי הוא הזכיר כן את השבח של הקדוש ברוך הוא, מוריד הטל. למעשה לפי נוסח אשכנז הם בחורף אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, ובקיץ הם לא אומרים כלום. אז באמת מי שמתפלל בנוסח אשכנז, אם הוא לא הזכיר כלום בקיץ, אם הוא לא הזכיר כלום בחורף, אז הוא צריך לחזור מתחילת התפילה. אבל בנוסח שלנו, שכאשר אם בן אדם בטעות, במקום משיב הרוח, הוא אמר מוריד הטל, מן הסתם לא שהוא לא אמר כלום. אז במקום משיב הרוח ומוריד הגשם אדם אמר מוריד הטל, הוא לא צריך לחזור שוב והוא יכול להמשיך את התפילה שלו. כמובן, אם הוא נזכר מיד בתוך כדי דיבור, מתקן ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם. אבל בימות הקיץ, אם אדם במקום לומר מוריד הטל אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, מכיוון שבקיץ הגשמים הם סימן קללה, כלומר זה לא סימן ברכה, זה היפך הברכה שירדו גשמים בקיץ, אז ממילא אדם צריך לחזור ולהתפלל שוב. לאחר מכן קבעו חכמים הברכה הראשונה, אתה חונן לאדם דעת. באמת נאמר הטעם למה התחילו עם הברכה הזאת? כי אם אין בינה אין תפילה. זאת אומרת,

1:19:10 דובר 2 האדם צריך שכל כדי שידע על מה להתפלל. לכן אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וכולי. גם שם נקבע. אנחנו כעת מדברים בעיקר על תפילת שחרית, אז לא נאריך בזה, אבל שם גם נקבע ברכת אתה חוננתנו, בגלל שהבינה היא זאת שיוצרת את ההבדלה. ההבדלה בכלל, ההבדלה בין קודש לחול ושאר ההבדלות נוצרות מהבינה, מזה שאדם מבין, מזה הוא יכול להבדיל. אחר כך אנחנו במהלך התפילה נזכיר כמה מנהגים. לא נעבור על כל הברכות. יש לנו ברכת סלח לנו, ובברכת סלח לנו נוהגים להכות על החזה כאשר אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו. מכים על החזה כמו שמופיע בשולחן ערוך בנוגע ליום כיפור. גם כן, שהאדם בעצם מכה על החזה כי הוא אומר אתה גרמת לי את העבירות. בעצם הכוונה ליצר הרע. כאשר מופיע בספר המנהגים, כאשר לא אומרים תחנון, אז זה מנהג שגם לא מכים על החזה. אם נמצאים ביום שלא אומרים תחנון, בראש חודש, בחול המועד, בתאריכים חסידיים שבהם מופיע בהיום יום שלא אומרים תחנון, אז גם באמירת סלח לנו לא מכים על החזה. אחר כך יש לנו בברכת ברך עלינו, ואת כל מיני תבואתה לטובה. מופיע בספר המנהגים שכאשר — מופיע גם בהיום יום — שכאשר אומרים ואת כל מיני תבואתה לטובה צריך לכוון על חיטים, שהאדם יהיה לו חיטים בשביל המצות, קמח למצות, ואתרוג, שיהיה לו אתרוג מהודר לסוכות. ובכמה מקומות אומר הרבי, מוזכר גם כן יין לקידוש. אז האדם באמת הדברים הללו, הללו שהם בעצם נוצרים, הרי כל הדברים הללו גדלים מהאדמה, הקמח, החיטה והגפן והאתרוג. אז כשאנחנו מתפללים ברך עלינו, שהקדוש ברוך הוא ייתן ברכה, אז אנחנו מכוונים

1:21:00 דובר 2 שכמובן זה יהיה גם כן לעניינים הרוחניים, מלבד כמובן הפירוש הפשוט שהאדם מתפלל לפרנסה. אדם צריך את הצרכים שלו, זה עיקר המצווה של תפילה. אבל יחד עם זאת, יש פה את הפירוש הפנימי גם כן, שאנחנו מתפללים שמתוך הפרנסה הזאת יצאו העניינים הרוחניים כמו שצריך. אחר כך בברכת ולמלשינים, מופיע גם כן בהיום יום, אנחנו אומרים ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע. אז מופיע בהיום יום שכאשר אומרים תעקר תשבר ותמגר צריך להפסיק, ואז אומרים ותכניע במהרה בימינו. מה הטעם שצריך להפסיק? אז הטעם באמת הוא על פי קבלה, שכאשר אנחנו אומרים תעקר תשבר ותמגר זה הולך על קליפות הטמאות, ותכניע זה הולך על קליפת נוגה, ולכן אנחנו מפסיקים בין ותמגר לבין ותכניע. אחר כך בתפילת שמונה עשרה אנחנו ממשיכים. דיברנו כבר על... יש את הכריעות במודים. כשמגיעים ליהיו לרצון, אז כתוב, מופיע גם בספר המנהגים, שקודם יהיו לרצון השני המנהג הוא שאומרים פסוק שמתחיל ומסתיים באותו שם של האדם. כלומר, אם לאדם, נניח, החסידים נוהגים גם לומר את הפסוקים, גם כן מופיע את הפסוקים בשם של הרבי. אז אם מדברים נניח על השם מנחם, אז אנחנו אומרים את הפסוק מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, כי המ"ם הראשונה זה ההתחלה של הפסוק, וכך גם מתחיל השם מנחם, והמ"ם האחרונה, עד עולם, כך מסתיים הפסוק וכך גם מסתיים השם מנחם, וכן הלאה. כל בן, כל אדם יש את הפסוק שמתאים לו באמת. יש קצת דיון באחרונים. ישנם פסוקים בודדים, ישנם שמות בודדים שאין להם את ה... את הפסוקים שמתאימים לשם הזה. יש פסוקים, יש שמות, יש אותיות מסוימות שאין בתנ"ך אותם, את ההתחלה ואת

1:23:01 דובר 2 הסוף של הפסוק. טוב, על כל פנים, לאחר מכן אומרים עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו. נזכיר את ההלכה הפשוטה: כאשר האדם אומר עושה שלום הוא פוסע ג' פסיעות אחורה, עושה שלום במרומיו לצד שמאל. למה? כי הוא נפטר מלפני המלך. אז הימין של המלך זה השמאל של האדם. יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן, והוא כורע. אחר כך הוא ממתין במקומו. כאשר באמת השליח ציבור, הוא מתפלל בציבור, אז הוא מחכה במקומו עד שהשליח ציבור מגיע לנקדישך, ואז הוא חוזר למקומו ואומר יחד עם הציבור את אמירת נקדישך ונעריצך. אם אדם מתפלל ביחידות הוא צריך להמתין רק כדי הילוך ד' אמות, כלומר כמה שניות, ואז הוא יכול לחזור למקומו. סיום התפילה. לאחר אמירת תחנון אנחנו נוהגים לומר אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה וכולי. הסיבה של האמירה של האשרי אחרי שמונה עשרה, כי כתוב בגמרא כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. אז למעשה לכן נהוג לומר אשרי שלוש פעמים במהלך היום, פעם אחת בפסוקי דזמרה, פעם אחת אחרי תפילת שמונה עשרה ואמירת תחנון ופעם אחת לפני תפילת המנחה. לאחרי אשרי אומרים למנצח מזמור לדוד, וכמו שאדמו"ר הזקן כותב בסידור, המנהג, מנהג ספרד, כך כותב אדמו"ר הזקן, שלא לומר את הלמנצח מזמור לדוד בימים שאין אומרים בהם תחנון. ואדמו"ר הזקן מונה שמה את כל הימים שאין אומרים בהם תחנון, כגון ראש חודש וכולי. את הימים שבהם אין אומרים תחנון, גם המנהג הוא שלא לומר למנצח מזמור לדוד. אגב, רבי חיים נויבארגש[?] חסידי אומר שגם בי"ט כסלו הרי נהוג לא לומר תחנון. מדוע אדמו"ר הזקן לא מביא את

1:24:47 דובר 2 זה שם בסידור, גם את התאריך י"ט כסלו? מכיוון שאדמו"ר הזקן כתב מנהג ספרד, המנהג שנהוג בעולם, אך בקרב עדת החסידים גם י"ט כסלו הם מהימים שבהם לא אומרים תחנון. לאחר אמירת למנצח אומרים ובא לציון גואל, ובגמרא לקראת סיום מסכת סוטה כתוב שמיום שחרב בית המקדש עלמא אמאי קאי, כלומר העולם עומד, אקדושה דסידרא, על הקדושה שאומרים על הסדר. מה הכוונה? יש לנו את אמירת קדושה במהלך ברכות קריאת שמע. אנחנו אומרים שמה והאופנים וחיות הקודש וכולי. אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, ולפני זה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. אז יש שם את הקדושה שהמלאכים מקדישים את הקדוש ברוך הוא, ואנחנו חוזרים על כך כל יום. הקדושה של ובא לציון זוהי קדושה בלשון תרגום. אנחנו בעצם אומרים כמעט את אותם דברים, אך בלשון תרגום. אנחנו מתחילים שמה ומקבלין דין מן דין. זה בעצם התרגום של וקרא זה אל זה ואמר, ואומרים קדיש וכולי. אז הקדושה הזאת שהיא בלשון תרגום, עליה קאי עלמא, כלומר עליה עומד העולם. כך כתוב בגמרא. ולכן באמת, אה, הקדושה הזאת כתוב בשולחן ערוך שאסור לצאת מבית הכנסת לאדם קודם קדושה דסידרא. כלומר, גם אדם שממהר צריך לחכות עד אחרי ובא לציון בבית הכנסת ורק אחר כך לצאת. גם במנהג חליצת התפילין אז ישנם כמה מנהגים שמופיעים, אבל אחד המנהגים המופיע שאין לחלוץ תפילין קודם אמירת ובא לציון, כי באמת אמירת ובא לציון היא דבר נעלה ונפלא שהוא שייך חלק מהסדר של התפילה, ועד כדי כך שאת אמירת קדיש תתקבל, כלומר הקדיש שאנחנו אומרים אחר ובא לציון, תתקבל צלותהון ובעותהון, כלומר תתקבל התפילה. אמירת הקדיש הזאת נקבעה אחר ובא לציון.

1:26:39 דובר 2 יש דעות בקבלה ובנגלה אם אומרים את ובא לציון בעמידה או בישיבה. למעשה הפרי מגדים כותב שהמנהג הוא שאם האדם אומר את זה בישיבה, כלומר אם הוא אמר קודם לכן את אשרי ולמנצח בישיבה, יישאר בישיבה. אם את אשרי ולמנצח האדם אמר בעמידה, אז יישאר לומר גם ובא לציון בעמידה. אה, אנחנו נוהגים לומר את הקדושה הזאת בלחש, בשונה מהקדושה של ברכות קריאת שמע, שבקדושה של ברכות קריאת שמע יש דעות שצריך לומר את זה דווקא בקול. שיש-- אנחנו יודעים מנהג של עדות רבות שהחזן אומר, אה, וקרא זה אל זה ואמר, וכל הציבור אומר ביחד קדוש קדוש בקול. אז הקדושה הזאת, שגם אלה שנוהגים כך בקדושה דובא לציון נוהגים לומר את זה בלחש, מכיוון שכל דבר שהוא בלשון תרגום אז לא אומרים אותו ברבים, כלומר לא אומרים אותו בקול ובציבור בקול. אך כמובן כאשר אדם נמצא לבדו הוא אומר את זה בלחש. כתוב שאם אדם נמצא לבדו ולא בציבור הוא יכול לומר את זה בקול, אבל כאשר הוא נמצא בתוך הציבור הוא צריך לומר את זה בלחש. אחר כך אמירת-- אחרי האמירה דובא לציון אומרים תפילה לדוד. גם אמירת תפילה לדוד נוהגים לא לומר ביום שאין אומרים בו תחנון. התפילה לדוד ובית יעקב וכולי, זה נוסח שהופיע בסידורים כבר מאות בשנים, שבפסוקים הללו אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיקבל בעצם את כל התפילה שהתפללנו לאחר-- שהתפללנו לפני כן. לאחר מכן אמירת שיר של יום. שיר של יום הלויים היו אומרים, יכול להיות שהלויים היו אומרים את זה פעמיים ביום, אבל המנהג שלנו לומר את זה פעם אחת ביום. מעניין שישנן קהילות שנהגו לומר עלינו קודם לכן. אדם אחד שואל

1:28:27 דובר 2 את הרבי שהמנהג בבית הכנסת שבו הוא מתפלל לומר עלינו לפני שיר של יום. אז מהו המנהג? אז הרבי כותב לו שמכיוון שעלינו צריך לומר עם הציבור, כי כאשר הציבור אומר את השבח של עלינו, אז לא ראוי שהאדם לא יאמר את השבח של עלינו. דבר דומה נמצא בנוגע למודים. הרבי מציין אליו שכאשר הציבור אומר מודים, אם הקהל לא מצטרף אז זה נראה כאילו חלילה לא מודה במה שכל הקהל מודים. ולכן כאשר הקהל אומר עלינו אז מי שמתפלל צריך לומר עלינו. אז הרבי מורה לו במכתב שם שיאמר את כל תפילת עלינו ביחד עם הציבור ואחר כך ימשיך שיר של יום וכולי. ואחר כך, כשמגיע למקום שבו המנהג שלנו, איפה שאדמו"ר הזקן הכניס בסידור את אמירת עלינו, מגיעים לעלינו. אז הוא יחזור ויאמר עלינו שוב פעם את כל התפילה שנתקנה. לאחר שיר של יום שאומרים בכל יום, המנהג הוא לומר אין כאלוקינו ופיטום הקטורת. פיטום הקטורת, אז צריך לומר את זה פעמיים בכל יום. מכיוון שהיו מקריבים פעמיים ביום בבית המקדש, אז אנחנו נוהגים לומר את זה למעשה בבוקר ובערב, כלומר גם לפני מנחה וגם אחרי שחרית. האמת שבנוסח שלנו תפילת הקטורת הופיעה גם לפני כן, אבל יש לכך יסוד שאם הקטורת הקריבו אותה לפעמים אפשר להקריב אותה אחרי תמיד של בין הערביים לדעות מסוימות. לכן למעשה המנהג שלנו נשאר שאומרים את הקטורת גם כן לאחר תפילת שמונה עשרה. אחרי אמירת הקטורת, עלינו לשבח. עלינו לשבח זה מזמור נפלא שכתוב שיש בו שבח גדול, בחיבור יהושע בן נון. כלומר זה בין התפילות בתוך סדר התפילה, זה בין התפילות העתיקות ביותר, ואמירת עלינו לשבח יש בה שבח גדול מאוד, ולכן

1:30:26 דובר 2 נהוג לומר את זה בעמידה. יש לומר את עלינו לשבח בעמידה. ידוע המנהג שלנו שמופיע בהיום יום, שכאשר מגיעים אל האמירה שהם משתחווים להבל ולריק, אז יורקים. הסיבה שיורקים, מכיוון כך מופיע בהיום יום ט"ו, שהסיבה שיורקים כי אנחנו לא רוצים ליהנות מהרוק שנוצר בשעת האמירה להבל ולריק. הרי כאשר אנחנו אומרים להבל ולריק אנחנו מתכוונים על כל האלילים של אומות העולם. אנחנו לא רוצים ליהנות מהרוק שנוצר בשעת התפילה ולכן אנחנו יורקים. המנהג הזה הרבי מציין שהוא מנהג קדום. הט"ז גם כן כבר מביא אותו. כנראה שהמנהג הזה היה פעם מנהג שמקובל בהרבה מאוד קהילות, לא רק בקהילת חב"ד. חשוב לציין שיש עניין לא לירוק בפני חברו גם מצד דרך ארץ כמובן, והלכות דרך ארץ. שלא ירוק, שנמאס בפני חברו, וגם פשוט בין אדם לחברו. ללא קשר לעניין הזה של הלכות דרך ארץ, מהכבוד לחברו יש עניין של לא לירוק. רואים בהנהגה של הרבי ביריקה של עלינו לשבח. הרבי בדרך כלל נוהג שלא לירוק לכיוון ארון הקודש, אלא כשהרבי מתפלל בקדמת אולם התפילה בצד ימין, אז המנהג של הרבי, ראו שהרבי פונה לכיוון הקיר ויורק. אותו דבר כשהרבי התפלל בזאל הקטן ושם הכיוונים שונים, אז הרבי ירק לכיוון אחר, לא לכיוון ארון הקודש. יחד עם זאת, כאשר הבחינו רבים שכאשר ישנם היו ימים בזאל הקטן, זה היה בזאל הגדול. זה לא היה שם אנשים אף פעם, אבל בזאל הקטן קרה הרבה שהיה צפיפות ועומס של אנשים. אז עמדו אנשים גם בצד שאליו הרבי הסב את הפנים והרבי העדיף לירוק את הרוק לכיוון של ארון הקודש ולא לירוק לכיוון האנשים. כנראה שוב לא מחשבותיי מחשבותיכם, אבל כנראה בדעת תחתון

1:32:23 דובר 2 לכבד אנשים שלא חלילה יחשבו שיורקים לכיוונם. למרות שהרוק הזה הוא לא צריך להיות נראה, לא מדובר, סך הכול האדם יכול לבלוע את הרוק לפני שהוא אומר שהם משתחווים להבל ולריק. סך הכול צריך להיות מעט מאוד רוק. מה שנוצר מהמילים להבל ולריק. אך יחד עם זאת לא לירוק בפני בני אדם. לאחר מכן אנחנו אומרים ואנחנו כורעים ומשתחווים. מופיע שצריך לכרוע ולהשתחוות כאשר אומרים ואנחנו כורעים ומשתחווים בפשטות. כריעה היא ברגליים והשתחוויה זה עם כל הגוף. ואחרי האמירה שהם משתחווים להבל ולריק מפסיקים קצת, מיד ממשיכים. ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לאחר אמירת עלינו מופיע בסידור אל תירא ואך צדיקים. האמת שאמירת אך צדיקים כתוב בהלכה שכאשר האדם יוצא מבית הכנסת יאמר אך צדיקים, אבל אנחנו, הרבי כותב במכתב, נוהגים לומר זאת לפני אמירת התהילים כאשר נמצאים עדיין בבית הכנסת. באחת הפעמים הרבי התייחס מדוע אנחנו נוהגים לומר את זה אחר התפילה ולא אחר התהילים, כי יש הקפדה גדולה מאוד בנוסח התפילה שלא להוסיף שום דבר, ולכן הרבי כותב שכאשר הרבי הריי"צ הנהיג את אמירת התהילים בהתחלה המנהג היה שהחזן לאמירת התהילים לא עומד על הסטנדר של החזן. הוא עומד על הבימה במרכז בית הכנסת כדי שלא יהיה מראית עין, כאילו התהילים הרבי הריי"צ הוסיף חלק בתפילה. כי הרבי הריי"צ מאוד הקפיד שאנחנו לא משנים את נוסח התפילה. אם התקנה של הרבי הריי"צ להוסיף עוד משהו אז זה מעבר לתפילה. וכמובן שאמירת תהילים דבר חשוב מאוד. לא באים להמעיט באמירה, בחשיבות של אמירת התהילים, אבל הנקודה היא והרעיון הוא שאמירת תהילים היא לא חלק מהתפילה, היא דבר נוסף על התפילה, ולכן האמירה אל תירא ואך

1:34:20 דובר 2 צדיקים זה לפני אמירת תהילים. לאחר מכן, כמובן, אמירת תהילים, כפי שתיקן הרבי הריי"צ. בהמשך למה שאמרנו קודם, שזה לא חלק מסדר התפילה, אבל עד כמה העניין הזה תופס מקום חשוב, אפשר אולי להזכיר את הסיפור שהרבי סיפר מספר פעמים, שנכנס אליו יהודי, והרבי שאל אותו אם הוא שומר את השיעורים של החומש, תהילים וכולי. אז הוא אמר לרבי שאשרי ובא לציון הוא לא תמיד אומר. יש כל מיני חילוקי מנהגים, כך הרבי הזכיר שאותו יהודי התבטא, אז הוא לא, הוא לא אומר אשרי ובא לציון, אבל תהילים מחת"ת הוא שמע מהרבי ביחידות. ככה אותו יהודי אמר לרבי, שהוא התכוון לרבי הריי"צ. אז כמובן, למרות שתהילים זה הוספה על התפילה, אבל לנו כחסידים העניין הזה של אמירת תהילים הוא דבר חשוב, עיקרי ויסודי. באמת, מהרבי יש כמה פרטים בנוגע לאמירת התהילים. כמה פעמים אנשים ששאלו את הרבי שהם ממהרים מאוד אחרי התפילה ואין להם זמן לומר את התהילים בשיעור החודשי, אז הייתה הוראה של הרבי שגם מי שאין לו זמן, שלפחות יתחיל את הפרק הראשון, שיתחיל חלק מהשיעור החודשי. ישנם אנשים שלוקח להם הרבה זמן לומר את התהילים החודשיים, אז לפחות שיתחילו את הפרק הראשון לומר מיד אחרי התפילה, ואת שאר אמירת התהילים שיהיה במהלך היום לאחר מכן. זה בנוגע לאמירת התהילים של השיעור החודשי. מלבד אמירת תהילים של השיעור החודשי, אז יש לנו כמה תקנות בנוגע לאמירת עוד פרקי תהילים. יש, הרבי הביא שהרבי אדמו"ר הזקן הביא בשם הבעל שם טוב את העניין הזה שכל אדם יגיד פרק תהילים המתאים למספר שנותיו. כלומר, שמי שבין, מי שנולד, אז בעצם הפרק שמתאים למספר שנותיו זה פרק א', וכן על דרך זה הסדר. מי

1:36:11 דובר 2 שבן עשרים, הפרק שמתאים למספר שנותיו זה פרק כ"א. במכתב ובשיחה של הרבי הריי"צ המשמעות היא שאומרים את זה לפני התהילים החודשיים. ככה הרבי גם כן הביא פעם שאת אמירת הפרק תהילים האישית אומרים לפני התהילים החודשיים. לאידך גיסא, במקומות אחרים הרבי השאיר את העניין הזה קצת בצריך עיון. יש כאלה שכתבו שיש הבדל אם אדם אומר בציבור, אז דבר ראשון שיגיד עם כל הציבור את התהילים החודשיים ורק לאחר מכן יגיד את הפרק האישי שלו. אבל אם באמת הוא אומר לבד, אז דבר ראשון נתחיל עם הפרק האישי שלו ואחר כך נאמר את שאר פרקי התהילים. מנהג נוסף שבאותו עניין, שחסידים נוהגים לומר את הפרק שמתאים למספר שנותיו של הרבי. הרבי גם כן הזכיר את זה מספר פעמים ביחס לרבי הקודם. אה, מנהג נוסף באמירת תהילים, שבכל יום שאין אומרים למנצח, בגלל כמו שאמרנו קודם לכן, כאשר אין אומרים תחנון אז אחרי אשרי לא אומרים למנצח מזמור לדוד. אז בימים כאלה המנהג הוא לומר את, אה, פרק כ', למנצח מזמור לדוד, לאחר ה-- לאחר התפילה כחלק מסדר אמירת התהילים. כפשוט שכל התקנה הזאתי באמירת תהילים היא נוסף על אמירת התהילים שהרבי הריי"צ חידש בכמה הזדמנויות, כמו אמירת תהילים בחודש אלול, אמירת תהילים בשבת מברכים, שזה כמובן תקנות בפני עצמן. עד כאן בנוגע לתפילת שחרית.