הלכות תפילה חלק א' - הרב יהושוע ליפש שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 הלכות זמני התפילה והדברים שאסור לעשות לפני התפילה, כאשר אנחנו מדברים כעת על תפילת שחרית. אז כידוע, תפילת שחרית, כמו שכתוב בגמרא בברכות, היא נתקנה גם כנגד, כתוב, תפילות כנגד האבות או אבות תיקנו, וגם תפילות כנגד תמידים תיקנו. אז מכיוון שהתפילה נתקנה גם כנגד הקרבת קורבן התמיד, וכאשר אנחנו מדברים על הקרבת קורבן התמיד, אז תפילת שחרית היא כנגד הקרבת קורבן התמיד של שחר, והקרבת, אה, ותפילת המנחה היא כנגד הקרבת התמיד של בין הערביים. אז גם זמני התפילה הם נתקנו כנגד הזמנים הללו של הקרבת קורבן התמיד. אז למעשה, התפילת שחרית, כאשר אנחנו מדברים על התפילה, בעיקר הכוונה על השמונה עשרה ברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. אחר כך במהלך השנים, כמו שכתוב, כשרבו האפיקורסים בישראל והיו מצירים להם, אז רבן גמליאל עמד הוא ובית דינו והתקינו גם את הברכה התשע עשרה, אבל המכלול הזה של התשע עשרה ברכות זה מה שנקרא בהלכה תפילה, שאר הדברים שנדבר עליהם עוד בעזרת השם, שזה פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וכולי, כל אלו הם מהווים הכנה לתפילה. אז הזמן של התפילה, שקבעו חכמים, הכוונה בעיקר לזמן תפילת שמונה עשרה, ובהמשך נראה עוד דינים שקשורים לזמן, אה, עם הכוונה דווקא לשמונה עשרה ונראה בהמשך. אז למעשה זמן הקרבת קורבן התמיד הייתה משעלה השחר, משעלה עמוד השחר. אז, אה, הזמן של התפילה הוא גם כן בעצם משעלה השחר, משעלה עמוד השחר. אה, כדי להבין קצת את הזמן של התפילה, אולי כהקדמה לכך נדבר כמה דקות על המושגים המפורסמים. אנחנו רואים אותם כל הזמן בלוחות, אבל בקצרה ננסה לעשות סדר. מה הם הזמנים עלות השחר, משיכיר, בין תכלת ללבן, וזמן טלית ותפילין והזמן שנקרא נץ

02:23 דובר 2 החמה. אז למעשה, כמו שאנחנו אמרנו, זמן הקרבת קורבן התמיד של שחר התחיל בעלות השחר, מכיוון שעל פי ההלכה כל הדברים שקשורים עם היום, כמו שצריך לתקוע בשופר ביום או להניח תפילין ביום וכן הלאה, אז מעיקר הדין הזמן שלהם הוא מעלות השחר. מה זה מעלות השחר? דברים שמצוותם ביום זמנם מעלות השחר. מה זה עלות השחר? אז למעשה, עוד לפני שמאירה החמה, זמן ארוך קודם לכן, השחר מתחיל להאיר, השמיים מתחילים להאיר. למעשה, יש לנו מחלוקת גדולה מאוד מהו הזמן המדויק של עלות השחר. באופן כללי, יש שלוש דעות יותר מפורסמות, שזה או שבעים ושתיים דקות קודם הנץ או תשעים דקות קודם הנץ. יש את הדעה של רבי חיים נאה, גם חלק מרבני חב"ד סבורים כך למעשה, שהזמן של עלות השחר הוא מאה עשרים דקות קודם הנץ. רק נאמר לשם ההבנה המדויקת שזה לא בדיוק מאה עשרים דקות, זה תלוי, זה משתנה בין זמני השנה, לא ניכנס כעת, זה חשבון מורכב בפני עצמו, אבל על כל פנים, הזמן של התפילה, מעיקר הדין, הוא מתחיל כמו כל מצוות היום שמדאורייתא הזמן שלהם משעלה עמוד השחר. אבל, ואמרנו כבר, זה נע בין שעה לשעה וחצי, שעתיים, לפעמים הרבה יותר, תלוי בדעות השונות ובזמנים השונים בשנה. על כל פנים, הגמרא מספרת, המשנה מספרת שהיה פעם אחת שרצו להקריב את, את קורבן התמיד של שחר וחשבו שכבר הגיע עלות השחר, אחר כך הקריבו, התברר שטעו בדבר, היה שמה, עלה מאור הלבנה, ואז, מאז התחילו, תיקנו שהיו ממתינים עד שהאיר כל פני המזרח. הלשון שבגמרא, עד שבחברון, כדי להזכיר את הזכות של ישני חברון. על כל פנים, אז הזמן ש-- הזמן בפועל שממתינים, אה,

04:27 דובר 2 לתפילה זה שיאיר בפועל. מהו הזמן שמאירה החמה? הזמן הזה נקרא נץ החמה. בנץ החמה יש פחות מחלוקות והדעה הזאת היא ה-- הזמן מתי נץ החמה הוא פחות או יותר מקובל על כולם, זה הזמן שבו רואים את החמה לראשונה. יש כמה דקות לשם ולפה בשיטות שונות, אבל בכל אופן, הזמן שבו רואים את החמה, אדם שנמצא ורואה את השמש שעולה, הזמן הזה הוא נקרא נץ החמה. ותיקנו שהתפילה, כעת כמובן אנחנו מדברים על תפילת שמונה עשרה, תהיה בנץ החמה. מנץ החמה ואילך, ולמדו את זה מהפסוק כתוב ייראוך עם שמש. כלומר, הפסוק אומר שרואים את הקדוש ברוך הוא, מתפללים לקדוש ברוך הוא עם שמש, כאשר מגיעה החמה, מגיעה השמש, אז, אז מתחיל הזמן של התפילה. אז למעשה שוב נסכם בקצרה אמרנו הזמן של התפילה מעיקר הדין מתחיל מעלות השחר, אבל חכמים תיקנו שיחכו עד נץ החמה עם תפילת שמונה עשרה. מדוע? כי כך היה באמת עם קורבן התמיד, שמעיקר הדין זמנו היה מעלות השחר, אבל בפועל המנהג היה שחיכו עד שהגיע נץ החמה. למעשה, עד מתי נמשך הזמן של התפילה? זה מה שנקרא בלוחות זמן תפילה. זמן תפילה כתוב נמשך עד שליש היום, שליש היום הכוונה עד שעה רביעית. מה זאת אומרת עד שעה רביעית? אם אנחנו מחלקים את כל השעות שמנץ החמה עד שקיעת החמה לשתיים עשרה, אז יוצא שיש לנו שתיים עשרה שעות זמניות. זה כמובן משתנה בין החורף לקיץ, בחורף כאשר השקיעה היא מאוד מוקדמת והזריחה לפעמים מאוחרת, אז אם יש לנו נניח עשר שעות ביום, אז אם נחלק את זה לשתיים עשרה יצא לנו כמובן שכל שעה היא פחות מ-- אם נחלק את השתיים

06:20 דובר 2 עשרה לעשר, אז כל שעה תצא יותר משישים דקות. מה שאין כן בקיץ, כאשר הזריחה היא מוקדמת והשקיעה היא מאוד מאוחרת, אז כל שעה תצא יותר משישים דקות. בחורף זה הפוך, זה יצא פחות משישים דקות. בכל אופן, על הזמן שנמשך התפילה, הזמן שחכמים קבעו הוא עד סוף שעה רביעית. זה מה שמופיע בלוחות זמן תפילה, שלפי אדמו"ר הזקן את השעות הללו מתחילים למנות מנץ החמה. זה גם קשור, כאשר אנחנו מדברים על זמנים, אז זה קשור עם עוד כמה נושאים בהלכה כמובן, כמו זמן קריאת שמע וזמן בדיקת חמץ ושריפת חמץ וכיוצא בזה, אז את השעות אנחנו מתחילים למנות מהנץ החמה ואילך. למעשה יש עוד שיטות. גם אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך פסק במקום אחד כמו אותן שיטות שמתחילים למנות את השעות הללו מעלות השחר, אבל בסידור פוסק אדמו"ר הזקן שמתחילים למנות, כך משמע מדבריו, שמתחילים למנות את השעות הללו מנץ החמה. אז למעשה סוף זמן תפילה לכתחילה הוא עד שעה רביעית, אה, שזה בעצם יוצא שעה אחת אחרי סוף זמן קריאת שמע, שעה זמנית מה שנקרא בהלכה. אבל בדיעבד הזמן של, אה, שחרית נמשך עד חצות. למה עד חצות? אמרנו, אמרנו כבר, כמו קורבן תמיד של שחר, שקורבן תמיד של שחר היו מקריבים אותו בדיעבד עד חצות היום. עד חצות היום זה עדיין נחשב השחר, הבוקר. מחצות היום ואילך כבר אי אפשר להקריב את קורבן התמיד, ולכן גם תפילת שחרית צריכה להיות גם בדיעבד רק עד חצות. אה, אם אדם לא התפלל עד חצות, למרות שמנחה עדיין אי אפשר להתחיל להתפלל, צריך להמתין חצי שעה אחרי חצות, זה נושא בפני עצמו, אבל הזמן של שחרית כבר עבר. אה,

08:12 דובר 2 למעשה הרבי בריבוי מכתבים, ורבותינו נשיאינו כבר מופיע העניין הזה, שחסידים סמכו שאם עסוקים בהתבוננות ובכוונה בתפילה אז אפשר להתפלל גם עד חצות, ואפילו לכתחילה חסידים איחרו את התפילה כאשר התעסקו עם ההכנות לתפילה, הן ההכנות הקשורות עם מקווה וכדומה והן ההכנות הקשורות עם עניינים רוחניים כמו לימוד חסידות. כידוע שאדמו"ר הזקן מביא כבר בליקוטי תורה שיש שלוש הכנות קודם התפילה: עניין של לימוד חסידות, צדקה ומקווה. על כל פנים, אז חסידים כאשר היו לומדים חסידות אז התפילה התאחרה, ויש מזה גם מכתבים מהרבי בנושא הזה. אה, כמובן לא הכוונה לזמן קריאת שמע. זמן קריאת שמע חסידים מאוד הקפידו שכן יהא בזמנה, זה מדאורייתא לקרוא קריאת שמע בזמנה. אבל בנוגע לזמן תפילה מביא הרבי שהעניין של הכוונה בתפילה הוא עניין עקרוני, וכמו הלשון של הפוסקים, הרמב"ם מביא שתפילה בלא כוונה היא לא תפילה, ותפילה בלא כוונה אנחנו יודעים מה שכתוב, כגוף בלא נשמה. ויש כמה דברים שמעכבים את התפילה, אחד מהם זה כוונה, ואדם שטרוד ולא יכול לכוון, מעיקר הדין יש לו בעיה להתפלל. על כל פנים, אז מכיוון שהעניין של תפילה, הכוונה בתפילה, הוא כל כך מרכזי, אז עדיף להתפלל כמו שצריך ולצאת ידי חובה בעיקר התפילה, אפילו כשזה יתאחר, מאשר אה להתפלל מוקדם ללא העניין של הכוונה. אבל כמובן כפשוט שהעניין אצל חסידים זה שהרשו לעצמם אה ללמוד חסידות וכולי, זה מכיוון שרצו שהתפילה תהיה בכוונה. וכמובן כפשוט, כמו שנלמד בהמשך, לא הכוונה שמותר חלילה לדבר דברים בטלים או התעסקות עם דברים שונים קודם התפילה, זה דברים שהם אסורים מעיקר הדין, ובפרט שכל ההיתר לאחר את התפילה זה רק אם באמת עסוקים בכוונה ובהכנות לכוונה של התפילה כדי

10:13 דובר 2 שהתפילה תהיה ביותר כוונה. גם בעניין של תפילה באריכות ושיאחרו את זמן תפילה רואים במכתבים של הרבי שלא הכוונה להתפלל אחרי חצות. הרבי במפורש כותב שלא נראה לי בכלל סדר כזה שמתחילים את התפילה אחרי חצות, ובכמה מכתבים יש גם ביטויים יותר חריפים מהרבי על העניין של תפילה אחרי חצות, והתפילה על פי ההלכה צריכה להיות קודם חצות. לא רק על פי ההלכה, כך גם הרבי מורה במכתבים. והרבי אומר שאם אדם התחיל להתפלל באריכות והגיע זמן חצות והוא התחיל כבר את התפילה, אז זה משהו אחד, אבל אין הכוונה שהוא יתחיל את התפילה אחרי חצות. במכתבים, באמת בכמה מכתבים, הרבי מורה לאנשים שמתפללים באריכות שלפחות העניין של ברוך שאמר יתחילו אותו קודם חצות. האמת שכאשר אנחנו מדברים על זמן תפילה, אז הלשון של אדמו"ר הזקן שבזמן תפילה צריך לגמור את התפילה בזמן תפילה, אבל למעשה ישנם פוסקים שעליהם כנראה הרבי סומך במכתבים, שפסקו שגם אם אדם מתחיל את התפילה, בדרך כלל התפילה היא קודם שמונה, התפילה הכוונה לשמונה עשרה, אבל הרבי מדבר אפילו על ברוך שאמר, כך משמע במכתבים מסוימים. על כל פנים, אז כאשר האדם מתחיל כבר את התפילה, שגם העניין של פסוקי דזמרה זה חלק מהתחלת התפילה, אז זה נחשב כבר שהוא מתחיל להתפלל בזמן של התפילה. אחד הפוסקים מביא ראיה לכך, זה קצת על דרך הדרוש. שו"ת הר צבי מביא בשם הרב הקדוש מפשיסחא, הוא אומר שאנחנו מצאנו בנוגע לבלעם כתוב שהוא רצה לכוון ״מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעום לא זעם ה׳״, שהוא רצה לכוון את השעות שבהם הקדוש ברוך הוא כועס, וכתוב בגמרא שהקדוש ברוך הוא בכל אותם ימים לא זעם בכל אותו זמן

12:12 דובר 2 שבלעם רצה לקלל את עם ישראל, הוא לא זעם אפילו רגע אחד. התוספות שם שואל, נו, ואם הקדוש ברוך הוא היה זועם רגע אחד, מה, בלעם היה מספיק כבר לקלל את כל הקללות? ככה הגמרא במסכת ברכות-- ככה תוספות במסכת ברכות שואל. אז התוספות שם עונה שאם בלעם היה מתחיל לקלל בזמן שבו הקדוש ברוך הוא מתחיל לכעוס, אחר כך הוא כבר היה יכול להמשיך הלאה. אז משם הוא לקח, הרב הקדוש מפשיסחא, על דרך הדרוש על כל פנים, שכאשר מתחילים משהו בזמן שהוא ראוי לאותו דבר, אז אפשר גם להמשיך אחרי זה. אז אם האדם יתחיל להתפלל בזמן שהוא ראוי לזמן תפילה, גם אם הוא ימשיך לאחר מכן בזמן שהוא כבר לא ראוי לאחר התפילה, אבל כיוון שהוא התחיל בזמן אז זה נחשב שהוא התחיל בזמן תפילה. שוב, יכול להיות שעל פי ההלכה, מאדמו"ר הזקן משמע אחרת, אבל חסידים שהיו מאריכים בתפילה על פי המכתבים של הרבי על כל פנים, אז משמע שהיו-- אם היו מתחילים ממש את התפילה אז גם היו מסתפקים בזה. אנחנו יודעים מה שכתוב בהיום יום מחסידים קדמונים שהיו מתפללים שחרית, מנחה, ערבית ללא הפסק ביניהם, כלומר שהיו מתפללים באריכות. אבל כמובן כפשוט שאין הכוונה שיתחילו לכתחילה להתפלל בשעה מאוחרת. אין לזה היתר, לא על פי ההלכה ולא על פי חסידות ולא מנהגי החסידים להתחיל בשעה מאוחרת מאוד. וודאי שתפילה לכתחילה צריכה להיות בזמנה וגם בדיעבד צריך להיות עד חצות. אדם שלא התפלל עד חצות, תכף נדבר בהמשך, צריך להשלים את התפילה שלו ולהתפלל מנחה פעמיים, אבל למעשה צריך להתחיל-- מי שמתפלל באריכות זה משהו אחר, אבל מי שלא מתפלל באריכות ומתחיל מאוחר אז ודאי

13:55 דובר 2 שאין לכך שום היתר ושום מקור לעניין הזה. אם טעה ולא התפלל עד חצות, קרה משהו שאדם לא התפלל, אז אם זה היה במזיד גמור אז הוא צריך להתפלל-- הוא לא יכול להשלים את התפילה, אבל אם זה היה בשוגג, ופרטי ההלכות בזה יתבארו בשולחן ערוך בסימן ק"ח בנוגע למתי אפשר להשלים תפילה, אז אם זה היה בשוגג הוא יכול להשלים את התפילה. לא ניכנס כעת באריכות לפרטים השונים מתי ניתן להשלים תפילה ומתי לא, אבל רק נאמר את הלשון של אדמו"ר הזקן בנוגע למתי אי אפשר להשלים תפילה. אומר אדמו"ר הזקן בסימן ק"ח שדווקא מתי הוא נקרא מזיד? מי שמבטל את התפילה בשאט נפש בלי שום טרדה. אבל מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד, אף על פי שעשה שלא כדין לא נקרא פושע. כלומר, אם אדם אפילו שהוא לא היה בסדר, הוא התעכב, הוא חשב שהוא יספיק לעשות משהו, הפוסקים מביאים אפילו אם הוא עשה דברים שאסור לעשות קודם התפילה, תכף נלמד בהמשך שאסור להתעסק בצרכיו קודם התפילה. אדם מתעסק עם דברים שאסור על פי ההלכה להתעסק והוא נמשך בהם, הוא לא שם לב, יכול להיות שהוא למד אפילו או דג-- או כל דבר אחר והוא דבר שכתוב שאסור לעשות ועבר זמן התפילה, עבר חצות, אז זה נקרא שוגג. אלא אם כן אדם יודע שעובר זמן התפילה והוא במזיד מחכה, במקרה כזה הוא נקרא פושע והוא לא יכול להשלים את תפילתו. אז זה בנוגע לזמן לכתחילה מתי שצריך וגם בדיעבד מתי שאפשר להתפלל. נזכיר עוד משהו. אמרנו שזמן התפילה לכתחילה הוא מהנץ החמה, כלומר שמונה עשרה צריך להיות בזמן של הנץ החמה. אבל במקרה שאדם דחוק

15:55 דובר 2 מאוד, אם הוא התפלל כבר מעלות השחר אז הוא יצא ידי חובה מכיוון שעלות השחר זה כבר נקרא זמן כזה של יום, אז אדם שהתפלל כבר אז בדיעבד ובשעת הדחק הוא יצא ידי חובה. יתרה מזו, לא רק שבדיעבד הוא יצא ידי חובה אם הוא כבר התפלל, אלא גם בשעת הדחק כאשר הוא דחוק. אדמו"ר הזקן מביא דוגמה שהוא חייב לצאת לשיירה, חייב לצאת לדרך וכדומה. אדם שהוא דחוק לצאת לדרכו אז הוא יכול להתפלל החל מעלות השחר. ולכן הופיע בפוסקים. אם ישנם פועלים או שכירים שעובדים למלאכתם, אדם שעובד במקום שזמן העבודה, ובחורף זה יכול להיות בהרבה מקומות מתחיל-- צריך להיות בשבע בעבודה או בשבע וחצי וכיוצא בזה, אז מותר לו על פי ההלכה להתפלל קודם לכן. העולם אומר על דרך ההלצה שזה נקרא תרח'ס מניין, המניין של תרח, כי אברהם הוא תיקן שחרית, אבל יש כאלה שמתפללים עוד לפני הזמן של שחרית. זה כמובן על דרך הצחות, אבל באמת שגם לכתחילה מי שלא יכול מאיזה טעם שהוא להתפלל מנץ החמה, אז הוא יכול להקדים גם קודם לכן ולהתחיל את התפילה מעלות השחר. פה צריך לזכור משהו חשוב. יש לנו זמן שכתוב בלוחות, זמן טלית ותפילין. זמן טלית ותפילין למעשה, או מה שכתוב במשנה ובהלכה, משיכיר בין תכלת ללבן. הפוסקים הביאו, יש דעות שזה זמנים שונים, אבל פשוט משמע שזה אותו זמן מאדמו"ר הזקן. משיכיר את חברו בריחוק ד' אמות. זאת אומרת, אם נניח אדם היה יוצא לרחוב ולא, אין לנו שום אור חיצוני, היום בכל מקום בדרך כלל יש אור, אז קשה למדוד את זה. אבל במקום נניח שאין שום אור, אז אם הוא מכיר את חבר

17:58 דובר 2 שלו בריחוק של ד' אמות, אז זה כבר נחשב שהתחיל העניין של-- התחיל, זה הזמן של משיכיר בין תכלת ללבן, וזה הזמן שאפשר להתחיל לברך על הטלית והתפילין ולומר קריאת שמע. אז למעשה צריך לזכור שגם אלו שמתפללים קודם הנץ החמה, הם צריכים לומר ברכות קריאת שמע וקריאת שמע אחרי זמן טלית ותפילין, זמן משיכיר. מי שצריך להתחיל קודם לכן, הפתרון הוא שהוא מתחיל את התפילה, הוא מניח, הוא יכול להתעטף בטלית ולהניח תפילין ללא ברכה, ואחר כך הוא אומר את הקורבנות, והוא יכול לומר אפילו פסוקי דזמרה. ולמעשה כאשר מגיע זמן טלית ותפילין, הוא יכול לברך על הטלית והתפילין במקום שמותר להפסיק, הוא יכול לברך על הטלית והתפילין, ואחר כך הוא אומר ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה אפילו שלא הגיע הנץ. אותו דבר מביאים הפוסקים, אדם נניח שהוא יכול להתפלל גם אחרי הנץ. יש הרבה אנשים שעובדים לפרנסתם והוא צריך להיות בעבודה בשבע, אבל הוא אומר לי בעשר הפסקה אני יכול בעשר עד עשר וחצי, עד רבע לאחת עשרה להתפלל. ההלכה היא שעדיף להתפלל קודם הנץ, אם כמובן זה אחרי זמן משיכיר בין תכלת ללבן שאפשר לברך ברכות קריאת שמע, עדיף להתפלל לפני הנץ מאשר ללכת ולהתעסק במלאכה, שזה דבר שאסור לעשות קודם התפילה. לכן דבר ראשון יתפלל שחרית ואחר כך שילך. עדיף שיתפלל שחרית מוקדם בשעה שזה לפני הנץ, יתפלל שחרית בביתו או במניין, תכף נדבר, מאשר שילך לעבודה וימצא שמה איזו הפסקה בין עשר לאחת עשרה ויתפלל שמה בזמן שהוא כבר עשה מלאכות שאסור לו לעשות קודם התפילה. אותו דבר הפוסקים דיברו מה קורה במקרה, וזה גם מצוי מאוד בהרבה יישובים, בהרבה מקומות שיש, שאין

19:48 דובר 2 הרבה מניינים, יש מניין אחד איפה שהוא גר. המניין הזה זה מניין, יש כאלה גם קוראים לזה מניין פועלים. אנשים קמים בבוקר מוקדם, מתפללים, זה זמן שהוא לפני הנץ. אז השאלה האם אפשר להתפלל בזמן הזה ובמניין, או שאפשר להתפלל אחר כך, הוא יכול גם לקום, יש לו זמן אחר כך להתפלל בשבע, בשמונה, אבל אין לו מניין. אז הפוסקים כתבו שעדיף שיתפלל במניין לפני הנץ מאשר שיחכה אחרי הנץ ויתפלל ללא מניין. כמובן, כל זה בזמן שבאמת מתפללים כהלכה, בזמן שהוא אחרי זמן משיכיר בין תכלת ללבן. אמרנו זמן טלית ותפילין זה בערך יוצא חמישים דקות, ככה הפוסקים כותבים, לפני נץ החמה, אבל יש מקומות שמתפללים הרבה קודם לכן. ישנם מקומות שהם רגילים, אפילו שעל פי ההלכה יכול להיות שאי אפשר להתפלל, זה אפילו קודם עלות השחר, אבל הם רגילים, יש מניינים, הם רגילים להתפלל בארבע וקשה מאוד להזיז אותם ולשנות את דעתם. הם רגילים ככה להתפלל קבוע ארבע וחצי, חמש, לפעמים זה אפילו קודם עלות השחר שעל פי ההלכה אי אפשר להתפלל בכלל. במקרה כזה בוודאי ובוודאי שהוא יתפלל אחרי זה במקום שהוא יכול להתפלל במניין, מכיוון שכאשר מדובר על זמן כזה שהוא לפני משיכיר בין תכלת ללבן, על זמן כזה שהוא לפני זמן טלית ותפילין, בזמן כזה אי אפשר על פי ההלכה, לפי אדמו"ר הזקן גם בשעת הדחק אי אפשר לומר ברכות קריאת שמע, ולכן במקרה כזה ודאי שעדיף שיחכה ויתפלל בהמשך. אותו דבר אם אדם יכול להתפלל בביתו בכוונה בצורה... נניח אדם שאין לו מניין והשאלה היא מה עדיף שיתפלל כעת מוקדם, הוא צריך לנסוע ל-- יש לו, הוא נוסע למקום רחוק, נניח הוא נוסע

21:36 דובר 2 לרבי, הוא נוסע אפילו לעיר רחוקה והוא יכול עכשיו, הוא חייב לצאת מוקדם מהבית אז הוא יכול להתפלל עכשיו בבית עוד לפני נץ החמה, אחרי, אמרנו, אחרי זמן משיכיר, אחרי זמן טלית ותפילין, אה, או שהוא אומר הוא יתפלל כבר בדרך, הוא יתפלל באוטובוס, ברכבת, במטוס. אז בוודאי שעדיף שהאדם יתפלל בביתו. כבר אמרנו לפני זה שהעניין של כוונה בתפילה הוא יותר חשוב, יותר חשוב אפילו מזמן התפילה. אז ודאי שאדם שיתפלל בביתו בכוונה זה עדיף מאשר שהוא יתפלל בדרך ללא כוונה בזמן של אחרי הנץ. אדמו"ר הזקן מביא שהעולם נהגו היתר להתפלל בדרך. נכון, יש היתר. כיום אנחנו בין כה לצערנו לא ממש מכוונים ולכן הרבה אנשים אומרים שהם כן התפללו בדרך. אדמו"ר הזקן מביא את זה בנוגע ל-- בהמשך הסימן, בהמשך סימן פ"ט בנוגע לעניין אחר, אבל לכתחילה בוודאי שהסדר העדיף הוא שאדם יתפלל בביתו ביישוב הדעת ובמקום כזה שהוא יכול לכוון, אפילו אם זה יהיה קודם הנץ החמה. נמשיך עם הדברים האסורים לעשות קודם התפילה. סימן פ"ט בשולחן ערוך אורח חיים. כפי שדיברנו, זמן התפילה הוא מעלות השחר. נכון שלכתחילה עם השמונה עשרה יש לחכות עד נץ החמה, אבל לכתחילה זמן התפילה הוא מעלות השחר ולכן אדם שהתפלל בשעת הדחק יצא ידי חובה מעלות השחר. לכן ישנם כמה דברים שחכמים אסרו לעשות קודם התפילה. אז ממתי באופן כללי אסור לעשות אותם? מהזמן של עלות השחר, ולכן נפסק להלכה שמשעלה עמוד השחר אסור לאדם להקדים, אה, להשכים לפתח חברו לומר לו שלום. ישנו אדם שרוצה ללכת, הוא אומר הוא רוצה על הבוקר ללכת להגיד שלום למישהו. אז למעשה אסור לאדם ללכת לבית חברו לומר לו שלום. מדוע? אז

23:39 דובר 2 כתוב הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה, כי במה נחשב הוא". אז חכמים אמרו שאם אתה נותן כבוד למישהו אחר קודם התפילה, אז זה נחשב-- אז "כי במה נחשב הוא", כך ראו חכמים. כלומר, אם אתה נותן כבוד לאדם אחר קודם התפילה, יש בזה חיסרון. הכבוד הוא בתפילה, הוא לה' ועל הבוקר הדבר הראשון שצריך לעשות כאשר האדם קם משנתו זה להתפלל לקדוש ברוך הוא ולתת שלום לקדוש ברוך הוא. עוד איסור יש בדבר מכיוון ששלום זה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. נכון שזה לא משמות הקודש ממש, אבל שלום בכל זאת זה כינוי לשמו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אפילו אם האדם כבר אמר ברכות השחר, אסור לו להשכים לפתח חברו או לומר לו שלום או לומר-- או בכלל אסור להשכים לפתח חברו, אפילו אם הוא לא אומר לו שלום, אבל אם הוא אומר לו שלום, יש בכך איסור נוסף כי זה שמו של הקדוש ברוך הוא. ולכן גם כאשר אדם פוגש, אה, ברחוב מישהו גם כן לכתחילה שלא יאמר לו שלום. ואפילו אומר אדמו"ר הזקן, אה, ראוי שלא יאמר כדרכו בוקר טוב וכדומה, מהסיבה שהוא ישים אל ליבו שהוא עדיין צריך להתפלל, אלא יאמר צפרא דמר טב. כלומר הבוקר, אה, התרגום הוא הבוקר של אדוני טוב. הנקודה היא שהוא ישנה מהמטבע, מהלשון שאיתה הוא רגיל להשתמש, כך אומר אדמו"ר הזקן. זה לא איסור גמור, אבל אומר אדמו"ר הזקן נהגו שלא ייתן שלום קודם התפילה, אפילו מצאו בשוק. אה, מדוע? שוב, כאמור, כדי שיזכור שהוא משנה בלשונות הוא יזכור שהוא עדיין קודם התפילה. הפוסקים מביאים שאם אדם אחר אמר שלום לאדם מותר להחזיר לו שלום.

25:39 דובר 2 אנחנו יודעים בגמרא כתוב "גזל העני בבתיכם" זה מי שנתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. זאת אומרת הגמרא אומרת כיצד אפשר לגזול עני? מה יש לו? מה זה גזלת העני? אז הגמרא מתרצת כן, יש מה לגזול מהעני. מה אתה גוזל מהעני? אם אדם אמר לך שלום ולא החזרת לו שלום, אז זה נקרא כאילו גנבת ממנו משהו. מה זאת אומרת גנבת? היית צריך להחזיר לו שלום ולא החזרת לו את אותו שלום. ולכן הביאו הפוסקים שאם מישהו אמר לך שלום, מכיוון שיש עניין גדול בהחזרת שלום ולא להשאיר את האדם שאמר לך שלום כביכול מיותם בעניין הזה, לכן מותר להחזיר שלום גם קודם התפילה. שמעתי פעם הרב יקותיאל ראפ עליו השלום, שהוא אמר לי שהוא ראה בעיניו. הגיע פעם יהודי ל-770 וחיכה לרבי בפתח של 770. הרבי חזר מהאוהל. הרבי לא נטל ידיים באוהל. הרבי נטל ידיים ב-770 וכאשר הרבי נכנס ל-770 אותו יהודי הוא היה מחסידויות פולין, אז הוא ניגש לרבי ונתן יד לשלום עליכם, אבל הרבי סימן לו שהוא צריך ליטול ידיים. הרבי הלך ליטול ידיים ומייד אחרי נטילת ידיים הרבי נכנס לתפילת מנחה. בסיום התפילה, אה, אחרי שהסתיימה התפילה במקום הסדר הרגיל היה שהרבי היה חוזר לחדרו, אז הרבי התחיל להסתובב עם העיניים, להסתכל על הקהל והרבי חיפש את אותו יהודי שנתן לו שלום. ואז הרבי ניגש אליו והרבי אמר לו "קומט אייך שלום עליכם, מגיע לכם-- קומט אייך שלום עליכם, מגיע לכם שלום עליכם" והרבי נתן לו שלום לבבי. זאת אומרת העניין הזה, גודל העניין של להחזיר שלום ליהודי זה צריך לזכור. ומצד העניין הזה אמרו הפוסקים שמותר גם קודם התפילה להחזיר שלום. בהלכה כתוב

27:32 דובר 2 על העניין הזה של נתינת שלום לאדם אחר, אבל צריך לזכור שכמובן כפשוט שאסור לדבר סתם דברים בטלים קודם התפילה. אה, מופיע בפוסקים ככה, ככה מופיע בספר חסידים שלא לדבר, ככה הוא מופיע, הוא אומר, כותב בצורה מאוד חזקה לא לדבר עם אדם קודם התפילה. והאמת שיש לנו במכתבים של רבותינו נשיאינו הרבי כותב שסיבת המחשבות זרות קודם התפילה זה בגלל דברים בטלים שקודם לכן. כאשר אדם מדבר דברים בטלים קודם התפילה אז אחר כך בשעת התפילה אין לו יישוב הדעת בתפילה, הוא חושב על מה שהוא דיבר קודם לכן. והרבי אומר שזה זה אחד מהסיבות של המחשבות זרות בתפילה. אדם שמנסה לכוון אבל הוא לא מצליח, הוא לפני זה היה עסוק בעניין אחר. מישהו אמר פעם על דרך הצחוק למה היהודים כל כך מצליחים בעסקים? כי הם שלוש פעמים ביום עוצרים וחושבים על העסקים במקום לחשוב על התפילה, אז הם חושבים על העסקים, אז הם מצליחים בעסקים. כמובן, כפשוטו שצריך קודם התפילה, אה, להפסיק לדבר דברים בטלים כדי שהוא יוכל להתפלל כראוי. זה מה שכתוב, זה הפשט של מה שכתוב. חסידים הראשונים היו יושבים שעה אחת קודם תפילתם, שמפסיקים להתעסק עם דברים אחרים כדי להתעסק אך ורק עם התפילה. יש ספר שנקרא אגרות קודש של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק יחד, זה יצא בהתחלה, ויש שם מכתב שהוא שייך לאחד מרבותינו נשיאינו. העורכים כנראה לא ידעו למי, אז השאירו אותו בספק למי. ושם במכתב כותב ה-- זה שוב, זה אחד מרבותינו נשיאינו, אני אקרא את הלשון, כתוב שם, להיות כל איש זהיר ונזהר ברוחו במאוד מאוד מלדבר דברי חול ומילי דעלמא לפחות שעה אחת קודם התפילה של שחרית

29:20 דובר 2 וחצי שעה קודם תפילת מנחה. זאת אומרת שכל יום לפני תפילת שחרית לפחות שעה לא לדבר כלל דברים בטלים, ולפני מנחה הוא אומר חצי שעה. ובפרט מביא שמה במכתב מלעשות אגודות בחצר מקדש מעט, חס ושלום, לא מיניה ולא מקצתיה. זאת אומרת העניין הזה של דיבור של דברים בטלים קודם התפילה, אז הוא מושלל לחלוטין. כלומר על פי ההלכה ראינו שאסור ללכת ולהשכים לאדם אחר לומר לו שלום או לפגוש אותו, גם כן נהגו שלא לומר שלום אלא לשנות בלשון, אבל לדבר ממש דברים בטלים גם כן אנחנו רואים שצריך להיזהר בזה, וזה היסוד של כל המחשבות זרות שבתפילה. נדבר עכשיו על התעסקות קודם התפילה עם עניינים אחרים. אז כתוב בהלכה שאסור לאדם להתעסק בצרכיו קודם תפילת שמונה עשרה בשחר, כדי שלא יפנה ליבו לשום דבר עד שיתפלל. הוא אומר שיש כאלה שמקילים בזה אחרי ברכות השחר, אבל לכתחילה לא לעשות את זה, וכן אסור לצאת לדרך בבוקר עד שיתפלל שמונה עשרה, אלא אם כן הוא יוצא בשיירה ואינה ממתינה לו, אז הוא יכול לצאת. אם יש לבן אדם אוטובוס בזמן מסוים ואם הוא יחכה הוא יפסיד את האוטובוס, מותר לו לנסוע, זה כמובן בתנאי שהוא יוכל להתפלל בהמשך. אבל אם לאדם אין אוטובוס והוא תלוי בכוחות עצמו, יש לו רכב, אז לכתחילה הוא צריך להתפלל לפני שהוא יוצא לדרכו. אלא אם כן כמובן הוא יוצא על מנת להתפלל במקום אחר, יש אדם שהוא נוסע למקווה או נוסע לבית כנסת, כמובן שבזה מותר לו לנסוע לשם, אבל לנסוע לדברים אחרים או לנסוע לדרכו, אדם צריך לצאת לדרך, לכתחילה הוא צריך להתפלל ואחר כך לצאת לדרכו. בנוגע להתעסקות בצרכיו, אז בזה

31:09 דובר 2 באמת האריכו הפוסקים מה נחשב בדיוק התעסקות קודם התפילה. אז יש פוסק, פוסק חסידי שמובא, גם הרבי מביא אותו כמה פעמים, יש אשל אברהם. יש בשולחן ערוך שלנו אשל אברהם ולפעמים הכוונה לפרי מגדים, אבל פה הכוונה לאשל אברהם מבוטשאטש. הוא מביא שההתעסקות שאסורה היא דווקא אם יש בזה התעסקות, אם יש בזה איזה עסק, אבל יש דברים שהם לא דורשים עיסוק מסוים, הם לא דורשים טרדה או טרחה או שהייה וכדומה. דברים כאלו הם דברים שאדם עושה כדרכו בביתו, הם מותרים לעשות קודם התפילה, ולכן הפוסקים כתבו שמותר לאדם לסדר את מיטתו, מותר לו להוריד אשפה וכו' בזה לפני התפילה. ישנם פוסקים גם כתבו שאם הוא רוצה הוא יכול לשים את הבגדים שלו בכביסה ולהפעיל את המכונה, את מכונת הכביסה, זה דברים שאינם דורשים, אה, יגיעה וטרחה ושהייה והתעסקות. הם דברים שנעשים בזה לפעמים כדרכו. על דרך זה הביאו הפוסקים שכל דבר שיש בו מצווה גם כן מותר. מאיפה למדו את זה? אנחנו רואים בהלכות שבת, אה, אדמו"ר הזקן גם כן מביא את זה, שאם אדם יודע שבשעה מסוימת, אה, כבר לא יהיה לו מה לקנות בחנות, או שמה שיש לקנות בחנות יהיה ברמה פחותה יותר. נניח יש מקומות שאם אדם ילך, אם אדם ילך אחרי התפילה עד שהוא יסיים את התפילה יהיה עשר, אחת עשרה, הוא יגיע, הוא לא יודע אם יהיה חלות, אם החלות שהוא רוצה יהיה, אם יהיה ירקות כמו שצריך, וכעת הוא נמצא בשעה שבע, החנות נפתחת, אבל הבעיה היא שהתפילה היא בשמונה. אז כתוב בהלכה שאם הוא יודע שאחרי התפילה, אם יכול להיות שאחרי התפילה לא יהיה לו

32:51 דובר 2 את הצרכים שהוא צריך לשבת כמו שצריך, אז מותר לו כעת ללכת ולקנות גם קודם התפילה. מדוע? כי יש בזה עניין של מצווה. מכיוון שיש בזה עניין של מצווה, אז גם קודם התפילה, למרות שבדרך כלל ההתעסקות קודם התפילה היא אסורה, אבל פה בגלל שזה עניין של מצווה אז זה גם כן מותר קודם התפילה, ולכן אם לאדם יש דבר שהוא לא דורש טרדה רבה או שיהוי וצריך לעשות אותו דווקא קודם התפילה, אז מותר על פי ההלכה לעשות את זה קודם התפילה. אם יש איזשהו ביקור חולים או ניחום אבלים, או כיוצא בזה שאחרי התפילה הוא לא יוכל להיות, אז זה מותר לעשות גם קודם התפילה. על דרך זה שאר הדברים שהם קשורים עם ההכנה, בדרך כלל זה מצוי מאוד שעל הבוקר קמים, מכינים סנדוויצ'ים לילדים, לדרך, אה, וכיוצא בזה, אז גם כן הפוסקים מביאים שיש בזה גם מצווה שהוא עוזר לבניו בהכנות לתלמוד תורה, ואפילו אם אין בזה מצווה ממש, אז אלו הן מהמלאכות שהן לא דורשות עסק מיוחד וטרדה מיוחדת, ולכן מותר לעשות אותן גם קודם התפילה. על דרך זה, אם אדם צריך ללכת לחנות ולקנות כדי שיהיה לו באמת להכין לילדים את המוצרים של לחם וחלה וכיוצא בזה, אז מותר לעשות את זה גם קודם התפילה. מדוע? כי שוב, הדברים הללו הם מהדברים הקלים שעושים אותם לצורך מצווה, אז מותר לעשותם. יש מלאכות שנאסרו לעשות קודם הזמן של מנחה, שזה כתוב במשנה, אסור להיכנס למרחץ ולהסתפר, אה, סמוך למנחה, שזה אומר עוד לפני זמן המנחה, לפני שהגיע הזמן של המנחה, כבר חצי שעה קודם לכן אסור להתעסק עם הדברים הללו. אבל בנוגע לשחרית, אם אנחנו מדברים

34:31 דובר 2 כעת בנוגע לעלות השחר, אז אם זה לפני עלות השחר מותר להיכנס למרחץ או להסתפר, מכיוון שזה דבר שהוא לא מצוי. לא מצוי בדרך כלל שאדם קם עוד לפני הזמן של עלות השחר ומתחיל להסתפר, ולכן מכיוון שזה לא מצוי אז חכמים לא גזרו בזה, ולכן אם אדם מסתפר בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, לפני עלות השחר, אז אין בכך בעיה שזה נעשה קודם התפילה. אבל, אה, מביא אדמו"ר הזקן שדבר כזה שהוא קשור עם מלאכה, עשיית מלאכה, לצאת לעבודה וכולי, אה, בזמנם כתוב במשנה עניין של בורסקי, להפך בעורות, זה היה אחת המלאכות שהיה דורש התעסקות, אז זה אסור גם סמוך לשחרית. למה? כי זה דבר שמצוי שהאדם ישכים למלאכה לפני עלות השחר, ולכן בזה גם גזרו שברגע שמגיע חצי שעה קודם עלות השחר, אז אדם לא יתעסק עם מלאכות ש... הוא עלול לשכוח שהגיע זמן התפילה ולהמשיך להתעסק, אלא הוא צריך דבר ראשון להמתין לזמן תפילה ולזמן שהוא יכול להתפלל ולהתפלל, ורק לאחר מכן הוא יכול לעשות מלאכה. כתוב בהלכה: אסרו חכמים לאכול או לשתות משהעלה עמוד השחר עד שיתפלל שמונה עשרה. כלומר, שוב, זמן תפילה מתחיל מעמוד השחר, ולכן משהעלה עמוד השחר, מעיקר הדין אסור לאכול. ומצאו לדבר הזה איסור חמור כי מצאו לו סמך בכתוב, כמו הסמכת הכתוב ״לא תאכלו על הדם״. מה זה ״לא תאכלו על הדם״? אז הביאו הפוסקים, הביאו... כתוב בגמרא שלא לאכול קודם שמתפללים על דמכם, ומי שאוכל ושותה קודם לכן, אז כתוב עליו בגמרא עניינים חמורים. עליו הכתוב אומר: ״ואותי השלכת אחרי גויך״. ומופיע שם שאמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שאכל ושתה ונתגאה, אז קיבל עליו עול מלכות שמיים.

36:32 דובר 2 לכן מעיקר הדין על פי ההלכה אסור לאכול קודם התפילה. מה שכן מותר קודם התפילה זה לשתות מים, דברים כאלו שאין בהם ממש עניין של גאווה. אבל דברים אחרים שיש בהם עניין של גאווה, כמו אוכל. מה זאת אומרת עניין של גאווה? לא שאדם אוכל בשביל גאווה, אבל עצם העניין של אכילה יש בה יישות. אנחנו יודעים מה שכתוב בחסידות, שהאכילה עצמה מגשמת. אז האכילה עצמה שיש בה יישות היא לא יכולה להיות קודם התפילה. גם בחסידות מבואר ההסבר בזה שהתפילה היא זאת שנותנת את הכוח ל... לברר, לברר את כל העניינים של המאכלים, ולכן לא יכול להיות שאדם יאכל קודם התפילה. למה לא יכול להיות שאדם יאכל קודם התפילה? כי כאשר אדם מתפלל אז יש לו את הכוח לברר את המאכלים, אבל אם הוא לא התפלל עדיין, איך יהיה לו כוח לברר את המאכלים? בלשון של אדמו"ר הזקן, איך יעלה הוא למעלה והוא עצמו מקושר למטה? אם אדם קשור לעניינים הארציים והגשמיים, איך הוא יכול להעלות את העניינים הרוחניים? איך הוא יכול להעלות המאכלים הגשמיים לרוחניות, לקדושה? אבל כתוב בהלכה שלצורך רפואה מותר לאכול קודם התפילה. אם אדם צריך בשביל הבריאות שלו לאכול קודם התפילה, זה מותר לו. אותו דבר כתוב בהלכה שאם אדם רעב וצמא והוא לא יכול לכוון עד שיאכל או ישתה, אז מותר לו לאכול ולשתות קודם התפילה. אדמו"ר הזקן מוסיף: ״ואפילו עכשיו שאין מכוונים כל כך בתפילה, גם כן מכל מקום אם רוצה לאכול ולשתות כדי לכוון הרשות בידו״. אז אם אדם רוצה לאכול או לשתות על מנת שיהיה לו כוח לכוון בתפילה, אז מותר לו לאכול ולשתות קודם התפילה. למעשה הדבר הזה משמש כסמך למנהג

38:33 דובר 2 חסידים שהרבי מעורר עליו כמה פעמים, על העניין של אכילה קודם התפילה, אכילת מזונות קודם התפילה, והדבר גם מופיע בהיום יום. מופיע הסיפור הזה, מופיע בהיום יום של י' שבט, עם הרבנית רבקה נשמתה עדן, שהיא הייתה כבת שמונה עשרה. היא הייתה, הרופא ציווה עליה שהיא תאכל מיד כשהיא קמה מצד הבריאות, אבל היא לא רצתה לאכול קודם התפילה. היא הייתה צדקת והיא הייתה קמה מוקדם מאוד והייתה מתפללת, ומיד אחרי התפילה היא הייתה הולכת לאכול. החותן שלה, הסבא שלה, היה הרבי הצמח צדק. הרבנית רבקה הייתה אשת הרבי המוהר"ש, והרבי המוהר"ש קרא לה והוא אמר לה שיהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. למה? כי על המצוות נאמר ״וחי בהם״. מה זה ״וחי בהם״? צריך להכניס חיות במצוות, ובכדי שיוכלו להחדיר חיות במצוות חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. ואמר הצמח צדק שלא צריך לעשות זאת בכפייה, ועדיף, וזה הביטוי החסידי המפורסם, לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול. ואז הוא בירך אותה באריכות ימים. והרבי היה... והרבי מסיים בהיום יום שהעניין הזה צריך להיעשות בשמחה. ככה גם מופיע במכתבים, שלא... שהיו אנשים שהיה קשה להם העניין הזה, והרבי אמר שיעשו את זה בשמחה, כי ככה הם יוכלו להתפלל כראוי וככה הם עושים את רצון השם. אבל במקום להעיר שכמובן יסוד העניין של אכילה קודם התפילה זה רק כדי שיוכלו לכוון. אז בוודאי אין הכוונה שיתחילו לפתוח סעודות שלמות ו... ולאכול, ליטול ידיים. גם יש מהרבי בפשטות שהרבי כותב שהעניין הזה של פת שחרית זה לא העניין של המזונות קודם התפילה, זה עניין בפני עצמו. אז פשוט שלא הכוונה לאכול ולשתות באופן של... באופן מגושם וכולי. הכוונה בעיקר

40:34 דובר 2 שאדם יאכל מה שיאכל, מזונות, כדי שיהיה לו באמת כוח להתפלל כמו שצריך. אבל לא הכוונה, כי הרי הסיבה שאסור לאכול זה כי יש בזה גאווה. רק מה, שאם אדם אוכל בפשטות, אם אדם אוכל לצורך התפילה אז אין בזה גאווה, כי כל האכילה היא נעשית לצורך התפילה. אבל אם יש אכילה כזאת שהיא לא לצורך התפילה, אדם מתחיל ויושב ואוכל... אז בעניין הזה לכאורה באמת צריך להיזהר. אותו דבר בעניין של נטילת ידיים. אז ודאי שאם יש לאדם רק לחם, מצד הדין אין הבדל בין לחם למזונות. עיקר זה שאסור לאכול קודם התפילה זה גם מזונות, אבל בפשטות ההיתר שעליו הרבי מדבר זה לאכול קודם התפילה כדי שתוכל להתפלל. אם יש לו רק לחם והוא רעב ורוצה באמת להתפלל בכוונה אז על פי ההלכה פשוט יכול גם לאכול לחם. אבל עיקר העניין, שוב צריך לזכור, זה היסוד של הדברים, שכל האכילה שהותרה או שזה היה מנהג לאכול קודם התפילה זה אך ורק כאשר זה נעשה באמת לצורך התפילה. עוד דבר מביא אדמו"ר הזקן, שאפילו ללמוד, כלומר לא רק התעסקות עם צרכיו, אלא אפילו ללמוד שלכאורה לימוד זה עניין של קדושה, גם כן אסור ברגע שהגיע זמן התפילה. החשש שאם הוא יימשך בלימודו הוא ישכח את התפילה. ולכן אומר אדמו"ר הזקן אם הוא רגיל ללכת לבית הכנסת בזמן מסוים, אדם יש לו מניין קבוע בשעה תשע, בשעה שמונה בבית הכנסת והוא רגיל ללכת למניין, אז הוא יכול ללמוד בביתו גם קודם התפילה. למה? יש לו זמן קבוע שבזמן הזה הוא מתפלל, אז אין חשש שהוא ישכח את התפילה. גם כן אומר אדמו"ר הזקן אם הוא מלמד תורה לרבים, אפילו

42:27 דובר 2 אם הוא לא רגיל ללכת לבית הכנסת גם כן מותר. מדוע? כי העניין הזה של זכות הרבים זה דבר גדול, ואם הוא יבטל את זה אז הם לא יוכלו ללמוד ולכן עדיף שימסור את השיעור לרבים. אומר אדמו"ר הזקן אם זה שיעור של רבים, אפילו אם עובר זמן תפילה, אז גם כן עדיף שימסור את השיעור לרבים ולא יבטל אותו מאשר שלא ילמד וילך להתפלל. כמובן שאין הכוונה בנוגע ללימוד חסידות. לימוד חסידות זה אדרבה, זה חלק וזה הכנה מוכרחת לתפילה. העניין של לימוד חסידות הוא חלק מההכנות שאדמו"ר הזקן מציין שהם צריכים להיות קודם התפילה, והרבי גם מביא מנהג טוב שנהגו חסידים בדורות קודמים. העניין של לימוד פרק תניא קודם התפילה, וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה. העניין הזה הוא גם יסוד בהלכה. כתוב שאדם קודם התפילה הוא צריך להתבונן בגדלות הא-ל ובשפלות האדם. הוא צריך להתבונן בעניין הזה. הדברים שמופיעים בחסידות, ידיעת השם, הדבר הזה הוא ממש חלק מהתפילה, ובוודאי שהדבר הזה הוא מוכרח לצורך התפילה. לא רק שהוא מותר, אלא הוא מוכרח ממש כדי שבאמת האדם יתפלל כראוי ובאופן שנדרש על פי ההלכה. יש וורט מר' שלמה חיים קסלמן כמדומני, שאמר פעם שכתוב לפני ברכת החודש, כתוב בסידור: נכון לידע את הזמן של המולד. וכמו שבאמת רואים המנהג שדופקים ב-- דופקים על הבימה ומודיעים מתי הוא זמן תפילה, מתי הוא זמן המולד, וכולם רצים לשמוע מתי הזמן, מתי הזמן, כמה חלקים, כמה שעות. הוא אומר אבל כתוב גם בשולחן ערוך שזה חובה, אה, ללמוד קודם התפילה. חובה להתבונן בשפלות האדם, בגדלות הא-ל. אז זה כתוב חובה גמורה. הוא לא רואה שאנשים רצים לעשות את זה. פה כתוב נכון

44:18 דובר 2 לידע את זה, הוא רואה שכולם רצים. אז כמובן שהעניין הזה של לימוד קודם התפילה הוא לא רק מנהג טוב ומנהג חשוב, אלא זה באמת מעיקר הדין, העניין הזה של התבוננות בגדולת הא-ל, שזה כל העניין של חסידות, ידיעת השם וכו'. אז העניין הזה הוא לא רק מנהג טוב אלא הוא ממש הכרח קודם התפילה וכך באמת צריך לנהוג. כאשר אדם כל יום קם משנתו, תיקנו חכמים שהוא יברך ויודה לקדוש ברוך הוא על סדר הנהגת העולם ומה שהבריות נהנים מהצורה שבה הקדוש ברוך הוא ומהדברים שאותם ברא הקדוש ברוך הוא, האדם. וסיבה נוספת שתיקנו את הברכות הללו זה גם כדי להשלים את העניין של מאה ברכות. אדם חייב כל יום לברך, אה, מאה ברכות. התקנה הזאת היא תקנה קדומה, אבל אחר כך דוד המלך עליו השלום תיקן את זה שוב, שהיו מתים כל יום מאה נפשות מישראל ולא היו-- לא, לא ידעו למה מתו הנפשות. למה מתו המאה היהודים הללו כל יום. ודוד המלך חקר והבין ברוח הקודש, כך הלשון של אדמו"ר הזקן, והוא תיקן מאה ברכות בכל יום. כלומר, הוא תיקן תקנה שכל אדם, כל יהודי צריך לומר מאה ברכות בכל יום. ויש רמז לדבר, כתוב: "נאם הגבר הוקם על", "על" זה בגימטריה מאה. ועוד סמך לדבר מצאו מהתורה, כתוב בפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" אז אמרו חכמים אל תקרא "מה", "ועתה ישראל מה", אלא "ועתה ישראל מאה ה' אלוקיך שואל מעמך". כלומר שהקדוש ברוך הוא דורש מכל יהודי שיאמר מאה ברכות בכל יום. למעשה, העניין הזה של מאה ברכות הוא שייך בעיקר לגברים ולא לנשים, כי חלק מהברכות שהפוסקים

46:27 דובר 2 הביאו, הפוסקים מנו, תכף נאמר את מספר המאה ברכות שצריך לברך, וחלק מהברכות הללו הן ברכות ששייכים רק לגברים, כמו ברכת הציצית, ברכת התפילין וכיוצא בזה, ולכן-- ברכת שלא עשני אישה, ולכן ברור שעיקר החיוב של חכמים היה על גברים. אבל למעשה הרבי מביא שגם ודאי שנשים יש להם את השכר. רואים שהעניין הזה של מאה ברכות זה קשור עם בריאות ויש בזה זכויות שהובאו בספרים, ולכן למעשה גם נשים שייכות לזה. אם הם רוצים לברך את המאה ברכות ולזכות למה ש-- למה שמגיע בעקבות זה. אותו דבר הרבי מביא שבנוגע לילדים שהגיעו לגיל חינוך וכבר מתחילים לברך, כמו שאנחנו מקפידים, הרבי מביא לברך עם ילדים עוד לפני שהם מגיעים לגיל חינוך, מהרגע שהם מתחילים לדבר אז מהגיל הזה כבר שייך להתחיל העניין של מאה ברכות. למעשה, מה הם באמת המאה ברכות שתיקנו? אדמו"ר הזקן מונה את המניין של המאה ברכות ולמעשה אם אנחנו נספור את הברכות שאנחנו אומרים כל יום אז יוצא מאה, אולי אפילו קצת יותר ממאה. כאשר האדם מתפלל שלוש פעמים ביום תפילת שמונה עשרה, יש לנו בכל תפילה תשע עשרה ברכות למעשה, כי רבן גמליאל ובית דינו הוסיפו עוד ברכה. אחר כך יש לנו עוד ברכות, אה, הברכות שבתפילה. אם נתחיל עם הערב, אז יש לנו את ברכות קריאת שמע שלפניה ושלאחריה, יש שמה חמש ברכות. אחר כך, אם אדם אוכל סעודה בלילה אז יש לו עוד שמונה ברכות, מביא אדמו"ר הזקן. כאשר הוא אוכל, נוטל ידיים, מברך על נטילת ידיים, המוציא. הברכות שלאחר הסעודה, יש לנו עוד ארבע ברכות. כשהוא מברך על היין, אם הוא מברך על היין אז יש לו ברכת בורא פרי

48:21 דובר 2 הגפן ואחר כך ברכה אחרונה על הגפן. על כל פנים לא נמנה כעת את כל הברכות, אבל לפי החשבון יוצא שביום רגיל, ביום חול, יש לאדם מאה ברכות. הבעיה היא מה עושים עם הברכות של שבת, כי בשבת אין לנו הרי תשע עשרה ברכות. בתפילת שמונה עשרה של שבת יש רק שבע ברכות. אמנם יש תפילת מוסף שאין ביום חול, אבל עדיין חסרים הרבה ברכות בשבת. אז מביא אדמו"ר הזקן שבשבת האדם צריך לזכור לאכול עוד פירות והוא מברך על הריח וכדומה כדי להוסיף במניין המאה ברכות. מי שאין לו פירות, אומר אדמו"ר הזקן, שהוא יכול לכוון לענות אמן כאשר הוא שומע את קריאת התורה ואת המפטיר, אז יש שמה עוד הרבה ברכות. כל עולה לתורה מברך לפניה ולאחריה, ובהפטרה יש ברכות לפניה ולאחריה. אז למעשה הוא יכול על ידי זה להשלים את מניין המאה ברכות. גם ביום כיפור כשאין פירות הוא יכול על ידי זה להשלים את מניין המאה ברכות, ואותו דבר עם הברכות של חזרת הש"ץ. אבל זה רק, אומר אדמו"ר הזקן, מי שאין לו פירות. מי שיש לו פירות לכתחילה עדיף שיברך על הפירות, או ביום כיפורים שיברך על הבשמים. מה שכן צריך לזכור, וזה דבר חשוב מאוד, שאי אפשר לברך פעמיים, אה, סתם כך. כלומר, אדם לא יכול לברך בורא מיני מזונות ואחר כך לעשות על המחיה ולברך עוד הפעם בורא מיני מזונות. זה נקרא ברכה שאינה צריכה, במקרים מסוימים ברכה לבטלה, ולכן לכתחילה צריך לזכור שלא להיכנס עם העניין הזה של מאה ברכות לשאלות של ברכות הנהנים. צריך שיהיה הפסק זמן בנוגע לברכת הריח, צריך שיהיה היסח הדעת בין ברכה לברכה. כלומר, שהוא יסיח את

50:03 דובר 2 דעתו מהריח שעליו הוא בירך בורא מיני בשמים ואחר כך מברך שוב. אותו דבר בנוגע לברכות הנהנים. לא ניכנס כעת לכל הדינים של ברכות הנהנים, הדינים השונים שיש בברכות הנהנים. בכל אופן, אז אמרנו שיש את החובה של לברך מאה ברכות בכל יום. זה אחד מהסיבות לעניין הזה של ברכות השחר. נעבור לדינים בפועל של ברכות השחר. אז נהוג דבר ראשון אצלנו, המקום שבו אומרים את ברכות השחר זה הבית. למרות שבשולחן ערוך נפסק-- כתוב שהמנהג הוא לאומרם בבית הכנסת, הרי כיום כאשר יש איחור של זמן עד שמגיעים לבית הכנסת, אז עדיף, כמו שהרבי כותב, המנהג שלנו הוא לאומרם בבית, שאומרים בבית את ברכות השחר ואחר כך כשמגיעים לבית הכנסת ממשיכים עם שאר התפילה. עוד דבר שמופיע במנהגים, מופיע בהיום יום, שצריך לשטוף את הפה לפני ברכות השחר כדי שבאמת ברכת ברכות השחר, הברכה שמברכים את הקדוש ברוך הוא תהיה בפה נקי. מלבד ימי התענית, בתענית אסור לאדם, לאדם רגיל, לשטוף את הפה בימי התענית, ולכן מלבד ימי התענית שבהם אי אפשר לשטוף את הפה, בשאר הפעמים שמברכים ברכות השחר, בשאר ימות החול או בשאר הימים בכלל, אה, לפני ברכות השחר שוטפים את הפה. בנוגע לזמן, אדם שהיה נעור בלילה, מהו הזמן ש-- האם הוא יכול לומר ברכות השחר? אז בנוגע למהו הזמן שבו אפשר לומר ברכות השחר זוהי סוגיה נפרדת שלא ניכנס אליה כעת. אבל בנוגע לעצם העניין של אמירת ברכות השחר, למרות שהוא לא היה נעור-- למרות שהוא היה נעור כל הלילה, שהוא לא ישן בלילה, אז הרבי מביא מהרבי הקודם, הלשון של הרבי זה הוראה בחשאי. כלומר, לא כתבו את זה כמנהג קבוע וכהלכה קבועה, אבל

51:57 דובר 2 בפועל הרבי, כמפורסם הרבי פעם אמר בנוגע לעניין אחר שכאשר השווער אמר לי את זה הוא ידע שאני אעשה מזה רעש ואני אעביר את זה הלאה. אז הרבי מביא את זה כדבר שהוא פשוט וכהוראה הלאה לומר את כל ברכות השחר, גם אם אדם היה נעור כל הלילה, גם אם הוא לא ישן בלילה הוא מברך את כל הברכות, גם ברכות כאלה שיש דעות בפוסקים האם לומר אותן או לא, על נטילת ידיים, אשר יצר וכולי. את כל הברכות הללו, אלוקי נשמה, את כל הברכות הללו אומרים גם כאשר האדם היה נעור כל הלילה. הרבי מביא מהרבי הרש"ב, שהרבי הרש"ב נהג לומר ברכות השחר ללא גרטל, והרבי גם, אה, בשיחות כמדומני כמה פעמים הרבי הסביר את העניין מה זה אומר בעבודת השם, מדוע הרבי הרש"ב אמר ברכות השחר ללא גרטל. אז באמת המנהג הוא שברכות השחר לא אומרים עם גרטל. רק ראוי לציין כאשר מדברים על זה שבמכתב של אבא של הרבי לרבי יש מכתבים של אבא של הרבי לרבי מלפני החתונה, אז רואים שמה שאבא של הרבי כותב לו על כל מיני הוראות אחרי החתונה. אחד העניינים שאבא של הרבי כותב לו שכן ישים גרטל בברכות השחר. אבל למעשה אני לא יודע מה בפועל המנהג של הרבי, הרבי לא אמר ברכות השחר בבית כנסת ברבים, אבל על כל פנים בנוגע לציבור חסידים אז הרבי בפשטות כותב שאמירת ברכות השחר, הרבי מביא את המנהג שזה ללא גרטל. למרות שכמו שדיברנו בנוגע לנשים, אין להן חיוב במאה ברכות, מדוע אין להן חיוב במאה ברכות? אמרנו כבר שמצינו שהפוסקים הברכות שהם מנו, שמתוך המאה ברכות יש כמה ברכות שלא שייכים לנשים, למרות

53:47 דובר 2 זאת ברכות השחר גם נשים חייבות בזה. הסיבה שנשים חייבות בפשטות ברכות השחר, ברכות השחר זה כמו, גם כמו ברכות הנהנין. כלומר מלבד הטעם של מאה הברכות בכל יום, יש גם טעם שהברכות הללו הם ברכות של שבח והודאה לקדוש ברוך הוא על הדברים שמהם אנחנו נהנים, מה שהוא עשה במנהגו של עולם בבריאתו של עולם, מהדברים הללו שהם לצורך האדם, ולכן גם נשים חייבות בברכות הללו. עוד דבר כללי בנוגע לברכות השחר, המנהג לומר כך מופיע גם בספרים, לומר את ברכות השחר בעמידה דווקא. אז, אה, נעבור כעת לדינים של ברכות השחר ולסדר של ברכות השחר בפועל. אז בסידור דבר ראשון מופיע ברכת על נטילת ידיים. למעשה האדם צריך ליטול את ידיו כל בוקר, מופיע בשולחן ערוך ובפוסקים כמה סיבות לזה. בשולחן ערוך מביא אדמו"ר הזקן שני טעמים לזה. טעם אחד הוא טעם שגם על פי נגלה וגם על פי קבלה, שכאשר האדם ישן אז בשעת השינה שורה עליו רוח טומאה, וכאשר הוא מתעורר מסתלקת רוח הטומאה ושורה רק על ידיו. לכן כאשר האדם קם בבוקר הוא נוטל את ידיו על מנת להעביר את רוח הטומאה ואדמו"ר הזקן מאריך שחכמי הזוהר, חכמי הקבלה מאוד מאוד החמירו שלא לקום, שלא לגעת באוכל ולא לגעת ב-- זה כתוב כבר בגמרא, לא לגעת ב-בנקבים שבפי וכולי, שבפניו, בפי, באפו לפני נטילת ידיים. זה טעם ראשון, העניין הזה של רוח הטומאה. טעם נוסף שמביא אדמו"ר הזקן, הרשב"א כותב שהכוהנים כל בוקר היו נוהגים ליטול את-- ליטול את הידיים כאשר הם היו מקדשים את עצמם לעבודה. כך גם יהודי כאשר הוא קם בבוקר הוא מתחיל את עבודת השם היומית שלו. ומהי ההכנה לעבודת השם

55:44 דובר 2 היומית? ההכנה לעבודת השם היומית זה נטילת ידיים. כאשר האדם נוטל ידיים בבוקר כך הוא מתחיל את עבודת השם שלו. לכן אצל חסידים, אה, בפועל גם כן הקפידו מאוד על נטילת ידיים עוד כאשר הוא עדיין לא קם מהמיטה. יש ב"אשל אברהם" בשם רבי זושא מאניפולי הוא מביא את זה. כתוב, "יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס", כאשר האדם מניח את רגליו זה צריך להיות לאחר נטילת ידיים, שיהיה באופן כזה שהוא מתייצב באופן טוב. כלומר שדבר ראשון עוד לפני שהוא קם ממש הוא נוטל את ידיו. אחר כך, מטבע הדברים כאשר אדם קם הוא הולך לשירותים ולכתחילה הליכה לשירותים צריכה להיות לפני ברכת אשר יצר שבברכות השחר ואחרי ברכות השחר נהגו חסידים ליטול ידיים שוב עם מגבת כמו שנוטלים נטילת ידיים לסעודה, אבל רק לסירוגין. על כל פנים לא נדבר כעת על נטילת ידיים. נדבר כעת על הברכות. אז הברכה בפשטות של על נטילת ידיים מברכים את זה על נטילת הידיים השנייה. אולי אפשר לומר שהנטילת ידיים השנייה זה כנגד הנטילת ידיים הזאתי של הכהן שהיה מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, שאז מתחילה עבודת השם של היהודי שהוא מתחיל את עבודת השם שלו בתחילת היום, ולכן הוא מברך מיד לאחר מכן על נטילת ידיים. לאחר מכן מברכים אשר יצר. כבר אמרנו שגם אם האדם לא היה בשירותים אז הוא יכול לברך על פי ההלכה אשר יצר כברכות השחר, אבל לכתחילה עושים את זה לאחרי השירותים. אחר כך בסידור מופיעה ברכת אלוקי נשמה. כתבו הפוסקים שכאשר אומרים אלוקי נשמה צריך להפסיק בין האלוקי לנשמה, שלא יישמע חלילה שהיהודי אומר שהנשמה היא האלוקי שלו, אלא הפירוש הוא

57:37 דובר 2 למרות שכמובן הנשמה היא חלק אלוקי ממעל ממש, אלא הפירוש פה בברכה: אלוקי, אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא, נשמה שנתת בי טהורה היא. הנשמה זה הולך על ה-- גם בסידור מופיע פסיק שם: אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אחרי ברכת המחזיר נשמות לפגרים מתים מתחילות ברכות השחר, שהם על סדר הברכות. הברכה הראשונה: הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. אז בחדר כולם למדו שהשכוי זה התרנגול, אבל האמת היא שהטור כותב בסימן מ"ו, כאן הסימן של ברכות השחר, כותב הטור ש-- השכוי זה הולך על הלב של האדם. יש פסוק, "מי נתן לשכוי בינה?" השכוי הולך על הלב של האדם. אומר הטור, מכיוון שבלשון ערבי, ככה זה הלשון של הטור, גם לתרנגול קוראים שכוי, לכן תיקנו שהברכה הזאתי של הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה תהיה קשורה עם שמיעת קול התרנגול. זאת אומרת, כמו שאדמו"ר הזקן כותב, שאם אדם היה ער כל הלילה והוא שמע קול התרנגול לקראת הבוקר, הוא יכול לברך הנותן לשכוי בינה. לאחר מכן יש לנו את שאר הברכות: פוקח עיוורים זה על הראייה. אחר כך מתיר אסורים וזוקף כפופים. למעשה, וזה חשוב להלכה, הפירוש של הברכות הללו: מתיר אסורים מברכים על כך שהאדם מניע את עצמותיו הכפותים, כאשר הוא מניע את עצמותיו הכפותים. כלומר, אה, בכל הלילה כאשר האדם ישן העצמות היו כמו כפותות. אז כאשר הוא מברך מתיר אסורים, שהוא יכול להזיז אותם. אחר כך כשהוא מברך זוקף כפופים, כי כל הלילה הייתה קומתו כפופה, ועכשיו, בלשון של אדמו"ר הזקן, עמדה על מעמדה. למה זה חשוב פה? חשוב תמיד. זה כמובן הפירוש של הברכות, אבל בשתי הברכות

59:41 דובר 2 הללו, בשתי הברכות הללו יש דבר מעניין שכותב אדמו"ר הזקן-- כותבים הפוסקים, אדמו"ר הזקן גם מביא את זה, שאם אדם בירך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוקף כפופים", בטעות הוא דילג על ברכת מתיר אסורים, הוא לא יכול לחזור ולברך מתיר אסורים. מדוע? כי הזוקף כפופים כולל בתוכו את המתיר אסורים. כלומר, כאשר אדם קומתו זקופה, אז ודאי שהוא לא, ודאי שהוא לא צריך לברך על כך שעצמותיו זזים, כי כבר קומתו זקופה זה יותר מזה. כמו שבכלל מאתיים מנה. אז ממילא בנוגע לכל ברכות השחר, אז אם אדם בירך ברכה אחת בטעות ודילג על הברכה, הוא יכול לחזור על הברכה אחר כך. כלומר, הסדר שלהם הוא לא מעכב. אבל בנוגע לברכה הזאת, מתיר אסורים וזוקף כפופים, אם אדם בירך קודם זוקף כפופים, הוא כבר לא יכול לברך לאחר מכן מתיר אסורים. אחר כך כמובן מלביש ערומים, זה ברכה על ה-- על הבגדים שאדם לובש. הנותן ליעף כוח זה ברכה מאוחרת יותר. זאת אומרת, זה לא ברכה שמופיעה בגמרא. תיקנו הגאונים אחר חתימת התלמוד, כך מופיע. למה? בגלל תשישות כוח שירדה לעולם. ולכן, מכיוון שכל יום מתחדש כוחו של האדם וכל יום האדם מפקיד אצל הקדוש ברוך הוא את הפיקדון. ובשונה מפיקדון גשמי, שכאשר האדם מפקיד פיקדון אצל חברו, אז לא יכול לחזור יותר טוב מאשר אה האדם הפקיד את זה. כלומר, החפץ לא יכול להיות חדש יותר פתאום. אבל יהודי, כאשר הוא מפקיד בלילה את הנשמה שלו אצל הקדוש ברוך הוא, את הנפש שלו, והנפש העייפה היא חוזרת חדשה ורגועה, אז על זה הוא מברך את הקדוש ברוך הוא. הגאונים תיקנו איזו ברכה מיוחדת של הנותן ליעף

1:01:34 דובר 2 כוח. אחר כך רוקע הארץ על המים. זה הברכה הזאתי כאשר האדם שם את רגליו על הקרקע, שיש קרקע, ועל נעילת מנעלים מברך שעשה לי כל צורכי. אז באמת תכף נראה בהמשך השיעור שלמעשה גם אם האדם לא התחייב בברכה, אז הוא מברך את אותה ברכה. כלומר, גם אם לאדם אין נעליים הוא עדיין מברך שעשה לי כל צורכי. תכף נדבר באריכות על הדעות השונות בזה, אבל בתשעה באב וביום הכיפורים, שבהם אף אחד לא לובש נעליים, לא מברכים את הברכה שעשה לי כל צורכי. אוזר ישראל בגבורה מברכים על ה-- על האבנט, ועוטר ישראל בתפארת על ה-- על הכובע. ובשונה מכל, מכל הברכות הללו שלא מוזכר בהם דווקא שם ישראל, הברכה הזאת יוצאת מן הכלל. בברכה הזאת מוזכר אה השם של עם ישראל: אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארת. למה? אז מופיע בפוסקים, מכיוון ש אה החגורה והכובע אצל עם ישראל זה לא רק להנאת הגוף בשביל היופי, יש בזה עניין גם רוחני. העניין הזה של האבנט, אז כתוב שזה כדי להפסיק בין לבו לערווה. זה עניין של צניעות. ואותו דבר העניין של הכובע הוא כדי שהאדם לא ילך בגילוי ראש, שיהיה לו מורא שמיים, שתהיה לו צניעות וקדושה, ולכן הוזכר בברכות הללו אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארת. אחר כך יש לנו עוד שלוש ברכות בסוף: שלא עשני גוי, שלא עשני עבד ושלא עשני אישה. אז בברכת שלא עשני גוי הברכה היא שהאדם, שאנחנו היהודים, מברך שהוא לא גוי ככל אומות העולם. בפשטות שלא עשני גוי, למרות שעם ישראל גם נקרא "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אבל הכוונה שלא עשני גוי, הכוונה שהוא לא

1:03:35 דובר 2 עשה אותי כמוהם מכל אומות העולם. אחר כך מברכים שלא עשני עבד, ואחר כך שלא עשני אישה. אז בנוגע לברכה שלא עשני גוי כתבו הפוסקים שגם בנוגע לגר, לכאורה מה הוא מברך שלא עשני גוי? הוא הרי היה גוי. אתה מברך את הקדוש ברוך הוא שלא עשה אותך גוי. הוא היה גוי. הוא החליט להיות יהודי. אבל בכל זאת המקובלים כתבו שגם גר יכול לברך שלא עשני גוי. מדוע גם גר יכול לברך שלא עשני גוי? מכיוון שמופיע על פי הקבלה שגם גוי שהתגייר הייתה לו נשמה כבר לפני זה. הוא מברך על ה... על ה... על הנשמה שהיא... על הנשמה שהקדוש ברוך הוא נתן לו. לכן מופיע בלשון הפוסקים גר שנתגייר, לא מופיע הלשון גוי שנתגייר. מה זה גר שנתגייר? כי למעשה יש את הנשמה שהקדוש ברוך הוא ברא עוד קודם לכן, שהיא תהיה בתוך הגר. ויתירה מזו מביא אדמו"ר הזקן, שהברכה הזאת בכלל, שלא עשני גוי, הכוונה שכאשר הנשמה יצאה בלילה לא נדבקה בה נשמת גוי. כך מופיע. ולכן לפועל מברכים שלא עשני גוי. גם נשים מברכים שלא עשני גוי, לא מברכים שלא עשני גויה, למרות שלכאורה אישה הייתה צריכה לומר שלא עשני גויה. הסיבה היא בפשטות, כי גוי לא הכוונה דווקא על אדם שהוא גוי, אלא על עצם המושג של גוי. כמו שאמרנו לפני זה, גוי זה משמש גם כפירושו עם. אז האישה גם מברכת שלא עשני גוי. אותו דבר שלא עשני עבד. האישה גם מברכת שלא עשני עבד, והיא לא אומרת שלא עשני שפחה. שוב, העניין של עבד זה שם עבד בפשטות. אחר כך אנחנו מברכים שלא עשני אישה, שהכוונה בזה בפשטות

1:05:35 דובר 2 שזכינו שיהודי יכול לקיים גם את המצוות עשה שהזמן גרמא שבהן נשים פטורות, ולכן אנחנו מברכים בסדר הזה, שזה סדר חיוב במצוות. לא עשני גוי הכוונה שזיכה אותי במצוות, אבל יש גם מצוות שעבד ואישה חייבים בהם. אחר כך אפילו מצוות שעבד לא חייב אני חייב, ואחר כך גם מצווה שאישה לא חייבת, גם כן אני חייב. למעשה לא נהוג לברך שעשני כרצונו. אדמו"ר הזקן לא הביא את זה בסידור, ולכן אישה מדלגת על הברכה הזאת שלא עשני אישה. לאחר מכן, כמובן, מופיע הלשון הברכה המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי. זה צריך לזכור בברכה הזאת, כמו שמופיע בשולחן ערוך, וזה גם מופיע בסידור. לא אומרים אמן אחר הברכה הזאת. הברכה הזאת היא המשך אחד מברוך אתה ה' המעביר שינה עד סיום ויהי רצון הראשון. ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. זו ברכה אחת, ולכן אחרי המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי אנחנו מתחילים ויהי רצון. מה זה ויהי רצון? זה הכול המשך אחד וברכה אחת שאנחנו מברכים. יש לנו כלל שיש ברכה שמתחילה בברוך ופותחת בברוך ומסיימת בברוך, וכל ברכה היא מתחילה בברוך ומסיימת בברוך. חוץ מברכות, ברכות שהן סמוכות אחת לשנייה, ולכן כל ברכות השחר הן סמוכות אחת לשנייה. אבל הברכה הזאת שהיא בסוף באה, היא בעצם פותחת בברוך ומסיימת בברוך. דיני ברכות השחר, כמו שאמרנו קודם לכן, ברכות השחר נתקנו. נתקנו כל הברכות על סדר בריאתו של עולם ומנהגו של עולם. מה שסדר, סדר העולם והנהגתו, מה שהבריות נהנים בכל יום, והם מברכים לקדוש ברוך הוא על הפעם הראשונה שהם נהנו מאותו דבר. זה כמובן מלבד העניין של מאה ברכות. מכיוון שהעניין של ברכות השחר זה על

1:07:35 דובר 2 מה שהאדם נהנה, אז ישנה מחלוקת גדולה מאוד בראשונים. הראשונים נחלקו מה קורה אם אדם לא נהנה מאחד הדברים שבברכות השחר. נניח אחת הברכות זה מלביש ערומים. הוא לא מתלבש, הוא נשאר לבוש עם, עם הבגד שהיה לבוש בו בלילה. אותו דבר אם אדם לא חובש גרטל, לא חובש איזה אבנט, על מה הוא מברך? עוטר ישראל בתפארה, אוזר ישראל בגבורה. אין לו כובע, הוא לא יכול לברך עוטר ישראל בתפארה וכדומה. אז ישנם פוסקים שאמרו זה כמו ברכות הנהנין, כמו שאדם לא יכול לברך שהכול נהיה בדברו אם הוא לא ישתה מים, ככה גם הוא לא יכול לברך את הברכות אם הוא לא התחייב בהן. זה כמו ברכות הנהנין. ישנם פוסקים, וזו דעה אמצעית, הם אומרים יש הבדל. ישנן ברכות שהן לא קשורות לאדם למעשה שהוא קיבל עכשיו. זה ברכות כלליות כמו הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה או רוקע הארץ על המים. הוא לא מברך את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא דורך על הרצפה. הוא מברך את הקדוש ברוך הוא באופן כללי על היבשה. זה שונה מהברכה מלביש ערומים, שהוא מברך את הקדוש ברוך הוא על דבר פרטי שיש לו, ולכן לפי אותם פוסקים הם אומרים הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, זה הוא יכול לברך גם אם הוא לא... מה, איכשהו התחייב בזה, גם אם הוא לא ירד לרצפה. אבל מלביש ערומים זה רק אם הוא התלבש ואז הוא יכול לברך מלביש ערומים וכן הלאה. אבל יש דעה נוספת, ואדמו"ר הזקן פוסק שכך הוא המנהג, שאפילו אם הוא לא התחייב בברכה הזאת בכלל, אם הוא לא חייב באותה ברכה, הוא מברך את

1:09:14 דובר 2 כל הברכות כולן. כלומר, גם אדם שלא התלבש יכול לברך מלביש ערומים. למה? כי בלשון של אדמו"ר הזקן, הברכות הן לא על הנאת עצמו, אלא מברכים שהקדוש ברוך הוא ברא צורכי העולם. גם אם אתה לא נהנה, מישהו אחר נהנה. כלומר, אני לא מברך את הקדוש ברוך הוא על כך שהוא נתן לי חולצה ומכנסיים. אני מברך את הקדוש ברוך הוא בכלל, ש"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מלביש ערומים", שהקדוש ברוך הוא מלביש ערומים. זה לא שהקדוש ברוך הוא עכשיו, אני מברך אותו כמו שאני מברך שהכל נהיה בדברו על המים שאני שותה. אני מברך מלביש ערומים על העניין הזה שהקדוש ברוך הוא מלביש ערומים, ועל דרך זה שאר הברכות. גם לפי הדעה הזאת מובא שהעיוור לא יכול לברך ממש פוקח עיוורים, כי בכל זאת, נכון שהוא מברך באופן כללי על זה שהבריות נהנים מהקדוש ברוך הוא, אבל זה דבר שהוא ממש חסר בגופו, ולכן הוא לא יברך פוקח עיוורים. אבל חירש כן יכול לברך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. למרות שאמרנו כבר שהברכה הזאת קשורה עם השמיעה של קול התרנגול לפשטות, אבל זה לא דבר שחסר אצל החירש, העניין הזה של הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. נכון שהשמיעה חסרה אצלו, אבל השמיעה לא מוזכרת בברכה. בכל אופן, אז כאמור, ברכות השחר, בפועל ההלכה היא שגם מי שלא התחייב בהן, כלומר גם אדם כזה שהוא לא התלבש, הוא לא, הוא לא עשה את אחד הדברים שעליו הוא מברך בברכות השחר, גם כן הוא מברך את הברכות כסדרן. אבל לכתחילה מביא אדמו"ר הזקן שטוב להביא עצמו לידי חיוב כל

1:11:02 דובר 2 הברכות אם אפשר לו. זאת אומרת, נכון שההלכה נפסקה כמו אותם פוסקים שאומרים שגם מי שלא התלבש או לא, או שהוא לא קם ממיטתו, הוא עדיין יכול לברך את הברכה מתיר אסורים וזוקף כפופים, אבל לכתחילה ראוי שהאדם יתחייב בכל הברכות ואז יברך עליהן. ולכן, מלבד העניין הפשוט שצריך לומר ברכות השחר בצורה רצינית וכולי, עם כובע וחליפה וכמנהג החסידים, אבל מלבד זאת, גם על פי ההלכה יש לכתחילה לעשות את כל הדברים הללו לפני שהוא מברך, ולכן הוא צריך לקום ממיטתו ולפתוח את העיניים כדי שיוכל לברך פוקח עיוורים, ולקום כדי שיוכל לברך מתיר אסורים וזוקף כפופים. צריך לזכור שגם סדר הברכות נתקן על הסדר של הדברים שבהם אנחנו, שאותם אנחנו נהנים. דבר ראשון בין יום ובין לילה. אחר כך, כשאדם פוקח את העיניים, פוקח עיוורים. אחר כך, כאשר הוא קם, אז מתיר אסורים וזוקף כפופים. והאמת היא שלכתחילה נתקנו הברכות על סדר החיוב. כלומר, כאשר הוא לובש, כאשר הוא, הוא פותח את העיניים הוא מברך פוקח עיוורים; כאשר הוא, כאשר הוא דורך על הרצפה אומר רוקע הארץ על המים וכולי. אבל למעשה, מכיוון שאנחנו מברכים על הכל בצורה מסודרת לאחר נטילת ידיים, אז אנחנו לא מברכים את זה בשעת מעשה מיד, שמיד שזה קורה. אבל בכל זאת, אנחנו מברכים את כל הברכות כמו הסדר של הברכות, של הדברים שמהם אנחנו נהנים. ולכן ודאי שצריך לכתחילה שהאדם יחייב את עצמו באותן ברכות לפני שהוא, לפני שהוא מברך אותן. ולכן ראוי שהאדם יתלבש ויתחייב בכל הברכות ואז יברך אותן. אותו דבר ברכת שעשה לי כל צורכי. ראוי שהאדם ילבש קודם את הנעליים ואחר כך יברך ברכות השחר כדי שהוא יוכל

1:12:55 דובר 2 לברך שעשה לי כל צורכי, שזה נתקן על הנאה מלבישת הנעליים. כאמור, להלכה למעשה גם אדם שלא לובש נעליים יכול לברך שעשה לי כל צורכי, כי ההלכה נפסקה כמו אותה דעה שאומרת שגם אם אדם לא נהנה מהדברים הוא מברך, כי הוא מברך על כך שהבריות נהנים. אבל לכתחילה כן ראוי שאדם ילבש נעליים קודם ברכות השחר. שונה הדבר בתשעה באב וביום הכיפורים, שאז כל העולם אינו נועל נעליים, ומכיוון שכל העולם אינו נועל נעליים אז לא מברכים את ברכת שעשה לי כל צורכי. אבל כתבו הפוסקים בנוגע לאבל, רחמנא ליצלן, כאשר אדם אבל והוא לא לובש נעליים, הוא יכול לברך ברכת שעשה לי כל צורכי. כי נכון שהוא באופן פרטי אבל והוא באופן פרטי לא לובש נעליים, אבל מכיוון שכולם, כל שאר האנשים סביבו כן נועלים נעליים, אז הוא מברך בעצם על מה שהעולם, על מה ששאר העולם נהנה. דיני ברכת התורה. למעשה, בהמשך לברכות השחר מופיעות אצלנו ביחד עם ברכות השחר ברכות התורה, כאשר למעשה באמת שאלו ברכות נפרדות. ברכות השחר אנחנו נתקנו על מה שהבריות נהנים, וברכת התורה זה על העניין הזה של החשיבות של התורה. דבר ראשון צריך לזכור בנוגע לעצם העניין של ברכת התורה, יש לדון בפוסקים, יש פוסק מפורסם, שאגת אריה, הוא כותב שברכת התורה, הוא סובר שברכת התורה היא ברכה שהיא מדאורייתא, כלומר מן התורה אדם חייב לברך ברכות התורה. ולדבריו, כאשר האדם לא בירך ברכת התורה או שכאשר האדם בספק אם הוא בירך ברכת התורה או לא, יש לנו כלל ספקא דאורייתא לחומרא. כלומר, דברים שהאדם חייב לעשות והוא לא זוכר אם הוא עשה או לא, אז אם זה מן התורה הוא

1:14:49 דובר 2 חייב לעשות שוב. מה שאין כן ספקא דרבנן, אם יש בנוגע לברכה, שזה שאר הברכות הן מדרבנן, אז ספקא דרבנן לקולא, הוא לא צריך לחזור ולברך. וכך היא ההלכה בנוגע לברכות. הברכה היחידה שאנחנו יודעים בדרך כלל שהיא מן התורה זו ברכת המזון, ואכלת ושבעת וברכת. אבל שאר הברכות שהן מדרבנן, אם אדם מסופק לו אם בירך או לא, על פי ההלכה הוא לא חייב לחזור ולברך. אבל לפי רוב הפוסקים ברכת התורה היא מדרבנן והיא לא מן התורה, ולכן בפועל אם אדם אינו זוכר אם הוא בירך ברכת התורה או לא, הוא לא חייב לברך שוב ברכת התורה. הוא יכול לברך ללא שם ומלכות, אבל לברך שוב ברכת התורה הוא לא יכול לברך, מכיוון שיש כאן שאלה של ברכה לבטלה וזו שאלה חמורה, יש דעות שזה גם איסור תורה, ולכן האדם לא יכול לברך ברכה נוספת אם הוא לא בטוח שהוא בירך. אבל לכתחילה, על כל פנים יש דעות שזה חיוב מן התורה, ולכן מובן עד כמה חשוב וזהירות באמת להיזהר ולברך ברכת התורה. יתרה מזו, גם ברכת התורה נאמר עליה דברים נפלאים בהלכה. זה אחד מהמקומות שבחסידות מובא כמה עניינים גם בנגלה. הב"ח, אה, פה על הסימן, מובא כמה פעמים בחסידות, ומופיע בברכת התורה שצריך להיזהר בה מאוד. למה? שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא בירכו בתורה תחילה. וכתוב מה הכוונה של ברכת התורה, שברכת התורה מראה שהאדם חשוב לו לימוד התורה וגם ברכת התורה היא קשורה עם העניין של נותן התורה. כתוב הרבה למדו תורה ושכחו על נותן התורה. ברכת התורה מזכירה לנו שהעניין של לימוד התורה הוא לא עניין שחלילה קשור עם שכל, עניין שקשור עם הנאת

1:16:38 דובר 2 האדם מהנאה שכלית, אלא העניין הזה של לימוד התורה הוא דבר אלוקי, הוא שכל אלוקי, עניין של הקדוש ברוך הוא, ולכן בגלל שלא נזהרו בברכת התורה כתוב שהתורה לא הגינה עליהם עד כדי כך. ודבר נוסף, אנשים מחפשים הרבה סגולות לילדים יראי שמיים, בפרט בדור הזה. אז כתוב במפורש העניין הזה של הברכה בתורה, ואני אקרא את הלשון של אדמו"ר הזקן. "ולכך יראה כל אדם שתהא כלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא, שהיה משתעשע בה בכל יום, חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מכל הנאות שבעולם, שזה מורה שעוסק בה לשמה. ומהו השכר? ויזכה לשלשלת הנמשך לעוסק בה לשמה, שהוא לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגומר." זאת אומרת שהעניין הזה של ברכת התורה ולברך באופן רציני ועם כוונה זה זכות וסגולה לעניין הזה שהילדים יישארו עם העניין של תורה ומצוות, לא ימושו מפיך ומפי זרעך. וזה גם מה שאנחנו מבקשים בברכת התורה, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך. אנחנו מתפללים על זה כל יום וראוי באמת להתפלל ולברך את זה בכוונה, את הברכות הללו. למעשה ההלכה היא שאסור ללמוד קודם ברכות התורה. כלומר ברכת התורה היא קודמת ללימוד התורה, ואם אדם לומד מקרא או משנה או תלמוד, או גם עניין של חסידות נכלל בעניין של תלמוד, הוא צריך לברך קודם לפני שהוא מברך על ברכת התורה. לפני שהוא לומד הוא צריך לברך את ברכת התורה, אבל אם הוא רק חושב בדברי תורה, אז מופיע שהוא לא צריך לברך ברכת התורה קודם לכן, כי הרהור זה לא נחשב דיבור. גם כן בהלכות תלמוד תורה כותב אדמו"ר הזקן שאדם צריך לדעת את זה. אדם שלומד תורה ולא

1:18:37 דובר 2 מוציא בפיו את הדיבור של התורה, אז הוא לא יוצא ידי חובה במצוות לימוד התורה. אז מכיוון שמצוות לימוד התורה זה להוציא את הדברים בפה, בפיו, לכן צריך לברך רק כאשר הוא מוציא את הדברים בפיו. אבל אם הוא חושב הוא יכול לחשוב, אה, תניא בעל פה או חסידות או משניות או גמרא ותורה וכולו עוד לפני ברכות התורה. יש שאלה מעניינת בנוגע לשמיעת תורה, הרי כאשר האדם לומד תורה עם מישהו, גם אם הוא שומע, הוא לא צריך דווקא להוציא מפיו, הוא יצא ידי חובת לימוד התורה. הסיבה הפשוטה, אנחנו יודעים בכל דיני התורה שומע כעונה. אה, אז בעניין הזה של לימוד התורה, גם אם אדם שומע הוא יצא ידי חובת לימוד התורה, ולכן אם אדם שומע שיעור תורה, גם אם הוא לא מדבר הוא יצא ידי חובת לימוד התורה ולכן הוא צריך לברך קודם ברכת התורה. לכן אדם ששומע, אה, דברי תורה או שומע שיעור תורה הוא צריך לברך ברכת התורה קודם לכן. יש שאלה מצויה כיום הרבה, אם אדם, נניח אדם קם בבוקר מוקדם, הוא רוצה לרוץ למקווה להספיק לומר ברכות השחר אחרי מקווה ובדרך למקווה הוא נוסע, יש לו נסיעה עשר דקות, הוא יכול לשמוע איזה שיעור תניא. אז למעשה על הרהור אמרנו שלא מברכים, לא צריך לברך ברכת התורה, אבל על שמיעה אמרנו שכן צריך לברך ברכת התורה. אז יש באמת פוסקים שכתבו, רבי שלמה זלמן אויערבאך כמדומני הוא כותב, שלא שייך לומר שומע כעונה בנוגע לשמיעת דברי תורה ברדיו או בדיסק וכדומה וכיוצא בזה. אז הוא כותב שבאמת, אה, אם אדם שומע בקלטת וכדומה הוא לא צריך לברך ברכת התורה. לכן למעשה אם הוא

1:20:33 דובר 2 יכול לברך ברכות התורה קודם לכן, ודאי שהוא צריך לברך קודם לכן, אבל אם הוא לא בירך קודם לכן ועכשיו השאלה היא האם הוא יתבטל או ישמע חלילה דברים בטלים או ישמע שיעורי תורה, ודאי שעדיף שישמע שיעור תורה קודם לכן. גם בנוגע לכתיבה בדברי תורה מביא אדמו"ר הזקן את דברי הט"ז, את הדברים שהובאו בבית יוסף בשם האבודרהם, שמי שכותב בדברי תורה למרות שהוא לא קורא הוא צריך לברך, כי גם כתיבה זה נחשב לימוד. אז למעשה יש כאלה שקצת מפקפקים על זה. האם צריך לברך על זה? אז למעשה מי שכותב דברי תורה הוא צריך גם להוציא בפיו כדי שהברכה באמת תהיה לפי כולם, כדי שיוכל לברך על לימוד התורה. אז למעשה הברכה, יש לנו בברכות של לימוד התורה שלוש ברכות. הברכה הראשונה, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה", ואחר כך "והערב נא". אז יש דעות שזו ברכה אחת, ואם זו ברכה אחת אסור להפסיק ביניהם ולא לענות אמן באמצע. זו ברכה אחת ארוכה שמתחילה ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך". ולמעשה על פי קבלה אז זה שתי ברכות. זאת אומרת שהברכה הראשונה היא ברכה נפרדת ואפשר לענות אמן בסיומה, אבל למרות זאת אומרים "והערב נא". זאת אומרת, למרות שזו ברכה בפני עצמה, אז מתחילים את זה ב-ו'. כך זה על פי הסוד. אז על פי נגלה יש בזה כמה שיטות, אבל כך גם אדמו"ר הזקן מביא בסידור שהברכה שאחרי זה מתחילה "והערב נא", שלכאורה זה נראה שזו ברכה אחת, אבל אף על פי כן, לפי חכמי הסוד זה שתי ברכות שונות ולכן צריך לענות אמן אחר הברכה הראשונה, למרות שהברכה הבאה

1:22:28 דובר 2 שאחריה מתחילה ב-ו'. בנוגע לכל ברכות השחר, כמובן שצריך לומר אותן בזמן שלהן. קודם אמרנו מיד שקם משנתו. בעניין הזה של ברכות התורה יש חשיבות יותר מזה. בנוגע לשאר ברכות השחר, אז לפי הרבה דעות גם אם אדם לא בירך אותן קודם התפילה הוא יכול לברך אותן לאחר התפילה. בנוגע לברכת התורה, מכיוון שבברכות קריאת שמע באהבה רבה אנחנו גם שם אומרים "ותן בליבנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות", הרי אם אדם לא בירך ברכת התורה לפני התפילה הוא לא צריך לברך עוד הפעם אחרי התפילה מכיוון שהוא כבר במהלך התפילה אמר ברכת אהבה רבה והוא יצא ידי חובה של ברכות התורה, ולכן הוא לא יכול לברך שוב ומכאן נובעת הזהירות באמת לברך לפני כדי לא להיכנס לשאלה הזאת. כמובן אמרנו שאת כל ברכות השחר צריך לברך לפני, אבל ברכת התורה על אחת כמה וכמה, כי אם הוא לא יברך לפני הוא כבר לא יוכל לברך אחרי. דבר נוסף שצריך לזכור כאשר אומרים ברכות השחר, ברכות התורה, מכיוון שברכות התורה הן כמו ברכת המצוות, כמו שאדם מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", הוא לא יכול אחר כך להפסיק, לטייל ואחר כך להניח תפילין כי זה נחשב הפסק, הוא יצטרך לברך שוב. אותו דבר בנוגע לברכות התורה. ברכות התורה זה כמו ברכות המצוות בעניין הזה ולכן לפני שהוא לומד תורה הוא מברך על התורה. לכן מיד כאשר מסיימים את ברכת נותן התורה מתחילים מיד את לימוד התורה. אנחנו מתחילים עם תורה שבכתב, "וידבר ה' אל משה לאמור" וכולו, "יברכך ה'", ואחר כך אומרים "ושמו את שמי" שזה בעצם תורה שבכתב ותורה שבכתב. ההלכה היא שאפילו אם האדם לא מבין את

1:24:19 דובר 2 מה שהוא מוציא בפיו, הוא יצא ידי חובה. אחרי שהוא מסיים את התורה שבכתב הוא מתחיל את המשנה. אלו דברים שאין להם שיעור. המשנה היא מסכת פאה ובזה הוא יוצא ידי חובה של לימוד התורה. ולכן אם אדם הפסיק ודיבר באמצע אז יש בזה כל מיני חילוקי דינים. האם הוא צריך לברך או לא? יש דעות שונות ולמעשה לכן ודאי שלכתחילה כדי לא להיכנס לשאלה אז מברכים את הברכה ומיד אחר כך סמוך אומרים מיד פסוקים בלימוד תורה כדי שלא ייחשב הפסק. יש שאלה גדולה בנוגע לשינה. הרי הברכה שאנחנו מברכים על ברכת התורה היא הולכת על לימוד התורה של כל היום. לכאורה, איך אנחנו יכולים לברך? הרי יש הפסק בנוגע לכל המצוות. אם אדם נניח בירך על תפילין אחר כך הוריד את התפילין, התעסק כמה שעות בדברים אחרים, אחר כך הוא רוצה לחזור ולהניח תפילין. הוא צריך לחזור ולברך כי היה הפסק בין הברכה למצווה. אם כן, איך יכול להיות שאדם מברך ברכת התורה בבוקר ולומד משהו, אחר כך בצהריים הוא לומד שוב. לכאורה היה צריך לברך שוב, אבל כתוב בהלכה שזה לא נחשב הפסק. מדוע זה לא נחשב הפסק? כי גם בשעה שהוא מתעסק אז הוא צריך לחזור וללמוד והוא כל הזמן ממהר כדי ללמוד, כך כתוב בהלכה, ולפי זה אם הוא ישן ממש אז לכאורה הוא כן היה צריך לחזור ולברך. אבל למעשה המנהג הוא שמברכים פעם אחת ביום ברכות התורה, וברכת התורה של הבוקר היא מוציאה ידי חובה את הלימוד תורה של כל היום. אז הסיבה לכך, כי כמו שאמרנו לפני זה, יש כאלה שאומרים שברכות התורה הן כמו ברכות השחר. וכמו שאמרנו

1:26:13 דובר 2 קודם לכן בנוגע לברכות השחר, שזה לא משנה אם האדם נהנה או לא נהנה. יש ברכות שחז"ל תיקנו על סדר הזה-- הטובה שהקדוש ברוך הוא עשה עם ה-- עם העולם. אותו דבר בנוגע לברכות התורה. אז זה ברכות שאנחנו מברכים על עצם העניין של נתינת התורה והזכות הגדולה שיש ליהודי ללמוד את התורה ושהוא יכול ללמוד תורה בשמחה. ומכיוון שכן, אז אפילו אם האדם בפועל יש זמן שהוא לא לומד, עדיין זה לא נחשב הפסק. אבל למעשה ודאי שלכתחילה הוא צריך ללמוד מיד בסמיכות לברכות התורה כדי שהדבר לא ייחשב הפסק. דיני תפילת השחר. התפילה-- החלקים בתפילה שקודם, שעוד לפני הודו. למעשה מופיע בסידור בתחילת התפילה: נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, שהרבי עורר בזה כמפורסם, שגם אנשים שלא מתפללים בנוסח או בסידור שלנו, העניין הזה של אמירת הריני מקבל לפני התפילה היא דבר חשוב. הפירוש הפשוט שהאדם מקבל על עצמו את המצוות עשה של ואהבת לרעך קודם התפילה. וכפשוט אני אומר את זה כי מי שאמר פעם וראו את חסידי אדם אחד, שמע וראו את חסידי השני חשב שזה כבר הלכה. השלישי חושב שזה חיוב. אז כמובן שמה שכתוב נכון לומר קודם התפילה לא אומרים את זה. והפירוש הוא שלא שאנחנו אומרים שצריך להגיד את זה, אלא אנחנו מקבלים בפועל את העניין הזה של מצוות עשה קודם התפילה של ואהבת לרעך כמוך. אחר כך מופיע בסידור מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברוב חסדך. האמירת ואני ברוב חסדך מופיע שיש לומר את זה על פי הסוד קודם הכניסה לבית הכנסת. ולכן אתה למרות שבפשטות העניין של אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך

1:28:23 דובר 2 ביראתך מדובר על הכניסה לבית הכנסת. אפשר לומר את זה וצריך לומר את זה כבר עוד לפני שנכנסנו לבית הכנסת. העניין של מה טובו אהליך יעקב, הוא כבר שייך עוד לפני זה, שייך כבר בבית לומר את ואני ברוב חסדך אבוא ביתך. אחר כך מופיע העניין של אדון עולם אשר מלך. יש עליו בספרים על הפיוט הנפלא של אדון עולם. מיד אחר כך מגיעה פרשת העקידה שאומר אדמו"ר הזקן שכל יום ראוי שאדם יאמר את העקידה, ובזה הוא חושב כאילו הוא עצמו נעמד בניסיון העקידה. מופיע בספרים שהוא חושב בעצמו שאם הוא היה חלילה עומד בניסיון כזה, אז הוא היה יכול. אם היה מגיע כזה ניסיון לפניו אז הוא היה צריך לעמוד בו. אחר כך יש את אמירת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואחד מהסיבות שאומרים את זה כבר קודם לכן, כדי שגם אם אדם יגיע לזמן קריאת שמע ועדיין לא אמר קריאת שמע, הוא יצא ידי חובה באמירת קריאת שמע קטנה, באמירת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד שאומרים עוד בתפילת השחר או לפני תחילת התפילה. ולכן כמובן שחשוב לכוון בכל החלקים של התפילה. אבל מכיוון שאנחנו יודעים שבדיני קריאת שמע אדם שלא כיוון בפסוק ראשון לא יצא ידי חובה, אז לכן צריך לזכור שבאמירת שמע ואמירת ברוך שם יש לכוון, אה, גם בקריאת שמע קטנה, אז כמה חשובה הכוונה שבזה. לאחר מכן אנחנו בפרשת קוראים את פרשות הקורבנות ונהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמם. זה הלשון שכל ישראל קבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד כל יום קודם התפילה. למה? כי על ידי קריאה של פרשת התמיד אז מעלה עליו הכתוב, מעלה הקדוש ברוך הוא עליהם,

1:30:28 דובר 2 כאילו הקריבו קורבן התמיד במועדו. נהוג לומר גם פרשת הקטורת אחרי פרשת התמיד, ואחר כך יש לנו אחרי הפרשה הזאת יש לנו את אביי הוה מסדר סדר המערכה. זאת אומרת זה הסדר שהיה נהוג כל יום בבית המקדש. ולמרות שהאמת היא שלהלכה לא נפסק כך כי כתוב שמה אביי הוה מסדר סדר המערכה משמיה דגמרא ואליבא דאבא שאול. למעשה הלכה לא, יש עוד דעות והלכה לא נפסקה ככה. אבל מכיוון שככה נמצא בגמרא את הכל בצורה מסודרת, אז לכן כך הופיע העניין הזה כל יום. כדי שיהיה לנו פה באמת גם עניין של ברייתא שמופיע ב-- גם גם בגמרא, העניין הזה שמופיע הסדר של כל הקורבנות, כל הסדר היום שהיה בבית המקדש אז הוא מופיע בצורה מסודרת. לכן קבעו לומר את זה בכל יום בתפילה. למרות שהקורבן הזה כמובן הוא קורבן ציבור, אז אפשר לומר את זה ביחיד. בנוגע לאמירה, אז בהלכות פה של התפילה אומר אדמו"ר הזקן שטוב לומר פרשת הקורבנות מעומד, אבל במהדורה-- ידוע שאדמו"ר הזקן חיבר לשולחן ערוך גם מהדורה קמא וגם מהדורה בתרא. ובמהדורה בתרא אז מופיע שהוא לא חייב לומר את זה מעומד, למרות שהקרבת הקורבנות עצמם היו מעומד, היו בעמידה. אבל כאשר אנחנו אומרים את הקורבן, לא הכוונה שאנחנו ממש עכשיו מקריבים את הקורבן. כלומר הפרטים של ההלכה שהיה בהקרבת הקורבן לא צריכות להיות בעת אמירת הקרבת הקורבן, ולכן האדם לא חייב לומר זאת בעמידה. וגם מופיע נהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקוראים בתורה ובשעה שמתפללים. הנענוע בתפילה על שם כל עצמותי תאמרנה. יש כאלה שנוהגים רק בפסוקי דזמרה. על כל פנים, אה יש כאלה שנהגו בכלל לא להתנועע. אדמו"ר הזקן

1:32:32 דובר 2 מסיים, ולעניין מעשה, איך שיעשה יעשה ובלבד שיכוון. אחרי שמסיימים פרשת התמיד אנחנו מתחילים את קריאת איזהו מקומן, את הפרק הזה שהוא פרק במשנה. במסכת זבחים אנחנו קוראים מיד אחרי הקרבת קורבן התמיד. למה באמת מתחילים דווקא עם הפרק הזה? בגלל שלמעשה ה... משנת איזהו מקומן היא-- כתוב, וכך מופיע בגמרא, "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי", שזה הולך לכאורה לא בכל מקום מקטירים. הרי אפשר להקטיר ולהקריב רק בבית המקדש. אבל מכיוון שתלמידי חכמים שעוסקים בעבודה זה נחשב כאילו הם מקריבים, לכן כתוב הפסוק "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי", שבכל מקום שתלמידי חכמים לומדים ולומדים את הלכות עבודה, זה נחשב כאילו הם מקריבים קורבן. לכן, מיד אחרי אמירת פסוקי הקרבת הקורבנות מופיעות גם המשניות הללו שקשורות עם הקרבת הקורבנות. ועוד דבר מיוחד בפרק הזה, זה פרק כזה שאין בו מחלוקת. כלומר בכל הפרק כולו לא מצאנו שום מחלוקת. בדרך כלל בכל הפרקים שבמשניות אנחנו יודעים שיש הרבה דעות של תנאים וכולי, אבל הפרק הזה המיוחד שבו שאין בו שום מחלוקת. אין פה רבי יהודה אומר ככה, ורבי יוסי אומר ככה, כל הפרק הוא דעה אחת. אז זה נחשב כמו משנה ברורה מסיני. למרות שבפוסקים יש כאלה שהביאו שחלק מהמשניות הללו שנאמרו פה יש עליהן מחלוקת, אבל על כל פנים, מכיוון שבפועל ממש גם אם יש דעה שונה, הדעה הזאת לא הוזכרה בפרק הזה, למרות שבמקום אחר משמע, יכול להיות שבמקום אחר במשנה או גמרא משמע שיש פה דברים שהם לא מוסכמים ממש על כל התנאים, אבל מכיוון שבפועל ממש לא הובאו כאן הדעות האחרות, לכן המשנה הזאת נחשבת כדבר שהוא משנה ברורה למשה מסיני, ולכן להלכה אנחנו נהגו

1:34:42 דובר 2 לומר את הפרק הזה מיד אחר אמירת אמירת פסוקי התמיד. ואחר כך יש את הברייתא של רבי ישמעאל, שזה התחלה של תורת כהנים, ולכן מכיוון שזה ההתחלה של תורת כהנים, תורת כהנים זה נחשב כמו תלמוד. אז לאחר שהביאו את המקרא ואת המשנה הביאו את התלמוד. ואומר אדמו"ר הזקן שלמרות שבבית האבל המנהג הוא שלא-- ההלכה היא שלא לומדים תורה בבית האבל, הדברים הללו שהם מסדר היום, כלומר שאומרים אותם בכל יום, אז אותם אפשר לומר גם בבית האבל. אחר כך המנהג אצלנו שאחרי אמירת רבי ישמעאל מתחילים הודו, ולפני אמירת הודו החזן ניגש לעמוד, לפני העמוד, לעמוד כשליח ציבור. חשוב לזכור שאמירת קדיש שמה היא בעצם קדיש דרבנן. על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון זה קדיש דרבנן, קדיש דרבנן הוא נאמר על לימוד תורה. מהו לימוד התורה שעליו אנחנו אומרים את הקדיש דרבנן? לימוד התורה הזה הוא הברייתא של רבי ישמעאל, ולכן הברייתא של רבי ישמעאל צריכה להיות סמוכה לאמירת הקדיש. כמו שבאמת מי שרוצה יכול לראות בווידאו שכשהרבי מתחיל את התפילה כאשר הוא עומד לפני העמוד הוא מתחיל מרבי ישמעאל אומר, ואז בסוף מסיים בקול את הסיום של הברייתא ומיד אומר קדיש. לכן לכתחילה, כאשר יש אמירת קדיש, אמירת קדיש בעצם על המשנה ועל הברייתא, ולכן לא כמו יש מקומות שהחזן מתחיל רבי ישמעאל ואומר יהי רצון שייבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך, ואז מחכים לעשירי, כשמגיע עשירי אומרים קדיש. לא כך צריך להיות סדר ההנהגה. סדר ההנהגה צריך להיות שכבר באמירת הברייתא יש עשרה, ככה משמע בפוסקים שצריך שכבר באמירת הברייתא יהיו עשרה אנשים ורק כאשר יש עשרה אנשים באמירת הברייתא אז אחר כך אומרים קדיש, שהקדיש

1:36:45 דובר 2 נאמר בעשרה על לימוד הברייתא, כי בכל מקום שיש קדיש דרבנן, קדיש על ישראל הוא נאמר על הלימוד שנאמר קודם לכן.